חלוקת האחריות במקרה של רשלנות רפואית

בנוסף, בעידן הרפואה המודרנית, לא פעם הרופא איננו מטפל לבד במטופל, אלא הוא מהווה חלק מצוות רחב רפואי יותר שמטפל בחולה. כמו כן, לרופאים רבים יש כיום מעסיק שמפקח עליהם, כאשר כולם יחדיו, הן הרופאים והן המעסיקים, מפוקחים על ידי המדינה.

כתוצאה מהאמור לעיל, המגמה חדשה לוקחת בחשבון שחוץ מהרופא המטפל, גם למטופל עצמו, למעסיק של הרופא במידה וישנו כזה ולמדינה, יש השפעה ותרומה משלהם להצלחת הטיפול הרפואי או כישלונו, חלילה.

לפיכך, כאשר רוצים לבדוק ולחקור מקרה של טיפול רפואי כושל ואף רשלני, יש לבדוק לא רק את התנהלות הרופא המטפל אלא גם את התנהלותם של יתר הגורמים הללו, כפי שנסביר בהרחבה בסקירה שלפניך.

אחריות הרופא לטיפול רפואי כושל

ככלל, אחריותו המקצועית של הרופא המטפל מחייבת אותו לפעול בהתאם לחובת הזהירות שיש לו כלפי המטופל ובהתאם לנורמות הטיפול המקובלות. רופא שהפר את חובת הזהירות המוטלת עליו, וגרם עקב כך לנזק למטופל שלו, עלול להיות חשוף לתביעת רשלנות רפואית.

עילת הרשלנות הרפואית הנה עילה ותיקה מאד, שמוזכרת בלא מעט מקורות במשפט העתיק, ואף במשפט העברי. במסכת בבא קמא, ט, ג. נקבע כי "רופא אומן שריפא ברשות בית הדין והזיק, פטור. חבל בו יותר מן הראוי לו הרי זה חייב".

המקרה הידוע הראשון בעולם שבו הוגשה תביעת רשלנות רפואית כנגד רופא, אירע באנגליה, בשנת 1347 במסגרת תיק מורטון.

המקרה הראשון הידוע בארה"ב שבו הוגשה תביעת רשלנות רפואית אירע בשנת 1794, במדינת קונטיקט. אגב, ואולי קשה להאמין, אך עד לשנות ה-50 של המאה שעברה, בארה"ב היה נהוג שבתי החולים חסינים מפני תביעות רשלנות רפואית, וזאת מכיוון שהם נתפסו כמוסדות צדקה שמספקים לרופאים תשתיות ואמצעים לטפל בחוליהם, ותו לא.

מבחינה משפטית, כדי להוכיח שאירעה רשלנות רפואית, יש להוכיח שהרופא התרשל בעת מתן הטיפול הרפואי, למטופל נגרם נזק וקיים קשר סיבתי בין התנהגותו הרשלנית של המטפל לבין אותו נזק.

מרכיב ההתרשלות נקבע בהתאם למבחן הרופא הסביר. מבחן הרופא הסביר הינו סטנדרט ההתנהגות לפיו כל רופא ממוצע אחר היה נוהג בנסיבות אותו המקרה, וזאת בהתאם לפרקטיקה המקובלת באותה עת.

במידה ויסתבר שהרופא לא נהג כפי שהרופא הסביר היה מתנהג באותן נסיבות, אזי המדובר ברופא רשלן, שחרג מסטנדרט הרופא הסביר.

עם זאת, יש לזכור שכל רופא עלול לטעות ולא כל טעות מהווה בהכרח רשלנות. לפיכך, מבחן הרופא הסביר איננו מבחן של חכמים לאחר מעשה, אלא של הרופא הממוצע בשעת המעשה, וזאת כפי שנקבע בהליך ע"א 280/60 פרדו נ' חפץ פלדמן.

כדי לבדוק האם הרופא הנתבע התנהג בשעת המעשה כרופא סביר, יש להפעיל את מבחן הידע העדכני.

בהתאם למבחן זה, יש לבדוק האם הרופא ביסס את החלטותיו ופעולותיו לגבי החולה על סמך שיקולים סבירים וזאת בהתבסס על ידע רפואי עדכני שנתמך בספרות המקצועית ובניסיון קודם, וכן בהתאם לנורמות המקובלות בעולם הרפואה בעת הרלוונטית. כך נקבע בין השאר בפסק הדין המעניין בהליך ע"א 323/89 קוהרי ואח' נ' מדינת ישראל.

