אינטרס המטופל-הנפגע מול אינטרס הנתבע-המטפל

איזון האינטרסים בעת קביעת רף הזהירות אשר נדרש מאותו רופא הסביר

לצורך הגדרת רף הזהירות אשר נדרש מהרופא הסביר לגבי מקרה קונקרטי, קבעה הפסיקה בארץ כי יש לאזן בין שני האינטרסים המנוגדים, של המטופל והרופא, ולהימנע מקביעת רף זהירות גבוה וקפדני מדי.

רף גבוה מדי עלול ליצור הכבדת יתר לא ראויה על הרופאים, לפגוע ביכולתם להפעיל שיקול דעת המבוסס על מיטב הכרתם ומיומנותם המקצועית, ולעודד תופעה בלתי רצויה של רפואה מתגוננת, אשר מבקשת למזער ככל הניתן חשיפה לתביעות ברשלנות, וזאת אף במחיר פגיעה בבריאותם של מטופלים.

כך נקבע בין השאר במסגרת הליך ע"א 3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי על שם חיים שיבא.

רפואה מתגוננת פירושה פעילויות שהרופא נוקט לגבי המטופל שמטרתן העיקרית אינה להיטיב עם המטופל, אלא כדי להגן על הרופא עצמו ולמנוע ממנו את האפשרות של הסתבכות משפטית.

גישה זו מביאה למצבים מסוכנים ומיותרים שונים ומגוונים. מצד אחד, ישנם רופאים שנמנעים מלתת טיפול נחוץ לחולה שהטיפול בו כרוך בסיכון מוגבר או מתחמקים מלטפל בחולים מורכבים, וזאת כדי לא להיחשף לתביעה משפטית במידה והטיפול יכשל חלילה.

מצד שני, ישנם רופאים ששולחים מטופלים לעבור טיפולים או בדיקות מיותרות, חלקן פולשניות ו/או יקרות, לא מפני שהם מאמינים שיש צורך בטיפולים הללו, אלא גם כן רק כדי למנוע את האפשרות שבעתיד יבואו כלפיהם בטענות כלשהן.

דבר זה מרושש את המערכת הרפואית ופוגע לא פעם במי שבאמת זקוקים לטיפולים ולבדיקות הללו. כלומר, קביעת רף זהירות נורמטיבי גבוה מדי עלולה להוביל לא רק להכבדה מוגזמת ובלתי ראויה על פעילות מערכת הרפואה בארץ, אלא בסופו של דבר גם לפגוע ברווחת המטופלים עצמם ובבריאותם.

בהליך ע"א 11035/07 שירותי בריאות כללית נ' אביטן קבע בית המשפט העליון כי במצב כזה קיים חשש הטיפול בחולה יקבע לא על בסיס שיקולים רפואיים גרידא, אלא הוא יעשה במבט צופה פני תביעה, מה שאינו מבטיח את הטיפול המתאים והטוב ביותר למטופל.

במסגרת הליך ע"פ 7193-04 יקירביץ' נ' מדינת ישראל נקבע כי ההכבדה המופרזת על פעילותה של מערכת הרפואה עלולה להכביר על המערכת הרפואית עלויות שלא לצורך, לפגוע ביעילותו ובאיכותו של הטיפול הניתן, וכן להקים חומה מתגוננת מצד הרופאים ולגרום למידה מסוימת של חשדנות ושל ניכור בהתייחסותו של הרופא אל מטופליו.

לפיכך, וכדי לאזן בין שני האינטרסים המנוגדים הללו, נקבעו בפסיקה שורה של כללים אשר להבטיח ככל הניתן את בריאותם של המטופלים, אך זאת מבלי להכביד יתר על המידה על הרופאים, באופן שיביא אותם לכדי רפואה מתגוננת, שתוביל אף היא לפגיעה בציבור המטופלים.

עוד בנושא: היבטים משפטיים בחייו המקצועיים של הרופא

עיקרי הכללים שמאחורי איזון האינטרסים המנוגדים

ראשית, לא כל טעות מצד רופא, לרבות אבחנה שגויה, מהווה בהכרח רשלנות. הרופא אינו מתחייב שלא לשגות לעולם, וגם רופא בשר ודם עלול לטעות ועל כן לא כל טעות מהווה בהכרח רשלנות.

