ב-25.8 ילדתי את מלודי הגוזלית הראשונה שלי בלידה טבעית מדהימה ללא
אפידורל.
אם הסיפור שלי יעזור למישהי אחת אפילו ויחזק אותה לקראת הלידה עשיתי את שלי.
אתחיל בזה שהקבוצה הזאת עזרה לי המוון! ואני מודה כל יום שהקבוצה הזאת קיימת.
שלושה שבועות שהייתי בבית לפני הלידה, ימים שלא היו פשוטים אבל הייתי צריכה כבר לנוח מהעבודה וקצת זמן עם עצמי.. ובזמן הזה השתדלתי להכין את עצמי מכל הבחינות ללידה טבעית.
קראתי סיפורי
לידה פה בלי סוף ובכל מקום שרק יכולתי למצוא סיפורי לידות טבעיות, לקחתי את כל הכלים שיכולתי להתמודדות עם הצירים ולא עשיתי קורס הכנה רציני כלשהו ללידה כי אני ובעלי פחות מתחברים לזה.
הדולה המושלמת שהייתה איתי, רק עשתה לנו הכנה לפני הלידה ותמיד הייתה שם בשביל לעודד ולענות על כל שאלה.
אני תמיד פחדתי מאפידורל, רעדתי מעצם הזריקה לגב. לא יכולתי לחשוב על זה בכלל.
אני פריק קונטרול שלא ראיתן דבר כזה בחיי, ואין דבר כזה שלא ארגיש את הלידה ולא אהיה בשליטה על מה שקורה לי בגוף. עם כל האימה סביב האפידורל הייתי בפחד מטורף יום יום שלא אצליח לעמוד בכאב ושבסוף אכנע לזריקה...
בקיצור שלושה שבועות בבית גועשים ומוצפים רגשות ופחדים, אבל עבדתי על עצמי המון להיות כמה שיותר רגועה ולהאמין בעצמי קודם כל שאני יכולה לעשות את זה.
אז אתחיל בשלושה ימים שקדמו ללידה- ביום רביעי ה-21.8 שבוע 40+4 יצא הפקק הרירי וב12 בלילה התחילה ירידת מים לא מרובה. לא מיהרנו לנסוע לבית חולים כי רצינו לנוח ולישון כמה שאפשר, לא היו לי צירים עדיין וגם היו מים שקופים כך שלא הייתה סיבה לדאגה.
נסענו לאסף הרופא בבוקר של חמישי אחרי שכל הלילה יורדים לי מים באיטיות. אחרי כמה בדיקות מעצבנות והתייעצויות עם רופאים הגיעו למסקנה אחרי כמה שעות שזאת לא ירידת מים, וגם היה לי ריבוי
מי שפיר אפילו (!) מה שחיזק יותר מצד הרופאים שזאת לא ירידת מים.
אני ובעלי בשוק כי לא מפסיקים לרדת ממני מים לאט לאט עם קצת דימום, ואני גם עם פדים של אחרי לידה כל הזמן כי אי אפשר משהו אחר.
אחרי שעשיתי בדיקה קצת באינטרנט מסתבר שיכול להיווצר חור בשק מי השפיר למעלה או בצד ולא למטה, וכנראה שזה מה שהיה לי (בבית חולים לא הזכירו בכלל מצב כזה). אז משחררים אותנו הביתה לא לפני שמציעים לנו זירוז כמובן (!) ואני עם פתיחה 1 וצוואר כמעט מחוק מלא לא מוכנה לשום זירוז.
חזרנו הביתה בצהריים וכך אני מעבירה את יום חמישי שהמים לא מפסיקים לרדת.
ביום שישי בצהריים התחלתי להרגיש כאבי
גב מוזרים עם קצת כאבים בבטן התחתונה, לא ידעתי אם זה צירים והיה לי קשה לתזמן אותם.
הגיע הלילה והכאבי גב מתגברים וכבר לא היה לי צל של ספק שאלה צירים..התחלתי לתזמן ובאמת הם הופיעו כל כמה דקות אבל לא מאוד סדירים.
היה לי לילה קשה, לא ישנתי כל הלילה כי לא יכולתי לשכב וניסיתי בכוח להירדם בין ציר לציר.. קמתי מידי פעם לשבת על הכדור פיזיו שעזר לי המון וניסיתי להירדם בישיבה, בקיצור לא נרדמתי בכלל.
