מהי חוות דעת מומחה רפואי?

ככלל, על מנת שתביעת רשלנות רפואית תתקבל על ידי בית המשפט, עליה להוכיח את שלושת המרכיבים העיקריים הבאים:

• המטפל הרפואי התרשל בעת מתן הטיפול הרפואי על ידו
• למטופל נגרם נזק
• קיים קשר סיבתי בין הרשלנות של המטפל לבין אותו הנזק

כדי להוכיח את שלושת המרכיבים הללו, מחייבת תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 את התובע / המטופל להגיש לבית המשפט חוות דעת של מומחה רפואי אשר תתמוך בטענותיו ותוכיח אותן, למעט במקרים חריגים בהם בית המשפט פטר אותו מהגשת חוות דעת, אף זאת מטעמים מיוחדים שיירשמו.

כלומר, מדובר בעלות כספית גבוהה שהנה מחוייבת על פי הדין ובלתי נמנעת בדרך כלל.  

במקביל, גם הנתבע / המטפל הרפואי רשאי, כמובן, להגיש חוות רפואית נגדית של מומחה רפואי מטעמו, אשר חולקת על חוות הדעת הרפואית שמטעם התובע, וזאת כאמור בתקנה 128(ב) לתקנות סדר דין אזרחי.

אם מי מהצדדים לתיק לא יגיש חוות דעת רפואית ללא קבלת פטור מבית המשפט, לא יזדקק בית המשפט להוכחה של ענין שברפואה מטעמו לענין הנדון, כאמור בתקנה 137(א) לתקנות סד"א.

במילים אחרות, אם התובע ו/או הנתבע לא יוכיחו את הטענות שלהם שנוגעות לעניין הרפואי הנדון באמצעות חוות דעת מומחה רפואי מטעמם, בית המשפט לא יוכל לקבל את הטענות שלהן.    

חשוב להבהיר שלא כל רופא מוסמך להגיש חוות דעת רפואית בפני בית המשפט, אלא אך ורק רופא שהנו בעל תואר מומחה ששמו כלול ברשימת הרופאים שנתפרסמה לפי תקנה 34 לתקנות הרופאים (אישור תואר מומחה ובחינות), תשל"ג-1973, כאמור בתקנה 125 לתקנות סד"א.

יתרה מכך, על המומחה הרפואי להיות גם בעל מומחיות בתחום הרפואי הספציפי שרלוונטי לתובע. כך, לדוגמא, כאשר מדובר ברשלנות רפואית שנגרמה לאשה שהיה לה הריון בסיכון גבוה, אין די בכך שהרופא הינו מומחה ברפואת נשים בכלל, אלא עליו גם להתמחות בטיפול בהריונות בסיכון גבוה.

את חוות הדעת הרפואית יש לערוך בהתאם לסעיף 24 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 וזאת כאמור בתקנה 127 לתקנות סדר דין אזרחי.

במסגרת חוות הדעת, על המומחה הרפואי לציין, בין היתר, את פרטיו האישיים, תיאור ניסיונו ומומחיותו, לתאר את עובדות המקרה, המקורות והבדיקות עליהם הוא הסתמך לצורך הכנת חוות דעתו, ומסקנותיו לגבי השאלות ששנויות במחלוקת, לרבות לגבי הרשלנות הנטענת, סוג הנזק והיקפו והקשר הסיבתי ביניהם.

במידה ומדובר במקרה מורכב במיוחד, ייתכן שהתובע יצטרך לבסס את תביעתו על מספר חוות דעת של מומחים רפואיים שונים, ולגבי תחומים שונים, בפרט שאין כל הגבלה על מספר חוות דעת המומחים הרפואיים שניתן להגיש.

הקושי הנובע מעלות חוות דעת מומחה רפואי

ככלל, עלות חוות הדעת הרפואיות משתנה בין תחום לתחום, אולם בשנים האחרונות חל זינוק כללי בעלויות חוות הדעת.

ישנם תחומים רפואיים כגון מיילדות, גניקולוגיה, כירורגיה, ואורטופדיה שבהן עלות חוות דעת בודדת יכולה להאמיר לסך של 20,000 ₪ לא כולל מע"מ, וזאת עבור כתיבת חוות הדעת בלבד.

