פורום רשלנות רפואית

הסיפור שלנו מתחיל ביום שישי שעבר בסביבות 5 וחצי בבוקר, אשתי האלופה מתעוררת אחרי שלא ישנה מי יודע מה במהלך הלילה ואומרת שהצירים קצת מתגברים.

היינו בשבוע 41+1 (היריון ראשון) וכששנינו כבר מצפים מאוד לבואו של קטני, אחרי כשבוע של צירים הולכים ומתחזקים וסימנים נוספים אצל אשתי על התקרבות הלידה. התחלנו לבצע מספר תרגילים בתחנות שהדולה המדהימה שלנו (עדי-אור ברכה) הכינה עבורנו בבית ולתזמן צירים, אחרי כ-3 שעות כבר ראינו שיש צירים של 45 שניות עד דקה במרווחים של 3-4 דקות. תנועות העובר קצת הצטמצמו ואחרי כ-40 דקות בלי שהרגשנו אותו החלטנו לנסוע לבית החולים, השעה כבר הייתה 11:00.

הגענו לאיכילוב (בית החולים שבחרנו אחרי המון מחקר בעזרת הקבוצה הזו וקבוצת "לידה פעילה", בשאיפה להגיע כמובן למחלקה החדשה) בסביבות 11:30 וביקשנו אולטראסאונד מהר על מנת לראות שהכול תקין, על אף שממש בירידה מהרכב בכניסה למיון יולדות אשתי חזרה להרגיש אותו. האולטראסאונד והמוניטור שבא בעקבותיו היו תקינים, אשתי נבדקה ע"י רופא שאמר שהיא במחיקה מלאה ופתיחה 4. ביקשנו שהלידה תתבצע במרכז הלידה הטבעי (לאחר שביצענו שם סיור מקדים). המיילדת מהמרכז שליוותה אותנו בהתחלה קצת ניסתה להתעקש על נהלים כגון ביצוע בדיקת דם נוספת למקרה שאשתי תבקש אפידורל אבל התעקשנו גם ומצאנו את דרך הביניים במרבית הדברים.

לקראת סוף המוניטור הגיעה עדי הדולה שלנו ונתנה לאשתי קצת טיפולים הומאופטיים ועזרה קצת להירגע. סה"כ לאחר כשעה וחצי מרגע הגעתנו עלינו כולנו למרכז הלידה הטבעי.
השעות הראשונות במרכז היו מדהימות. אשתי עברה מהמקלחת לג'קוזי לכדור פיזיו לפי רצונה ולפי תוכנית הלידה הפעילה שתכננו מראש, באור מעומעם, מלווים בפלייליסט שהכנו ביחד ועם הרגשה באמת רגועה, שלווה ומאוד אינטימית, והמיילדת כמעט ולא התערבה.

ב15:00 התבצעה החלפת משמרת וגם המיילדת החדשה פחות או יותר נתנה לנו להתנהל כרצוננו. הייתה הפרעה אחת כאשר פתאום 2 רופאים התפרצו לחדר וטענו שהמוניטור של העובר לא תקין. המיילדת הופתעה מאוד מזה שבכלל יש להם יכולת לראות את המוניטור של הנשים במרכז הלידה הטבעי (טענה שזה הותקן ממש לאחרונה) ובכל מקרה זו הייתה קריאת שווא, סך הכול החיבור של המוניטור היה מעט רופף לזמן קצר. בשלב זה אשתי הייתה כבר בפתיחה 8.

מעט לאחר מכן, בפתיחה 10 כשאשתי על כיסא הולנדי ואני תומך בה מאחור, המים פקעו ספונטנית. מיד לאחר מכן המיילדת ציינה שהפתיחה ירדה ל-9 ושהמים מקוניאליים.

המשמעות - על פי הנהלים חייבים לעבור לחדר לידה רגיל. ניסינו להתעקש שזה כבר שלב מאוד מתקדם ושהמעבר יעשה לנו רע אבל לא הצלחנו לשכנע. זה הרגע שבו הדברים החלו להשתנות לרעה.

