פורום רשלנות רפואית

אז אחרי שנתיים וחצי פלוס לידה נוספת שאחרי גם אני רוצה ל"חשוף" את סיפור הלידה שלי את הנס הקטן שלי, ודדוקא כאן בזמן הזה בעיתוי הזה בחנוכה, אני נגד פוסטים קורעי לב אבל אם בפוסט זה יווצר מצב שעזרתי לאישה אפילו אחת השגתי עולם ומלואו.

היריון ראשון תקין עובר בקלות מגיעה לשבוע 40 ולא יאמן איך ה9 חודשים האלה רצים כמה חששות היה לי מהלידה תמיד חשבתי שתהיה לי לידב לא קלה.ועל כך נאמר מחשבה מייצרת מציאות

נחזור לסיפור...והופ... כיאה לשבוע 40+ מעקב כל יומיים.

מגיעה לשבוע 40+5 מתחילה להתגרד אבל לא גירןדים עדינים כאלה ששורטים ויוצא לך דם ושטפי דם? בדיוק כאלה. הולכת לרופא.
הרופא מפנה לביצוע מוניטור , בקושי יש תנועות. ?אבל לא מסתכנים שולח לבית חולים , בית החולים עושה לי בדיקה של מלחי מרה ( תפקודי כבד) ורואה שקיימת גם רעלת הריון.

נשארים להתאשפז. מחכים לזירוז יומיים, ב00:31 בלילה האחות מגיעה אליי אסתר את יורדת לחדר לידה omg לא לא רוצה אבל מה היא תשאר שם לנצח הקטנה היא צריכה לצאת מתישהו? יאללה תתגברי על עצמך. יורדים לחדר לידה מכניסים לי פרופס בנתיים מתקשרת לאמא שלי ולאחיות שלי שיתכוננו להגיע למה אני לא יולדת בלעדיהן.

הפרופס משפיע יותר מידי צירים מדומים כל דקה זועקת לשמיים ולא מצליחה להרגע
מבצעים בדיקת פתיחה 2.5 רוצה אפידורל דחוף לא רוצה לחכות דקה בלי. אחרי שעה מגיע מרדים מזריק לי אפידורל. זהו מצאתי את הנחלה שלי. בנתיים 6 וחצי בבוקר ןפתיחה 3 וחצי בקושי זז.. חולפות השעות שעה 10 בבוקר פוקעים את המים פתיחה 5... שעה 14:00 מתחילים פיטוצין לזרז פתיחה 7 והופ נתקענו... מגיעה שעה 15:30 החלפת משמרות מיילדות .

נכנסתי לי מיילדת שלא כל כך מתחברת אליה אבל שטויות מי אני שאשפוט הרי היא מיילדת כבר 20 שנה?

מביאה לי איזה ריחון להריח בודקים פתיחה 10. אבל הראש עדיין למעלה צריך להתברג אחיות שלי תופסות אותי מכל צד ומוזיזות אותי מצד לצד.

המיילדת בודקת הופה... פתיחה 10 ראש למטה מתחילים ללחוץ אסתי כל פעם שאני אגיד לך 3 את לוחצת אבל תתרכזי,תמר מליזה ( אחיות שלי) תתפסו את הרגליים אחת מכל צד ותרימו לה גבוהה דיהיה יותר קל.

ואנחנו מתחילים - אסתי עכשיו תלחצי 1.. 2..ו-3 עכשיו יופי... עוד קצת... אך ככל שעובר הזמן אין תזוזה אני כבר שעה בלחיצות של 10 וכלום עוברת עוד חצי שעה ועוד חצי שעה רןאים את השיער אבל משהו שם תקוע... עברו שעתיים מהלחיצות של 10. מהזמן לידה , המיילדת מרימה את הטלפון בשיא האטרף.

מחייגת לבן שלה שמה אותו על ספיקר ואומרת לו חיים שךי תחמם לך שניצל וציפס. ןבנציים אחיות שלי רואות במוניטור ציר והיא לטץא מתייחסת הן מעירות לה והיא מתעלמת . אחותי אומרת לה תגזרי אותה, היא שעתיים וחצי בלחיצות של 10

תעזבי את הטלפון בצד אך ללא הועיל, אל תהיו לחוצות בסוף היא תלד היא אומרת .
הלכה הצידה ונזכרה להניח את הטלפון- ועוד איך.

אחרי 3 שעות של לחיצות של 10 בלי לגזור בלי להציע וואקום או מלקחיים או לשלוח לקיסרי
ילדתי את הבכורה שלי האושר שלי והיא החליקה בבת אחת לתוך הידיים של המיילדת.

וואי יש!! סופבוף היא יצאה , כולם מתלהבים מצטלמים בחדר. ואני? אני עם הרגשה פנימית רעה.

מבקשת שיתפרו אותי ולעוף משם. היא אומרת לי המיילדת אין תפרים הכל בסדר, אמרתי לה את בטוחה? היא אומרת לי כן. הכל בסדר ילדת לידה רגילה ראשונה בלי תפרים. נשארתי בחדר לידה להתאוששות קלה השעה 20:00 הגיעה .
המשפחה שלי ירדה לבית שעה אחרי הלידה. היה לנו אירוע משפחתי.

נכנס המנהל של החדר לידה לעשות בדק בית לשאול מה קורה הוא מרים את השמיכה והופ חשכו עיניו. ועיניי. ועיני כולם בעצם המיטה שלי מגואלת הדם. ספוגה.

קורא במכשיר קשר כירורגים לחדר 4 דחוף הקפצות עכשיו. מסתבר שלא רק שנקרעתי אלא נקרעתי עד פי הטבעת.

מפה לשם תוך 3 דקות רופאים עומדים לי מעל הראש ןמספרים לי שכרגע אני מאובחנת בקרע דרגה 4 צריך לנתח אותי , מה יהיה אם הניתוח לא ייצלח,
גברת טייב אם לא יצלח הניתוח במקרה הכי גרוע את תסתובבי עם שקית שתן וצואה במותניים ואם הכל יהיה תקין אז מידי פעם יהיו לך בריחות. חשכו עיניי . אני רק בת 22? אני רוצה את התינוקת שלי לראות אותה? מה בריחות ובלי לשים לב אני מובלת לכיון החדר ניתוח בדלתות מסתוריות להגיע כמה שיותר מהר כיון שאני מאבדת דם.מרגחשה בסרט רע שאני הגיבורה הראשית.

בניתוח שעברתי ערך כ3 שעות ההייתי מטושטשת ועם האפידורל עדיין, קשרו לי את הלשון הרימו אותי עם האגן כלפי מעלה ,
הראש כלפי מטה. 3 מנתחי רפואת נשים 2 כירורגים ן3 מרדימים
כל רגע מישהו מכניס לי לפה צמר גפן עם מים כי אני מתייבשת הידיים קשןרות לצדדים כל המסכים של החדר והאורות עליי וכל 3 דקות דוקרים אותי בידיים למדדים.
הרגשתי שחרב עליי עולמי. שכחתי שקבלתי מתנה והיא מחכה לי ביולדות א'. אחרי 3 וחצי שעות. יצאתי מהניתוח באפיסת כוחות רואה את אמא שלי ובעלי בחוץ בוכים ולחוצים.בעלי בא אליי בוכה ואומר איך את עוברת דבר כזה ולא אני הרי את כולך עדינה. ואני פשוט עוצמת את העיניים ומתעוררת ב5 בבוקר למשמע קול בכי תינוקת אבל זו לא הייתה התינוקת שלי
גם לא היו רשאים להביא לי את התינוקת שלי. טחרי הלילה שעברתי היה צריך שבעלי יגיע על מנת שהיא תגיע אליי.
לא יכולתי לקום לבד היה אסור לי .הגיע אליי אחות ב7 בבוקר שאלה אם היא תיקח אותי להתקלח אמרתי לה לא אני יכולה לבד היא יצאה ואני באה לקום וא י פתאום רואה שטני עוד מחןברת לקטטר. אני עומדת ופתאום אני מרגישה שיש לי כובד עצום בכל אזור הפות .זה היה מהניתוח . חשבתי על כל מה שקרה אמש. והחלטתי שאני לא מוותרת בעלי היה בדרך נכנסתי להתקלח (לבד) והראתי לעצמי כמה אני פאייטרית וחזקה. האחות לא האמינה שחזרה וראתה שהתקלחתי לבשתי שמלה שלי והתיישבתי על הכסא כאילו כלום בעלי הגיע עם התינוקת.
ניסיתי להראות הכי חזקה שיש אבל בתוך תוכי נוצר לו שם פצע עמוק עד כדי כך שלא האמנתי שהנפש שלי יכולנ להפגע. כעסתי על העולם הרי כל היולדות פה במחלקה קמות כאילו כלום למה אני ככה?למה אני על כסא גלגלים עם קטטטר כבר 3 ימים?
2 כדורים לשלשולים פלוס שמן פראפין בבוקר נורמלקס בניפייבר עולם. כדי שהצואה תעבור בקלות ולא תפתח את הניתוח
זה רק ההתחלה של החיים שלי שהשתנו מאז, סדרות של בדיקית לא נעימות שעברתי. ביניהם מנומטריה ריאקטלית. אולטרהסאונדים לא תקינים פיזיותרפיות סדר האכילה אחרת, לא יכולה לשבת על כסא שהוא לא מרופד דקירות בטוסיק בלי סיבה, אבל בוקר אחד קמתי עם אמונה ומחשבה אחרת, כמה את יכולה לרחם על עצמך? הכל לטובה. תודה שיצאתי בידיים מלאות. אחזור לתפקוד מלא אשנה את אורח החיים שלי לחלוטין. העיקר שאתפקד כמו שצריך ואהיה אמא ראויה לאדלי שלי לקטנה הזו.

אגב בשחרור מהבית חולים הגיעה אלייי המילדת עם זר פרחים והתנצלה על אופן ההתנהגות שלה.התנצלה על כך שלא חתכה, על כך שהייתה עם הטלפון, על כך שלא שמה לב שהייתי בלחיצות 3שעות בדרך כלל זה גג שעה שעה וחצי.

אמרתי לה ואני אגיד גם לכן -
לידה זה מאת ה' ,הקבה לא יכול להעמיד בנאדם במשהו שהוא לא יכול לעמוד בו
אז בחרתי לראות הכל בצד חיובי
סופסוף סדר האכילה שלי ישתנה, הרבה ספורט לשמור על התפקוד של המעיים יצאתי בידיים מלאות עם המלכה שלי. אומנם הלידות הבאות שלי הן יהיו רק בניתוח אבל לפחות אדע את התאריך שלי ויצטרכו ליילד מוקדם כדי שהראש לא יתברג בטעות בתעלה.

אז לא אסחב עד שבוע 40 הזכרתי לבעלי את המשפט שהוא אמר לי אחרי הלידה אבל איך את עוברת את זה דווקא את, את כל כך עדינה. אז אחרי חצי שנה החזרתי לו תשובה אני אמא, ואמא היא כל יכולה היא העוגן של כולם.
היום, אני אחרי לידה שניה - שהפעם קיסרית 3 חודשים אחרי הההיריון השני האמנתי בחוויה מתקנת בכל ליבי (מחשבה מייצרת מציאות כבר אמרתי?) .

נחשו מה? נהנתי מכל החוויה-
חוויה מתקנת לחלוטין חוויה מעצימה ומיוחדת, ההייתי שותפה לכל מהלך הלידה אני ובעלי. זה פשוט היה מהמם. וזכינו באביגיל שלי. וההחלמה מניתוח? לא קלה אבל גם לא כמו הקודמת.

גיליתי על עצמי שאני פאייטרית לא קטנה, שהכל במחשבה, וכשלוקחים הכל טוב הכל יגיע.
עד היום לא מדברים איתי על הלידה הקודמת של אדלי שלי, מציפות אותי דמעות אבל אני עדיין לא החלטתי אם זה בא מאושר וגאווה על איך שנלחמתי על עצמי. או מעצם ההתרחשות בלידה. אני רק יודעת שבחרתי בחיים
ובאותה נשימה-
נקרעתי מאהבה.

ועל זה אני מודה לה'. וגאה על כך. תודה לה'.

חנוכה שמח

שלום,

תודה על השיתוף בחוויה - הנושא של קרעים חמורים בלידה ואי הקפדה על ביצוע חיתוך במקרים הנדרשים הוא לעיתים עניין לתביעת רשלנות רפואית במקרים בהם נגרם חלילה נזק קבוע.

מאחל לך ולמשפחתך בריאות ונחת,
עורך דין עופר סולר

הסיפור שלנו מתחיל ביום שישי שעבר בסביבות 5 וחצי בבוקר, אשתי האלופה מתעוררת אחרי שלא ישנה מי יודע מה במהלך הלילה ואומרת שהצירים קצת מתגברים.

היינו בשבוע 41+1 (היריון ראשון) וכששנינו כבר מצפים מאוד לבואו של קטני, אחרי כשבוע של צירים הולכים ומתחזקים וסימנים נוספים אצל אשתי על התקרבות הלידה. התחלנו לבצע מספר תרגילים בתחנות שהדולה המדהימה שלנו (עדי-אור ברכה) הכינה עבורנו בבית ולתזמן צירים, אחרי כ-3 שעות כבר ראינו שיש צירים של 45 שניות עד דקה במרווחים של 3-4 דקות. תנועות העובר קצת הצטמצמו ואחרי כ-40 דקות בלי שהרגשנו אותו החלטנו לנסוע לבית החולים, השעה כבר הייתה 11:00.

הגענו לאיכילוב (בית החולים שבחרנו אחרי המון מחקר בעזרת הקבוצה הזו וקבוצת "לידה פעילה", בשאיפה להגיע כמובן למחלקה החדשה) בסביבות 11:30 וביקשנו אולטראסאונד מהר על מנת לראות שהכול תקין, על אף שממש בירידה מהרכב בכניסה למיון יולדות אשתי חזרה להרגיש אותו. האולטראסאונד והמוניטור שבא בעקבותיו היו תקינים, אשתי נבדקה ע"י רופא שאמר שהיא במחיקה מלאה ופתיחה 4. ביקשנו שהלידה תתבצע במרכז הלידה הטבעי (לאחר שביצענו שם סיור מקדים). המיילדת מהמרכז שליוותה אותנו בהתחלה קצת ניסתה להתעקש על נהלים כגון ביצוע בדיקת דם נוספת למקרה שאשתי תבקש אפידורל אבל התעקשנו גם ומצאנו את דרך הביניים במרבית הדברים.

לקראת סוף המוניטור הגיעה עדי הדולה שלנו ונתנה לאשתי קצת טיפולים הומאופטיים ועזרה קצת להירגע. סה"כ לאחר כשעה וחצי מרגע הגעתנו עלינו כולנו למרכז הלידה הטבעי.
השעות הראשונות במרכז היו מדהימות. אשתי עברה מהמקלחת לג'קוזי לכדור פיזיו לפי רצונה ולפי תוכנית הלידה הפעילה שתכננו מראש, באור מעומעם, מלווים בפלייליסט שהכנו ביחד ועם הרגשה באמת רגועה, שלווה ומאוד אינטימית, והמיילדת כמעט ולא התערבה.

ב15:00 התבצעה החלפת משמרת וגם המיילדת החדשה פחות או יותר נתנה לנו להתנהל כרצוננו. הייתה הפרעה אחת כאשר פתאום 2 רופאים התפרצו לחדר וטענו שהמוניטור של העובר לא תקין. המיילדת הופתעה מאוד מזה שבכלל יש להם יכולת לראות את המוניטור של הנשים במרכז הלידה הטבעי (טענה שזה הותקן ממש לאחרונה) ובכל מקרה זו הייתה קריאת שווא, סך הכול החיבור של המוניטור היה מעט רופף לזמן קצר. בשלב זה אשתי הייתה כבר בפתיחה 8.

מעט לאחר מכן, בפתיחה 10 כשאשתי על כיסא הולנדי ואני תומך בה מאחור, המים פקעו ספונטנית. מיד לאחר מכן המיילדת ציינה שהפתיחה ירדה ל-9 ושהמים מקוניאליים.

המשמעות - על פי הנהלים חייבים לעבור לחדר לידה רגיל. ניסינו להתעקש שזה כבר שלב מאוד מתקדם ושהמעבר יעשה לנו רע אבל לא הצלחנו לשכנע. זה הרגע שבו הדברים החלו להשתנות לרעה.

כבר במעבר עצמו, על האלונקה, המיילדת שהצטרפה (מחדר הלידה הרגיל) שליוותה אותנו לא הפסיקה לגעור באשתי שהידיים שלה על המעקה של האלונקה ולא בפנים (אישה בפתיחה 9 במהלך ציר, כן?).

כשהגענו לחדר הלידה נתקלנו במיילדת נוספת שהתלוותה אליה מתלמדת מקורס מיילדות. כבר מהרגע הראשון הוייב שקיבלנו מהמיילדת היה לא טוב. היא הכניסה המון ציניות לחדר, בין אם באמירות ובין אם בהתנהגות. היא לא אהבה שאשתי רצתה לבחור בעצמה את התנוחות, העירה לי מספר פעמים שהדרך שלי לחזק את אשתי במהלך ציר פוגעת במהלך הלידה, תקפה את הדולה שלנו שהיא "תופסת לה את המקום" והשיא היה כאשר אמרה בציניות כאשר העזנו למחות "אתם רוצים שאני אכניס מיילדת אחרת לחדר?".

אשתי ניצלה את ההזדמנות הזו ואמרה לה שכן ושתצא מהחדר. למזלנו הגדול אחראית המשמרת באותו זמן הייתה יאנה, איתה עשינו את הסיור במרכז הלידה הטבעי בעבר ומאוד התחברנו אליה. היא נכנסה לחדר ועל אף היותה מנהלת משמרת נשארה איתנו עד סוף הלידה. מרגע ההחלפה היינו רגועים יותר, הלחיצות של אשתי הפכו לאפקטיביות יותר כאשר בכל ציר אני מחזיק לה רגל אחת ומעודד אותה והדולה מחזיקה את הרגל השנייה ומקפידה גם לתמוך בין לבין באמצעות מגע והומאופטיה.

מעת לעת נכנסו הרופאים כדי לוודא שהכול תקין לאור המים המקוניאליים.

אחרי כשעתיים בחדר הלידה הרגיל, בסביבות השעה 17:20, כשאשתי כבר בפתיחה 10 זמן די ארוך, נכנסו רופאים שוב והביעו דאגה שיש ירידות דופק די ממושכות וצריך שהצירים הבאים יקדמו את הלידה משמעותית. הרופא הבכיר הציע במהלך הצירים שהוא ילחץ על הבטן כדי לעזור לעובר להתקדם והסכמנו מתוך חשש להגיע להתערבויות כמו ואקום. מאותו רגע היו סך הכול כ-8 צירים אבל כל אחד מהם היה קשה משמעותית מהקודמים ואני יכול להעיד מהצד שזו אחת הסיטואציות הקשות ביותר שיצא לי לחוות בחיי. הקושי של לראות אדם שאתה אוהב סובל כל כך, על אף שזה למטרה הכי טובה, הוא עצום ואני לא יכולתי לעצור את הדמעות. אחרי כמה צירים עם לחיצות על הבטן שלה המיילדת והרופא המליצו מאוד לבצע חתך חיץ כדי לסייע ללידה להתקדם וגם למנוע קרעים משמעותיים, גם לזה הסכמנו על מנת לצמצם סיכונים, על אף רצוננו המוקדם בכמה שפחות התערבויות וחודש וחצי של עיסויי פרינאום מקדימים כדי להימנע מהחתך הזה.

