בני הזוג היו בעל ואשה אשר לא הצליחו להביא ילד לעולם מאחר והאישה סבלה מרחם שרירני. עקב כך הומלץ להם לעבור טיפולי IVF. במסגרת טיפולים אלו, נשאבו מהאשה 33 ביציות, מתוכן 16 הופרו והפכו לעוברים.

מתוכם הוחזרו 4 עוברים לרחם האישה, באופן לפיו כולם נקלטו ברחם והתפתח מהם הריון. לאחר דילול 2 מהם, המשיכו 2 העוברים הנותרים להתפתח, עד שנולדו מהם שני תאומים. 12 העוברים הנותרים הוקפאו ונשמרו בתוך 2 מבחנות אצל בית החולים.

כעבור 9 שנים פנו בני הזוג לבית החולים כדי לקבל לידיהם את שתי המבחנות, על מנת להרות באמצעות העוברים המוקפאים וללדת ילדים נוספים.

אלא שאז הסתבר להם ש-2 עוברים מוקפאים אבדו, מאחר שבמבחנות נמצאו רק 10 עוברים מוקפאים וכי גם אלו אינם כשרים עוד להשתלה וזאת בשל איכותם הירודה.

עקב כך נאלצה האשה לעבור טיפולי הפריה נוספים, שבעקבותיהם ילדה בשעה טובה בת.  

בני הזוג הגישו תביעה כנגד בית החולים תל השומר, במסגרתה הם טענו שבית החולים אחראי הן לאובדן 2 העוברים המוקפאים והן לירידת איכותם של 12 העוברים המוקפאים האחרים.

בית החולים כפר בחבותו וטען שמנהל היחידה להפריה חוץ גופית שלו בחן את איכותם של 12 העוברים המוקפאים והחליט להקפיא רק 10 מהם, בשל איכותם הירודה של 2 האחרים.

נטען כי עקב טעות אנוש, החלטתו הנ"ל לא עודכנה ולא תועדה כראוי במסגרת הרשומות הרפואיות. עוד טען בית החולים שאין ולא היתה כל ערובה שעוברים שהוקפאו במשך 9 שנים יתאימו להשתלה וייקלטו ברחם לאחר הפשרתם.

איך פסק בית המשפט לעניין אובדן העוברים?

בפסק דינו המפורט והמעניין קבע בית המשפט כי בית החולים נושא באחריות לאובדן 2 העוברים המוקפאים.

נפסק כי מנהל היחידה להפריה חוץ גופית לא נתן הסבר מניח את הדעת לטענתו לפיה המדובר היה בעוברים מאיכות ירודה, וזאת בשעה שמהתיעוד הרפואי ומעדות המומחים מטעם שני הצדדים עולה שאיכותם של כל העוברים לפני הקפאתם דווקא הייתה טובה ביותר.

אולם, בית המשפט גם קבע שבית החולים איננו נושא באחריות לירידת איכותם של 12 העוברים הנותרים וזאת מאחר שבני הזוג לא הצליחו להוכיח שבית החולים התרשל כלפיהם בהליך ההקפאה או השימור שלהם.

ונהפוך הוא שכן גם בחוות דעתו של המומחה הרפואי מטעם בני הזוג נכתב כי אין ביכולתו להצביע על רשלנות מצד המעבדה, כי אין יכולת כיום לקבוע באיזה תהליך היתה פגיעה, אם היתה כזו, כי יש גם משקל לתהליך ההפשרה כמו לתהליך ההקפאה והשימור וכי אין בטחון שהעוברים ישרדו את תהליך ההקפאה, השימור וההפשרה.

בנוסף, המומחה הרפואי מטעם בית החולים העיד על הקושי שנוצר כתוצאה מתהליך ההקפאה של העוברים. שכן, בעת ההקפאה נוצרים בתא וסביבתו קריסטלים של מים קפואים אשר גורמים לנזק ומוות לתא.

כדי למנוע בעיה זו, נעשית החלפה איטית ומדורגת של המים בנוזל מיוחד השומר על התא. אולם, עד היום, למרות ההתפתחות הטכנולוגית, רק שני שליש מהעוברים המוקפאים מתאימים להחזרה לרחם לאחר שעברו את תהליך ההקפאה וההפשרה שאחריה, בעוד ששלושים עד ארבעים אחוז אינם שורדים תהליך זה.

