פורום רשלנות רפואית

רק בימים האחרונים, כמעט שנה אחרי שמלאכי נולד, עלה בי רצון לשתף את סיפור הלידה שלו. אולי כי נהיה קצת יותר זמן...

בית החולים סנט גוזף, שם ילדתי.

אז... כיחידנית וכמישהי שרגילה לעשות הכל בעצמה ידעתי תמיד שארצה ללדת בבית, בקצב שלי, בדרך שלי, ואם אפשר אז לבד באמבטיה כמו חתולה.

אז אי אפשר. סכרת הריון שהתגלתה בחודש 5 סיימה את התוכנית, אך בהמלצת מיילדת הבית הנהדרת תמי דורון התחלתי לחקור על ביהח סנט ג'וזף בירושלים והיה לי ברור שזה המקום בשבילי.

שישי בלילה, שניה לפני סיום חודש תשיעי, הכל בסדר בתנועות, בגוף, אבל קול קטן בראש אומר לי- משהו לא בסדר, לכי להבדק. אז נפרדת מהפיג'מה ומהחתול ומסיעה את עצמי לקפלן, בטוחה שיגידו לי שלאינטואיציה שלי קוראים סתם חרדה וישלחו אותי לישון חזרה בבית.

אז וואלה, לא. המוניטור מצויין אך בבדיקת אולטראסאונד אומרת הרופאה שיש לי מיעוט מים מוחלט. מה זה אומר? שבשביל התינוק מינימום מי השפיר שהוא צריך כדי להיות בטוב הוא 5 סמק ואני- 1 סמק. באסה. לכי תתאשפזי וב7 בבוקר נתחיל ליילד אותך. ואני? אני רוצה סנט ג'וזף בכלל. מה פיטוצין עכשיו.

אז עוצמת עיניים כשממתינה במחלקה. מתייעצת עם המלאכים שבאופן כלכך מעורר אמון הובילו אותי לקפלן בשישי בלילה וכל מה שברור לי זה שאני יולדת בסנט גוזף.

אז טלפון לאבא החמוד שלי שיבוא לאסוף אותי מקפלן לירושלים. בקפלן האחיות המסורות ונהדרות מנסות כל מה שאפשר כדי להשאיר אותי שם, כולל איומים ופולניה והכל, אבל אני שקטה וכבר החלטתי ויודעת שהכל טוב.

ב5 בבוקר מגיעה עם אבא לסנט ג'וזף. חושך. שקט. כולם ישנים. המאבטח הולך להעיר את האחות והאחות הולכת להעיר את הרופא.

בדיקות, עניינים, צריך ללדת, העובר לא יכול להשאר עם מיעוט מים מוחלט. השילייה כבר לא מייצרת מים, מי יודע כמה זמן כבר הוא ככה.

מתאשפזת וכשבאים הרופאים אני רואה את האנשים האדיבים, החמים, האכפתיים האלו, ובתוך כל היופי של המחלקה הזו אני מרגישה שאני הכי עטופה ושמורה ושאם גן עדן היה צריך לבחור כתפאורה בית חולים לשכון בו זה כנראה היה שם.

שיחררתי את אבא ואני בטוב לשכב לבד עד שאחרי שעתיים גיסתי המהממת הילה מגיעה ואחכ גם תמר, חברת קמע המזל שלי.

החברים בצוות הרפואי שוב ושוב מבטיחים שיעשו את המכסימום כדי שהלידה תהיה טבעית. ומסייגים בזה שהיא חייבת לקרות עד מחר. אז מתחילים השראת לידה. בקפלן קיבלתי סטריפינג (לא כואב כמו שחששתי) אז אני בפתיחה אחת אך בלי ציר באופק.

הרופאים נותנים לי פרופס, בסביבות 9 בבוקר, ומקווים שיעשה משהו.

ב15 בודקים שוב- אין תזוזה. פתיחה 1 ובלי צירים. אומרים שנחכה קצת ונשים בלון. הם כבר לא אופטימיים לגבי לידה טבעית אז נותנים לי להתרגל לרעיון שאולי נזדקק בסוף לפיטוצין כי השפעה של בלון יכולה לקחת זמן רב והרבה פעמים היא בכלל לא יעילה.

אני בנתיים יושבת עם גיסתי ופתאום קולטת שאני קצת נעה ונדה כאן. אין לי הבנה בכלל על מה הייתי רוצה שיקרה ואיך. אני עדיין בראש שלי חוזרת תיכף לפיג'מה ולחתול. מה לידה עכשיו??

אז אמרתי- יאללה, בואי נחשוב על תוכנית לידה- אני ב18 מתחילה צירים, עד חצות זה מאחורי. וברור שצחקנו כי זה מפגר ומה הקשר-אני בפתיחה 1 מהלילה ומרב שבחיים לא היה לי ציר אני עוד חושבת שציר זה משהו שאפשר להתמודד איתו בנשימות...

אבל מה שנאמר נשמע איפשהוא במרומים וכנראה גם בבטן.

ב18 הכניסו לי את הבלון. הדולה אמרה שבטח תבוא בבוקר כי לא מאמינה שמשהו יזוז עד אז וגם סיסטר ולנטינה המדהימה, המיילדת הראשית, ביקרה ואמרה שתבוא בבוקר לדרוש בשלומי. גיסתי נוסעת הביתה ומבטיחה לחזור כשצריך. אני נשארת עם תמר, הבסטי והקמע שלי.