לכך יש להוסיף גם עלויות נלוות בגין הופעת המומחה בבית המשפט לצורך חקירתו על חוות דעתו על ידי בא כוח הצד שכנגד ולעתים גם על ידי בית המשפט עצמו, עלות הכנת חוות דעת משלימה במקרה הצורך ועוד.

במידה והתובע נדרש להגשת מספר חוות דעת מומחה כפי שצויין לעיל, העלויות שלו מוכפלות בהתאם. לעיתים ישנם מקרים בהם בית המשפט ממנה גם מומחה רפואי מטעמו, שאז עלותו נחלקת אף היא בין הצדדים, ומוסיפה על הנטל הכלכלי שלהם.

מעבר להיבט הכלכלי של חוות דעת המומחים הרפואיים, קיים גם ההיבט האתי בשל החשש לפיו המומחים הרפואיים למעשה קובעים מראש את עמדותיהם הרפואיות ומטים אותן לטובת הצד שמבקש מהם את חוות הדעת ומממן אותה.

במסגרת הליך עב"ל 85/07 יחזקאל מאיר נ' המוסד לביטוח לאומי אשר נדון בפני בית הדין הארצי לעבודה, אירע מקרה אבסורדי.

תיק זה דן בתביעת עובד שביקש להכיר במחלת האסטמה ממנה סבל כמחלת מקצוע ופגיעת עבודה.

בית הדין האזורי מינה בהסכמת הצדדים מומחה רפואי מטעמו, אשר קבע כי העובד אכן סובל מאסטמה קלה, אך אין קשר סיבתי בינה לעבודתו, ובהתאם לכך נדחתה התביעה.

העובד הגיש ערעור על פסק הדין בפני בית הדין הארצי, לו צירף חוות דעת שקבעה שיש קשר סיבתי בין האסטמה שלו למחלתו, וזאת מטעם... אותו הרופא בדיוק שכאמור קבע את ההיפך בתיק שהתנהל בבית הדין האזורי!

יובהר כי החובה לצרף חוות דעת רפואית איננה חלה רק על תביעות רשלנות רפואית אלא על כל תביעה של נזקי גוף, כגון תביעה בגין תאונת עבודה, תביעה בגין תאונה אישית וכדומה, אך למעט כאשר המדובר בתביעה בגין תאונת דרכים.

בתביעות אלו בית המשפט ממנה מומחה רפואי מטעמו, לפי בקשת התובע ובהתאם לשיקול דעת בית המשפט ולאחר שמיעת הנתבע וזאת בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, שיכונה בקיצור חוק הפלת"ד, וכן לפי תקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים), תשמ"ו-1986, שיכונו בקיצור תקנות המומחים.  

יחד עם זאת, ההבדל העיקרי בין תביעות רשלנות רפואית לבין תביעות נזקי גוף אחרות הוא שבתביעות בעילת רשלנות רפואית חוות הדעת הרפואיות נוגעות הן לעניין מרכיב הנזק הפיזי שנגרם לתובע, והן לעניין האחריות קרי, מרכיבי ההתרשלות והקשר הסיבתי שבינה לנזק, בעוד שתביעות נזקי גוף אחרות, חוות הדעת הרפואיות מתייחסות בעיקרן לנזק הפיזי שנגרם לתובע.

הסיבה לכך הנה שמעשה ההתרשלות בתביעות אלו אינו נובע מהתרשלות רפואית כי אם, לדוגמא, מהתרשלות של המעסיק בכל הקשור לתקנות הבטיחות, התרשלות הרשות המקומית לגבי תחזוקת המדרכות שבאחריותה וכדומה.

הבדל זה הופך את חוות הדעת הרפואיות שמוגשות בתביעות רשלנות רפואית להרבה יותר מורכבות, במיוחד בכל הקשור לשאלת האחריות.

במסגרת דו"ח ועדת שפניץ לבחינת הדרכים להקטנת ההוצאה הציבורית בגין תביעות רשלנות רפואית אשר פורסם בשנת 2005, נטען בפני הוועדה שהסדר דיני חוות הדעת הרפואיות שקיים כיום הנו הסדר יקר ומורכב, שתורם אף הוא לא מעט לעלותן של תביעות הרשלנות הרפואית.