לבסוף בשעה 17:58 אשתי ילדה בן מדהים במשקל 3.690 וכולנו התרגשנו מאוד. רופאת הילדים שבדקה אותו מיד אחרי הלידה זיהתה שקשה לו לנשום עקב בליעת מים מקוניאליים ולכן לא הסכימו להשהות את חיתוך חבל הטבור והוא נלקח מיד לחדר צדדי (יחד איתי) כדי לנקז את המים. לאחר מכן הוא חזר לקצת skin to skin על אשתי אך הרופאה אמרה שעדיין קשה לו ולכן הורתה על מוניטור של 4 שעות בתינוקייה, מאוד שונה מהחלום שלנו של אפס הפרדה ובונדינג מיידי.

כחצי שעה מההגעה לתינוקייה הרופאה הגיעה שוב לבדוק אותו והכול היה תקין. ביקשתי לאור זאת להקדים את חזרתו לאשתי כדי שיוכל לינוק ולהיות איתה אך היא סירבה, שוב "כי אלו הנהלים".

בתינוקייה לצידו של בננו היו עוד מספר תינוקות, רובם ללא הוריהם, שבכו מעת לעת ללא התייחסות ממשית מצד הצוות למעט החלפת חיתול פעם אחת (בזמן שאני הייתי שם לפחות). לא חושב שזה מעיד על חוסר אכפתיות אלא על חוסר יכולת לטפל בכל התינוקות שיש שם.

אחרי 4 שעות חזרנו סוף סוף לאשתי בחדר (היינו במחלקה הישנה בגלל הצורך בניטור אחר אשתי שהתעלפה מעט לאחר הלידה כשקמה להתקלח) ואז החל מסע איוולת של כמעט יומיים במהלכו ב-24 השעות הראשונות לא שאלו אותנו אם התינוק אכל / אנחנו צריכים משהו / מסתדרים עם ההנקה.

בנוסף לא הייתה יועצת הנקה משישי בערב עד שבת בצהריים כך שאת ההדרכה הראשונית ביצענו בוידאו בוואטסאפ עם אחותה של אשתי.

על אף שבשבת בצהריים, כ-20 שעות לאחר הלידה, הועברנו לחדר שהוגדר כ"אפס הפרדה", עדיין נאלצנו לקחת את התינוק מספר פעמים לתינוקייה (קומה למעלה, כשאשתי עדיין מתקשה בהליכה) לבדיקות וטיפולים, שבאחד מהם הרופא דוחף לפה של הבן שלנו גלוקוז מהאצבע שלו מול העיניים שלנו בלי לשאול אותנו בכלל, והשיא בעינינו זה אמירות חוזרות ונשנות שלתינוק אין צהבת ושהבדיקות תקינות לגמרי על אף שהצבע שלו היה צהוב באופן ברור (אחרי ביקור אצל רופאת ילדים - יש צהבת).

את החלק שמההגעה למחלקה ועד השחרור (כמעט יומיים לאחר הלידה) אני יכול לסכם כ"ניפוץ האשליה". המרחק בין מה שהציגו לנו בסיור (ועשינו שניים כאלו באיכילוב - אחד בחדרי הלידה הרגילים ואחד במרכז הטבעי) לבין המציאות שחווינו גדול מאוד. אמרנו זאת לצוות מספר פעמים במהלך היומיים ששהינו שם והתגובות שקיבלנו נעו בין "זה בגלל המחלקה החדשה" לבין "לא יודעת מה אמרו לכם בסיור אבל זה מה יש".

אם לסכם בגדול איזושהי שורה תחתונה - על אף שאשתי ואני מסכמים את חווית הלידה כולה כמוצלחת, אנחנו מרגישים שזה בעיקר בגלל שעשינו הכנה טובה ועמדנו על שלנו איפה שהרגשנו שהיה צורך, למרות שבפועל זה לא תמיד עזר ולכן היינו בחצי הפרדה.

השהות בחדר הלידה הרגיל, הנהלים של בית החולים וחוסר הגמישות של הצוות בעיקר במה שקשור לאפס הפרדה, חוסר האכפתיות כלפינו וכלפי הילד במשך רוב האשפוז ובעיקר הפער העצום בין מה ששווק לנו בסיורים לבין מה שהתרחש בפועל גרמו לנו לרצות להשתחרר הביתה כמה שיותר מהר.

תודה לכל מי שקרא/ה עד לכאן, מאחל לכם/ן לידות דומות לשלנו עם סיום שיהיה המשך של מה שחווינו טרם המעבר לחדר הלידה הרגיל וכמובן המון בריאות ואושר בגידול ילדיכם/ן.

שלום,

תודה על השיתוף בחוויה, מאחל לכם הרבה נחת ובריאות.

בברכה,
עו"ד עופר סולר

ערב טוב עורך דין סולר

אבקש לשמוע את חוות דעתך המשפטית ומתוך ניסיונך בתחום הרשלנות הרפואית.

שימשתי אפוטרופוס לענייני גוף של אימי. מול מנהלת מחלקה מושחתת שהתנכלה לי ולא שיתפה איתי פעולה באופן בוטה. מנעה ממני מידע, נתנה הוראה לצוות שלה למנוע טיפולים מאימי והסתירה זאת ממני ועוד. היא בעצם חיבלה ביכולת שלי לתפקד כאפוטרופוס.

האם יש דרך לתבוע אותה שלא בערוץ המסורבל של רשלנות?

תודה

שלום רב,

נראה שהערוץ האפשרי במקרה זה יהיה תלונה למשרד הבריאות על ההתנהלות, דרך אשר לא תניב פיצוי אך יתכן שתגרום לשינוי להבא.

בברכה,
עורך דין עופר סולר

סיפור הלידה שלנו...
קצת רקע.. הקטנטונת נולדה בתחילת שבוע 38 (היו צירים סדירים מוקדמים משבוע 33 בערך). ההריון נחשב להריון בסיכון גבוה בשל סוכרת הריון (מאוזנת בתזונה). ההריון מטיפולי פוריות (IVF).

אקדים ואציין שבשל הסוכרת התלבטנו אם בכלל ללדת בבילינסון, אשר ידועים כיחסית מחמירים עם סוכרת הריון ובכלל. אך חייבת לציין ששמחה לראות שהמדיניות שלהם בנושא אכן התרכחה מאוד והרגשתי שמאוד תמכו באפס הפרדה ובהנקה וכו. במקרה שלנו היה רק חצי הפרדה (הבייבי הייתה עם בעלי מייד אחרי הלידה, ללא הפרדה ממנו) בשל סיבוך שהיה אצלי אחרי הלידה. אך ב"ה הצטרפתי אליהם מהר מאוד. ובאמת שמרגישה שזו אופציה מעולה כיום אפילו לבעלות סוכרת הריון שחשוב להן אפס הפרדה. מחלקה ד היא מעולה עם צוות מדהים, האחיות הן גם יועצות הנקה ובגדול נהננו מהשהות שם, וממליצים.

כעת בהרחבה (מאוד בהרחבה..)- הגענו למיון יולדות אחרי 3 ימים עם דימום קל (נבדק קודם ונאמר לנו שתקין, אך אני חששתי) וצירים כואבים. שם ראו פתיחה 3 (היה פתיחה 2 בימים שלפני) וכן שסביב הצירים יש האטת דופק. בשל העניין האחרון העבירו אותנו מיידית לחדר לידה, ללא בדיקת רופא, כי חששו מצורך בלידת חירום.
דרשו מוניטור קבוע בשעות הראשונות ולא הרשו להתקלח, עד שראו במשך מעל חצי שעה שאין האטות. הציעו מספר פעמים זירוזים, אך לחלוטין תמכו בבקשה שלי לנסות ללא. לבסוף השתכנעתי לעשות בקיעה של המים, אך ברגע שאמרנו לצוות שמוכנים, המים ירדו מעצמם.. אחרי הלידה השהו את חיתוך חבל הטבור (בעלי חתך) ושמו את הקטנה עלי. ברגע שהזכירו את עניין השלייה, באותו רגע היא יצאה החוצה בעצמה ללא קושי. אבל... כמעט מייד אחריה- מפל של דם.. יצאה כמות מטורפת. תוך שניות מלא אנשי צוות בחדר, החתמה, כניסה לחדר ניתוח, הרדמה מלאה, ריווזיה.
בזמן שהייתי בחדר ניתוח והתאוששות בעלי היה עם הבייבי 100% מהזמן, אפס הפרדה, במחלקה ד'. כשלוש שעות אכ הצטרפתי גם אני, והאכלתי את הקטנה לראשונה (הנקה).

קצת לפני מועד השיחרור לקטנה היה ערכי בילירובין גבוהים (צהבת ילודים) הרשו לנו להישאר עוד יומים במחלקה ד' מרגע שהיה עבורי מכתב שיחרור, עד שאילצו אותי להשתחרר ואותה השאירו (נשארתי לצידה בבית חולים כל התקופה שנשארה מאושפזת, אך מבלי שיהיה לי מיטה וכו).

חייבת לציין שביום ששוחררתי, קיווינו מאוד שהיא תשוחרר איתי כמובן, הרופאה שהייתה בסבב בוקר אמרה שתשחרר אותה רק אם הבילירובין יהיה פחות מ 16. התוצאה חזרה 16.2 והכעיס אותנו "שמתקטננת" איתנו על 0.2, ובכלל מחיפוש באינטרנט הסף אישפוז המומלץ בארץ עבור הגיל שלה היה 17 ולא 16. בסוף הוחלט לעקב בכמה שעות את ההחלטה אם משחררים ולעשות בדיקה נוספת. בבדיקה הנוספת כבר הייתה עלייה וגם אנחנו הבנו שהצדק עם הרופאה ושהיא לא החמירה סתם. מאחר וכבר לא היה לי חדר, ולא רציתי שהקטנה תהיה בתינוקיה בלעדי, הייתי איתה רוב הזמן בחדר המתנה/חדר הנקה של התינוקייה.

באחת ההנקות לפתע מגיעה אחות התינוקיה ומודיעה לי "חיפשתי אתכן, חייבים עכשיו עכשיו להיכנס לטיפול פוטו", ביקשתי ממנה לסיים להניק אך נענתי שאין זמן וצריך דחוף דחוף להכניס לפוטו שלא יהיה נזק לקטנה. לקחה את הקטנה מהידיים שלי, והגענו לתינוקיה. באינקטבטור פוטו השני, כבר הייתה תינוקת אחרת, שהשתוללה וצרחה.. וכל החוויה הזו הייתה לי קשה מאוד. קטנטונת שישנה מאז שנולדה רק בידיים שלנו וקיבלה המון חום ואהבה פתאום נכנסת לאינקובטור לגמרי לבד, ואפילו לפני שסיימה לאכול. את רוב הזמן שהקטנה הייתה בפוטו, פרט למעט זמן שהוצאה כדי שאאכיל אותה, ביליתי בחדר הנקה עם משאבת הסימפוני כדי שתקבל כמה שיותר חלב אם (בהתחלה יצאו כמויות קטנות יחסית, אז פשוט שאבתי ושאבתי ושאבתי.. כדי שהגוף ייצר עוד). הנקה לא הייתה רלוונטית כי דרשו שההפסקות אוכל יהיו קצרות (כי הערך ממש קפץ וחששו מהחמרה) והנקה לוקח יותר זמן. תודה לאל הטיפול פוטו עבד יחסית מהר ואחרי 12 שעות כבר נתנו לי להניק אותה שוב. כעבור פחות מיומים כבר חזרנו ב"ה הביתה.

שלום רב,

תודה על השיתןף בחוויה.

מאחל לכם כל טוב ובריאות שלמה.

בברכה,
עורך דין עופר סולר

שאלה רפואית ילדתי לפני שלושה חודשים,ולקטנה שלי יש את הבעיה הרפואית ארב פלסי,שזה אומר שמשכו לה את היד חזק בלידה,אמרו לי בבית חולים שזה עובר תוך חודש חודשיים,אני עושה לה טיפולי פיזוטרפיה והפיזוטרפיסטית והרופא ילדים אמרו שיקח זמן וטיפולים עד שהיד תחזור לעצמה,כל מערכת העצבים של היד לא מתפקדת(חוץ מכף היד)
היום היינו אצל האורטופד והוא אמר שהמצב חמור וצריך להשים לה סד ביד ושיכול לקרות חס וחלילה התקצרות שרירים ועוד אם לא מטפלים בזה,יש לי ועדה לביטוח לאומי החודש שאני רוצה להוציא לה על זה נכות,השאלה מתי אני יכולה לתבוע את הבית חולים על רשלנות כזאתי?

שלום רב,

בנושא של ארב פלסי מקובל להמתין עם התביעה לכל הפחות עד גיל שנתיים כדי להעריך אם נותר נזק קבוע ומה שיעורו.
כדי להתחיל להעריך אם יש עילה לתביעה חשוב לדעת את משקל הלידה. את מוזמנת עם זאת ליצור עמי קשר טלפוני כבר עתה להסבר מלא.

בברכה,
עורך דין עופר סולר

היום לפני 4 שנים הבנתי את גדולה בחג החנוכה, בהדלקת נרות חנוכייה, באור החנוכייה, לעמוד לבקש לבקש לבקש!

אז חנוכה לפני 4 שנים הריון ראשון ומאושר כול הבדיקות תקינות שקיפות סקירה ראשונה חלבון עוברי בדיקות דם הכל תקין ולפי הספר!

שבוע 22 (בערך שבוע לפני חנוכה) הולכת לעשות סקירת מערכות מורחבת מתרגשת ונרגשת מהבדיקה ובטוחה שיהיה מהיר כמו הבנות שנכנסו ויצאו לפני צ'יק צ'ק הגיע תורי, נכנסת לרופא שלום שלום תישכבי על המיטה נשכבת מתחיל בבדיקה הנה ראש מוח עיניים ארובות עיינים אף פה אוזניים סופר אצבעות גפיים זרועות מזכיר לי שיש לי בולבולון קטן בנתיים מודה לה'.

יופי הכל תקין, ואז בודק את הבטן של העובר הינה הלב ושם שותק בודק בודק כל הבטן שלי מלאה בג'ל דביק והוא מעל 30 דק ולא מגזימה בודק ד'ר הכל בסדר??? תכף...

הוא סיים את הבדיקה סוף סוף. ד"ר על מה ההתעכבות? יש לעובר דיאפרמטיק הרניה, אוקי ומה זה אומר? לא יודע להסביר בדיוק. קחי הפניה לבית חולים...

כמובן יוצאת מהחדר נכנסת מהר לד"ר גוגל רושמת מה שאמר כולי ניכנסת ללחץ. בקע בסרעפת אין מקום לריאות לגדול כול מערכת העיכול בבית החזה, דמעות ולחץ...

יומיים של עצבים מגיעה לבית חולים שאליו נקבע התור. הרופא אומר נתחיל סקירה מההתחלה לא נבדוק רק מה שביקשו נבדוק את הכל. כולי בלב מתפלללת אולי הכל הסתדר והרופא הקודם טעה.

וגם הוא מתחיל הינה ראש עיניים אף פה מוח וכו וכו.... מגיע לבטן ושותק שתיקה רועשת. הלב שלי דופק על 70000 - ד"ר מה קורה אולי תדבר? רק שניה בבקשה. מסיימים את הבדיקה הוא אומר לי את רוצה את ההריון הזה חשבתי הוא צוחק איתי... אמרתי לו לא סתם בא לי להיות שמנה, ישבנו בחדר שלו והסביר לי שאכן יש לילד בקע בסרעפת וצריך לעשות הפלה יש לו מום שלא תמיד שורדים אחרי הלידה הקיבה מעיים ואונה מהכבד נמצאים בבית החזה ולריאות אין מקום לגדול.

הוא יוולד כאילו בלי ריאות מבקש שאני יחתום על טופס להפלה ולא הסכמתי ממש התעקשתי שאני לא עושה הפלה בשום מקרה!

הוא מנסה לשכנע אותי שאני צעירה וזה ילד ראשון חבל להביא ילד חולה. לא הסכמתי בשום אופן לבצע הפלה.

ראה שאני נחושה בדעתי הפנה אותי לבית חולים תל השומר שם ניפגשתי עם מלאכים בדמות אדם ! דר ליפיץ ודר בועז וויס , קיבלו אותנו ברוגע וחיוך , עשו בדיקה מחדש של אולטרסאונד לדעת מה המצב באמת ואמרו שיודעים לטפל במום הזה.

כמובן שיש סיכונים. סיפרו את הרע והטוב ואני הקשבתי רק לטוב, התחלתי מעקבים בדיקות סקירות MRI אקו לב מי שפיר ומה לא.

כל שבוע סקירה כשהגעתי לבית חולים אחר לבצע אקו לב עוברי הרופא ממש כעס איך אני מביאה ילד כזה לעולם! ואני בשלי הילד הזה יבוא לעולם...

בין הבדיקות נשלחתי לעשות ייעוץ גנטי. רופא קר וחסר רגשות הדפיס לי חוברת שלמה על המחלה ואמר לי עכשיו את נכנסת להפלה בלי וועדה אפילו מהחדר שלו ישר להפלה ולא הסכמתי פשוט הלכתי נגד כולם.

הגיע חג החנוכה ואני עומדת ומתפללת בכל יום מחדש שהילד יחיה ושיעבור הכל בשלום שאני סהכ כלי והוא ילד של בורא עולם אבא שבשמיים ידאג לו !

מתפללת בוכה עד שהנר כבה מתחננת בכל ליבי לה' שישמור עליו.

החודשים עוברים מבצעת את הבדיקות הנדרשות בינהם מי שפיר בשבוע 33. שבוע 36 מחייגים אליי לבוא מהר הבדיקה לא תקינה הילד יצא עם תסמונות חוץ מהבקע, ושואלים אם אני רוצה להכנס ללידה שקטה. חותמת שוב על מיליון טפסים שלא מורידה אותו וממשיכה בהריון.

שבוע 37+4 ילדתי את הנס חנוכה שלי עברנו לא מעט היה חודש מורדם מונשם ועוד חודשיים בפגיה עד שלמד לאכול היום הוא בן 3.7 החיים שלי ילד חכם בטירוף נכנס לגן עירייה נס חנוכה שלי.

שלום רב,

סיפור מדהים. אכן המום של בקע סרעפתי בעובר congenital diaphragmatic hernia עלול לגרום לפגיעות קשות בילוד עד למצב של מוות חלילה. לעיתים המום לא מאובחן בהריון בשל התרשלות של הסוקר ואז יש מקום לתביעת רשלנות רפואית.
אני שמח כי במקרה שלך הכל בא על מקומו בשלום.

בריאות שלמה וכל טוב,
עורך דין עופר סולר

הכל התחיל בשבוע 19. שיליה נעוצה. שיליה פתח מלאה, שיליה קידמית.

דימומים ללא הפסקה וצוואר רחם קצר. הרופאים לא נותנים סיכויים ושולחים אותי לוועדת הפסקת הריון במיידי, ואני "הפלה חחח... הצחקת אותי אין סיכוי שאפיל"

אני כמובן שלא הסכמתי ואמרתי שאלך עם האמונה שלי. כמובן ששאלתי כל מיני גורמים והתייעצתי בפורומים וחקרתי לדעת מה הסיכונים ומה הסיכויים, אז כמובן שזה היה
50/50 הרופאים קראו לזה פצצה מתקתקת, אני קראתי לזה , "אמונה".