כבר במעבר עצמו, על האלונקה, המיילדת שהצטרפה (מחדר הלידה הרגיל) שליוותה אותנו לא הפסיקה לגעור באשתי שהידיים שלה על המעקה של האלונקה ולא בפנים (אישה בפתיחה 9 במהלך ציר, כן?).

כשהגענו לחדר הלידה נתקלנו במיילדת נוספת שהתלוותה אליה מתלמדת מקורס מיילדות. כבר מהרגע הראשון הוייב שקיבלנו מהמיילדת היה לא טוב. היא הכניסה המון ציניות לחדר, בין אם באמירות ובין אם בהתנהגות. היא לא אהבה שאשתי רצתה לבחור בעצמה את התנוחות, העירה לי מספר פעמים שהדרך שלי לחזק את אשתי במהלך ציר פוגעת במהלך הלידה, תקפה את הדולה שלנו שהיא "תופסת לה את המקום" והשיא היה כאשר אמרה בציניות כאשר העזנו למחות "אתם רוצים שאני אכניס מיילדת אחרת לחדר?".

אשתי ניצלה את ההזדמנות הזו ואמרה לה שכן ושתצא מהחדר. למזלנו הגדול אחראית המשמרת באותו זמן הייתה יאנה, איתה עשינו את הסיור במרכז הלידה הטבעי בעבר ומאוד התחברנו אליה. היא נכנסה לחדר ועל אף היותה מנהלת משמרת נשארה איתנו עד סוף הלידה. מרגע ההחלפה היינו רגועים יותר, הלחיצות של אשתי הפכו לאפקטיביות יותר כאשר בכל ציר אני מחזיק לה רגל אחת ומעודד אותה והדולה מחזיקה את הרגל השנייה ומקפידה גם לתמוך בין לבין באמצעות מגע והומאופטיה.

מעת לעת נכנסו הרופאים כדי לוודא שהכול תקין לאור המים המקוניאליים.

אחרי כשעתיים בחדר הלידה הרגיל, בסביבות השעה 17:20, כשאשתי כבר בפתיחה 10 זמן די ארוך, נכנסו רופאים שוב והביעו דאגה שיש ירידות דופק די ממושכות וצריך שהצירים הבאים יקדמו את הלידה משמעותית. הרופא הבכיר הציע במהלך הצירים שהוא ילחץ על הבטן כדי לעזור לעובר להתקדם והסכמנו מתוך חשש להגיע להתערבויות כמו ואקום. מאותו רגע היו סך הכול כ-8 צירים אבל כל אחד מהם היה קשה משמעותית מהקודמים ואני יכול להעיד מהצד שזו אחת הסיטואציות הקשות ביותר שיצא לי לחוות בחיי. הקושי של לראות אדם שאתה אוהב סובל כל כך, על אף שזה למטרה הכי טובה, הוא עצום ואני לא יכולתי לעצור את הדמעות. אחרי כמה צירים עם לחיצות על הבטן שלה המיילדת והרופא המליצו מאוד לבצע חתך חיץ כדי לסייע ללידה להתקדם וגם למנוע קרעים משמעותיים, גם לזה הסכמנו על מנת לצמצם סיכונים, על אף רצוננו המוקדם בכמה שפחות התערבויות וחודש וחצי של עיסויי פרינאום מקדימים כדי להימנע מהחתך הזה.

לבסוף בשעה 17:58 אשתי ילדה בן מדהים במשקל 3.690 וכולנו התרגשנו מאוד. רופאת הילדים שבדקה אותו מיד אחרי הלידה זיהתה שקשה לו לנשום עקב בליעת מים מקוניאליים ולכן לא הסכימו להשהות את חיתוך חבל הטבור והוא נלקח מיד לחדר צדדי (יחד איתי) כדי לנקז את המים. לאחר מכן הוא חזר לקצת skin to skin על אשתי אך הרופאה אמרה שעדיין קשה לו ולכן הורתה על מוניטור של 4 שעות בתינוקייה, מאוד שונה מהחלום שלנו של אפס הפרדה ובונדינג מיידי.