עוד בנושא: היבטים משפטיים בחייו המקצועיים של הרופא

אחריות המטופל לטיפול רפואי כושל

כפי שצויין לעיל, הגישה הנוהגת כיום בעולם הרפואה דוגלת בתפיסה לפיה למטופל עצמו יש זכות אוטונומיה משלו להחליט על גופו ובחייו, וכי כתוצאה מכך, יש לו גם את הזכות להחליט על הטיפול הרפואי בו, ולהסכים או לסרב לקבל את הטיפול הרפואי שמוצע לו.  

בישראל גישה זו מצאה את ביטויה באמצעות זכות ההסכמה מדעת של המטופל, אשר מעוגנת בסעיף 13 לחוק זכויות החולה תשנ"ו- 1966, ביחד עם זכויות נוספות של החולה שמעוגנות במסגרת חוק זה וכן באמצעות ההכרה בזכות האוטונומיה של המטופל, שנוצרה על ידי הפסיקה בשנת 1999 במסגרת פסק הדין שניתן על ידי ביהמ"ש העליון בהליך ע"א 2781/93 דעקה נ' בי"ח כרמל.

גישה זו הופכת את המטופל לשותף מרכזי ולמחליט הסופי לגבי ההליך הטיפולי שניתן לו וזאת מתוך ההכרה בעובדה שהוא זה שנושא למעשה בתוצאות הטיפול, בין אם הוא יצליח ובין אם לאו. כפועל יוצא מכך, למטופל יש גם אחריות משלו להצלחת הטיפול הרפואי שניתן לו.  

אחריותו של המטופל להצלחת הטיפול בו מתבטאת בנוסף גם באופן לפיו הוא משתף פעולה עם הטיפול שניתן לו, ומציית להוראות הרופא. מדובר בהוראות לגבי ביצוע בדיקות, נטילת כדורים בזמן ובמינון המתאים, הקפדה על תזונה מתאימה ופעילות גופנית ועוד.

מחובתו של המטופל גם למסור לרופא את מלוא הפרטים שיש לו לגבי מצבו, לרבות בעיות רקע מהן הוא סובל וכן הרגלים שליליים שהוא לוקה בהם, כגון עישון סיגריות, שתיה מרובה של אלכוהול, צריכת סמים וכדומה.

מאליו מובן שלמטופל יש גם את האחריות להימנע מהרגלים אלו, ככל שהם מחבלים במצבו הרפואי ובהצלחת הטיפול שניתן לו.

לשיתוף הפעולה של המטופל יש השלכות לא רק רפואיות, אלא גם משפטיות, במידה והמטופל יגיש תביעת רשלנות רפואית כנגד הרופא שטיפל בו.

כך לדוגמא, במידה ויסתבר שלא רק הרופא התרשל, אלא גם המטופל עצמו התרשל ולא ציית להוראות שהרופא נתן לו, כך שגם הוא עצמו תרם לנזק שנגרם לו, אזי יתכן שבית המשפט ייחס לו אשם תורם ויפחית בהתאם לו את שיעור הפיצויים שעל הרופא לשלם לו בגין אותו הנזק.

יתכן אף שבית המשפט יפסוק אשם תורם בשיעור של 100% באופן שלמעשה יאיין את שיעור הפיצויים שעל הרופא לשלם לו.

יחד עם זאת, דומה שמדובר במקרים נדירים יחסית בפסיקה הישראלית. ממחקר שנערך על ידי צוות המכון הלאומי לחקר שירותי הבריאות ומדיניות הבריאות לקראת כנס ים המלח 2018, בחן הצוות 197 פסקי דין חלוטים שעסקו ברשלנות רפואית בין השנים 1.1.2013–31.12.2017, ואשר נמצאו במאגר הפסיקה של אתר נבו.

מתוכם, 166 פסקי דין חלוטים של הערכאה הראשונה, הדיונית ו-31 פסקי דין חלוטים של ערכאת הערעור.

ממחקר זה עלה שרק ב-8 מתוך 166 פסקי הדין של הערכאה הראשונה נפסק גם אשם תורם לחובת המטופל / התובע קרי, שיעור של 5% בלבד.

ב-2 תיקים מתוך 8 התיקים הללו נפסק אשם תורם בשיעור 100%, ב-2 תיקים נוספים נפסק אשם תורם בשיעור 20%, ובכל אחד מ-4 התיקים הנותרים נפסק אשם תורם בשיעור של 10%, 30%, 33% ו-70%.