בתוך תוכי ידעתי שהילד הצדיק חייב לבוא לעולם. אז כן כנגד כל הסיכויים, הריון לא פשוט בכלל, כיסא גלגלים , הקאות דם, דימומים, כאבי תופת באזור הניתוח הקיסרי הקודם בעקבות השיליה הנעוצה ועוד. . .

המשכתי. סקירת מערכות לא תקינה, רופא שמביא לי תצלום דלמתי ואומר לי: קחי לפחות תראי אותו בתמונה, ואני עם ים של דמעות ששוטפות את עיניי אומרת, "זה לא יקרה" אני ממשיכה ויהיה מה שיהיה.

הרופא מנסה לשכנע אותי שהשילייה יכולה להתפוצץ, שיכולה להיות הפרדות שיליה וכו'. לא קל לסכם 8 חודשים של אישפוז בשל הריון בסיכון.

יסורים לא פשוטים, חלומות חסרות נשימה, חרדה, אבל שוב אני הולכת עם האמונה.

מקצרת - בשבוע 26 אישפזו אותי דחוף ורצו לנתח אותי ואמרו שהגיע הזמן, די לסבל ולכאבים, נראה לכם שהסכמתי?!

אז זהו שלא, לא זה לא הזמן, אני חותמת על עצמי, משתחררת וממשיכה בדרכי ובהריון הלא פשוט .

חשבתם שניגמר אז לא.

הגיע ניתוח קיסרי חרום בשבוע 35 "הפתעה" השילייה נחתה לי על שלפוחית השתן, לא התפוצצה , לא נפרדה, נחתה שזה נדיר!

כמובן שהחתימו אותי על מות האם , מות העובר, לקחתי כל סיכון אפשרי , האמנתי באמונה שלמה שאם אלחם עליו פה , משמיים ירחמו עלייי וילחמו בשבילי , וכן כך היה , הניתוח הסתבך עברתי כריתת חצוצרות , ניתוח לא פשוט חודש ויותר של החלמה , זיהום בניתוח , חותכים אותי חי מנקים ומשאירים פתוח במשך חודש ימים של סבל, ניקוזים וכו'.


והאוצר היקר היה במחלקת טיפול נמרץ חודש ימים סך הכל, אבל מי שעבר פגייה יודע שכל יום שם זה כמו שנה, ועוד שאין באפשרותי לראות אותו, לגעת בו, להריח אותו, כי אני עם זיהום בניתוח שוכבת חסרת אונים ללא יכולת של כלום.

רצו ניתוח חוזר ואני כמובן התפללתי שלא אצטרך לעבור את זה שוב , רק האנשים שהיו קרובים אלייי יודעים בדיוק מה עברתי , הילדים שלי שחיו בפחד שיקרה לי משהו.

מבחינתי זה עבר, מסתכלת לשמיים ומודה לבורא עולם כל יום שאנחנו כאן בחיים איתכם, ושזכיתי לספר לכם את סיפור הלידה שלי ,
לחזק אותכם ולומר לכם "מי שמאמין לא מפחד" אמונה שמשנה את כל התמונה.

יכולתי לכתוב ספר על כל יום שעברתי, אבל קיצרתי בתקווה שתבינו שכלום לא מובן מאליו!

אז לך אבא יקר שלי מלך מלכי המלאכים הקדוש ברוך הוא.

מודה אני לך על כל ניסיון שעברתי, שבחרת בי מכולם לשבח, לפאר, להלל שמך ברבים.
ולומר בצעקה גדולה, יש בורא לעולם.
אני יודעת את זה מזמן, זכיתי לישועות וניסים מימך, שמחה על הטוב והפחות טוב, ותודה אבא יקר שלי על הכלל מכלל כלך!

שלום,

אכן 'כנגד על הסיכויים'.. סיפור לא פשוט וחוויה לא קלה אני בטוח אבל אני שמח שבסופו של דבר ברוך השם הכל הסתדר לטובה.

מאחל לך ולמשפחתך בריאות שלמה,
עורך דין עופר סולר

שהטכנאית בבדיקת הדופק הראשונה אמרה שהיא רואה דופק ושהכל בסדר, לא היו מאושרים מאיתנו, אני ובעלי היינו בעננים, שום דבר לא הכין אותנו לרגע שהיא אמרה ״רגע,רגע, יש פה עוד דופק והכל בסדר״.

הרגשנו שזכינו במתנה הכי גדולה שיש, תאומים!!!

הימים עברו, סיימתי את הטרימסטר הראשון בקושי רב שכלל בחילות נוראיות, הקאות מרובות, חולשות ותחושה קשה מאוד.

לשמחתי הרבה, הטרימסטר הראשון הסתיים והתחלתי להרגיש טוב, התחלתי לצאת מהבית, לתפקד ולשחק עם יהלי, היינו מאושרים, סקירה ועוד סקירה בדיקה ועוד בדיקה והכל תקין.

בשבוע 23+5, הגענו לבדיקה שגרתית, הטכנאית בודקת והיה שקט בחדר, אני בחיים לא אשכח את הרגע שהיא ביקשה לקרוא לרופא.

הרופא נכנס, מסתכל ונהיה לבן...

אני שואלת אותו מה קרה, הוא מגמגם ואומר שצוואר הרחם התקצר בחצי ושיכול להיות שאני בלידה!!!

עדיין לא שבוע 24, הרגשנו שעולמנו חרב. הוא שלח אותנו לחדר מיון דחוף! טסנו לבית החולים אסותא אשדוד (אחת ההחלטות היותר טובות שלנו).

לאחר בדיקה, נאמר לי שבישראל גיל החיות לעוברים הוא מעשרים וארבע שבועות ולכן אני יכולה להפיל את ההריון (אני עדיין זוכרת את הרופאה אומרת לי את זה וכולי מצטמררת).

כמובן שלא הסכמנו והחלטנו שנלחם בכל הכח, גם אם זה אומר לשכב בלי לזוז בבית החולים. ואז כמובן שאושפזתי להשגחה מחלקת אם ועובר מחוברת למכשיר מוניטור עוברי.

באותו הלילה חוויתי כאב נפשי, פחד אלוהים!
זה היה הלילה הכי גרוע בחיים שלי, הרופאים דיברו איתנו על המון סיכונים ולא היו אופטימיים, בנוסף אמא שלי הייתה בחו״ל ובעלי היה חייב לנסוע הביתה לישון עם יהלי ואני נשארתי לבד עם המחשבות והחששות הקשות, זה פחד לא רגיל, הרגשתי אותו בכל נשימה, יש פחד לקום לעשות אפילו פיפי, פחד תמידי, מירידת מים, מצירים, זה היה פחד שאף פעם לא חוויתי לפניי, כזה שמשתק ומכניס אותך לפרופורציות של מה חשוב בחיים ורק התפללתי שהדקות יעברו, שהצוואר לא יפתח יותר, שהעוברים יגדלו ושהזמן יעבור!

איזה פחד הרגשתי בגוף, פחדתי לזוז, נאמר לי שהצוואר יכול להפתח כל רגע...

אמרתי 10 פעמים תודה על כל יום שעבר, שמחתי שהתאומים גודלים ומתחזקים...

וכך עברו הימים והגעתי לשבוע 28, בבדיקת צוואר נוספת, הצוואר התקצר בעוד חמישים אחוז והפחד היה גדול מאוד, העוברים לא היו גדולים מספיק וחזקים על מנת לשרוד בחוץ, בשביל להקטין את הסיכוי של לידה מוקדמת, התניידתי על כיסא גלגלים, עמדתי רק במקלחת.


כך עברו להם שלושה חודשים, שבהם עברו לידיי עשרות של נשים שבאו ללדת, היו יום, גג יומיים, ילדו והלכו הביתה, המון דמעות, פחדים, חששות, פחד אמיתי שהילדים יצאו בשבוע מאוד מוקדם (יש לזה המון השלכות)...

ואז, בשבוע 36+1, ב - 18.07.18, (מי היה מאמין שהגענו לשבוע הזה!!!) המלאך של, ד״ר אורטל נאמן, ניתחה אותי ניתוח קיסרי וכך נולדה נאיה 2.070 וטוהר אחריי שתי דקות 2.570.

היה לי הרבה מזל, אמא חזרה מחו״ל במיוחד יום אחריי וישנה איתי בבית החולים כמעט כל יום, היא הייתה הכוח שלי.

בעלי היה אבאמא בכל התקופה הזו, הביא את יהלי שלי על בסיס יומיומי לבית החולים, היה המשענת שלי.

הצוות באסותא אשדוד היה צוות מושלם, מקצועי, מכיל, אכפתי והיה לי המון מזל שכך הוא היה.

מנהלת מחלקת אם ועובר ד״ר אורטל נאמן, שהייתה מקצועית, סובלנית, אכפתית מאוד וממש הרגשתי שהיא המלאך השומר שלי, צוות הרופאות המושלם, האחיות, המזכירות, כוח עזר וכל מי ששכחתי.

זה היה הנס שלי - תאמינו בניסים, הם קיימים. מאחלת לכל מי שקוראת לידה קלה ובלי סיבוכים.

חג חנוכה שמח

שלום רב,

סיפור לא פשוט - אין לי ספק שמדובר בתקופה לא קלה כלל וחששות מרובים.
אני שמח בשבילך שהצלחת 'למשוך' את ההריון עד שבוע 36 ולחסוך מילדיך את הקשיים והסיכונים של פגות.

מאחל חל ולמשפחתך בריאות ואושר.

בברכה,
עורך דין עופר סולר

לצערי הלידה לא הייתה פשוטה בכלל.

ביום שני לפני שבועיים וחצי, בשבוע 37+2, הגעתי לרופא מעקב הריון בקופת חולים.

התגרדתי בכל הגוף, הייתי בצקתית מאוד, וגם הגעתי עם תוצאות של בדיקות דם ושתן לא תקינים (אנזימי כבד גבוהים מאוד וקצת חלבון בשתן). בנוסף, התחלתי להרגיש באותו שבוע פחות תנועות עובר.

הרופא שמע את כל זה והחליט שאני צריכה להגיע מיד לחדר מיון לזירוז לידה. הוא אמר שכל אחד מהסימנים כשלעצמו, אינו מדאיג אבל הכל יחד בשבוע 37 מצדיק זירוז.

הגעתי לבית החולים עם פתיחה 1 ולכן החליטו להכניס לי בלון ל 12 שעות כדי להגדיל את הפתיחה.

אחרי 12 שעות הוציאו את הבלון והגעתי לפתיחה 3.5. בשלב זה הורידו אותי לחדר לידה.

הייתי בחדר לידה במשך 30 שעות, עד לפתיחה מלאה ומחיקה מלאה. הראש של התינוק כבר הגיע ל +2 ותוך כדי שאני לוחצת ודוחפת, האחות המיילדת שמה לב שהדופק של העובר יורד באופן משמעותי. התינוק במצוקה.

מיד הזעיקה את מנהל חדר הלידה. תוך שניות ספורות מצאתי את עצמי בחדר ניתוח. הוציאו אותו בניתוח קיסרי חירום. מצאו כי חבל הטבור כרוך סביב הצוואר שלו, וככל שאני דחפתי יותר, הוא נחנק. הניתוח הקיסרי פשוט הציל אותו ברגע האחרון. נולד לנו תינוק מהמם!

אחרי הניתוח, המשיכו לי דימומים מהבטן. הצלקת הניתוחית כל הזמן דיממה, סבלתי נורא ולא הצלחתי להתאושש מהניתוח, רק איבדתי דם כל הזמן. קיבלתי 4 עירויי דם והכניסו אותי שוב לניתוח נוסף ביום שבת.

הניתוח ארך שעתיים וחצי. כרגע מתאוששת מ -2 ניתוחים בשבוע אחד אבל כבר מרגישה יותר טוב.

כעבור יומיים, רגל שמאל הושבתה, לא זזה. אני נותנת לה פקודה לזוז אבל הרגל כאילו לא מחוברת לגוף שלי. עשו MRI וגילו המון נוזל במפרק הירך שלא צריך להיות שם וזה יוצר לחץ על העצבים. טיפול בסטרואידים מאפשר לי להתחיל להפעיל את הרגל ולאט לאט אני מצליחה להתחיל לדרוך על הרגל.

בעלי מדהים עם התינוק, נמצא איתו המון (כי אני פשוט חלשה מדי), מאכיל אותו, מחזיק אותו ושר לו כדי שלא יהיה לבד.

לאט לאט אני מתאוששת אבל התחילו אצלי עוד כמה סיבוכים בעקבות רעלת הריון חמורה ביותר.

אז רציתי לידה טבעית ורציתי לחבק את התינוק שלי מיד לאחר הלידה ורציתי להניק - כי לילד שלי מגיע רק חלב אם ורציתי ביות מלא ורציתי לצאת הביתה 3 ימים אחרי הלידה כמו כל יולדת רגילה ורציתי לתכנן ברית מילה, שלא בבית החולים כשאני בכסא גלגלים ורציתי הרבה דברים שלא התממשו, אבל הדבר הכי חשוב יש לי- משפחה מושלמת ותינוק מהמם ובריא.

אחרי שבועיים וחצי השתחררנו הביתה! כשאני 20 ק"ג פחות ממה שהייתי כשנכנסתי.

שוכבת במיטה כשמימיני ישן בעלי המלך ומשמאלי ניתאי הנסיך הכי חמוד ומתוק שיכול להיות.

אין מאושרת ממני בעולם!

שלום,

תודה על השיתוף בחווית הלידה הלא פשוטה ואני משח בשבילך שלמרבה המשל לא נגרם כל נזק לתינוק. מנסיוני בתיקי רשלנות רפואית בהם אני מטפל לעיתים יש עיכוב בביצוע ניתוח קיסרי אשר עלול חיליה להחמיר מצוקה עוברית ולהביא לנזק לעובר.

מאחל לך בריאות שלמה ונחת בגידול בנך,
עורך דין עופר סולר

טוב אז זה קצת ארוך..

אני לא מצאתי אנשים שעברו את התהליך של תביעה נגד רשלנות רפואית כדי להתיעץ איתם אם כדאי להתחיל את התהליך.

אני יודעת שאני חושפת את עצמי כאן אבל אין לי יותר מדי ברירות. מקווה שאין פה אנשים שמכירים אותי.

אז ככה אני רוצה לדעת אם כדאי לי להתחיל את תהליך התביעה כי יש סיכוי שהתיק יתיישן. יש לי חצי שנה עד התיישנות.

המקרה הוא כזה: בשנת 2011 היתי מאושפזת בבית חולים פסיכאטרי ובאישפוז שפכתי על עצמי קומקום שלם מים רותחים שגרם לכוויה גדולה ברמה של 3 דרגות.

אחרי שעשיתי את זה מיד קשרו אותי בחדר קשירה הביאו לי כדור שהשתיק את הצרחות שלי ונרדמתי.. רק בערב הביאו אותי לבית חולים לטיפול בכוויה.

אמרתי להם כמה פעמים לפני שאני יעשה את זה והם לא לקחו את הקומקום שהיה לרשותנו במטבח. מה גם שבאתי על פגיעה עצמית הם היו אמורים להרחיק ממני חפצים מסוכנים. כך גם העו"ד שהתיעצתי איתה אמרה.

אני לא יודעת אם כדאי להתחיל את תהליך התביעה מסיבת.

התיישנות: חודש לוקח להביא את התיק מבית החולים וחודשיים לוקח חוות דעת של מומחה פסיכאטר. זה 3 חודשים ויש לי 6. אבל העו"ד אמרה שהיא לא לוקחת אחריות אם התיק התיישן ואם זה יקרה אני יפסיד 17 אלף על חוות הדעת מהפסיכיאטר (זה המחיר לחוות דעת).


האם יש מקרים של אנשים שהתחילו תהליך תביעה חצי שנה לפני ההתישנות והתיק התיישן עד שהביאו את התביעה?


התביעה שלי היא סבל וכאב ודימוי גוף. אני מקווה שאחד מעורכי הדין שלכם יוכל להמליץ לי מה לעשות.

תודה רבה

שלום רב,

קשה לי מאד לצערי לתת יעוץ האם כדאי להתקדם לתביעה במקרה זה ומה הסיכויים להגיש תביעה טרם ההתיישנות מבלי להכיר את התיק על פרטיו. סיכויי התיק תלויים להבנתי במידה רבה מאד בהערכת המסוכנות לפגיעה עצמית שנרשמה בתיק שלך טרם האירוע.

בברכה,
עורך דין עופר סולר

ערב טוב לעורכי הדין

אני עברתי טיפול שורש ולאחר שבועיים התחלתי להתלונן על כאבים חזקים מאד באזור הטיפול. לא יכולתי לאכול ולא לישון. בהנחיית הרופא לקחתי אנטיביוטיקה מספר פעמים כדי להקל על הכאב.

פניתי אל הרופא שיניים שעשה את טיפול השורש והוא הציץ לתוך הפה ומיד הציע בקלות דעת לבצע עקירה.

הלכתי לרופא שיניים אחר שביצע צילום בקליניקה ואמר לי יש לך הצללה בשן - בדיוק באותה שן שעברה טיפול שוש. הוא הפנה אותי חזרה אל אותו "רופא" שעשה את הטיפול שורש.

חזרתי לרופא המטפל והוא התייחס אל י בזלזול, כאילו ממש לא מתאים לו שאני מתלוננת ונתן לי יחס משפיל. לא של אותי לעשות צילומי פה ולא שום דבר. היה ברור שהוא פשוט לא שם עלי ז** ברוב התעוזה שלו.

קיבלתי מחברה טובה המלצה על מומחה רפואי בתחום ופניתי למומחה לטיפולי שורש. הוא בדק אותי בצורה מאד יסודית (בדיקה מאד יקרה) ואמר פשוט שהרופא שעשה את הטיפול שורש המקורי פספס תעלה. לדביר המומחה, הרופא שטיפל בי ביצע 2 תעלות במקום 3 תעלות. השן תקינה לחלוטין ומנעתי נזק של אובדן שן טוחנת.

רציתי להבין האם יש כאן רשלנות רפואית מצד הרופא המטפל והאם אני יכולה לפעול משפטית לקבל ממנו פיצויים על הנזק שעשה בשיניים שלי ועל הדרך שבה מתייחס אלי.

אשמח לשמוע חוות דעת של עורך דין מומחה לתחום.

שלום רב,

כדי להעריך אם הייהת התרשלות בטיפול השורש שעברת יהיה צורך לקבל את מלוא התיעוד הרפואי מכל הרופאים שטיפלו בך ובכלל זה צילומי הרנטגן. הקשוי במקרים כאלו הוא שגם אם יתברר כי הייהת התרשלות בטיפול יש לבחון אם היקף הנזק יצדיק תביעת רשלנות רפואית אשר עלותה ובפרט חוות הדעת הרפואיות שיש לצרף אליה הינה גבוהה.
הפיצוי בתביעות רשלנות רפואית ניתן על הנזק שנגרם ולא על עצם ההתרשלות.
מציע לערוך יעות מסןדר עם עורך דין מנוסה בתחום הרשלנות הרפואית בפגישה כדי לקבל החלטה מושכלת כיצד לפעול.

בברכה,
עורך דין עופר סולר

אז אחרי שקראתי לא מעט על לידות עם סיבוכים ושמעתי סיפורים של אמהות בפייסבוק... לא נותר לי אלא לשתף בסיפור הלידה המהירה והקלה שלי.

הייתי עם צירים גבוהים ולא סדירים ועם פתיחה שתיים אחד וחצי במשך יותר מחודש.