רציתי מאוד למשוך בבית כמה שאוכל בכדי שאגיע לבית חולים במצב מתקדם כמה שאפשר.
הגיע הבוקר של שבת נכנסתי לשבוע 41, אני מחליטה להישאר בבית ולנסות למשוך עוד זמן עם הצירים.. בשעה אחת בצהריים אמרתי לבעלי שניסע ונבדוק בכל זאת מה קורה, גם נלחצתי קצת מהירידת מים שהייתה לי במשך יומיים שלמים בלי אנטיביוטיקה.
מגיעים לאסף הרופא ב2 בצהריים, שוב
מוניטור שוב את כל הבדיקות ושוב הבדיקה הואגינלית המעצבנת עם הספקולום שסוף סוף הוכיחה שאכן יש לי ירידת מים (תודה באמת..!) ואני בפתיחה 2 וחצי, מעלים אותי לחדר לידה לחיבור דחוף לאנטיביוטיקה.
מגיעים לחדר לידה, חייבים מוניטור של לפחות חצי שעה ואני עם צירי גב מעצבנים. עושה מוניטור של כמעט שעה על כדור פיזיו (למזלי היה אפשר) הכדור בכלל הציל אותי לא מעט בכל שלבי הצירים.. אז רקדנו בחדר לידה, שמתי כל הזמן שירים להירגע ולהיות במצב רוח טוב, בעלי עשה לי עיסויים ולחיצות בגב והייתי בפעולה מלאה בכדי לקדם את הפתיחה והשתדלתי מאוד להיות רגועה כמה שאפשר.
ב8 בערב הגיעה מיילדת היא בדקה אותי והמצב נשאר כמו שהוא! פתיחה של 2 וחצי.. התאכזבתי מהגוף שלי מאוד לרגע, אבל מהר התחזקתי והאמנתי שיהיה טוב ובכל זאת לידה ראשונה זה לוקח זמן.
אחרי דקה נכנסת מיילדת אחרת שאומרת שצריך להעביר אותי למחלקת היריון בסיכון בכדי לקדם את הפתיחה שם ולא בחדר לידה בטענה ש "בחדר לידה יולדים ולא סוחבים הרבה שעות.." ואם אני לא רוצה זירוז אז אין לי מה לעשות בחדר לידה כרגע ושאני לא נראית מספיק סובלת (כמה צחקתי על המשפט הזה).
בעלי פתאום היה קצת חסר סבלנות ועייף והוא רצה שהדברים יזדרזו קצת בגלל האי ידיעה של כמה זמן זה יכול להמשך..וניסה להציע לקחת קצת
פיטוצין לקדם. אני כמובן ישר עשיתי לו שיחה של "יקירי זה לא יקרה אני מצטערת, אני נותנת לדברים להמשיך טבעי ובלי שום התערבות, תקבל את זה" הוא כיבד והבין.
מתארגנים לרדת למחלקה ואני ישר מתקשרת לרבקה הדולה המדהימה שלי שתבוא לעזור לי לקדם את הפתיחה והגיע הזמן שלה להגיע.
היא מגיעה בהתרגשות וישר מתחילה בפעולה במגע, עיסוי ונשימות שהרגיעו אותי. שוב רצו שאעשה מוניטור במשך 40 דקות עם צירי גב שלא נותנים מנוחה, ואין לי מושג איך הצלחתי לעשות אותו בישיבה עם צירים של 140 ומעלה כי לא הייתה לי אפשרות לעמוד או להיות על כדור.
עובר לו הזמן ובערך באחת בלילה נכנסת אחות להזריק לי עוד אנטיביוטיקה ולבדוק לי פתיחה ולצערי רק פתיחה של 3, שוב לא השתנה כלום משתיים בצהריים! התחלתי להריץ מחשבות שליליות ושל יאוש בראש תוך כדי שאני נלחמת חזק עם עצמי לא להישבר ולהיות אופטימית עם תמיכה מרבקה.
עם כמה שניסיתי להיות רגועה כנראה שלא היה חסר אדרנלין בגוף שלי שמנע לשחרר אוקסיטוצין.
רבקה המשיכה איתי בהרפיה ורגיעה ובינתיים בעלי הלך לישון אחרי שהבין שמשהו לא יקרה בקרוב.