אחריות המעסיק לטיפול רפואי כושל

מנתונים שונים שהצטברו בארץ עלה כי בארץ חל גידול מתמיד בהיקף הגשת תביעות הרשלנות הרפואית ובסכומי הפיצויים הנפסקים בגינן במהלך עשרים השנים האחרונות, ובמיוחד בעשור האחרון.  

גידול זה נובע ממספר גורמים וביניהם בשל מגמת הפסיקה להטיל אחריות משפטית בגין מקרי רשלנות רפואית לא רק על הרופאים עצמם, אלא גם על המעסיקים שלהם, כגון קופות החולים, בתי החולים ומוסדות רפואיים נוספים.

הרציונל העומד מאחורי הטלת האחריות גם על המעסיק מתבסס על מספר סיבות.

ראשית, המוסד הרפואי-המעסיק מרוויח מעבודתו הרפואית והמחקרית של הרופא, כך שלגיטימי לדרוש ממנו להיות אחראי גם למקרים בהם הרופא התרשל וגרם נזק בעבודתו.

שנית, למעסיק יש את היכולת לוודא שהרשלנות הרפואית שגרמה לנזק למטופל לא תתרחש שוב או לפחות תצומצם בהיקפה וברמת הסיכונים שנשקפים ממנה. למעסיק יש את האמצעים והמשאבים אשר דרושים כדי לחקור את נסיבות המקרה, לתחקר את הרופא, המטופל, ויתר חברי הצוות הרפואי, להפיק לקחים, לקבוע נהלים מתאימים ולפקח על ביצועם.  

שלישית, הטלת האחריות על המעסיק, שנחשב לבעל כיס עמוק, תאפשר למטופל לקבל פיצויים גם מהמעסיק וליתר דיוק, מחברת הביטוח שלו, במקרה שהרופא הרשלן לא יוכל לשלם למטופל את מלוא כספי הפיצויים שנפסקו לו.

במדינת ישראל, הרופאים שמועסקים במוסדות רפואיים מבוטחים בדרך כלל על ידי המרכז הרפואי שמעסיק אותם. כתוצאה מכך, הרופא הנתבע איננו ניזוק כלכלית במידה והוא נמצא חייב בדין, ועל כן המעסיק, שנושא בעלויות הביטוח, הנו גם בעל האינטרס הכלכלי המרכזי למצוא פתרונות ולמנוע את גרימת מקרי הרשלנות הבאים.

קראו בהרחבה: מי מבטח את הרופאים, הקופות ובתי החולים בישראל?

אחריות המדינה לטיפול רפואי כושל

הן הרופאים במדינה והן המוסדות הרפואיים שמעסיקים רופאים כפופים למדינה ולמדיניות הבריאות שהיא נוקטת בה.

מדיניות זו מתבטאת בעיקרה בהיקף הקצאת המשאבים הלאומיים למערכת הבריאות בארץ ופיקוח על מערכת זו. הפיקוח על מערכת הבריאות מתבטא בחקיקת חוקים רלוונטיים, קביעת סטנדרטים רפואיים ותפעול מערכות בקרה ואכיפה.

מטרת הפיקוח הנה לייעל את הטיפול הרפואי ובעיקר לצמצם את שיעור הנזקים ומקרי הרשלנות הרפואית שנגרמים במסגרתו, בהתאם לעקרון העל בעולם הרפואה, פרימום נון נוקרה קרי, ראשית לכל אל תזיק.

מכאן נובע שגם למדינה יש לעיתים חלק באחריות לטיפול רפואי כושל. כך לדוגמא, המגבלות שחלות על היקף המשאבים וכמות התקנים המקצועיים במערכת הבריאות הציבורית גורמות לעומסים ולקשיים שמצמצמים מאד את יכולתה להעניק טיפול רפואי הולם למטופלים.

קשיים אלו גורמים להקטנת זמן הטיפול בכל מטופל, הימנעות מהפניית המטופלים לביצוע בדיקות שחיוניות לאבחון מצבם וביצוע מעקב רציף לגביו וכן להגדלת הסיכונים לגרימת טעויות.

בנוסף, רמה לא נאותה של פיקוח וביקורת של משרד הבריאות על המוסדות הרפואיים השונים יכולה להשפיע לרעה על היקף אמצעי הזהירות שננקטים במוסדות הללו כדי למנוע מקרי רשלנות רפואית וגרימת נזקים למטופלים.