אז אחרי שהשלמתי אם זה שכבר הפיצית תצא במועד ולא לפני.. ישנתי לילה מושלם ללא צירים.

7:00 ירידת מים בטפטופים רצה לשירותים כדי לוודא שאכן זה היום אומרת לבעלי לשים את הילדה בגן ולחזור לבנתיים מעדכנת את אמא.

9:30 מגיעים למיון אחרי שאמא כבר באה ועצר אותנו שוטר בנוסף לכל הפקקים.

9:45 נכנסת לעשות מוניטור לפני בודקים פתיחה ואין התקדמות עדיין פתיחה של אחד וחצי וצירים לא סדירים.

יוצאים לחדר המתנה לבנתיים מחכים לאולטראסאונד והצירים ממשיכים.

15:00 הרופא בודק הפתיחה אותו דבר.

אומר לנו או לחכות שעתיים או עכשיו חדר לידה עם פיטוצין ולהתחיל לחשוב על אפידורל.

המיילדת מהבוקר בשוק שאין התקדמות והפתיחה לא גדלה דיברה ישירות עם הרופא ואמרה לו שזה אכן ירידת מים ברורה!

משום מה הרופא לא היה בטוח?

הרופא יוצא להודיע שאין בררה וחייבים כבר להיכנס לחדר לידה להתחיל פיטוצין.

בנתיים מחכים לחדר לידה.

16:05 נכנסים לח. לידה נכנסת למקלחת חמה
17:00 מוניטור.
17:35 נותנים אפידורל
18:00 נותנים פיטוצין על הכי נמוך בערך 10 טיפות לשעה.

מתחילה להרגיש את הצירים בברור קוראים למרדים לוודאות שהאפידורל אכן הוכנס טוב המרדים נותן מינון נוסף עוזר בדיוק לעשר דקות ושוב מתחילה להרגיש את הצירים.
בודקים פתיחה:5

עובר עשר דקות ויש לי לחץ לפיפי בודקים פתיחה:8

חמש דקות אפילו פחות לחץ מטורף צועקת לקטטר פתיחה: 10

לא עובר שתי דקות לוחצת לחיצה וחצי בקושי... והאוצרית שלי הייתה כבר עליי (:

שלוש וחצי שעות מרגע הכניסה לחדר לידה. שעה וחצי מרגע הפיטוצין. שתי לחיצות וחצי
והאוצרית שלי הייתה עלי במשקל 2890
בשעה 19:25
שבוע 38+3
ב22.11.18

מאחלת לכל בנות ישראל לידה קלילה ומהירה כמו שלי ובידיים מלאות.

שלום,
חוויה אופטימית ומוצלחת - אני שמח בשבילך.
תודה על השיתוף, המון נחת, בריאות ואושר.

בברכה,
עורך דין עופר סולר

אמלק: לא היה מקום באפס הפרדה מה שהוביל לאשפוז במחלקת יולדות המחרידה. הפרדה קצרה ממני אך לא מאבא, שאר הזמן היה רק איתי. שורה תחתונה- חוסר התחשבות, לא נקי, התנהגות רשלנית גם איתי וגם עם התינוק ושחרור מוקדם.

סיפור הלידה באמלק (לקבוצה אחרת): לידה ראשונה טבעית בחדר רגיל, מיון יולדות זוועה, תקלות טכניות של מוניטור שרק עיכבו את הלידה, יחס קר, רופאות חסרות גמישות, אבל מיילדת אחת מ-ד-ה-י-מ-ה.

הגענו למאיר ב2 בלילה למיון יולדות. כבר שם בן זוגי הבהיר בפני כל שומעת שאנחנו מעוניינים באפס הפרדה. כמובן כולם עיקמו פרצופים בתגובות כמו- ״זה לא חשוב עכשיו״, ״נראה אם יהיה מקום״ כאילו אנחנו לקוחות שדורשים את הסוויטה הנשיאותית בחינם.

נדב נולד כבר ב6 בבוקר, המיילדת אמרה לי להושיט ידיים ונתנה לי לקבל אותו אלי לחזה עור לעור לכמה זמן שביקשתי (כולל לידת שיליה, לא היה צורך בתפרים), השהתה חיתוך חבל טבור עד שהלבין, ונתנה לבעלי לחתוך אותו. הם לא הסכימו לעמעם אורות כי המים שירדו בלידה היו מיקוניאליים אז רופא ילדים הסתכל עליו כשהוא מונח עליי. שקילה גם נעשה בזריזות בחדר הלידה ולא הלבישו אותו לבקשתי.

עברנו לחדר התאוששות לשעתיים וחצי בערך (עד 8 וחצי בבוקר) כשהוא עליי ובחדר ההתאוששות גם היה מואר מאד (מדי) אבל שם הוא כבר ינק. בהתאוששות כבר התבשרנו שאין מקום באפס הפרדה והשחרורים נעשים רק אחרי השעה 3 אז אין אפשרות לחכות את כל היום בחדר התאוששות. הם אמרו שיש מקום בבית מלא (גם התגלה כשקר) ושאי אפשר לעבור באמצע האשפוז. קיבלנו את הבשורה המרה וכבר התחילו הסנקציות:
רועי נדרש לקחת את נדב בעריסה לבד ל״קבלה למחלקה״ בתינוקיע וזיהוי צמידים כשאני עוד בהתאוששות. שם רק הלבישו אותו והם חזרו תוך זמן קצר (חושבת שסביב 20 דקות, כך הרגיש).

הגיע הסניטר לקחת אותנו למחלקת יולדות, שם רועי גם הפציר בפני האחיות שנשמח לעבור לאפס הפרדה, או לפחות לקבל מיטה בחדר ליד הקיר או החלון עם יולדות נוספות שנמצאות בביות מלא. הוא נתקל בכתף קרה ולגלוג.
הכניסו אותי למיטה אמצעית עם יולדות שהיו בביות
חלקי, שתיהן לקראת סוף אשפוז. אמא שלי ורועי עדיין איתי מצטופפים כשאני עוד ערומה מתחת
לחלוק חדר לידה ומניקה. הגיעה אחות מקסימה לקבל אותי למחלקה והתחייבה שעד סיום המשמרת יהיו שחרורים ויעבירו אותי חדר לביות מלא. היא גם ציינה שאצטרך לבחור מלווה אחד שישאר ובלילה מותר רק אישה... אבל שכמובן קודם נסיים להתארגן - למשל רועי צריך להשגיח עליי במקלחת כשאמא שלי תשגיח על התינוק. כל הטיפולים מתקבלים רק בתינוקיה והם מתקשרים אלינו כדי שנבוא.

עוד לא הספקתי לקום להתקלח ופתאום נכנס פועל לחדר ושאל אם הוא יכול להחליף את הוילונות! אנחנו כמובן סירבנו (היולדות האחרות היו מאוששות ולבושות) והוא הלך. אחרי כמה דקות הגיעה אחות ראשית, הסיטה את הוילון שלנו באלימות ואמרה- ״עכשיו הוא יחליף וילונות כי אחרת אתם תתלוננו שלא נקי, ואחד מכם בכלל לא צריך להיות פה!״ ואז הפועל המובך (שגם הריח מריח חזק של סיגריות) נעמד על סולמות מעלינו בחדר הצפוף והשחיל וילון וילון כשאני מכוסה ולא לבושה!! כולם בחדר היו מזועזעים ופתאום- מגיע מאבטח ששלחה האחות האלימה ומאיים שמישהו מהמלווים שלי צריך לצאת! צעקתי עליו שזה לא הגיוני שהרגע הגעתי למחלקה והם מצפים שאסתדר ככה לבד ושיעוף מהחדר. הוא נבהל והלך.
ואז התקשרו אלינו מהתינוקיה שנבוא. עשינו את המסדרון הזה בערך ברבע שעה (למרות שהיא באורך 100 מטר) כשאני בקושי הולכת, הגענו לתינוקיה ופתאום הן אמרו לנו שאין מקום עכשיו ושנמתין בחוץ. יודעות למה לא היה מקום? כי הן העדיפו לקבל את המבקרים מהבית למעקב צהבת! ישבתי שם בכותונת למעלה מחצי שעה בין הורים לבושים ותינוקות רגועים בעגלות עד שיותרנו ורועי הלך לחפש לי כסא גלגלים כדי לחזור למחלקה. מיותר לומר שלא רק שהוא לא מצא גם אף אחד לא היה נכון לעזור לו למצוא. למזלי הגיעה רופאת ילדים שהחליטה בינתיים לקבל אותנו, מה שדחף
אותנו לתור הקבלה בתינוקיה. האחות שם לא היתה מרוצה מהעניין והיתה אגרסיבית מאד איתנו ועם נדב- ״למה לא לקלח?״ ״אני לא יכולה לתת לו ויטמין k כשהוא יונק כי אין לי גישה לרגל״ -כי הוא יונק מהרגליים פשוט?! היא עשתה פרצופים כשלא הסכמתי לתת לו מי סוכר, היא הזריקה ואפילו לא ניגבה את הדם שניגר מהרגל שלו.
ביקשתי גם חיתול בד רטוב לנגב לו את הפנים והיא עשתה את זה בכוח כשהוא צורח. אז החתימו את
רועי על מסמך עם שני עדים מהתינוקיה שאנחנו מסרבים לחיסון צהבת וחזרנו למחלקה ברגל כי לדברי האחות - ״אני אחרי לידה טבעית אז אני יכולה ללכת כי אני רק כאובה״.

מאותו הרגע הבהרתי לכל אנשי הצוות שאני רוצה להשתחרר. זה קצת הלחיץ את המערכת והעבירו אותנו לחדר ריק (הפלא ופלא) ליד החלון. ׳תנאים׳ למלווה כמובן הם בגדר מיטה מאולתרת משני כסאות. יולדות אחרות נוספו רק בלילה ולמחרת. כל כך כעסתי שרועי לא יכל להשאר בלילה וסיכמנו שלמחרת לאחר סיום כל הבדיקות של נדב נבקש להשתחרר.
אחות התינוקיה שהיתה בתורנות מחלקה בערב דיברה עברית לא טובה וכולנו הבנו ממנה שאנחנו צריכים להגיע עם התינוק לבדיקה בערב לפני שבלילה הוא נשאר איתנו. שוב צלעתי בקושי עד לשם כדי לגלות שהיא התכוונה נגיע ב2 בלילה לביקורת??? התרגזתי מאד ולא חזרתי.
השלב הבא היה אחות תינוקיה שנכנסה ב5 בבוקר והעירה את שתינו בשאלה -״למה אין פה אור? איך אני אמורה לראות מה הצבע של התינוק??״ ודרשה מאמא שלי לקום להדליק אור.
(אגב יולדת אחרת שהיתה ללא ליווי בחדר איתנו לא יכלה לקום ואמא שלי היא זו שהביאה לה אוכל ושתיה מהחדר אוכל).
בעלי הגיע והתחלנו נהלי שחרור למורת רוחם של הצוות- רופא החתים אותי על הצהרות מבלי שהתכוון אפילו לבדוק אותי (בסוף ביקשתי שיבדוק!), עשינו בדיקת שמיעה בנינוחות כשהוא בידיים שלו, ובדיקת רופא לשחרור שלו. נותר לנו רק לחכות למלוא 36 שעות מהלידה בשביל הpku. אז חיכינו.
בינתיים אחות תינוקיה חדשה היתה במשמרת שבאה לחדר שלנו בהמשכים: פעם אחת מדדה חום, אחרי זה חזרה לערך צהבת, אחרי זה טענה בתוקף שחייבים לבדוק לו סוכר ושזו אני שבעצם לא יודעת שבודקים לו מאז שהוא נולד! (שקר וכזב) מזל שעמדתי על שלי בתוקף עד שהבינה שהיא התבלבלה עם היולדת הסכרתית שאיתי בחדר. אפילו לא התנצלה!
אחרי זה היא באה לpku סירבה לעשות כשאני מניקה, גם אמרה שלחמם לא יעזור וזה שאני מסרבת מי סוכר יגרום לזרימת דם שלו להיות פחות טובה כי הוא יבכה ואז זה יכאב יותר (??). אנחנו כבר כל כך רצינו ללכת הביתה ושתסיים עם זה, הלבשנו והרגענו אותו, ואז היא נזכרה שצריך שוב להפשיט אותו לשקילה. פשוט התעללות.
סוף סוף נכתב לנו מכתב שחרור ורועי נאלץ ללכת לתינוקיה לאסוף אותו. הוא קרא אותו וראה שכתוב בו שנתנו חיסון צהבת! הוא התעקש בפני הרופאה שלא היה חיסון והיא התעקשה כמובן שהיה והוא לא יודע. למרות שהחתימו אותנו על הקשקוש ההוא. מזל שסיפרתי לו על הפוסט שהיה פה לא מזמן של יולדת במאיר שקרה לה אותו הדבר. הוא דרש שהיא תשנה את המכתב והיא התבאסה שהיא צריכה לתקן. פשוט רשלנות!

באופן כללי- חוויה רעה, מקטינה ומלאה נזיפות בנו, לעיתים אנשי צוות מקסימים אבל לרוב נתקלנו בכוחניות, תחושת רשלנות, לא ניקו את השירותים (אסלה) אפילו פעם אחת אלא רק סמרטוט ומגב על הרצפה. הייתי צריכה להתחנן לקבל כריות להנקה. דוחה ומבאס. בעלי היה נכון ומוכן להיות אדיב ונחמד עם כולם ולבקש יפה, אבל נתקל רק בכתפיים קרות. חבל מאד כשברור שבמחלקה אחרת הכל יכול לעבוד כמו קסם. מאיר תתקדמו! תשפרו את חווית השהות ותתייחסו אלינו כמו לקוחות ולא כמו מטומטמות! אפס הפרדה זו זכות ולא פריבילגיה!

שלום רב,

תודה על השיתוף בחוויה על הצדדים הפחות נעימים שלה.
מזל טוב והרבה בריאות.

עורך דין עופר סולר

ערב טוב עו"ד עופר סולר

ראיתי שבעבר היו בפורום שלך המון שאלות על הפרשה. מקווה שתוכל להאיר את עיני בנושא:

בעקבות הסכם הפשרה בפרשת האלטרוקסין אשמח לתשובה ל-3 השאלות הבאות, בטרם אפנה לרופא המשפחה שלי, על מנת להוציא תיעודים על הפגיעה שלי.

1. האם רופא המשפחה יכול לסרב להוציא לי תיעוד של ביקור במרפאה לפני 7 שנים בו התלוננתי על התרופה או לחילופין להעלים עין מהמידע הזה ולטעון שהוא לא קיים, כשיתכן וזה פוגע באינטרס קופ"ח. האם ישנה דרך אחרת לשלוף את המידע?

2. האם ייתכן מצב ובו הרופאת משפחה בזמנו לא תיעדה את הפגישה בה התלוננתי וביקשתי להחליף את התרופה? במידה וכן, יש מה לעשות במצב כזה?

3. בהסכם הפשרה מצוין כי רק אנשים אשר נטלו את הפורמולה הישנה ואז נטלו את הפורמולה החדשה ונפגעו ממנה זכאים לפיצוי.

אצלי, ככל הנראה (צריכה לבדוק את זה לעומק), התחלתי ישירות עם הפורמולה הבעייתית. וכן סבלתי ממנה מאוד.

תודה רבה על כל מענה.

תוצאות הלידה בישראל לשנת 2017 פורסמו והן מרעישות. או – למי באמת שייכת הלידה?

כל פעם כשעולה השאלה האם בכלל יש קשר או מה הקשר בין תוצאות הלידה לאופן בו היא מנוהלת, בא לנו להגיד ישר "כן!" הכי אינטואיטיבי, ברור שיש קשר! למזלנו אנחנו לא צריכות להסתפק באינטואיציה ואנחנו יכולות להסתמך על שנים של מחקר מדעי ורפואי שמוכיחים את הקשר הזה, כל אלו הניבו את ה- evidence based best practices (שיטות עבודה מבוססות ראיות) שהם התשתית לכל הנהלים שמוטמעים במערכות הבריאות בכל העולם.

ומה בישראל?

מדי שנה מפרסמת החברה הישראלית לבריאות האם והעובר דו״ח מסכם של נתוני כלל הלידות בישראל עפ״י נתונים המתקבלים מהמרכזים הרפואיים וניתן ללמוד ממנו על מספר הלידות, שיעורי הלידות המכשירניות, קיסריות, שיעור ההתערבויות בלידה ועוד.

הדו״ח של 2017 רק יצא וכבר סיכמנו לכן.ם את עיקרי הממצאים!


והנה עיקרי הדוח:

בדוח משתתפים 25 מרכזים רפואיים שמעבירים את נתוני הלידות שלהם באופן וולנטרי לחלוטין ללא שום הנחיה ממשרד הבריאות. ניכר שההשתתפות בדוח קלה עבור בתי החולים בארץ שכן שמות המרכזים אינם מפורסמים בדוח ורשמית לא ניתן לשייך את הנתונים למרכז רפואי, כזה או אחר.

אז אנחנו מוצאות את עצמנו מתבוננות על ריכוז המספרים הבאים (עבור כל המרכזים) המייצגים את הערכים המינימליים והמקסימליים שהתקבלו:

• לידות בהן בוצע חתך חיץ 7.8% - 41.0%

• לידות בהן ניתן ליולדת אפידורל 26.4% - 80.7%

• לידות בהן נעשה שימוש בהליכים המהווים השראת לידה 9.2% - 31.5%

• לידות יזומות או כאלו שהסתיימו בניתוח קיסרי 5.1% - 27.2%

• לידות רגילות לאחר קיסרי (VBAC) מתוך אלו שהביעו רצון לנסות וללדת בלידה רגילה (TOLAC) %42.2 - 99.5%

ואנחנו מנסות להבין מדוע ישנה שונות כל כך גבוהה בין המרכזים?

מה המשמעות האמיתית של המספרים האלה?

ואולי ברגע שנבין מה משמעותם, נקבל גם תשובה לשאלת האנונימיות מאחוריה מתחבאים בתי החולים.

והשאלה הכי חשובה מבחינתנו – איזה סיפור הנתונים האלה מספרים על הלידה הפרטית של כל אחת מאיתנו?

אנחנו תוהות האם זה בכלל הגיוני שיש כזה הבדל בפרקטיקות הנהוגות במרכזים השונים?
אם ואיך זה ייתכן שבעידן של רפואה מבוססת ראיות תתקיים כזאת שונות בביצועים?
האם לא קיימות הנחיות והתוויות מקצועיות של משרד הבריאות בכל הנוגע לביצוע פעולות רפואיות פולשניות?

האם משרד הבריאות ובתי החולים בארץ לא מודעים להמלצות ארגון הבריאות העולמי בדבר עידוד לידה טבעית וההעדפה להימנע ככל הניתן מהתערבויות רפואיות בלידה? האם בישראל לא יודעים שארגון הבריאות העולמי נקב באחוז שלטעמו הינו סביר ביחס להתערבויות רפואיות בלידה – 10% ממוצע ללידות שבהן מבוצע חתך חיץ ו- 10%-15% ממוצע ללידות שבהן בוצע ניתוח קיסרי.

אנחנו משוכנעות שהתוצאות שהתקבלו בדוח לשנת 2017 אינן מקריות, אנחנו משוכנעות שהן תולדה של מדיניות, גישה ונהלים הקיימים בבתי החולים בארץ וככה גם נראית ההתנהלות היומיומית בחדרי הלידה ברחבי הארץ.