אחרי כמה זמן אני מרגישה בועה ענקית שיוצאת ממני וזה בעצם המים שפקעו במלואם כמו צינור של מכבי אש אחרי הבדיקת פתיחה שהיא עשתה (היא לא עשתה שום זירוז ללא ידיעתי). ירדו גם מים מקנואליים פתאום ואני מתהלכת שנשפכים ממני מים צהובים ממש.
אני ממשיכה להתמודד עם הצירים על הכדור, עם עיסוי בגב, עם נשימות (רבקה הזכירה לי כל הזמן לנשום כי הנשימות משום מה פחות זרמו לי מעצמי) ובעזרת בקבוק מים רותחים שלא היה אכפת לי שהגב שלי נשרף.
מתישהו נכנסה הרופאה ואומרת לי שבבדיקות דם נמצא שיש לי
זיהום, כנראה בגלל הירידת מים שהייתה במהלך שלושה ימים ושצריך באופן מידי לזרז את הפתיחה עם פיטוצין כי אני מסכנת אותי ואת התינוקת אם אקח את הזמן לקדם את פתיחה.. היא נתנה לנו כמה דקות להחליט מה אנחנו עושים.
באותו רגע ראיתי שחור מוחלט, וכששמעתי פיטוצין הנחתי שהסיכוי שכנראה אקח אפידורל בהמשך יעלה.
בעלי כמובן באותו הרגע לא היה מוכן לשמוע כלום חוץ מפיטוצין בגלל הסיכון..ורבקה ניסתה להרגיע אותנו כמה שיותר ולהסביר שאין מה להלחץ ולא צריך להתרגש מהלחץ של הרופאים, ואם אני מחליטה לקחת פיטוצין להאמין שיהיה בסדר ואנחנו נעשה הכל ביחד בכדי להקל על הכאב ולא לחשוב על אפידורל כאופציה בכלל.
אחרי כמה דקות של התלבטויות החלטנו ללכת על פיטוצין בכמות קטנה.
בינתיים הצירים החליטו לשנות אופי ואני מתחילה להרגיש אותם בטוסיק כלחץ לשירותים, וההתמודדות איתם הייתה נוראית (אם חשבתי שהצירי גב כאבו אז טעיתי) חחח.
עלינו חזרה לחדר לידה שאני שופכת מים מקוניאליים על כל רצפת בית החולים וכל הדרך אני פחות ופחות אופטימית למצב, עצובה, עצבנית, עייפה ברמות כי לא ישנתי לילה קודם בכלל, מפחדת ממש ורואה רק את המחט של האפידורל בעיניים. ואיך זה שעד עכשיו הדברים לא התנהלו בכלל כמו שרציתי וכמו שהכנתי את עצמי ללידה במשך הרבה זמן?! למרות הכל השארתי תקווה קטנה בלב שאוכל להתמודד עם זה בעזרתה של רבקה ובעלי.
מגיעים לחדר לידה ושוב מוניטור עוברי. אני מתחילה לסבול מכאבים ולחץ עזים יותר ויותר בטוסיק שמגיעים בתדירות גבוהה יותר. אני שמה לב שלאט לאט קשה לי לתקשר עם בעלי ורבקה מהכאב, הייתי צריכה ממש להתכנס בעצמי בכל ציר ולהתרכז בכאב ובגוף שלי..הרגשתי ממש בתוך בועה של הצירים כל הזמן שמנתקת אותי מהמציאות.
המשכתי להיות על הכדור ולקפוץ עליו בלי הפסקה בזמן ציר ובכל פעם כשהייתי מסוגלת לעמוד קצת רבקה ישר הזיזה לי את האגן מצד לצד.
מתישהו נכנסתי להתקלח לשטוף את עצמי מכל המים המקוניאליים ולנסות לשים מים חמים על הטוסיק. זה היה קשה ומאתגר המקלחת הזאת..!
מה שעזר לי קצת בזמן ציר זה לעמוד ולרדת עם כל הגוף עד למטה כשהברכיים כפופות, הגב ישר ולהאחז במשהו ולשים מים רותחים רותחים על הטוסיק. בעלי נכנס באיזשהו שלב לבדוק שהכל בסדר ונבהל מאיך שהגב התחתון שלי נראה כי כולו היה כוויות מהמים שלא הזיזו לי באותם רגעים..והוא הציע לי לקחת אפידורל פעם ראשונה כי הוא לא יכל לראות אותי סובלת.
