סעיף 13(א) לחוק קובע את האיסור העקרוני הכללי לתת למטופל טיפול ללא קבלת הסכמתו מדעת, ואילו סעיף 13(ב) לחוק מבהיר מהי אותה "הסכמה מדעת", באופן לפיו המדובר בהסכמה מושכלת, דהיינו, הסכמה שניתנה על בסיס כל המידע הרפואי הרלוונטי לחולה, להבדיל מהסכמה סתמית, שניתנה ללא מידע כזה. 

אגב, סעיף 1 לחוק מגדיר טיפול רפואי כך: "טיפול רפואי – לרבות פעולות איבחון רפואי, טיפול רפואי מונע, טיפול פסיכולוגי או טיפול סיעודי".

כלומר, חובת הגילוי איננה חלה רק על טיפולים שנוגעים לבריאותו הפיזית של החולה, כי אם גם על טיפולים שנוגעים לבריאותו הנפשית.

היקף חובת הגילוי הרפואית בשיטת המשפט בישראל

סעיף 13(ב) לחוק מגדיר מהו אותו "מידע רפואי" שיש למסור למטופל, כדי שהוא אכן יתן הסכמה לדעת לטיפול המוצע לו:

לשם קבלת הסכמה מדעת, ימסור המטפל למטופל מידע רפואי הדרוש לו, באורח סביר, כדי לאפשר לו להחליט אם להסכים לטיפול המוצע. לענין זה, "מידע רפואי", לרבות –

(1) האבחנה (הדיאגנוזה) והסָכוּת (הפרוגנוזה) של מצבו הרפואי של המטופל.
(2) תיאור המהות, ההליך, המטרה, התועלת הצפויה והסיכויים של הטיפול המוצע.
(3) הסיכונים הכרוכים בטיפול המוצע, לרבות תופעות לוואי, כאב ואי נוחות.
(4) סיכויים וסיכונים של טיפולים רפואיים חלופיים או של העדר טיפול רפואי.
(5) עובדת היות הטיפול בעל אופי חדשני.

כלומר המידע הרפואי כולל בעיקרו, את אבחון מצב המטופל, תיאור הטיפול המוצע, הסיכויים והסיכונים הכרוכים בטיפול זה וכן בטיפולים חילופיים או בהיעדר טיפול בכלל.

בפועל, היקף המידע הנמסר לחולה צריך לאזן בין זכות החולה לקבל את מלוא האינפורמציה הדרושה לו כדי להגיע להחלטה מושכלת, לבין מניעת מצב שבו הנטל המוטל על הרופאים לשתף את החולה בכל דבר מקצועי יחרוג מגבולות סבירים ויפגע בעבודתם וכתוצאה מכך, גם בטיפול בחולה עצמו.

לפי הפסיקה, היקף חובת הגילוי בפועל נגזר משקלול של חיוניות הטיפול וסיכויי הצלחתו עם תדירות הסיבוך האפשרי ומידת חומרתו, באופן לפיו ככל שהטיפול הינו פחות חיוני לבריאותו של המטופל, כך גם נדרש לתת למטופל יותר מידע מפורט אודותיו ולרבות אודות סיבוכים אפשריים, וזאת גם אם המדובר בסיבוכים נדירים יחסית.

בהתאם לכך נקבע כי קיימת חובת גילוי מוגברת במקרים הבאים:

• כאשר מדובר בניתוחים שהנם אלקטיביים, דהיינו, ניתוחים שאינם חיוניים לבריאותו של המטפל, כגון ניתוחים לתיקון קוצר הראיה ע"י לייזר. כך נקבע בהליך ע"א 6153/97 שטנדל נ' פרופ' יעקב שדה.
• כאשר מדובר בטיפולים קוסמטיים-אסתטיים שאין בהם צורך מבחינה רפואית, למעט רצונו של המטופל לשפר את מראהו החיצוני, כגון ניתוח להגדלת חזה. כך נקבע, לדוגמא, בהליך ת"א 10233-07 פלונית נ' ד"ר רוני מוסקונה.
• כאשר מדובר על עריכת מחקר או ניסוי רפואי במטופל. כך נקבע במסגרת ע"א 13829-03-15 עיזבון המנוח ר.ב. ז"ל נ' מרכז רפואי בני ציון.

השלכות הפרת חובת הגילוי הרפואית

ביצוע טיפול רפואי תוך הפרת חובת הגילוי של המטפל / הפרת זכות ההסכמה מדעת של המטופל, מהווה רשלנות רפואית.

כלומר, רופא אשר הפר את חובת הגילוי שלו כלפי המטופל ולא מסר לו את מלוא המידע הרפואי שהיה עליו למסור לו כדי לקבל את הסכמתו מדעת לטיפול שהוא ביצע בו, עלול להימצא בדין כרופא אשר ביצע רשלנות רפואית, ועל כן עליו לשלם למטופל פיצויים. 

לצורך הוכחת עילת הפרת חובת הגילוי, יש להוכיח גם את שני האלמנטים הבאים:

• הטיפול שהרופא ביצע במטופל ללא מסירת כל המידע הרפואי הנדרש גרם לו נזק פיזי וכי קיים קשר סיבתי בין היעדר מסירת המידע ובין הנזק הפיזי שנגרם על ידי הטיפול.
• אם המטופל היה מקבל את מלוא המידע הרלוונטי אודות הטיפול, הוא היה מסרב לקבלו. לשם כך יש להעריך כיצד היה נוהג המטופל מלכתחילה, בטרם נודעו לו תוצאות הטיפול.

כך נקבע בצורה מופרשת במסגרתו של פסק הדין בהליך ע"א 143/08 קרצמן נ' שירותי בריאות כללית ובמספר פסקי דין נוספים.

יתרה מכך, הרופא עלול להימצא בדין לא רק כמי שהפר את חובת הגילוי שלו, אלא גם כמי שהפר את זכות האוטונומיה של המטופל להחליט על גופו.

הסיבה לכך הנה שבהתאם לפסיקה, כאשר לא נמסר למטופל כל המידע המלא הדרוש לפני הטיפול הרפואי, מחדל זה כשלעצמו יכול להקנות הכרה בראש נזק של פגיעה באוטונומיה, וזאת בשל הפגיעה בכבודו של החולה ובזכותו לאוטונומיה.

כלומר, אי מסירת כל המידע הרפואי הנדרש למטופל, עלולה  להוות רשלנות כפולה. הן עקב הפרת חובת הגילוי וזכות ההסכמה מדעת של החולה והן עקב הפרת זכות האוטונומיה של החולה.

ההבדלים העיקריים בין הפרת חובת הגילוי וזכות ההסכמה מדעת לבין הפגיעה בזכות האוטונומיה, מתבטאים בכך שלגבי הפרת הזכות לאוטונומיה, אין צורך להוכיח את שני האלמנטים שנדרשים כאמור לעיל לגבי הפרת חובת הגילוי וזכות ההסכמה מדעת.

די בכך שהוכח שלמטופל לא נמסר כל המידע הסביר שדרוש לו כדי להחליט האם להסכים לטיפול, כדי שתוכח עילה זו.

הנחת המוצא לעניין הפרת הזכות לאוטונומיה הנה שהפרה זו גרמה למטופל נזק נפשי, אשר מתבטא בעיקר בתגובתו הנפשית והרגשית של המטופל לכך שנעשה בגופו טיפול רפואי ללא הסכמתו מדעת וזאת גם אם לא נגרם לו נזק פיזי עקב כך.

קריאה נוספת: היבטים משפטיים בחייו המקצועיים של הרופא