חושבות שאנחנו מגזימות?

אז בואו נסתכל על התוצאות לשנת 2017 של "מרכז רפואי 24":

שיעורי לידות ראשונות מעט מעל הממוצע, שיעורי לידות מרובות נמוך, שיעורי השראת לידה רביעי הכי גבוה, שיעורי אפידורל מעט מתחת לממוצע, שיעור לידות מוקדמות בממוצע, שיעור לידות לאחר המועד מתחת לממוצע, שיעור לידות מרובה עוברים מעט מעל הממוצע, שיעור לידה מכשירנית הכי גבוה, שיעור פרע כתפיים הכי גבוה, שיעור חתך חיץ הכי גבוה, שיעור קרע בדרגה 3-4 ממוצע, שיעור ניתוח קיסרי הרביעי הכי גבוה, שיעור ניתוחים חוזרים מעל הממוצע, שיעור לידה רגילה לאחר קיסרי למי שבחרה בלידה רגילה לא דווח.

ברור כי הגישה השלטת בבית החולים הזה היא התערבותית. - לא הייתן רוצות לדעת מה שם בית החולים הזה??

בחינת התוצאות של ״מרכז רפואי 12״ לעומת זאת מעלה כי התקיים בו השיעור הנמוך ביותר של ניתוחים קיסריים, השיעור הגבוה ביותר של לידות רגילות לאחר קיסרי (ויב"ק) בנשים שבחרו זאת, שיעור חתך חיץ בין הנמוכים, שיעור נמוך מאוד של פרע כתפיים, שיעור נמוך של לידות מכשירניות, שיעור לידות לאחר המועד הכי גבוה, שיעורי אפידורל ולידה מכשירנית בין הנמוכים.

ברור כי הגישה השלטת בבית החולים הזה היא הרבה יותר טבעית. - וכאן? האם זו לא זכותינו לדעת ולבחור לגשת ללדת בבית החולים הזה?


אז כן, ניתן לטעון כי הלידות שהגיעו ל"מרכז הרפואי 24" הצריכו יותר התערבויות. ששיעור הלידות המכשירניות וחתכי החיץ היו בין הגבוהים מתוך כל המרכזים הרפואיים בגלל ריבוי מקרים של פרע כתפיים. השתכנעתן.ם? הגיוני?

אולם, אם נבחן את התוצאות של ״מרכז רפואי 9״ נגלה שהוא מציג שיעור לידות בהן היה פרע כתפיים שהוא השני הכי גבוה מכל המרכזים הרפואיים, אך שיעור חתך החיץ אחד הנמוכים והשיעור של לידות מכשירניות הוא ממוצע. מה ההסבר לכך? והאם הנתונים בכללותם מסתדרים עם הטיעונים השונים?

ניתוח של עוד ועוד נתונים מספק לנו עוד ועוד דוגמאות לכך שהתוצאות אינן מקריות. יש כאן מגמה, מדובר בהתנהלות שאינה מקצועית שמביאה לשיעורים הללו. בכל בית חולים הפרקטיקות הרפואיות והמקצועיות הן שונות ומוכתבות על ידי מנהל בית החולים, או מנהלי המחלקות, בהתאם לצרכי בית החולים, על פי הניסיון האישי של הצוות ולעיתים הם אפילו נגזרים מהטראומה המשנית שהיא מנת חלקו של הצוות העובד במחלקה.
משרד הבריאות אינו מכתיב נהלים קבועים וסטנדרטים, מבוססי ראיות והמלצות בינלאומיות !

חשוב לנו לומר בקול ברור – חוסר השקיפות בכל הקשור לנתוני הדוח הוא מדאיג ביותר לטעמנו, מכיוון שמדובר במידע ציבורי ומסתמן שבתי החולים ומשרד הבריאות פשוט לא מעוניינים שנכיר את הנתונים.

כבר יותר משנה שאנו מנסות להשיג את הנתונים הללו ולהביאם אליכן.ם. אנחנו עמלות על איסוף הפרוטוקולים והנהלים של כל בית חולים והמשמעויות הנגזרות מהם כדי להנגיש את המידע המלא.

הגשנו שאילתות חוזרות בכנסת באמצעות חברות כנסת והגשנו בקשה לפרסום הנתונים בשיתוף עם התנועה לחופש המידע. אנחנו עדיין ממתינות לתשובות ונמשיך לדרוש אותן. עבורכן.ם.

אז מה ניתן לעשות?? בואו נתחיל מלהשמיע את קולנו, תייגו חברות, וכתבו בתגובה אני, ושם בית החולים בו ילדתן אם אתן הייתן רוצות לדעת מה נתוני הלידות של אותו בית החולים!

אנחנו רוצים לדעת שנוכל לדעת מה קורה בכל בית חולים. כדי שנוכל לבחור באופן מושכל ומודע איך, איפה ועם מי אנחנו רוצות ללדת.

מתוך ידע וביטחון.

המידע הזה לא פשוט! איזה הבדלים מטורפים בין בתי חולים שהמרחק שלהם הוא סך הכל כמה קילומטרים נסיעה אחד מהשני... מקווה שבקרוב יסכימו לשתף אותנו במידע של כל אחד מבתי החולים.

זה נחשב חלק מזכויות הבחירה שלנו, לא? אין חוק שמחייב את משרד הבריאות או בתי החולים לחשוף את המידע הזה לציבור? חוק זכויות החולה אולי?

שלום,

חוזק זכויות החולה להבנתי לא יכול לסייע בחשיפת מידע זה אולי דווקא חוק חופש המידע אך בנשואים אלו של שקיפות מידע איני עוסק אלא כאמור בתביעות רשלנות רפואית.

בברכה,
עורך דין עופר סולר

שלום,

תודה רבה על הפוסט המעניין - חידשתם לי ובתחום זה בו אני עוסק זה לא קורה הרבה. אני סבור כמובן כי יש מקום לחשוף את הנתונים המלאים על מנת לאפשר לנשים (ולבני זוגן) לקבל החלטה מושכלת היכן ללדת.

תודה על המידע החשוב,
עורך דין עופר סולר

יש לי ילד עם cmv והוא נפגע ממנו וזה עשה לו עיכוב התפתחותי ועוד דברים שלא אפרט עכשיו. הילד שלי נמצא במעון שיקומי ובערך מאז שהוא נולד סובל מנוזלים באוזניים.

הייתי צריכה ללכת איתו להתפתחות הילד בלוד להביא אישור שזה לא דלקת והוא יכול להיות במעון .. נכנסתי איתו לרופאה! שאלוהים יסלח לי אבל זאת שטן לא רופאה .

אני יושבת איתה ואומרת לה שלום מספרת לה שהילד שלי נמצא במעון שיקומי ואני צריכה אישור על האוזניים. היא מוציאה לי אישור אמרתי לה רגע אבל תבדקי לו את האוזניים שבאמת אין לו דלקת כי אני לא יודעת מתי יש לו ומתי אין לו כי תמיד יוצא לו נוזלים עושה לי טובה שהיא בודקת כאילו היא נגעלה לגעת בו . טוב אין לו. ואז היא אומרת לי יש לי שאלה עשית בדיקה גנטית בהריון שלו?

אמרתי לה לא (יש לי ילדים בריאים בבית וזה לא קשור לגנטיקה זה וירוס שנדבקתי ממנו בהריון) החצופה אומרת לי ואת עוד מביאה ילדים לעולם (כי אני בהריון) לא חבל בשביל מה הבאת אותו שיסבול כל החיים .

איזה מין רופאה אומרת דבר כזה ? את יודעת מה אני עברתי שרק בחודש 7 גיליתי שיש לי cmv וזה לא הפלה זה רצח .

הימים שעברתי והלילות שבכיתי באשפוז מי את שתחליטי לי את מגדלת לי את הילדים? החצופה הזאת הולכת לקבל תביעה אבל אני אומרת משם יצאתי חזקה יותר קיבלתי בום לפנים.

הילד הזה הוא ילד לא בסדר אבל הוא הילד שלי ועם הייתי חוזרת לאותו יום להחלטה שלי הייתי מחליטה שוב לתת לו חיים ולגדל אותו כי ה' לא נותן את הזכות הזאת לכל אחד וכנראה שאני ראויה לגדל אותו ולטפל בו במה שהוא יצטרך.

נעלבתי ובכיתי עד קוצר נשימה אבל אני לא מאחלת לה שהחלטה כזאת תיפול לה בפתח הדלת. להביא ילד לעולם או להרוג אותו חודש לפני לידה זה רק האמא והאבא יחליטו לא אף רופא ולא אף אחד!

בושה שיש רופאים כאלו במדינת ישראל שאני באה לקבל טיפול לילד שלי ונותנים לי הרגשה של למה הבאת אותו לעולם גם ככה הוא יסבול כל החיים זאת הבעיה שלך.

יצאתי מושפלת שזה בגללי שהילד שלי יצא ככה אבל הבנתי שזה לא בגללי ומה שצריך לקרות קורה. אין לנו שליטה על טבע העולם ועל מה שבורא עולם מחליט.

זה התיקון שלי וזה יכל לבוא בדברים יותר גרועים מילד עם עיכוב התפתחותי! כללית בושה שאתם מחזיקים בכלל רופאות כאלה חסרות רגישות אני לא אוותר היא לא צריכה לשבת בכיסא ולטפל באנשים.

אני לא אוותר ואלחם בכל הכוח שאותה רופאה לא תהיה רופאה יותר!

רק בזכות הילד שלי אני חזקה יותר.

לי בהריון עם הבן ה2 שלי היה לי טקסופלזמה גם גם טפיל מסוכן לעובר גם כל ההריון הפחידו אותי...מי שפיר לא עשיתי...ועד היום שהקטן כבר בן שנה וחודשיים אין לי מוסג אם נדבק...הבדיקות שלו עבדו(רשלנות של הבית חולים)אבל ברוך השם תודה לאל ילד בריא חכם טפו טפו טפו בלי שום בעיות בריאות או משהו אחר גם שנולד עשו לו מלה בדיקות כולל ניקור מותני...והיה בהשגחה...גם כל ההריון איתו טיפלתי כמובן לקחתי כדורים...הבדיקות היו תקינות...אבל אין לי מוסג עד היום עם הטפיל נמצא אצלו או שלא...גם רופאה אחת בסיכון אמרה לי נראה איך המי שפיר בחרתי לא לעשות אמרו לי את תחליטי עם ללכת להפיל או להשאיר וניתן לל טיפול אחר של כדורים....מזל שלא הקשבתי לה גם בלי שום קשר לפני ההריון איתו היה לי הפלה בשבוע 19...המים נעלמו לעובר ולא יודעים למה....גם בגלל זה פחדתי מבדיקת מי שפיר....בהריון איתו..

ממש בושה שיש כאלה רופאים ובכלל אנשים
מזכיר לי כל כך מה שעברתי , בהריון בחודש חמישי גילו שלעובר יש מום נדיר בלב , הרופאים אמרן שאי אפשר לתקן את המום ורוב הסיכוים שהילדה לא תשרוד אפילו ברחם ואם כן תיולד כחולה ולא תנשום בכוחות עצמה והאופציה היחידה זה השתלת לב , מהרגע הראשון החלטתי שאם היא בחרה בי אני מאמינה באמונה שלמה שהכל יהיה בסדר , והרבה אמרו לי חמה אני עושה את זה לעצמי ולה שאני לא בסדר מביאה ילדה לסבול בעולם אפילו משפחה קרובה , הילדה שלי הולדה ברוך השם עם המום הקשב הזה אבל לא סגולה לא כחולה ונושמת בכוחות עצמה כל מי שראה אותה לא האמין שמשהו לא בסדר ועברה השתלת לב בגיל 3 חודשים יש לי נס מול העינים , יש לנו ילדים מיוחדים לא כל אחד זוכה בזה , תשמחי זכית. לא מתייחסים לאנשים כאלה.

שלום,

תודה על המידע והשיתוף בחוויה. אנו טיפלנו בתביעות בגין אי אבחון זיהום בטוקסופלסמה בהריון, למרבה המזל לא כל המקרים מסתיימים בנזק לעובר.

בריאות שלמה,
עורך דין עופר סולר

שלום,

אני סבור שהאמירה הזו של הרופאה הינה חסרת רגישות (בלשון המעטה) וגסת רוח. קשה להבין מה מביא רופאים להתבטאויות מיותרות כאלו. אנו מטפלים במשרדנו במספר תביעות רשלנות רפואית במקרים של זיהום בעת ההריון מ - . CMV. כמובן שכל החלטה של הההורים במקרה כזה היא ראויה ולגיטימית.

בברכה,
עורך דין עופר סולר

אז הבטחתי סיפור לידה.
והנה אני כאן במלונית בהדסה עין כרם
מניקה את קטני.
ונותנת ללב שלי לכתוב בחופשיות....
הכל התחיל בנישואים שניים שלי לאהוב ליבי.החיבור האמיתי שלי לעצמי.
בגיל 21 הייתי כבר אמא ל-2 צמודים שנולדו בלידות עם אפידורל..אחת מהן עם פיטוצין.
לידות בלי שום ידע מקדים.ללא מודעות.הייתי ילדה.
מאז הספקתי להתגרש..להתבגר ולהכיר את אהבת חיי שהיה אז רווק בלי ילדים.
הקמנו יחד בית מיוחד.סיפור מרגש בפני עצמו
ואז נולדה נויה שלי..
איתה ידעתי במעומעם שאני רוצה לחוות משהו שונה אך לא התחברתי לעצמי עדין עד הסוף..
הצלחתי עד פתיחה 9..ללא שום הכנה או לימוד לסחוב את הצירים..ונשברתי.האפידורל עשה האטות דופק..ועיכב..בסוף נויה נולדה מהממת ובריאה אבל אני הרגשתי החמצה מסוימת שנצרתי בליבי.
הריון רביעי......
אני כבר אשה ואמא שלמה ומאושרת.
הפעם..מתחילת ההריון ידעתי.
אני אלד בלי אפידורל.
קניתי את הספר לידה פעילה...התחלתי לחפש דולות ומצאתי את נופר גאלינופר גאלי המלאכית.שליוותה אותי לאורך כל הדרך.תמכה..המפגשים איתה היו מעצימים..!
והמגע שלה קסום.
כל ערב אני מוצאת את עצמי חופרת בגוגל ומתעמקת..לידה טבעית היה הנושא המרכזי בו התעסקתי כל ההריון.למדתי המון המון המון.הרגשתי את עוצמת גוף האשה בתוכי והתחברתי כלכך.
הימים חלפו..הריון סך הכל מהמם.
אני אחת שסוחבת...
והנה..שוב עברתי את התלמ.
3 דברים ידעתי.
אני יולדת בירידות מים.
אין לי צירים סדירים לפני!
אני סוחבת מלא ולכן גם התינוקות שלי יוצאים שמנמנים
מצאתי את עצמי במעקב הריון עודף..
כשהזמן התחיל להתארך..וכלום לא קורה
עשיתי רפלקסולוגיה מדהימה ומפנקת אצל הדולה שלי..וסטריפינג..וכלום לא זז.
פקק רירי יוצא..צירים כואביםםםם
אבל לא סדירים.
פשוט מעייף ומתיש.
אני כבדה כאובה ועייפה.
מתחילים לאיים לקראת 41 במעקב הריון עודף..
הוא גדול..3700..את מסכנת את העובר!ואני..חותמת סרוב ומשתחררת לא לפני שמסכימה לעוד סטריפינג אחד.
חוזרים הביתה ואני בוכה את נשמתי לבעלי.
ראיתי את הפיטוצין מול העיניים
אמרתי לו..לא יתכן שכל ההכנה שעשיתי ובסוף אלד עם פיטוצין!!!אני רוצה להגשים חלום!!!
הבכי רוקן ושיחרר אותי
והחלטתי שאני ממשיכה לעקוב אחרי בריאות העובר כל יומיים ומבחינתי ללדת ב43.זרוז לא יהיה כאן.
הרפיתי.
יום למחרת..הצירים הרגילים..ואני מרפה ומשחררת.בערב מתפללת..מדליקה נר לרבי מאיר בעל הנס..
עובר עוד יום..אני לפני עוד מעקב עודף.
מגיע הערב..מדליקה שוב נר ומרפה מהמחשבות.
יש לי כל שעה בערך ציר..די חזק.אבל אני כבר לא מתיחסת.
הולכים לישון.
כל שעה מתוך שינה ציר די חזק.אבל לא סדיר לא צפוף..זה לא זה.
בחמש נויה מתעוררת ובאה לישון לידי..
חמש וחצי..
אני שומעת פאק..יורדים לי המים יחד עם ציר ענקייי!!!!
אני קופצתתת
מאמי..יורדים לי המים!!!!!!
בעלי קם זורח כולו.
אנחנו מאושרים.
מתקשרים לאמא ולדולה...
רק שאני מרגישה משהו שונה.
הצירים התחילו בבום.
והם כל 3 דקות!!!!!!
איפה הזמן לנשום?????
מזדרזים לצאת..אמא באה..נשיקות לילדים שקמו לבית ספר ועפים...
אני לא מסוגלת לשבת באוטו.
עומדת 6 ובעלי חוגר אותי.
נזכרת בכל מה שנופר לימדה אותי.
הצירים-וואווווו כואבים מההתחלה נוראאא אין שום הדרגה והסתגלות.
ומיד בתחילת הנסיעה לחץ לחץץץ למטה.
פה נזכרתי במה שקראתי בלידה פעילה ומיד עברתי לעמידת 4 להפחתת לחץ של הראש..אני עושה נשימות ובקצת שנשאר לי מודיעה לנתי שאני עומדת ללדת.שיתקשר לנופר..למישהוווו לאמבולנס לחדר לידההה הצילוווו.
בעלי נשאר רגוע ושפוי.מתרכז בנסיעה ועוקף את כולם במיומנות..אנחנו סופגים צעקות קללות צפירות ונוסעים בטרוף..אני עושה נשימות מרוכזת בעצמי בטרוף נתי בעלי מעודד ונוהג כמו במהיר ועצבני.גבר מושלם שלי.מעודד אותי..מנסה להרגיע.
מגיעים לבית חולים..לא מוצאים את הכניסה לחדר לידה..אני כבר לא בעולם הזה.
כאובה בצורה שלא אוכל להסביר מרחפת בין שמים לארץ..מבקשת עזרה..ממלמלת שיקראו למיילדת..
הכל טס לי מול העיניים..מובילים אותי בכסא גלגלים הפוכה כולי..על 6 וראש זרוק למטה..
ישר לחדר לידה
היו מלא אנשי בטחון בדרך..אנשים שעזרו אנשים שנבהלו..הכל טס לי מול העיניים כבר לא ראיתי כלום.
פתאום מצאתי את עצמי על מיטה..עם הבגדים מופשלים ללמעלה..מלא קולות סביבי...ואני לוחצת.לוחצתתתת רק שיצא ממני.שהכאב יעבור.בבקשההה בבקשה.מרגישה הכל..את הכיתור.השריפה.ההרגשה שאת נקרעת לגזרים...ואז..את ההקלה המהממתתתתת.
פתאום הוא יצא ממני..טהור שלם ומושלם.
תינוק מלאכי...ששוקל 4200!!!!!!
ללא קרעים וללא חתכים!!!!!!
אני אומרת לכולם סביבי..תודה!!והמילדות..על מה תודה?לא עשינו כלום!!!
בעלי מעליי..לא מפסיק להגיד כמה אני מלכה וגיבורת העולם שלו.
ויש לנו ילד בריא ויפייפה שהגשים לי חלום.
סך הכל שעה וחצי מירידת מים..
הכל פשוט עבר כלא היה..אם זה לא נס..והשגחה פרטית אין לי מושג מה כן!!!!
מדמיינת לעצמי מה היה קורה לו הרופא היה רואה את האמת בהערכת המשקל...והוא אמר לי 3700 זה גדול
ההתאוששות היתה מדהימה.הרבה בזכות נופר שדאגה לי ולבעלי לפינוקים ועזרה לי להתאושש על עצמי.
עברנו למחלקת ביות מלא..והכל היה פשוט חלומי.
בנות..תאמינו בעצמכן.תאמינו באינטואיציות שלכן.לכל לידה חוקים משלה..כל לידה היא סוד עלום.היא נס!
אני מאושרת ומרגישה מדהים.
תודה לאלוקים.לבעלי.ולדולה שלנו היקרה.
תודה לכולכן כאן על ההקשבה המענה..תודה שאתן קיימות.נשים מופלאות ואמיצות.
לידה קלה לכולן.