התעצבנתי עליו שיעזוב אותי לנפשי וכרגע זה מה שטוב לי לעשות.. הוא יצא בדאגה מהמקלחת ושמעתי שרבקה מרגיעה אותו.
המיילדת שלי בינתיים חיכתה שאצא בכדי לשים לי את הפיטוצין (מציינת שעבר לא מעט זמן מאז שעלינו לחדר לידה ולא באו לשים לי פיטוצין למרות הלחץ מצד הרופאה לזירוז בגלל הזיהום).
במקלחת הרגשתי שאני נשברת ולאט לאט המחשבה על אפידורל עלתה. הייתי חסרת אונים, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי וניסיתי להתגבר על הפחד ממנו.
יצאתי מהמקלחת ואמרתי לרבקה בקול כל כך חלש כי בקושי הצלחתי להוציא מילה, את השם שלי לא יכולתי להגיד (לא אשכח את ההרגשה של אותו הרגע לעולם) אמרתי לה שאני חושבת שאני רוצה לקחת אפידורל כי הצירים האלה קשים מאוד, אני עייפה מידי כבר להתמודד איתם ואני מפחדת שאגיע באפיסת כוחות ללחיצות ומי יודע עוד כמה זמן זה ימשך. היא שאלה אותי אם אני בטוחה בזה? אמרתי שאני אבקש שהיא תבדוק לי פתיחה קודם ואז אחליט מה אני אעשה.
לעלות על המיטה עם הצירים האלה ולשכב בלי לזוז זה היה הדבר הכי קשה שיש! וכל פעם כשהגיע ציר כל דקה בערך הייתי צריכה ממש להתפרע על המיטה בכדי להלחם בו ולהלחם בלחץ המטורף בטוסיק.
המיילדת בודקת פתיחה ו...פתיחה 9 הראש כבר כאן! יוו אני חושבת שבאותו רגע לא היה בנאדם מאושר עלי אדמות יותר ממני. רבקה ובעלי כל כך נרגשים ולא מפסיקים לומר שעשיתי את זה וכו'.
אני פשוט הרגשתי אושר אמיתי! הייתי בטוחה כל כך שהיא תגיד לי שאני רק בפתיחה 6 לכל היותר והדרך שלי עוד ארוכה. אבל פאק! אלה היו בעצם צירי לחץ של לפני פתיחה מלאה במשך המון זמן! ואיזה כיף שבסוף לא הייתי צריכה פיטוצין ואיזה מזל היה לי שהם התעכבו עם זה.
חיכינו כמה דקות שתהיה פתיחה 10 ואני לא מפסיקה להשתולל על המיטה עם נשיפות של שששש... כי זה פסיכי כמה שזה כל כך קשה לא ללחוץ! בינתיים המיילדת מכינה את הדברים ללידה ואחרי כמה דקות יאללה מתחילים ללחוץ. אני מתחננת אליה שתשמור לי על הפירנאום ומבקשת לנסות ללדת בתנוחה שכוח המשיכה יעזור לי ולא על הגב.
היא מביאה כסא הולנדי אני מתיישבת ונשענת על בעלי, מתחילה ללחוץ בציר שמגיע ואני מרגישה לחץ יותר מידי למטה בלחיצות בגלל כוח המשיכה. הרגשתי פחות נוח משום מה על הכסא והרגיש לי פחות בשליטה. ביקשתי לחזור למיטה ולנסות בשכיבה על הצד וכבר הרגשתי יותר בנוח.
הייתה לי כזאת הקלה מטורפת שאני יכולה ללחוץ סוף סוף ולא להלחם בצירים, זה כזה שחרור מטורף..! השתדלתי לתת את הלחיצות הכי טובות שאני יכולה והמיילדת חיזקה אותי ממש כשאמרה לי שאני לוחצת טוב. מתישהו שמתי לב שעברתי להיות על הגב ממש ולא התייחסתי לזה באותו רגע, בעלי ורבקה החזיקו לי את הרגליים ועזרו לי.