בפעילות רפואית טבועים סיכונים אינהרנטיים כמו גם סיכוי שהטיפול לא יצליח. התממשותם של סיכויים אלו אינה משמיעה בהכרח שהטיפול שניתן היה רשלני. כך נקבע בהליך ע"א 789/89 עמר נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית.

עלינו לשוות לנגד עינינו תמיד כי הרופא אינו מבטח וכשהוא מקבל על עצמו טיפול פלוני, אין הוא מבטיח הצלחתו.

מדע הרפואה עוד איננו מדע מדוייק ואין לחזות מראש סיכונים מסיכונים שונים הנעוצים בסגולותיו הפיסיות או הנפשיות של החולה והעלולים להביא לידי תקלה או כישלון בשעת הטיפול הרפואי, אף אם הרופא נזהר כדבעי ופעל לפי כל כללי אמנות הרפואה.

כשם שאנחנו נהנים ברצון מן החסדים והטובות אשר מדע הרפואה המתקדם שופע עלינו בידי שלוחיו הרופאים, אין אנחנו בני-חורין להתנער מן הסיכונים הטמונים עוד בטיפולים רפואיים רבים.

לפיכך, לא כל תקלה או כשלון תוך כדי טיפול רפואי מסתבר כמעשה רשלנות דווקא, אלא להיפך. בהיעדר נסיבות מיוחדות המצביעות על הסתברות של רשלנות, ההנחה היא כי התקלה או הכשלון נגרמו שלא ברשלנות הרופא אלא על-ידי גורמים אחרים.

כך נקבע בין השאר במסגרתו של פסק הדין בהליך ע"א 235/59 אלהנקרי נ' פולק.

במסגרת הליך ת"א 40452-11-10 ג.ק. נ' מדינת ישראל אשר התנהל בפני בית משפט השלום, נקבע כי לא כל כישלון הנופל תחת הסטטיסטיקה של אחוזי ההצלחה של ניתוח מסויים יחשב בהכרח לרשלנות רפואית. שכן ועם כל הצער שבדבר, תמיד יהיו מקרים בהם יסתיימו ניתוחים על הצד הפחות טוב של הסטטיסטיקה.

מגמת הרופאים היא להילחם בסטטיסטיקה השלילית ולחתור לתוצאות חיוביות ככל שבידם לעשות כן, אך גם הם בני אדם ולא מלאכים. דרישת הצלחה של 100% היא דרישה לא אנושית וסופה שתביא לתופעה שלילית של רפואה מתגוננת, והימנעות רופאים מלנתח ולהציל חיים ולהעניק איכות חיים משופרת לכלל הציבור.

במסגרת הליך דנ"א 1833/91 קוהרי נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות קבע בית המשפט העליון כי לא  כל טעות מקצועית של הרופא תיחשב בהכרח כחוסר זהירות או סטייה מסטנדרט הזהירות הראויה, מאחר שאחריות מוגברת מעין זו עלולה לפגום בתפקוד המערכת הרפואית ולגרום להפרת איזון עדין.

קראו בהרחבה: מבחן הרופא הסביר - מה זה אומר?

שנית, כאשר מדובר בבחירת אחת האופציות האפשריות הידועות לרפואה באותה עת, ושהיתה סבירה בכל הנסיבות הקיימות מבחינתו של הרופא הממוצע לגבי החולה המסוים, שבדיעבד התברר כי זו היתה האופציה הפחות טובה, אזי הדבר לא יהווה בהכרח רשלנות.

בכל מקרה יש לבחון את מעשי או מחדלי הרופא בהתאם לנסיבות הספציפיות של אותו מקרה ובהתאם לסטנדרט ההתנהגות הרלוונטי למועד האירוע.

שלישית, המבחן לפיו יש לבחון את התנהגות הרופא כדי לקבוע האם הוא התנהג כרופא סביר או שהוא התרשל, איננו מבחן של חכמים לאחר מעשה, אלא של הרופא הממוצע בשעת המעשה. כך נקבע בהליך ע"א 280/60 פרדו נ' חפץ פלדמן.