אין סיפור לידה שלא בא לי לבכות! מרגש! השם יברך אותך תגדלו את ילדכם בנחת! וכל הכבוד שלא עשית שום התערבות חיצונית! לפי הלכה זה אסור, אלא אם כן זה סכנת נפשות ומה שהכי יפה בכל הסיפור שהרפית שהתחברת לבורא עולם בתפילה מהלב, הדלקת נר והלכת נגד כל הסיכויים באמונה שלימה!

הלוואי עלינו ככה להיות חזקים באמונה בבורא עולם.

אשרייך שאת מספרת את הסיפור. מאחלת לך עוד הרבה לידות וילדים בריאים ומאושרים.

כיף לקרוא סיפורי לידה לא שגרתיים ועם סוף טוב ושמח.

שלום,

תודה על השיתוף בסיפור היפה, ניכר שאת מאושרת מאד. לידה כזו של ילוד במשקל של 4,200 גר' היא לא תמיד כל כך פשוטה, שמח שאתלך החוויה הייתה כה מוצלחת.

בריאות ונחת,
עורך דין עופר סולר

הסיפור שלי מתחיל בשבוע 31 השבוע בו הבנתי שלמרות שחשבתי שההריון הזה חולף מבלי שאני שמה לב אליו הגיע הזמן לשים אקסטרה לב אליו. בשבוע 31 הרופאה הודיעה לי שככל הנראה יש לי סכרת הריון כי מעקב הגדילה הראה שהעוברית שלי גדולה בשבועיים לגיל ההריון ובעקבות הסירוב שלי לעשות העמסת סוכר שנייה אני נכנסת במיידית להריון בסיכון עם סיכוי גבוהה )לטענתה( ליילוד מוקדם. באותו יום בכיתי המון, קראתי יותר מידי גוגל והתחלתי לבלבל את עצמי במחשבות שליליות. הזעקתי את ההורים שלי שהביאו לי מד סוכר באותו הערב כי רציתי לדעת אם הרופאה צודקת. באותו שבוע דקרתי את עצמי 3 פעמים בהפרשים של שעה ואכן גיליתי תוצאות לא מושלמות (לא מאוזנת בצום). הסרטים המשיכו... הלחץ התחיל להשתלט.. למזלי בשבוע אחרי נפגשנו עם מור למפגש השני שלנו. מור בדרכה האסרטיבית ומאוד עדינה עזרה לי להבין את החשיבות בלשתף אותה כשאני "אוכלת סרטים" ושינתה את הסטרס לכוח ולאמונה שהכל יהיה בסדר. באותו שבוע כבר נפגשתי עם דיאטנית שהשתדלה מאוד להחזיר את הסטרס והצטרף גם הרופא במוקד שנתן לי הפנייה דחופה למיון, בהמלצה ליילד אותי עוד בשבוע 38. למזלי הקשבתי לעצתה של מור ודיברתי איתה, זה גרם לסטרס להשתנות לאמונה באינטואיציה שלי. בשבוע אחרי פגשתי את ד"ר מוסלוביץ שהכניס אור של תקווה שהעוברית ככל הנראה לא נפגעה והסיכוי להגשמת הלידה שארצה גדול, בנוסף לעובדה שהערכת המשקל הנוספת הראתה עוברית במשקל מושלם לגיל ההריון. בשבוע 39 הד״ר כבר דיבר אחרת והסכמתי לעשות סטריפניג.. לא כאב.. כן בכיתי.. היו צירים.. היה דימום.. הייתי עייפה.. הכל נגמר יום למחרת. בשבוע אחרי הלכנו למיון, שוב סטריפניג... פתיחה 2.5.. 50 אחוז מחוק ... מאוד כאב... רופא דוחה.. המון צירים.. בכי.. הלכתי לישון.. התעוררתי בלי כלום. החלטתי באותו רגע שאף אחד רפואי יותר לא ייגע בי חוץ מהמיילדת בפתיחה 10!

40+3 קמתי בדיכאון ... כל היום בכיתי.. ממוזיקה , מפרק "מתערב" במיוחד של בייבי בום, מבעלי ששאל מה שלומי, מסתם לשבת בכורסת הנקה ולהסתכל על החדר שמחכה לה, מעייפות...
40+4 השעה 5 בבוקר, גאיה (אהובתי בת 2.7) קוראת לי לחדר ומבקשת לבוא לישון איתי, היא נשכבת לידי במיטה ומסתכלת עליי עם עיניה הענקיות. אמרתי לה שכדאי לה לעצום אותן ולישון עוד קצת כי עוד לא בוקר והיא שקטה, רק מסתכלת.. ולפתע.. ציר.. מרגיש שונה מהקודמים.. הדבר הראשון שעולה לי לראש שזהו היום אני יולדת... גאיה קוראת לה.. ממשיכות לשכב, שתינו לא נרדמות, לא מדברות. עד בערך 7 בבוקר היו לפחות עוד 3 צירים כאלה שמגלים לי שזה קרוב, צירים שמעבירים בי חשמל עדין אבל דומיננטי, צירים שהגוף מזהה מפעם קודמת. הערתי את בעלי ואמרתי לו שהיום גאיה תגיע לגן ראשונה ושייצאו מהבית בזריזות. כשהם הלכו הצירים הפחות עדינים הגיעו.. כל שש דקות למשך 50 שניות.. התקשרתי למור שאמרה שאעדכן אותה עוד שעה ושיש לה שיעור ב10 אמרתי לה שאין בעיה אבל ידעתי בליבי שלשיעור של 10 היא לא תגיע היום. נכנסתי להתקלח וכשיצאתי הצירים היו כל חמש דקות למשך דקה פלוס והכאב עלה בהדרגה.. מהכדור למיטה מהמיטה לכדור, בעלי התקשר למור ואמר לה שנראה לו שכדאי לצאת. כולנו הסכמנו שנצא לקראת 10 וחצי.

יצאנו לדרך מאושרים שזה קורה, נשיקה גדולה וחיבוק לפני הדלת, אמרתי לבעלי שבפעם הבאה נחזור לפה עם הבייבי שלנו, ידעתי שזה סוף כל סוף הגיע, האושר עטף את גופי, התרגשות מצמררת והלביאה שבי התחילה לצאת. הכרתי אותה, נפגשנו פעם לפני שנתיים ושבע, הלביאה שבטוחה בכל ציר מה לעשות, האדם שאני פוגשת רק במחשבות, זו שבטוחה שהיא יכולה לעשות הכל רק אם היא תחליט, זו שמצליחה תמיד רק כי היא החליטה שתצליח, זו שלרגע לא דואגת, זו שבשליטה, זו החזקה!
הגענו ברבע ל 11 למיון .. עוד עמדתי בתור להרשם למיון ., מחזיקה את העמוד, מדמיינת את התינוקת שלי, את הלידה.

מזל שבחורה נחמדה אמרה לכל הגברים הטיפשים שהיו לפני בתור ארוך שיתנו לי לעקוף אותם. המיילדת שקיבלה אותי למוניטור צחקה ואמרה שאני רגועה מידיי וחייכנית אז בטח יש עוד הרבה זמן. מה שהיא לא ידעה שזה היה בדיוק המשפט שחלמתי שהיא תגיד, בדיוק האישה שחלמתי להיות , רגועה ומוכנה לחדר לידה (ידעתי שהגעתי מוכנה) ואכן כך היה פתיחה 5 מחיקה מלאה את עולה לחדר לידה. המיילדת שינתה את החיוך, דיברה עם עוד מיילדת והן התחילו להילחץ ולדבר מהר ואני רק שמחתי ובירכתי ושלחתי תפילה לשעות הקרובות, תפילה של הודייה וכוח.

בעלי עדכן את המשפחה ואמר לי שמור בדרך. כל כך חיכיתי שהיא תגיע, ידעתי שכשאני אראה את מור הלידה תתקדם במהירות, ידעתי שהחלום שלי יתגשם כשהיא לצידי. באישורי בעלי הודיע למשפוחה שאנחנו עולים לחדר לידה. נכנסנו לאותו חדר לידה שילדתי את גאיה (עובדה שהבנתי רק בדיעבד), שם מיילדת מעצבנת חיברה אותי לאינפוזיה בגלל ה GBS + מוניטור עוברי.

בעלי ואני עוד השתדלנו להתיידד ולהתבדח עם הארורה שרק שאלה אם אני בטוחה שאני לא רוצה אפידורל, הידקה לי את המוניטור כל כך חזק ואף ביקשה ממני לזוז כמה שפחות בשביל המוניטור. ביקשתי ממנה מוניטור נייד והיא אמרה בחוסר התלהבות שלא נראה לה שיש אבל שתבדוק. האנרגיות שלה היו מקולקלות מהרגע הראשון. ואז הקסם שלי הגיעה, נכנסה באנרגיות עוצמתיות שהזכירו לי שבאנו לעבוד!! המגע של הידיים של מור היה הדבר הכי נכון שלא רציתי שיפסק לרגע! המשפטים של מור שנאמרו ברגעים הכי מדויקים זכורים לי כיד שמצילה אותך מנפילה , כמו חבל שמושך אותך מהעומק. למשל כשהמיילדת אמרה לי שהמוניטור לא טוב ואם אני רוצה שהיא תוריד אותו כדי שאני אעיר את התינוקת שלי (WTF) אז מור לחשה לי באוזן כמה המוניטור מצוין. כשהמיילדת אמרה שהמוניטור חייב להשאר עליי למרות שהוא מכאיב לי ולוחץ, מור הזכירה לנו שזכותי להחליף את המיילדת אם היא באה לא טוב. מור אמרה לי שבציר הבא אני מודיעה למיילדת שאני הולכת להתקלח וברגע הוציאה אותי מהתסכול שאין לי מוניטור נייד והחזירה לי את השליטה. נכנסנו למקלחת אני מור ובעלי, מור הקסומה שאלה אותו אם יש לו כפכפים וכשאמר שאין אמרה לו שהיא איתי, שהוא יכול לצאת.. שמחתי.. רק את מור רציתי לידי, הפוקוס שלי, התזכורת שלי שבאנו לעבוד, שאני יכולה. עשרות צירים, כואב, בעיקר הטוסיק, המים קצת עוזרים, הידיים של מור מאוד, כל ציר אני יודעת שאני מתקדמת, אני מכוונת ללמטה, אני מרגישה את העוברית שלי עובדת איתנו.

ייצאנו מהמקלחת עם ההבטחה של מור שנחזור בקרוב ועם שליטה מוחלטת שעכשיו מחליפים מיילדת, זה עודד אותי. בעלי ביקש שיקראו לאחראית שלאחר כמה בילבולי מוח הביאה לנו את מנדי המהממת, מיילדת עם ראסטות ומבטא אמריקאי שאמרה שהיא תבדוק פתיחה רק כשהיא תצא. מור ואני הרגשנו בינגו, חייכתי בלב. עוד ועוד צירים והרגשתי שהזמן לתנועה חדשה הגיע, כל ציר ירדתי לכריעה, הורדתי אותה עם כל שרירי הגוף, כל תנועה חזקה ומרגישה נכונה ומור אומרת לי "טואטבבב" וזה מרגיש לי מדויק וקרוב. לרגע הרגשתי מסוחררת והיד של האביר שלי הגיעה עם מים וחטיף חלבה , הפיקוס חזר, עוד עשרות צירים ואז מור אומרת לי לפתוח את העיניים ופתאום החתיך שלי מולי מחזיק לי את הידיים, מחייך, גאה, קצת נראה דלוק.

התעייפתי והחלטתי לעלות למיטה, חששתי מהמיטה, חששתי שיכאב יותר אבל כבר לא יכלתי לעמוד. אמרתי למור שאני מפחדת לשכב אז היא אמרה אז אל תשכבי, תשעני .נשענתי על גב המיטה והמשכתי לעבוד , באתי לתקן, באתי להקשיב , באתי להוביל , אז הברכיים והרגליים נחו אבל הכריעות המשיכו בכל ציר.. מור שאלה אותי תוך כמה זמן נראה לי שהיא בחוץ? נראה לי שיחד סיכמנו על חצי שעה, לא זוכרת כמה צירים כאלה והמותשות של הגוף ניצחה , רק רציתי לשכב, לעצור, לא לזוז יותר. נשכבתי על צד ימין כי ככה הרגיש נכון ואז תחושת העייפות השתנתה בשנייה לשריפה וכאב חזק מאוד ברקטום, צעקתי שאני עושה קקי ומור אמרה לי מצוין תעשי.. לא עשיתי.. אבל אז הרגשתי , חיכיתי כל כך לרגע הזה , הרגשתי את הראש, צרחתי שהיא יוצאת , הרגשתי אותה יוצאת. מור אמרה לבעלי שכדאי שיקרא למיילדת למרות שלא אכפת לה ליילד אותי. בעלי רץ למסדרון , חזר עם המנקה (הוא מספר שהוא פשוט תפס את האישה הראשונה שהוא ראה עם חלוק חחחח) אני רק שמעתי מישהו אומר מחוץ לדלת שהמיילדת בשירותים ואני צרחתי בחזרה שהיא יוצאת.

ברגע מושלם המיילדת נכנסה באנרגיות מאושרת אמרה ״עכשיו אני אבדוק פתיחה, פתיחה 10, כל הכבוד תוך עשר דקות היא בחוץ״ צעקתי שאני רוצה ללחוץ וכולם עודדו אותי ״תלחצי״ לחצתי את כל הכוח שלי ותוך כדי רק הרגשתי שהכוח שלי מתגבר , חשבתי לעצמי שכיף לי, שאני בכלל לא צריכה אוויר , שאני אלופת הלחיצות, הרגשתי שאני ממש טובה בזה, ראיתי את הסוף, ראיתי אותה, הרגשתי בכל לחיצה את הראש יוצא, שריפה מטורפת ואז הקלה , עוד לחיצה לכתף ושחרור חלומי, קסום, הזייה. אהבה שלי, עשינו זאת את בידיים שלי! איזו גאווה, איזו מושלמות!

חבל הטבור היה קצר, ביקשתי שאמא תכנס לחדר לחתוך אותו, היא נכנסה , הרגיש לי הכי נכון , החבל נחתך, יכלתי לנשק אותה, הייתי כל כך גאה בה , שמחתי שנתתי לה את הזמן שלה והיא בתמורה שיתפה איתי פעולה והייתה כל כך חזקה ואלופה ועבדה איתי כל הלידה. היא התחברה לציצי בקלות , היא הייתה אורי שלי באותו הרגע! 14.9.18 נכנסנו לחדר לידה ברבע ל11 וב14:27 נולדה לי ביתי השנייה 3.675 קילו של נחת ואהבה בלע"ר.

שלום,

תודה רבה על השיתוף בחווית הלידה על הרגעים הקלים והקשים.

בברכה,
עורך דין עופר סולר

היי, אשמח להתייעצות בבנושא רשלנות רפואית ונזיקין:

1. האם תלונה לנציב תלונות ציבור על טיפול רשלני (כיום ד"ר בעז לב) עוזרת לתביעה בגין נזק שנגרם?

2. האם חוות הדעת שלו בדרכ אובייקטיביות ו/או לטובת המתלונן/הניזוק, או שהנטייה שלו היא לשמור ולהגן על חבריו הרופאים הנתבעים?

אודה לתשובות מטעם אחד מעורכי הדין שלכם.
תודה מראש

שלום רב,

לגבי השאלה הראשונה - התשובה תלויה במידה רבה באופי המקרה המדובר. יש מקרים בהם אני סבור כי פניה לנציב פניות הציבור במשרד הבריאות יכולה לסייע ומעריך כי קביעותיו יסייעו לתיק. מאידך יש מקרים שיכולת הבירור של מוסד זה מצומצמת או שיש נושאים משפטים בתיק אשר אינם רפואיים לחלוטין. במקרים כאלו לעיתים הפניה והקביעה של הנציב עלולה לפגוע.

בשנים עברו עלו תלונות כנגד בירורי הנציבות כי הם מוטים לטובת המוסדות הרפואיים ואף עלו טענות על טיוח ממש. לפי התרשמותי בשנים האחרונות חל שינוי ממשי בעבודת הנציבות והבירורים נעשים באופן מקצועי יותר. זוהי התרשמותי שלי האישית כמובן.

בכל מקרה אני ממליץ בחום שלא לפנות לנציב תלונות הציבור במשרד הבריאות באופן עצמאי ללא ליווי של עורך דין מנוסה בתחום וכדאי מאד בטרם כל פניה לנציבות לערוך יעוץ מסודר עם עורך דין מנוסה בתחום הרשלנות הרפואית.

בברכה,
עורך דין עופר סולר

צהריים טובים עורך דין סולר,

לפני שבועיים עברתי ניתוח קיסרי חירום, זו לידה רביעית אבל קיסרי ראשון.

ציפיתי ללידה רגילה אבל לאור סיבוכים הובלתי לקיסרי חירום.

הניתוח היה זוועה!! איבדתי 2 ליטר דם, איבדתי את ההכרה פעמיים, הקאתי על עצמי, רעדתי, בכלל לא הייתי בפוקוס להבין מה קורה שם.. גם שהוציאו את התינוקת ושמו אותה ליד הפנים שלי, לא הצלחתי להביא את עצמי לפקוח את העיניים ולראות אותה.

אחרי שהורידו לי את הסיכות גיליתי שלא סגרו לי טוב את החתך, חצי ממנו פתוח וזה פתח גדול, הבנתי שכבר לא ניתן לסגור אותו כמו שצריך. אני לא מסוגלת להסתכל על זה.. מרגישה כאילו שחטו אותי.. וההורמונים לא עוזרים לחשוב רציונאלי.

האם אפשר להגיש תביעת רשלנות רפואית במקרה כזה?

שלום רב,

כדי להעריך אם התגלתה רשלנות רפואית בעת ביצוע הניתוח הקיסרי יהיה צורך לעיין בתיעוד הרפואי המלא ולהתייעץ עם מומחה בתחום המיילדות והגניקולוגיה. איני ממעיט חלילה בחשיבות ההרגשה שלך והסבל אולם כדי לבחון אם מדובר בסיבוכים מקובלים או תוצאה של התרשלות יהיה צורך כאמור לקבל את התיעוד המלא.
יש לקחת בחשבון כי תביעת רשלנות רפואית כרוכה בעלויות של חוות דעת ולכן מומלץ יהיה גם לשקול את כדאיותה לאחר שיתברר אם נגרם נזק קבוע ומה היקפו.
בכל מקרה אמליץ שתערכי יעוץ מסודר בפגישה תחילה עם עורך דין מנוסה בתחום הרשלנות הרפואית.