עוד דחיפה ועוד דחיפה ואני זוכרת שאמרתי לעצמי כל הזמן "מתי יגיע הראש לפתח וארגיש את השריפה והכאב הנוראי?" פחדתי מזה כי ידעתי שארגיש הכל... אז אני זוכרת שלא הרגשתי יותר מידי חוץ מהמתיחות הלא נעימות שהמיילדת עשתה לפרינאום ולשפתיים, ולא הבנתי למה אני לא מרגישה את הכאב הנוראי?? ופתאום היא אומרת "הנה הראש, וואו כמה שיער יש לה!" ואני בהלם טוטאלי שלא כאב לי כמעט ואיך כבר הראש בחוץ?
המיילדת אמרה לי להפסיק ללחוץ כי
חבל הטבור היה כרוך סביב הצוואר, אחר כך נתתי לחיצה אחרונה והיא פשוט החליקה החוצה ואני צרחתי בפעם הראשונה מאז שנכנסתי לבית חולים כי זאת הייתה הרגשה מטורפת להרגיש אותה יוצאת עם כל הגוף! וכל המים והדם עפו לכל עבר.
וואו לא האמנתי, היא שמה אותה עלי ולא הצלחתי להתפקס, לא הצלחתי לקלוט שמניחים עלי את הבת שלי..לא הצלחתי לקלוט שילדתי! כולי רעדתי לא יכולתי להחזיק אותה מהתרגשות והלם.
עשינו עור לעור לזמן קצר וחיברתי אותה לציצי מהר (היו צריכים לקחת אותה ממני כי איבדתי המון דם).
לא אשכח גם את הרגע הזה שאני שוכבת שם במיטה עם רגליים פסוקות, עם כל הכאב והשריפה למטה ומכל ההלם שפאקינג ילדתי עכשיו, כולי רועדת, נכנסות אחיות ורופאות בלי סוף לבדוק שהכל תקין איתי כי אבדתי המון דם וכולן בהלם מכמות הדם שהייתה על המיטה ועל הרצפה (הייתי בשוק, מה אף פעם לא ראיתן דם בלידה?!) בודקים אותי, שוטפים אותי, לוחצים לי על הבטן כמה פעמים בשביל להוציא את השאריות (ובחיי שזה היה כואב כמו הצירים אבל אחרי כל כך הרבה סיפורים על
שארית שליה ברחם אחרי הלידה...), תופרים אותי ומעבירים אותי מיטה. ההרגשה הזאת של חיה פצועה בזמן שאני רק רוצה שיעזבו אותי בשקט לכמה דקות, אני רק רוצה שיפסיקו להיכנס אנשים לחדר, אני רוצה להמשיך להסתכל על התינוקת שלי ואני רוצה לעכל מה עברתי הרגע.
אני יודעת שזה היה הכרחי, אבל אני זוכרת שהסיטואציה הזאת לא הייתה קלה עבורי ורק חיכיתי כבר להגיע לחדר התאוששות.
אז זאת הלידה המדהימה שלי.
שלושה ימים עם ירידת מים, 36 שעות של צירים וחצי שעה בערך של לחיצות אחרי יומיים ללא שינה בכלל, ילדתי בשבוע 41+1 ביום ראשון ב6 בבוקר את מלודי במשקל 3550.
סהכ הייתי מרוצה מאוד מאסף הרופא מכל הבחינות, הייתה לי מיילדת מדהימה והצוות באפס הפרדה היה מושלם.
ראיתי כמה שהמשככי כאבים הטבעיים בגוף עבדו נפלא, כי לי אישית הלידה עצמה לא כאבה כמו הצירים וזאת הייתה חוויה טובה.
ואני כל כך שמחה שזה צלח בסוף טבעי וכמו שרציתי, כי נלחמתי והכח רצון שלי לעשות את זה היה גדול.. וכמובן בזכות הדולה המדהימה שלי שבלעדיה לא הייתי מצליחה לעשות את זה, היא ידעה לפקס ולעודד אותנו כשצריך ועזרה לי בדרכים שעשו לי טוב.
וכמובן שגם בעלי עזר לי המון ופשוט התאהבתי בו יותר אחרי הלידה הזאת. אין ספק שגם הבעלים עוברים לא מעט דברים עם האישה בזמן הצירים והלידה ולכן דולה יכולה לעזור המון כשלבעל קשה ויש דברים שהוא לא יכול או לא יודע לספק לאישה כמו שהדולה יכולה ומבינה.
בשורה התחתונה זה אפשרי.
בהצלחה ולידה קלה קלה לאלו שבדרך!
רשלנות בהריון
רשלנות בלידה
ראשי נזק בתביעה
תחומי רפואה