יחד עם זאת, כדי להטיל על המדינה אחריות למקרה רשלנות רפואית שגרם נזק לאזרח מסויים, יש לבחון בראש ובראשונה, האם למדינה יש בכלל חובת זהירות כלפי אותו אזרח בנסיבות אותו מקרה. כך נקבע, בין היתר, בהליך ע"א 915/91 מדינת ישראל נ' יצחק לוי.

לשם כך יש להבחין בין מצבים בהם המדינה משמשת כבעלים לבין מצבים שבהם היא מבצעת פעולות שלטוניות כגון פעולות פיקוח ואכיפה. כלומר, יש להבחין בין מצבים בהם המדינה משמשת כבעלים של מוסד רפואי, כגון בית חולים ממשלתי, לבין מצבים שבהם היא מבצעת פעולות פיקוח ואכיפה על מוסד כזה.

קראו עוד בנושא: דיווח של המוסדות הרפואיים על טיפולים כושלים ותקלות

כאשר מדובר במצבים בהם המדינה משמשת כבעלים של מוסד רפואי אזי דינה כדין כל בעלים אחר, והיא תחוב בחובת זהירות ובאחריות בנזיקין כלפי האזרח כמו כל בעלים אחר שהמוסד שלו ביצע רשלנות כלפי האזרח (ראו לדוגמא בית חולים שיבא - תל השומר שבבעלות המדינה).

מאידך, כאשר המדינה מבצעת פעולות שלטוניות כגון פיקוח ואכיפה על המוסד הרפואי, אזי יש להבחין בין פעולות שמתבטאות בפיקוח בלבד לבין פעולות שכוללות לא רק פיקוח אלא גם שליטה על מהלך האירועים ועל נקיטת האמצעים הנדרשים.  

כאשר מדובר בפעולות פיקוח בלבד, הטלת האחריות בנזיקין על המדינה כלפי האזרח לא תיעשה כדבר שבשגרה, אם כי ניתן בכל זאת לחייב את המדינה בנזיקין במקרה המתאים, אם התקיימו בו יסודות עוולת הרשלנות.

למשל, במקרים בהם המדינה לא הפעילה סמכויות פיקוח שיש לה על פי הדין או שהיא הפעילה אותן באופן לא תקין, בין בשל החמרת יתר ובין בשל אי הקפדה מספקת. כך נקבע בפסק הדין המפורט בהליך ע"א 1639/01 קיבוץ מעיין צבי נ' קרישוב.

כאשר מדובר בפעולות שכרוכות לא רק בפיקוח אלא גם בשליטה על מהלך האירועים ועל נקיטת האמצעים הנדרשים וזאת באופן שמאפשר למדינה למנוע את הנזק שנגרם לאזרח, יהיה קל יותר להטיל עליה אחריות בנזיקין כלפי האזרח.

בהליך ע"א 8526/96 מדינת ישראל נ' פלוני הוטלה על המדינה אחריות בהיקף של 30% בגין חוסר פיקוח ובקרה על מוסד שלא היה בבעלותה ושבו ניתן טיפול רפואי באימפוטנציה, מאחר וחוסר הפיקוח הוביל אף הוא לנזק שנגרם למטופל.

פסק הדין הדגיש שאין לגזור אחריות נזיקית של המדינה רק מעצם סמכות פיקוח שהוקנתה לה אך מאידך גיסא, ניתן גם לחטוא בהתרשלות גם בהפעלת סמכות פיקוח.

בהליך רע"א 4385/04 נוהא פרוק נ' בית החולים מקסאד נטען כלפי המדינה שהיא לא פיקחה על בית החולים ולא וידאה שהוא לא פועל בהתאם להנחיות משרד הבריאות בכל הקשור לדילול עוברים. למרות הטענות כאמור, בית המשפט קיבל את טענת המדינה כי היא איננה יכולה לפקח על בית חולים, שנמצא במזרח ירושלים ואיננו סר למרותה.

כלומר, כדי להחליט האם יש מקום להטיל אחריות גם על המדינה כאשר מדובר במקרה בו נגרמה רשלנות רפואית כלפי האזרח, יש לבחון את נסיבותיו של מקרה לגופו וזאת כפי שיש לעשות בכל תיק משפטי.

קראו עוד בנושא: האם התנצלות מצד אנשי הצוות הרפואי יכולה למנוע תביעות משפטיות?