הרופא חייב לערוך אבחנה מבדלת בכל מקרה!

מתי להשתמש באבחנה מבדלת ומדוע?

לעיתים לא ניתן להגיע לאבחנה מדויקת של המחלה ממנה סובל המטופל כבר בשלב הראשוני וזאת מאחר שלעיתים אותם תסמינים יכולים לנבוע ממגוון מחלות שונות.

במקרה כזה ניתן להסתייע בכלי האבחנה המבדלת, שהנה אפיון ראשוני של המחלה על דרך השלילה, האלימינציה. על מנת ליצור אבחנה מבדלת, יש לבחון את כל האופציות השונות של המחלות שבאות בחשבון לגבי המטופל ולשלול בהדרגה את האופציות שאינן מתאימות ספציפית למטופל, עד שמגיעים לאופציה שאכן רלוונטית לו.

זו גם הסיבה מדוע בכל טופס קבלה לחדר מיון קיימת רובריקה הנושאת את השם אבחנה מבדלת, אותה נדרש הרופא המטפל למלא לגבי המטופל.

אבחנה מבדלת פירושה הכנת רשימה של אבחנות אפשריות ביחס למה שהחולה סובל ממנו, באופן לפיו יש לתת את הדעת לאפשרות קיומה של כל אחת מאבחנות אלה, אלא אם נשללה. כך נקבע במסגרת הליך ע"א 3264/96 קופ"ח של ההסתדרות הכללית נ' יפה פלד אשר התנהל בפני בית המשפט העליון.

אבחנה רפואית מבדלת קובעת מאיזו מחלה מבין שתי מחלות או יותר סובל החולה. לשם עריכת אבחנה זו יש להשוות באופן שיטתי ממצאים קליניים, כאשר בעת קביעת האבחנה נדרש הרופא לפעול בזהירות סבירה.

אין הרופא יוצא ידי חובתו בכך שהוא מקבל את ההחלטה ההולמת על סמך הממצאים הגלויים בלבד, אלא מוטלת עליו כאמור החובה לפעול בשקידה ראויה ובמאמץ סביר כדי שכל הממצאים הדרושים יובאו לידיעתו.

כל החלטה המתבססת על ממצאים חסרים תהא בהכרח לוקה בחסר אף היא. חובה זו כוללת אף בחינת המידע הרפואי המעודכן והתייעצות עם מי שראוי להתייעץ, לרוב מומחים רפואיים בתחומים הרלוונטיים למקרה של כל מטופל. כך נקבע בהליך ת"א 1416-95 ריקה יואב נ' פרופ' ברכה רמות אשר התנהל בבית המשפט המחוזי בתל-אביב.

עקרונית, חשוב להבין כי לא כל אבחון שגוי יחשב בהכרח כרשלנות רפואית. רופא שפעל כפי שרופא סביר היה אומר לפעול ואיבחן את מחלתו של המטופל בהתאם לכל הידע הרפואי שהיה נכון לאותו מועד, כאשר בדיעבד הסתבר שהאבחנה שקבע היתה שגויה, לא יוגדר כרופא שהתרשל.

יחד עם זאת, כאשר נקבעה אבחנה שגויה לגבי המטופל, ללא הכנת אבחנה מבדלת, כלומר, ללא לקיחה בחשבון של אבחנות אופציונאליות נוספות שיכולות להיות רלוונטיות למטופל לפי נסיבותיו הספציפיות, אזי הדבר עלול להיחשב כרשלנות רפואית.

מצב כזה עלול להתרחש כאשר הרופא שמטפל במטופל שבוי בקונספציה לפיה כי ישנה רק מחלה אחת שרלוונטית לגבי המטופל, מבלי לקחת בחשבון את אפשרות קיומן של מחלות אחרות.

בין מאחר שהוא לא טרח לתת דעתו על העניין, ובין מאחר שהוא לא ידע בכלל כי יכולות לבוא בחשבון גם מחלות אחרות, אף על פי לדעת על כך, בהתאם לחובתן להתעדכן במצב הידע הרפואי העדכני.

במסגרת הליך יפה פלד הנזכר לעיל, נדון תיק שעסק במטופלת שבדיקת C.T. העלתה שבחלק הקדמי של אונת הרקה הימנית שלה, קיים תהליך תופס מקום. במקרים רבים, תהליך כזה מצביע על קיומו של גידול, אך לעיתים הנו תוצאה של דימום ובמקרים נדירים גם דלקת או טרשת נפוצה שמחקה גידול.

לפיכך, נקבע כי רופא המקבל חולה הסובל מתהליך כזה, צריך ליצור אבחנה מבדלת לכל ארבע האפשרויות הללו, כדי להגיע לאפשרות הנכונה מביניהן.

בפועל, הרופא שטיפל במטופלת באותו תיק קבע שהיא סובלת מגידול, בעוד שבדיעבד התברר שהיא סובלת למעשה מטרשת נפוצה המחקה גידול.

עקב האבחון השגוי, המטופלת נאלצה לעבור ניתוח מיותר של כריתת החלק הקדמי של אונת הרקה הימנית שלה, וטיפולי הקרנה מיותרים שגרמו לה לנזקים רפואיים שונים.

בית המשפט העליון קבע שהרופא התרשל בכך שלא ערך אבחנה מבדלת ביחס לטרשת נפוצה וזאת מאחר שהוא לא טרח להתעדכן כנדרש מרופא בתחום התמחותו, ועל כן הוא לא היה מודע כלל לקיומה של אפשרות שמחלתה של המטופלת הנה טרשת נפוצה.

רופא סביר, אשר היה מודע לקיום אפשרות שהתובעת סובלת מטרשת נפוצה, יכול היה לערוך ביופסיה, כך שניתן יהיה לאבחן אם מדובר בטרשת נפוצה אם לאו וכן לשלול את ההנחה שמדובר בגידול.