כדי לבדוק האם הרופא הנתבע התנהג בשעת המעשה כרופא סביר, יש להפעיל את מבחן הידע העדכני. בהתאם למבחן זה יש לבדוק האם הרופא ביסס את החלטותיו ופעולותיו על סמך שיקולים סבירים וברמה המקובלת. כלומר, בהתבסס על ידע רפואי עדכני הנתמך בספרות המקצועית, בניסיון קודם ובהתאם לנורמות המקובלות בעת הרלוונטית בעולם הרפואה.

כך נקבע בין השאר במסגרתו של פסק הדין בהליך ע"א 323/89 קוהרי נ' מדינת ישראל.

כידוע, מדע הרפואה הנו מדע חדשני אשר מתפתח ומתקדם ללא הרף. לפיכך, אין זה הוגן לדון את הרופא לפי סטנדרט הרפואה שהיה ידוע רק לאחר מתן הטיפול.

כלומר, יש לקבוע את סטנדרט ההתנהגות של הרופא הסביר רק לפי סטנדרט הרפואה שהיה מקובל וידוע בעת מתן הטיפול, ולא לאחר מכן, ובודאי שלא במועד ניהול תביעת הרשלנות הרפואית בבית המשפט.

יחד עם זאת, דווקא מאחר שמדע הרפואה הנו מדע דינמי המתפתח כל העת, חובה על הרופא שלא לשקוט על שמריו ולהיות ער להתפתחויות הרפואה בתחומי התמחותו לאורך שנות עבודתו. עליו להתעדכן בידע כזה כדי שזה ישרת אותו בעת הצורך. כך נקבע בהליך ע"א 323/89 קוהרי ואח' נ' מדינת ישראל.

בנוסף, מחובותיו של הרופא לחקור ולברר גם אחר ממצאים רלוונטיים שאינם גלויים לפניו ולהצטייד בידע רפואי עדכני בתחום מומחיותו.

כך נקבע בהליך ע"א 916/05 כדר נ' פרופ' הרישנו וכן במסגרת פסק בדין בהליך ע"א 3264/96 קופת חולים כללית נ' פלד.

רביעית, כדי לקבוע את חובת הזהירות הראויה בין רופא לחולה המטופל על ידו במקרה קונקרטי, יש לעשות איזון אינטרסים בין טובת החולה והאינטרס הציבורי ובין אפשרויותיו ויכולתו האובייקטיבית של הרופא.

"חובת ההשגחה של צוות בית-החולים על החולים המאושפזים במחלקות אינה מוחלטת, ויש צורך למצוא איזון בין האינטרס של השגחה על החולים ומניעת תאונות והחמרה במצב בריאותם מצד אחד, והיכולת להקצות כוח אדם להשגחה על החולים מצד שני, היינו - בעיה של משאבים כלכליים".

כך בדיוק נקבע במסגרת פסק הדין בהליך ת"א 1207/92הרמן יצחק נ' מרכז רפואי בני ציון אשר התנהל בפני בית המשפט המחוזי בחיפה.

לסיכום, על פי הפסיקה, במסגרת איזון האינטרסים בין אינטרס המטופל לאינטרס הרופא המטפל, יש להיזהר מלקבוע שהרופא התרשל בגין כל תוצאה לא חיובית הנובעת מהטיפול הרפואי, או בכל מקום בו הטיפול הרפואי לא צלח.

רופא בשר ודם עלול לטעות אך לא כל טעות עולה כדי התרשלות, ושיקול דעת רפואי מוטעה אינו בהכרח רשלני.

הרופא רשאי לבחור אחת האופציות הקיימות ברפואה בזמן נתון ואין העדפתה של שיטה אחת על פני שיטה אחרת, מצביעה בהכרח על רשלנות רפואית.

יחד עם זאת, הרופא אינו יוצא ידי חובתו בקבלת החלטה ההולמת את הממצאים הגלויים לפניו, אלא עליו לחקור ולברר בשקידה ובמאמץ סבירים גם אחר ממצאים רפואיים נוספים הנדרשים לקבלת ההחלטה המתאימה ביותר למצבו של כל מטופל, וכן עליו לדאוג ולהתעדכן בחידושי הרפואה ככל שהם נוגעים לתחום העיסוק הרפואי הספציפי שלו.

קראו בהרחבה: על אחריותם של הרופאים במקרי רשלנות רפואית