עוד נקבע כי העובדה שהעוברים היו באיכות טובה טרם הפשרתם ואף יצרו הריון, אין בה לכשעצמה כדי להבטיח שלאחר תשע שנים הם יהיו באותה איכות כעוברים טריים ובוודאי שאין בכך כדי ללמד על התרשלות בית החולים.

ככלל, נקודת המוצא היא שלא כל כשלון או תקלה בטיפול רפואי מסתברים כמעשה רשלנות, אלא ההיפך. בהיעדר נסיבות מיוחדות המצביעות על רשלנות רפואית, ההנחה היא כי תקלה או כשלון לא נגרמו ברשלנות, אלא על ידי גורמים אחרים.

כך נקבע בין השאר בפסק הדין הוותיק שניתן בהליך ע"א 235/59 אלנקרי נ' פולק. קראו פסק דין נוסף שעסק באובדן עוברים מוקפאים

בנוסף, בכל מקרה יש לבחון קיומה של רשלנות לא כמבחן של חכמים לאחר מעשה אלא תוך התייחסות למשאבים הרפואיים אותה עת. ההחלטה צריכה להיות מבוססת על שיקולים סבירים אשר היו נהוגים אותה עת בעולם הרפואה.

לפיכך ולאור האמור לעיל, קבע בית המשפט שבני הזוג לא הוכיחו כי בית החולים התרשל כלפיהם באי שימור נאות של העוברים.

לגבי הפיצוי בגין אובדן שני העוברים המוקפאים ואובדן הסיכוי להביא מהם ילד לעולם, ציין בית המשפט את ההלכות לפיהן אובדן הסיכוי להביא ילד לעולם ולהקים משפחה מהווה רכיב בתוך ראש הנזק הלא ממוני של כאב וסבל, ואין לראות בו ראש נזק נפרד וכי יש לקבוע את שיעור הפיצוי בכל מקרה לפי נסיבותיו הספציפיות.

לגבי הסיכויים של שני העוברים שאבדו לשרוד ולהיות מתאימים להחזרה לרחם, התייחס בית המשפט לחוות הדעת של המומחים משני הצדדים.

המומחה הרפואי מטעם בני הזוג אמנם טען שהסיכוי שאישה תיכנס להיריון משני עוברים הוא בערך 15% והסיכוי שתלד ילוד או שניים הוא בערך 10%, אך הוא גם הודה ששיעור ההישרדות של עובר מוקפא הוא בערך שליש.

לעומתו, המומחה מטעם בית החולים טען, כאמור, שרק שני שליש מהעוברים המוקפאים שורדים ומתאימים להחזרה לרחם. בהתאם לכך קבע בית המשפט כי הסיכוי של שני העוברים שאבדו לחיות הנו 8%-5%.

בית המשפט הוסיף וקבע שבחישוב הפיצויים יש לקחת בחשבון את איכותם הטובה של שני העוברים שאבדו, ושהיה להם סיכוי ליצור הריון ולידה, כמו גם את הכאב והסבל שנגרמו לאשה מכך שלא יכלה לעשות שימוש בשני העוברים שאבדו.

יחד עם זאת, מדובר בסיכוי קטן, לאור העובדה שכל 12 העוברים האחרים לא שרדו את תהליך ההקפאה והשימור, כך שהדעת נותנת שמצב שני העוברים שלא נשמרו לא היה שונה מהם.

בסופו של דבר, בית המשפט פסק לשני בני הזוג פיצוי גלובלי בגין הנזק הלא ממוני בסך 70,000 ₪ וזאת בגין עוגמת הנפש, הכאב והסבל שנגרמו להם עקב אובדן שני העוברים, וזאת בהתחשב בסיכוי הנמוך שמשני עוברים אלה דווקא יכלה האישה ללדת עוד שני ילדים, וכן מאחר וכבר יש להם 3 ילדים, כך שאין מדובר באובדן מלא של הסיכוי להקים משפחה.

בנוסף, נפסקו לבני הזוג הוצאות משפט וכן שכר טרחת עורך דין בשיעור של 15% מסכום הפיצויים + מע"מ. יובהר כי פסק הדין ניתן בשנת 2006.

קראו עוד בנושא: אובדן עובר מוקפא במסגרת טיפולי IVF