בברכה,
עורך דין עופר סולר

היי יש לי שאלה שמאוד חשובה לי , במשך שנתיים אני מתלונן לרופאת משפחה מטעם קופת חולים מאוחדת על כאבים בבטן ובמשך שנתיים שלמות העדיפה להתעלם לפני כחמישה חודשים התנפחה לי הבטן ברמה לא נורמלית ולא הצלחתי לנשום והמצב הדרדר במשך חמישה ימים
ביום החמישי החלטתי להתפנות לבית חולים שערי צדק ושם החליטו לעשות אולטראסאונד ועוד כמה בדיקות מקיפות , הרופאים קבעו שיש לי אפנדיציט למרות שבאולטראסאונד לא היה שום זכר ושום חשש לאפנדיציט
הכניסו אותי לניתוח חירום שהיה אמור להימשך כ30-40 דקות ונמשך שעה וחצי , התוספתן היה תקין לחלוטין ובכל זאת חתכו לי אותו ופתחו לי את הבטן
הייתי מאושפז במשך שבוע ובמשך חודש שלם לאחר מכן סבלתי מכאבים מטורפים (עד היום) מאז הניתוח יש לי דלקת חמורה בשתן , זיהום בבטן , כאבים שלא פוסקים , צלקות , איבדתי כושר יכולת עבודה , כאבים מטורפים לאחר כל דבר שאני אוכל והכל הסתבך יותר מאז הניתוח.

האם יש אפשרות לתבוע את בית החולים על רשלנות רפואית חמורה? איך עושים זאת? כל הטפסים אצלי כמובן.

אשמח להכוונה

שלום רב,

כדי להעריך אם אכן הייתה התרשלות בטיפול במקרה זה יהיה צורך לקבל את מלוא התיעוד הרפואי ולהתייעץ עם מומחה בתחום הכירורגיה.

אציין באופן כללי כי בחלק לא קטן מהמקרים בהם יש חשד לדלקת בתוספתן (אפנדציטיס) ומבוצע ניתוח מתבר בסופו של דבר שהתוספתן איו מודלק כללך והסיבה לכאבי הבטון הינה אחרת. במקרים אלו לרוב בכל אופן מבצעים כריתה של התוספתן. העובדה כי בסופו של דבר התברר שלא הייתה דלקת בתוספתן אינה בהכרח מלמדת על רשלנות אולם כאמור כדי לבחון את המקרה באופן רציני יש לעיין בתיק הרפואי המלא בסיוע מומחה רפואי.

בריאות שלמה,
עורך דין עופר סולר

סיפור הלידה של דורון שושנה. 3.10.2018.
יש משפט ביידיש שאומר שאדם מתכנן תוכניות ואלוהים למעלה צוחק .

את דורון שלי חלמתי שנים רבות. היא היתה אמורה להיות בן, והרבה יותר מוקדם, ובכלל בשם אחר, אבל הלב שלי קרא לה, והיא באה.

לאורך כל ההריון הדהדה בי הידיעה שהוא בעצם נס... הריון ראשון בגיל 41, אחרי ניתוח בריאטרי שהתגלה כמאסט בדרך אליה.

ואז יש צורך להמתין, להחלים, להתחבר לגוף שלי ולבטוח בו.

לדעת, ממעבה הבטן והנשמה שהגוף שלי בריא, ומסוגל להביא חיים לעולם.

לאורך כל ההריון, ליווה אותי חשש, מיאנתי לחגוג, להצהיר, לצעוק לעולם את הנס שלי, כאילו יתפוגג אם ייחשף לאוויר העולם.

ועדיין, הקפדתי להשאר מחוברת למציאות ומייחלת ליום שאוכל לשתף גם אני בנס שלי.

מודה לאלוהימה על הריון תקין וקל, השבועות נקפו, וכל תחנת זמן הורידה עוד נטל מהכתפיים, הנה, הסתיים טרימסטר ראשון, והופ, עברנו את שלב החיות, וטרימסטר שני ויאבבלה - הלידה מתקרבת.

רציתי בכל מעודי והתכוננתי ללידה טבעית, שמנים, דולה, ותחקירי בתי חולים, גיבשתי תוכנית לידה ובמקביל הקפדתי להשאר עם ראש פתוח - לידה טבעית היא בהחלט המטרה, אבל היעד הגדול - הוא הבת שלי. בריאה. עלי.
וכל דרך שתביא אותי לשם מבורכת. שיננתי ללא הרף.

והנה הגענו לשבוע 38, הערכת משקל נהדרת או כמו שאמרה הרופאה שלי 'אל תדאגי, יש לך אגן'.

בערב, לאחר הפלאפל שהפך לקרייבינג הקבוע, סימונה (להלן, שם הבטן שלה) החלה לבעוט לא טוב אחר, שונה.

ליטפתי אותה, והסברתי לה 'קטנה שלי, אם את רוצה לצאת, את יודעת מה את צריכה לעשות'.

ומגיע בוקר 38+1, וברכת הבוקר טוב שלה עצלה משהו...

גם הריקוד פוסט קפה בדרך לעבודה היה בקושי מורגש.

אבל רק לאחר שקלטתי שסיימתי לאכול ארוחה בוקר ולא הרגשתי אותה בכלל, החלה להדלק לי מנורה אזהרה.

מים קרים, ושום תזוזה נשימות עמוקות ומודעות - כלום.

אמרתי לעצמי - יאללה, קפיצה למיון יולדות, מקסימום אצא הריונית לחוצה.

בזמן שעשו לי מוניטור עוברי אומרת לי האחות, תתחברי לבייבי שלך, לפי המוניטור היו לפחות שתי תנועות שהיית אמורה להרגיש. ואני לא מרגישה אותה...

הדקות נוקפות ופתאום אני מרגישה אותה רוקדת, כל הבטן רוטטת, גלים גלים. שמחה צעקתי - הנה היא אני מרגישה!!

ועשר שניות אחרי נכנס רופא, שואל לשלומי, ומתחקר על ההריון, אומר לי, תראי, היתה האטת דופק, אני רוצה להמשיך לבדוק, ולהשאיר אותך כאן.

ולאחר בדיקה נוספת אומר - אני רוצה שתלדי היום. ובכל מקרה, הביתה אני לא משחרר אותך.

כמה נמוך היה הדופק, שאלתי את החברה שהיתה איתי 'ממוצע 80, ענתה'

אין תנאים ללידה. כלום. צוואר ארוך, אחורי, או איך שבעלי אמר 'איך תלדי אין לך פתיחות'.

אבל הסתכלתי על הרופא הזה, הדבר האחרון שהוא היה זה מנפנף, או זחוח.

הוא ראה אותי, הוא הבין כמה ההריון הזה יקר, והוא היה רתום כמוני לסיום מוצלח ושמח שלו.

בטחתי בו ובטחתי בידיעה העמוקה שמשהו בדפוס של סימונה לא רגיל.

אז יאללה, יולדים. !(?)

עולה לחדר לידה לקראת סבב של פיטוצין / בלון ושאר ממתקים, אבל לפני, סבב רופאים של תחילת משמרת.

ואני נפגשת עם מנהלת המחלקה, שמסביר לי על האופציות שלי, שאחת מהן היא גם ניתוח קיסרי. אבל בכל מקרה - הבחירה היא שלי, והצוות כאן בשבילי למה שאחליט, בכל שלב. והעיקר - ללדת היום זה הדבר הנכון לעשות.

קיסרי?
מה קשור קיסרי?

היתה האטת דופק אחת, כן, 80 זה לא סימפטי, אבל ניתוח קיסרי?

ובכל זאת מדובר במנהל המחלקה, הוא לא לחץ עלי, להפך, הוא הציג גם את הקיסרי בדחילו וברחימו, כאילו מבקש לדבר אלי בלי מילים , כל שפת הגוף שלו כאילו מתנצלת ומבקשת שאבין את שהוא צועק לעברי מליבו.

ואז נשאלת שאלה אחת ... מה הבת שלך צריכה? וכל ההמולה מבחוץ השתתקה, הלב שלי התכוונן פנימה.

נשמתי עמוק וידעתי,
הבת שלי מוכרחה לצאת. והיא צריכה עזרה.

שנייה לאחר מכן נכנסה המיילדת, להלן שושי המהממת, הולכים על קיסרי אמרתי לה,
אוקיי, מה שצריך ותרצי, אשר רק לשאול למה?
כי אתמול אמרתי לבת שלי שאם היא רוצה לצאת היא יודעת מה שהיא צריכה לעשות. ומהבוקר - היא עושה. ואני צריכה להקשיב לה.

'אני מסכימה איתך' אמרה שושי.

ואז התחלנו בחיכיון לניתוח, 4 שעות של חיכיון ומוניטור מושלם, חוץ מההאטה המדוברת.

ומגיע הניתוח, ואני שומעת את הרופאה אומרת - הראש ברום. גבוה.

איך גבוה חשבתי, כל מוניטור שלי היה ממוקם נמוך ממש, היא היתה סופר נמוכה.

והנה היא יוצאת, ושושי מניחה אותה עלי,
קצת סגולה, הרבה שקטה. מותשת.

והיא נשלחת אחר כבוד לבדיקות נוספות. עם אבא שלה.

אני נשארת רועדת , שיניים נוקשות, ורק חושבת, על המתנה שקיבלתי לחיי ולליבי.

בהתאוששות הגיעה אלי שושי, נתנה לי חיבוק ונשיקה, ואמרה ' אמא'לה, קבלת את ההחלטה הנכונה'.

מייד שאלתי - שושי מה היה לה?

חבל הטבור היה כרוך לפחות פעם אחת סביב הצוואר, והוא היה קצר. כריכת חבל הטבור מסוכנת היא אומרת...

ואז מעדכנים אותי גם בפיסת המידע שהסתירו ממני - האטת הדופק היתה הרבה יותר משמעותית. היא נקראת האטת עומק.

ובמקרה שלי, מדובר בשלוש דקות שלמות שבהן הדופק שלה סבב סביב 20. אמרו שזה נחשב ממש מצוקה עוברית ולא רצו להלחיץ אותי.

ופתאום כל פיסות הפאזל התחברו להן, הרופא במיון שהיתה לו הרגשה רעה, הפרופסור במחלקה ש*ידע* שאם אחל בהשראת לידה - וההאטה תישנה, קיסרי בכל מקרה יקרה.

והחבל הקצר שגם היה כרוך שמשמעותו - שהיא לא היתה מצליחה לצאת בכל מקרה.

אז תכננתי ללדת לידה טבעית, אבל לאורך הדרך, למרות החששות, הצלחתי להקשיב לקולות המלאכים ששמרו והגנו, אלוהים צחק, אבל בעיקר שמר עלי.

וקיבלתי החלטות. לחלוטין קשות ולא מובנות מאליהן.

ובסופן זכיתי לחבוק את המתנה שלי.

וזו היתה המטרה לשמה צעדתי את הדרך, שמקדשת את כל הבחירות וההחלטות כולן.

ניסים ובריאות לכולם.

שלום רב,

תודה על השיתוף בסיפור הלידה. מאחל לך בריאות רבה ואושר.

בברכה,
עורך דין עופר סולר

שלום אבקש עצה

שומעת עכשיו שאדם שנימצא בבית חולים העמק וכבר עשה ניתוח כיס המרה שאמורים להישתחרר די מהר מיזה.

פונה אליו הרופא ואומר במפורש לא היצליח הניתוח ואתה בין ה-3000 איש שלא צלח העיניין ומחר ניפתח שוב בטן וננתח שוב.

האיש שואל מישהו אחר מיצוןת הרופאים ועונים לו שזה רק צינור או שיש אפשרות לשים שבב ביטני מסויים לכל החיים. (מעמידים את האדם ההחלטות גורליות כשנימצא במצב רגיש.

השאלה: (הרי זה ניתוח פשוט ונפוץ) האם זוהי רשלנות רפואית שיש להוכיחה לאחר הניתוח יש לאמר ??

שלום רב,

אין לצערי דרך להעריך על בסיס נתונים כה חלקיים האם כשלון הניתוח לכריתת כיס מרה נבע מהתרשלות. כדי לבחון את הענין בצורה רצינית יהיה צורך לקבל את מלוא התיעוד הרפואי ולהתייעץ עם מומחה בתחום הכירורגיה..
אשר לנושא קבלת ההחלטות - לעיתים המטופל אכן נדרש להכרעות בעניינים רפואים כאשר תפקידו של הרופא לתת למטופל את מלוא המידע הרלבנטי בשפה ברורה ולסייע למטופל בקבלת ההחלטה המתאימה למצבו.

בברכה,
עורך דין עופר סולר

אני שוכב במיטה ער. 4 לפנות בוקר. האכלתי את הילדה המתוקה מכל שלי לפני שעתיים. עוד כמה שעות אתארגן לעבודה שוב. דאודורנט, בושם, חומר בשיער שמתחיל להקריח מרוב כאב וחרדה.
אף אחד עדיין לא באמת יודע מה עברנו שם בבית החולים קפלן. אבל אני לא יכול יותר לשאת את זה.
ואני רק הבעל. לא עברתי את החודשים ללא שינה לפני. לא את ההקאות הבלתי פוסקות. את הריצה לשירותים לפיפי כמה פעמים בלילה. את הפחד מהלא נודע. את הספה האיכותית שהפכה להיות אויב כי שום דבר לא באמת נוח החל מחודש שביעי. או שלישי עם בחילות בלתי פוסקות. או ראשון עם חששות שאולי גם הפעם לא נקלט העובר אחרי שנה של נסיונות.

ואז הגיע הרגע הקדוש של תחילת הלידה. יומיים של צירים בבית שאני מלוה את אשתי היקרה מכל, ופתאום היא אומרת - זהו, זה מגיע. ההתרגשות בשיא. אדרנלין מרקיע שחקים. אבל אמרו לנו בהכנה ללידה שאדרנלין מעקב צירים - אז צריך להרגיע אותה למרות רכבת ההרים המטורפת.

כשהגענו לבית החולים קפלן קיבלו אותנו מיד למיון יולדות. המוניטור דופק על 140 ואני לא מסיר את העיניים ממנו לרגע. רק שלא יסתבך. רק שאשתי תצא מזה ללא פגע. רק לא עוד טראומה בשרשרת הטראומות של חיי.

כשנכנסנו לחדר הלידה ההתרגשות בלתי ניתנת לתיאור. רגע בחיים שלא יחזור. ועדיין - אני האריה השומר. המשימה היחידה: אפידורל.
ואכן, הגיע רופא מרדים עם המזרק המיוחל. נותן מנה ראשונה וכמה רגעים אחרי דורין מתחילה לרעוד ללא הפסקה. ומקיאה. ומקיאה… ואז נחה קצת. אפשר להוציא אויר.

עובר הזמן ומזרק האפידורל מתחיל לצפצף.

נגמרה המנה. אני שוב נדרך על לשיא ומזמן את הצוות הרפואי. הרופא עסוק מקום אחר וההשפעה מתחילה לפוג. אשתי מרגישה כאבים עזים ומתחננת שנגאל אותה מהכאב. אחרי חצי שעה של המתנה שנראה כמו נצח מגיע שוב הרופא עם עוד מנה.

ושוב, רעידות, הקאות.. הקאות.. אני מתחיל לחשוב שאולי יש פה בעיה אבל מה אני מבין בזה? מנחם את עצמי שזה עדיף באלפי מונים על לידה טבעית עם כאבים שלעולם לא אבין.

לאחר 12 שעות שהרגישו ערות בחלום - יצאה האור של חיי. תחושת אושר בלתי ניתנת להסבר הציפה אותי. רק מי שהיה שם יבין את גודל האירוע. קטנטנה בצורה יוצאת מהרגיל. 2.5 קילו. כל המדידות הראו 3.7 קילו ואפילו שקלנו קיסרי יזום בעקבות סכרת הריון.

אינספור הערכות משקל. אפילו רופא שהחזיק את הבטן של אשתי בידיים וציין:"שלוש שבע מאות". עדיין הייתי תמים בדיעבד.

הגענו לחדר ההתאוששות והמשפחה הקרובה כבר שם. אושר עילאי. אפשר להתחיל את האושר האמיתי של החיים. חמתי אומרת שהילדה צהובה אבל אני בכלל לא שם. אני על גג העולם.

בשעה 4 לפנות בוקר אנחנו מקבלים חדר. אני עובר השתלמות ומסבירים לי איפה הדברים שצריך. חדר הסירים, חד פעמיים. כל מה שבעל צריך לדעת. אף אחד לא עוזר. אני מחליף מיכל אחרי מיכל של שתן עם דם ומחכים שיהיה רק שתן. עד קצה העולם אלך איתה. לא צריך עזרה מאף אדם.

עד כאן הכל נראה לי אוטופי כמו חלום. העיקר שהילדה בריאה. העיקר שאשתי בריאה.

אנחנו מנהלים דיון באפיסת כוחות האם להביא את הילדה לחדר כיוון שהדבר החשוב ביותר בשבילנו הוא אפס הפרדה. הורים טריים.. ילדה ראשונה.. הגענו להחלטה שעל אף הערות מעל 30 שעות אנחנו עדיין רוצים לנסות להתמודד עם זה. מקסימום אם לא נוכל - ניתן לאחיות לטפל בה לפחות ללילה הראשון.

ופתאום, אומרים לנו כדרך אגב שיש לילדה צהבת ילודים קשה ושהיא תהיה שבוע בתינוקיה. והמילה "פוטו" עולה בפעם הראשונה. מסבירים לנו שזה נפוץ ושאין באמת סיבה לדאגה ובמקרה הכי גרוע מחליפים למאור את הדם. אגרוף ראשון לבטן. בכל הכח. אבל עושים מה שצריך. לפחות ננסה לישון אם נכפה עלינו להיות בלעדיה.

כבר 7 בבוקר והיום עולה. אשתי עם גלי חום מהירידה של האפידורל וכל האדרנלין של הלידה. סוף חודש יוני. אנחנו ליד חלון עם וילון לבן דק שקוף. אין תריסים. אור יום. הצלחנו לישון אולי שעתיים ומתחיל להיות חם מאד. המזגן ישן ולא מקרר ויולדת שניה מוכנסת לחדר קרוב יותר אליו.

עכשיו אנחנו מתחילים להתמודד עם הצהבת תוך כדי. אני הולך לתינוקת ורואה שיש לה תחבושת על הראש והיא מתחת לאור חזק וחם שמטגן אותה כדי להוציא את הבילירובין מהגוף. יצאה מהעולם ועוד לא ראתה אור יום. לא יודע אם היא ערה או ישנה. כל אוכל שנכנס יוצא, אבל לא כפליטה מתוקה אלא הקאה קטנה כמו של אדם בוגר. בצבע צהוב כתום.. הלב מתחיל לכאוב ממש אבל עושים מה שצריך.

אני שואל האם אפשר להוריד את כיסוי העיניים והאחות אומרת שעדיף שלא כי יש נייר דבק על הפנים שלא כדאי לתלוש. כך בילינו 48 שעות נוספות בלי יכולת להבין האם אנחנו מאכילים יצור ישן או ער. ללא יכולת של מאור המתוקה להתנחם במבט האוהב של אמא. ללא היכולת של אמא להתנחם במבט האוהב של התינוקת. והמצב מחמיר. עירוי ביד ימין. נסתם. עירוי ביד שמאל - נכשל.