ב19 יש לי קקי ויוצא הבלון. אני חושבת שעשיתי משהו לא בסדר אבל האחיות, מלאכיות עלי אדמות, יוצאות בריקודים ומיד עושות לי תרגילי ספינינג בייביז. תוך שעה אני בפתיחה 5 ומתחילה לצרוח מכאבים ועכשיו מתחילה להבין שאף אחד לא התכוון לזה שאם אני אנשום אז יקרה משהו עם הכאב. פשוט התכוונו לזה שעדיף שנמשיך לנשום כי אחרת סתם חבל...

שעה אחרי, ב20 לוקחים אותי לחדר לידה ותמר מתקשרת לדולה ולגיסתי הילה.

בחדר לידה המיילדת ישר מכבה אורות ושואלת אם ארצה בריכה. לא בא לי טוב בריכה אבל כן מקלחת. תמר בכל ציר מכוונת את זרם המים לגב התחתון ובאורח קסם זה כואב קצת פחות. אני כבר לא בתקשורת עם אף אחד וחוץ מלהיות מופתעת בכל ציר מחדש כמה יפה אני יודעת לצרוח את נשמתי אני לא ממש מודעת לכלום.

ב21 מגיעה הדולה ואחכ גם הילה גיסתי. הדולה אומרת להשתרש וזה באמת עוזר. היא אומרת שאני נראית בפתיחה 7.

לפני שעתיים, כשנכנסתי המיילדת שמה עלי מוניטור נייד ועכשיו היא אומרת שהתינוק כבר ירד אז קשה לשמוע את הדופק אז אם אפשר שאעמוד ליד המיטה עם המוניטור. השעה כבר 22 והצירים כלכך פסיכיים שאני מבינה שמעולם לא הבנתי כלום ושאם כאב כזה קיים בעולם וכל אשה יולדת עברה אותו אז איך זה לא נושא השיחה היחיד. תמיד.

המיילדת הנהדרת עונה לדולה ששואלת, שאין צורך להשכיב אותי ולבדוק פתיחה. היא פשוט תשים מראה מתחתי ותראה מתי התינוק בא. שתזכה לחיים ארוכים.

בשלב מסויים היא אומרת לי לעלות על המיטה ולתפוס את הרגל שלי כדי שהיציאה שלו תהיה קלה. הדבר היחיד שאני חושבת עליו

(חוץ מ:צצצצאאאאא כבר, באמאש'ך!!!) זה למה אני זו שצריכה לתפוס לעצמי את הרגל. מה, אני לא מספיק עסוקה כאן?

ואז הקראונינג. וואלה, לא נורא. מעדיפה 4 שעות קראונינג על צירים.

תמוש עוזרת לי ומחזיקה את הרגל (יש לי 3 מלוות בחדר לידה! יש !)

והקטני שלי יוצא ומסתכל עליה והיא והילה מתחילות לבכות. ואז אני נזכרת שבעצם יש תינוק בכל הסיפור הזה. זה היה ממש מוזר. כאילו שכחתי מזה עד אז. אבל בנתיים הוא לא ממש משנה לי. אני רק חושבת מה יהיה- אם לראש היה קשה לצאת, מה יהיה עם הכתפיים. וזו פעם ראשונה בלידה שאני נזכרת לחשוש ממשהו. דודה שלי תמיד אומרת שעדיף בחוץ מאשר בפנים אז אני ממשיכה ובייבי מחליק החוצה. וכל מה שאני יכולה להגיד זה- מה??? מה??? מה???

כי נתקע לי המחשב בראש כנראה.

השעה היא 23:10 ואני בשוק מזה שהלידה הראשונה שלי לקחה 4 שעות מאז הציר הראשון.

וזהו, משם שילייה יוצאת, יש לי דימום פסיכי אז מפנים את כולם ותוך שנייה מגיע צוות רפואי הכי מקצועי בעולם ומטפל בי. מלאכי כל הזמן הזה עלי ואף אחד מהצוות לא מעלה בכלל על דעתו לקחת תינוק שנולד מאמא שלו.

כשהכל מסתיים אני מבקשת לשמור את השילייה והמיילדת שואלת אם אני רוצה גם תמונה של הבייבי עם השילייה למזכרת. ויתרתי.

אני קמה להתקלח ועולה לחדר הפרטי שעלה 700 ללילה אבל נתנו לי להשאר בו 3 ימים כי לא היה ביקוש (תביאו מזומן כי הם לא לוקחים צ'קים ואשראי. גם לא בקפיטריה).

וזהו. בשבוע הבא מלאכי בן שנה. בתור יחידנית אני עוברת הרבה רגעים לא קלים ואני יכולה לומר בלב שלם שחווית הלידה האנושית, החמה, האוהבת כלכך שחוויתי בסנט ג'וזף, לקחה ולוקחת חלק משמעותי מההשתקמות שלי, מההורות שלי ומהנסיון שלי להיות כל הזמן אדם קצת יותר טוב בעולם.

בהצלחה לכל היולדות שבדרך. מי יתן שסיפור הלידה שלכן יהיה הדבר הכי מדוייק עבורכן ושתמיד האור של אחרים יאיר גם לכן את הדרך בכל אותם רגעים בהם הוא נדרש.

באהבה

מיקה