כחצי שעה מההגעה לתינוקייה הרופאה הגיעה שוב לבדוק אותו והכול היה תקין. ביקשתי לאור זאת להקדים את חזרתו לאשתי כדי שיוכל לינוק ולהיות איתה אך היא סירבה, שוב "כי אלו הנהלים".

בתינוקייה לצידו של בננו היו עוד מספר תינוקות, רובם ללא הוריהם, שבכו מעת לעת ללא התייחסות ממשית מצד הצוות למעט החלפת חיתול פעם אחת (בזמן שאני הייתי שם לפחות). לא חושב שזה מעיד על חוסר אכפתיות אלא על חוסר יכולת לטפל בכל התינוקות שיש שם.

אחרי 4 שעות חזרנו סוף סוף לאשתי בחדר (היינו במחלקה הישנה בגלל הצורך בניטור אחר אשתי שהתעלפה מעט לאחר הלידה כשקמה להתקלח) ואז החל מסע איוולת של כמעט יומיים במהלכו ב-24 השעות הראשונות לא שאלו אותנו אם התינוק אכל / אנחנו צריכים משהו / מסתדרים עם ההנקה.

בנוסף לא הייתה יועצת הנקה משישי בערב עד שבת בצהריים כך שאת ההדרכה הראשונית ביצענו בוידאו בוואטסאפ עם אחותה של אשתי.

על אף שבשבת בצהריים, כ-20 שעות לאחר הלידה, הועברנו לחדר שהוגדר כ"אפס הפרדה", עדיין נאלצנו לקחת את התינוק מספר פעמים לתינוקייה (קומה למעלה, כשאשתי עדיין מתקשה בהליכה) לבדיקות וטיפולים, שבאחד מהם הרופא דוחף לפה של הבן שלנו גלוקוז מהאצבע שלו מול העיניים שלנו בלי לשאול אותנו בכלל, והשיא בעינינו זה אמירות חוזרות ונשנות שלתינוק אין צהבת ושהבדיקות תקינות לגמרי על אף שהצבע שלו היה צהוב באופן ברור (אחרי ביקור אצל רופאת ילדים - יש צהבת).

את החלק שמההגעה למחלקה ועד השחרור (כמעט יומיים לאחר הלידה) אני יכול לסכם כ"ניפוץ האשליה". המרחק בין מה שהציגו לנו בסיור (ועשינו שניים כאלו באיכילוב - אחד בחדרי הלידה הרגילים ואחד במרכז הטבעי) לבין המציאות שחווינו גדול מאוד. אמרנו זאת לצוות מספר פעמים במהלך היומיים ששהינו שם והתגובות שקיבלנו נעו בין "זה בגלל המחלקה החדשה" לבין "לא יודעת מה אמרו לכם בסיור אבל זה מה יש".

אם לסכם בגדול איזושהי שורה תחתונה - על אף שאשתי ואני מסכמים את חווית הלידה כולה כמוצלחת, אנחנו מרגישים שזה בעיקר בגלל שעשינו הכנה טובה ועמדנו על שלנו איפה שהרגשנו שהיה צורך, למרות שבפועל זה לא תמיד עזר ולכן היינו בחצי הפרדה.

השהות בחדר הלידה הרגיל, הנהלים של בית החולים וחוסר הגמישות של הצוות בעיקר במה שקשור לאפס הפרדה, חוסר האכפתיות כלפינו וכלפי הילד במשך רוב האשפוז ובעיקר הפער העצום בין מה ששווק לנו בסיורים לבין מה שהתרחש בפועל גרמו לנו לרצות להשתחרר הביתה כמה שיותר מהר.

תודה לכל מי שקרא/ה עד לכאן, מאחל לכם/ן לידות דומות לשלנו עם סיום שיהיה המשך של מה שחווינו טרם המעבר לחדר הלידה הרגיל וכמובן המון בריאות ואושר בגידול ילדיכם/ן.