הרופא מציע זונדה. קשה לתאר כמה קטן נחיר של תינוקת שנולדה 2.5 קילו. אני מעריך את זה ב2 מילימטר. המחשבה שצינור פלסטיק קשיח עומד לעבור דרך הנקב הפצפון הזה דרך הושט הרך שרק עכשיו נוצר הוציאה אותי מהאופוריה שהייתי בה ש"עושים מה שצריך".

ביקשתי מזרק קטן כדי להאכיל אותה. היא עדיין עם עיניים מכוסות מתחת לתאורה. 5 שעות של טיפה טיפה ו20 סמ"ק של חלב אם הוכנסו תוך כדי הקאות קטנות קורעות לב. מיותר לציין שהצוות הרפואה לעג לי - אבל ידעתי שמה שעבד על גורי חתולים יעבוד על גור אדם.

ושוב הרופא בא, ושוב לוחץ על זונדה. אמרתי לרופא שאני מוכן לעשות הכל כדי שזה לא יקרה. בשלב מסויים הבנתי שאנחנו לא יכולים להאכיל אותה עם כיסוי העיניים שמודבק. ומעבר לזה - היא יצאה מהרחם לפני יומיים! מגיע לה לראות אור יום. מגיע לה לראות את אמא. גם את אבא.

התחלתי להוריד את כיסוי העיניים ולחרדתי גיליתי שנייר הדבק הונח על הגבות שלה!!! אני מסיר בעדינות אין קץ את הנייר עם פד קטן ושיערות עדינות נתלשות. הלב שלי מתחיל להקרע לגזרים. המבט בעיניים שלי מתחיל להתחלף מאבא אוהב למבט של רצח. אנשים מתחילים להתרחק מסביבי.

את העובדה שאין באמבטיה דוש ושאשתי הונחתה לשטוף את עצמה עם נטלנית אני מצליח להדחיק - עושים מה שצריך. את היעדר הטיפול בטחורים שלה בגלל שיום שבת היום אני יכול להדחיק. את העובדה שיש רק שמיכה אחת - ביליבלנקט- עם אור אולטרה סגול בכל המחלקה שיכלה לתת לנו נחת עם התינוקת לידינו אני יכול להדחיק. 600 דולר עלות של שמיכה כזו. אחת בכל המחלקה. מחלקה שמתהדרת באפס הפרדה.
את הארוחה הראשונה מזה יומיים שאשתי התחילה לאכול - קציצות של אמא והופסקה באכזריות כי "עכשיו זה זמן חלבי" אני יכול להדחיק.
את העובדה שביקשתי 3 כוסות פלסטיק מהקבלה (אפילו לא ספרתי את עצמי בחישוב) וקיבלתי אחת כי "זה רק ליולדת" אני יכול להדחיק. חישבתי את זה. 20 אגורות לכוס. קיבלתי אחת. אגב, בארוחת הסושי שאשתי כל כך חיכתה לה. גם את זה הצליחו להרוס.

את הציווי "אבא! אל תיגע בילדה. זה לא משחק." בזמן שאני מתכונן להאכיל אותה יחד עם סבתא אני כבר פחות מצליח להדחיק. פעם ראשונה שהבנתי מה זה אפליה על רקע מגדרי. אני גבר.. לכן אני חיה מגושמת שלא ראויה להחזיק תינוק רך.

אבל נייר דבק על גבות של עוללית? פה כלו כל הקיצים. הרי כיסוי העיניים מלפף את כל הראש פעמיים, כתחבושת לחץ ועם סקוצ'ים. גם אם היתה משתוללת - אם היה לה בכלל כוח להרים את הידיים מהמזרן - לעולם לא יכלה להוריד את זה.

בהבזק של גאונות נכנסתי לאתר של סורוקה כדי לבדוק מה הפרוטוקול שלהם. ידעתי שכבר חציתי את קו הטירוף אבל רציתי לוודא לפחות אני גם לא משוגע. והרי עיקרי הדברים מתוך האתר של סורוקה:

אמא יקרה:

בזמן הטיפול חשוב שהתינוק יקבל מספיק נוזלים לעיתים קרובות ועל כן חשוב שתהיי זמינה לתינוקך לשם האכלתו והנקתו. בזמן זה ניתן ואף רצוי להסיר את כיסוי העיניים כדי לאפשר קשר עין עם התינוק.

בשעות הראשונות של הטיפול, עלול התינוק להיות באי שקט כיוון שהוא ערום. תוכלי להרגיעו על ידי האכלה ומגע

ציוויתי על הצוות הרפואי שלעולם לא יתקרבו אליה שוב ללא נוכחותינו. מישהו מצליח לספור כמה ימים לא ישנו עד כה? שלא לדבר על אוכל. או על ישיבה על כיסא. אני עד היום עם דורבנים ב2 הרגליים והסוף של זה לא נראה באופק.

פתאום ברגע של צלילות אני מסתכל סביבי. מה זה בעצם המחלקה הזו? מה זה בעצם אפס הפרדה בקפלן. ואני מזהה שהחדר הוא חדר ישן כמו גריאטרית שאבי היה, רק שבמקום 3 מיטות יש 2 עם שידת החתלה באמצע. זה אפס הפרדה.

איתנו בחדר יולדת שהיא אחות באסותא אשדוד. מספרת ששם יש פוטו ליד היולדת באפס הפרדה. ואני בכלל מציע לבעלה לקפוץ לבילו סנטר לקנות מאורר כי להזכיר אין וילונות אטומים ואין תריסים. אור יום וחום מ7 בבוקר. הוא שמע לעצתי.

הרופא שוב בא ודורש זונדה. טוען שהילדה יורדת במשקל וחייב. שאלתי מה הפרוטוקול אומר? הוא אמר ירידה של 10 אחוז מהמשקל. חישבתי מהר: 10 אחוז מ2 וחצי קילו זה 250 גרם. שאלתי כמה ירדה? נאמר 50 גרם. התחלתי להבין שכל מה שהצוות מחפש זה חיים קלים. פה הצוות סיים את תפקידו כמנהל האירוע. פה גיליתי שאם לא אקח את השליטה לחלוטין הילדה תסבול. אשתי כבר סובלת ואני מטפל לה בטחורים בעצמי כי אף אחד לא נותן מענה. עושים מה שצריך.

אחרי שבוע ללא שינה וכמעט ללא אוכל יצאנו משם טראומטיים לחלוטין. שבורים. מפולגים. לפני זה נציבת הפניות באה לבדוק ש"הכל בסדר". קריא, שלא נתבע אותם על עוגמת נפש. ותוך כדי שאני מגולל את הסיפור בפניה היא בוכה שוב ושוב ולא מאמינה שהתנהלות כזו קרתה. התחננה אלי שאבוא לפגישה עם מנהל בית החולים וכל הצוות הרפואי שהיה מעורב בעניין. אבל אני כבר לא שם יותר. אני במוד של לברוח כל עוד נפשי בי. במוד של נקמה. של רצח בעיניים.

דחיתי אותה על הסף. אמרתי לה שאני לא צריך להיות בובה בתיאטרון שוא. לא רוצה נחמה של ועדה מפלסטיק. הסברתי לה שאנחנו דור חדש. אחר. יש לנו מדיה חברתית. האמת יוצאת לאור ישירות. ואי אפשר לעצור אותה.

ואז היא חשפה פרט קטן שגרם לי להבין הכל. יש מחלקה חדשה ליולדות בקפלן שבונים עם כל הפעמונים והצלצולים. אבל במחלקה הנוכחית אין תקציב לכוס פלסטיק. המחלקה נראית כמו עזובה. דוש לאשתי הרכבתי מ3 מקלחות שונות. אפילו כבר לא היה אכפת לי מיולדות אחרות. תמיד אכפת לי מכל אדם אחר - בטח שבמצוקה. לשם הגעתי. השורד האולטימטיבי. גומיה מפה, צינור משם.

עדיף אחת קרובה עובדת במחלקה מ3 מקולקלות.

אשתי יושבת פה איתי כבר שעות וכותבת את הגרסא שלה לסיפור. אני מת מפחד לקרוא מה היא כתבה. יתכן שלעולם לא אעיז.

השעה 6 בבוקר. עברו שעתיים וחצי ואני מפסיק כי פוסט ארוך מזה אף אחד לא באמת יטרח לקרוא. אקח יום מחלה מחר. מחלה נפשית. לא דאודורט, לא בושם, לא חומר בשיער שמקריח.
עכשיו לפחות כשיראו אותי בעבודה יבינו למה אני כל כך עצבני ורב עם כל העולם. מזל שאני אדם אהוב ומתכנת איכותי אחרת היו מפטרים אותי מזמן על התנהגות כזו.

הילדה תיכף קמה והבקבוק כבר מוכן עם מים חמימים. עוד יום של פוסט-טראומה.

מי שיכול לעזור לעשות צדק מוזמן לפנות אלי בכל שעה. משפטית, שיימינג למען יולדות אחרות לא יסבלו כמו אישתי. מה שצריך עושים.

אב יקר, קראתי מההתחלה ועד הסוף, כאב לי הלב איתכם שהייתם כהורים לראשונה לעבור את מסכת העינויים האלה בעיקר אישתך והקטנטונת שרק הגיעה וכבר חוות את עוולות העולם. חבל שלא יכולתם לדרוש לעבור בית חולים ושיממנו לכם העברה. ממליצה לקחת עורך דין תותח ולתבוע להם את הצורה בגלל רשלנות רפואית והתנהלות ביזיונית. כמו כן, חשוב מאד להמשיך להפיץ בכלי המדיה את סיפור הלידה הזה.

מאחלת שמעכשיו שאתם בביתכם עם הקטנה, תמצו צוות שיטפל בכם בצורה מעולה, שיהיה לכם שקט ושלווה והנאה מכל רגע מהקטנטנה. שלא תדעו עוד חוויות מזעזעות שכאלה.

ממש מצטערת לשמוע את הסיפור שלכם.

חייבת לציין שאתה נשמע בעל מדהים ואשתך ממש גיבורה!

אני חייבת לחלוק עליכם. מניסיון של שלוש לידות בבית החולים קפלן - בראשונה מתוכן ילדתי תינוקת מתה ואותי הצילו ממוות בתוך חדר לידה.

לאחר מכן הגעתי עוד פעמיים ונולדו לי 2 נסיכות מדהימות ב״ה.

חווית הלידה הראשונה הותירה בי טראומה ברמה הכי מזעזעת שאפשר לתאר.. ומי שהיה שם בשבילי לאורך כל החודש (!!!) שהייתי מאושפזת לפני ואחרי הלידה השקטה היו הצוות הרפואי והסיעודי. צוות שפשוט הציל לי את החיים ואת הנפש.

בלידה השנייה ובלידה השלישית שלי שוב זכיתי ללדת בקפלן וכמובן שאין לי מילים לתאר את החוויה.

צוות מדהים! מהרופאים למיילדות ועד לכוחות העזר ועובדות המשק.
אין ספק שבית החולים ישן. אבל כל הזמן מנסים לחדש ולשפר.

ובינינו, שיש לך כזה צוות שגורם לך להרגיש הכי טוב שאפשר את מי זה מעניין בכלל. לדעתי לפחות.

אני חייבת גם לציין שכן, אני עבדתי כמה שנים בבית החולים אבל בואו. מתוך 2500 עובדים בכל בית החולים אין סיכוי שמישהו שם הכיר אותי והחוויות שעברתי שם קשורות לכך.
מאחלת לכם שתגדלו את הקטנה באושר ונחת והמון בריאות.

והלוואי שמתי שהוא תהיה לכם חוויה מתקנת של לידה בבית החולים קפלן.

אתחיל בלאחל לשניכם מזל טוב. התינוקת מהממת ותגדלו אותה מעתה בנחת ושלווה.

אני ילדתי לפני 4 חודשים בבית חולים מאיר בכפר סבא. התינוק שלי היה מאושפז שבועיים בתינוקיה (עקב סיבות שאינן חצבת) וכך יצא שאת רוב שעות היממה ביליתי שם, בתוך התינוקיה.

חוויתי את היחס של צוות האחיות גם כלפי וגם ראיתי איך התייחסו לתינוקות אחרים (שלא בנוכחות הוריהם) ואני בשוק מכל מה שכתבת.

שם הם עזרו להורים להאכיל קטנטנים עם מזרק, לימדו ותמכו. דאגו לכל תינוק בוכה והכי חשוב, חיזקו את הקשר הגופני והנפשי בין התינוק להורים. אני ישבתי רוב היום עם התינוק עלי כשהוא מנוטר כי הקשר הזה הוכח כמועיל לבריאות התינוק.

אז יש גם אחרת...

שלום,

תודה על התגובה והמידע.

עופר סולר, עו"ד

ראשית אקדים ואומר לי שצר לי מאוד לקרוא על החוויה שעברתם אבל יחד עם זאת אני חייבת לומר לכם שזה אולי נשמע ונראה נורא מאוד אבל הצהבת ילודים נוראה הרבה יותר והטיפול בה הוא באמצעות הפוטו (המנורה) והמטרה של כיסוי העיניים הוא על מנת לשמור על העיניים של הקטנה למנוע עיוורון שעלול להיגרם מעוצמת האור.

אבהיר כי אין לי כל קשר לביה"ח קפלן (את שני ילדיי ילדתי בשני בתי חולים שונים, בלינסון ובתי חולים ברזילי, ושניהם עברו את החוויה של הטיפול במנורה על כל המשתמע מכך).
אציין כי מניסיוני האישי והמשפחתי אני יודעת ומכירה את ההשלכות של הצהבת ילודים וזה אינו דבר של מה בכך.

דוד שלי הוא התקדים הרפואי של צהבת ילודים בישראל, כאשר הוא נולד ילד בריא לחלוטין ומאחר שהצהבת ילודים לא טופלה הוא נפגע קשה וסובל משיתוק מוחין חמור, הכל כתוצאה מהצהבת.

גם אני נולדתי עם צהבת ועברתי את הטיפול במנורה ואף החליפו לי את הדם פעמיים, גם אחי עבר את זה ואף נשאר מעל לחודש וחצי אחרי הלידה אך ורק בגלל צהבת ילודים.
גם כשילדיי נולדו הם נשארו במנורה עם הכיסוי על העיניים.

גם כשאני כבר השתחררתי ופשוט נשארתי על הספסל בביה"ח כדי לא לעזוב אותם, אבל ידעתי מה עומד מאחורי הטיפול במנורה, ידעתי מה התוצאה הקשה בלי הטיפול הזה. אומנם הצהבת ילודים נחשבת כדבר שבשגרה אבל היא מאוד מסוכנת ובלא טיפול מתאים היא עלולה לגרום לנזק מוחי בלתי הפיך.

בהתאם לכך אני חושבת שעם כל הכאב של לראות את האוצר הקטן שלכם במצב כזה ועל אף הרצון העז לאפס הפרדה נכון להבין שיש מקרים שהצורך בטיפול לשמירה על בריאותה עולה על הכל (ותזכרו שהיא תהיה איתכם ושלכם לכל החיים) אז עם כל הקושי לראות אותה במנורה, עם כיסוי על העיניים הרי "שהדבק על הגבות" (ולרגע לא ממקום של זלזול אלא ממקום של הבנה עמוקה מה ההשלכות ללא הטיפול) זו הבעיה הכי קטנה והשיער בסופו של דבר צומח שוב, וכל המטרה בטיפול הזה הוא לשמור על האוצר הקטן שלכם, להגן על בריאותה וראייתה של התינוקת הקטנה שלכם וכאשר מבינים את הסכנות וההשלכות אז לעניות דעתי הדברים מקבלים פרופורציות אחרות.

שמחה שהכל מאחוריכם ומאחלת לכם ולקטנה הרבה בריאות נחת אושר וכל טוב

כל הכבוד שהיית אסרטיבי ולא נכנעת לכל גחמה של הצוות הרפואי, מזעזע כמה לפעמים אנשים יכולים להיות אטומים ומכניים, בלי טיפת רגישות ואנושיות...אני פיזיותרפיסטית שעובדת בשרותי בריאות כללית, לכולנו יש ימים טובים יותר ופחות בכל סוג של עבודה אבל אי אפשר לזלזל כך באנשים. הייתי פונה לפניות הציבור ולכל מי שאפשר, למען יראו וייראו. עשיתם נכון כשפניתם לעורך דין לצורך תביעת רשלנות רפואית - אסור לעבור בשתיקה על מקרים כאלה.

מאחלת לכם רק בריאות.

שלום רב,

תודה על השיתוף בחוויה הלא פשוטה... לצערי בשלב זה כל מה שאני יכול להציע הוא סימפטיה וחיזוק.

בריאות שלמה,
עו"ד עופר סולר

בוקר טוב, מקווה שהשאלה שלי מתאימה לפורום שלכם ואחד מעורכי הדין יוכל להשיב ולהסביר לי מה אני אמורה לעשות:

בשנת 2013 ניגשתי למיון בבית חולים איכילוב על דעת עצמי ללא הפניה מרופא מאחר שזה היה ביום שישי בלילה, כאשר קופות החולים לא עובדות. שאלתי את קופת החולים שלי (מכבי) אם אני צריכה לשלם על זה והפקידה אמרה שבעקרון להגיע למיון בלי הפניה עולה כסף (כ-200 שקלים אם אני זוכרת נכון) אבל בגלל שלא ידעתי וזו פעם ראשונה היא מוחקת את זה ולא מעבירה הלאה. אחרי כמה שנים בדקתי ליתר בטחון שאין לי חיוב ושהכל נקי מול קופת החולים. לפני יומיים התקבל מכתב לבית של אבא שלי מההוצאה לפועל מבית חולים איכילוב על סך 850 שקלים שאני מוכרחה לשלם אחרת יעקלו דברים מהבית. מה ניתן לעשות? איך אני יכולה להוכיח שקופת החולים אמרה שהכל נקי ואין צורך לשלם? איך זה שהם המתינו חמש שנים ורק אז שלחו לי הוצאה לפועל כשלא אני ולא אבא שלי קיבלנו התראות ומכתבי חיוב (וגם לא למייל או לטלפון) ופתאום נזכרו אחרי כל כך הרבה זמן? מה ניתן לעשות במקרה הזה?

תודה.

שלום רב,

אני מצטער אך איננו עוסקים בתחום זה של הוצאה לפועל וכו' אלא אך ורק בנושאים של רשלנות רפואית. מציע כי תפנו אל עורך דין אשר תחום עיסוקו הוצאה לפועל.

ברכה,
עורך דין עופר סולר

שאלה
האם יש חוק התיישנות כלשהו על רשלנות רפואית?
לפני 10 שנים שחררו אותי בטענה שהכאבים בראש שלי ועכשיו אני מטפלת עקב החמרה ומהמעט בדיקות שעשיתי ההשערה שיש שם משהו די רציני
אם אני מוציאה את התיק הישן שלי אפשרי לתבוע על רשלנות?

שלום רב,

יש התיישנות על עילת תביעה ברשלנות רפואית והיא ברוב המקרים למעט חריגים 7 שנים.
הנושא של התיישנות הוא מורכב משפטית והוא לעיתים נושא לפסקי דין ארוכים. החלק מהמקרים אפשר להאריך את מועד ההתיישנות אם לנפגע לא היה מידע על ההתרשלות והנזק. כדי לבחון בצורה רצינית ומקצועית אם חלה כבר התיישנות במקרה שלך יש לערוך פגישת יעוץ מסודרת עם עורך דין מנוסה בתחום.

בברכה,
עורך דין עופר סולר