בין היתר נטען בפני הוועדה שבתיקי רשלנות רפואית מקובל להגיש חוות דעת רבות יותר מאשר בתביעות נזקי גוף אחרות וכי עלותן הממוצעת של חוות דעת רפואיות בתיקי רשלנות רפואית גבוהה בהרבה מאשר בתביעות נזקי גוף אחרות.

עוד נטען שתובעים חסרי אמצעים נאלצים פעמים רבות להמתין זמן רב עד שיוכלו להשיג את המשאבים הדרושים למימון התביעה ובכלל זה מימון חוות דעת המומחה הרפואי.

ישנם תחומים מסוימים שבהם רופאים אינם מוכנים להעיד איש נגד רעהו בשל קשר השתיקה, ועל כן לא נותרת לתובעים ברירה אלא להביא מומחה רפואי מחו"ל, על כל העלויות הנוספות הנובעות מכך.

הצעות לשינוי הנהלים לגבי הגשת חוות דעת רפואית

ועדת שפניץ גם שמעה מספר הצעות לשינוי דיני חוות הדעת הרפואיות על מנת לתרום לפתרון בעיית חוות דעת המומחים הרפואיים וזאת כפי שנסביר מיד.

השוואה להסדר המקובל בתביעות בגין תאונות דרכים

פתרון זה מציע להשוות את ההסדר המקובל לגבי הגשת חוות הדעת הרפואיות בתביעות רשלנות רפואית לזה הקיים בתביעות בגין תאונות דרכים לפי סעיף 6א לחוק הפלת"ד ותקנות המומחים שהותקנו מכוחו.

לפי הסדר זה, הצדדים אינם רשאים להגיש חוות דעת מומחה רפואי מטעמם, ושאלת היקף הנזק הפיזי והנכות הרפואית שנגרמה לתובע נקבעת על פי חוות דעתו של מומחה רפואי שממונה מטעם בית המשפט, וזאת לבקשת התובע ולפי שיקול דעת בית המשפט, ולאחר שמיעת עמדת הנתבע.

בית המשפט גם קובע את שכרו של המומחה, והוא ישולם בידי בעלי הדין או אחד מהם, כפי שיורה בית המשפט.

תקנות המומחים קובעות כי על התובע להגיש את הבקשה למינוי מומחה יחד עם כתב התביעה שלו, בצירוף המסמכים הרפואיים המשמשים בסיס עובדתי לבקשה, ואילו על הנתבע להגיש את תגובתו לבקשה למינוי מומחה ביחד עם כתב ההגנה שלו.

ככלל, התובע גם צריך להפקיד פיקדון להבטחת שכר טרחת המומחה, אלא אם כן פטר אותו בית המשפט מכך. בפועל, ברוב המקרים הנתבעים הם אלו שנושאים בשכר טרחת המומחה.  

הצדדים רשאים להסכים ביניהם על זהות המומחה ועל כך שחוות דעתו תהיה מחייבת, דבר החוסך זמן וכסף למערכת כולה.

לאחר מינוי המומחה הרפואי מטעם בית המשפט, הצדדים רשאים לשלוח לו חומר רפואי והתובע ישלח לבדיקה על ידי אותו מומחה.

בעלי הדין רשאים להזמין את המומחה לבית המשפט לחקירה וכן להגיש לו שאלות הבהרה בכתב לגבי חוות הדעת שלו. יחד עם זאת, הצדדים אינם רשאים לשלוח לו חוות דעת רפואיות כלשהן.

בנוסף, הם גם אינם רשאים להביא עדות נוספת של מומחה רפואי מטעמם לעניין הנדון אלא ברשות בית משפט, ואף זאת מטעמים מיוחדים שיירשמו.

יחד עם זאת, סעיף 6ב לחוק הפלת"ד קובע כי:

"נקבעה על פי כל דין דרגת נכות לנפגע בשל הפגיעה שנגרמה לו באותה תאונת דרכים, לפני שמיעת הראיות בתביעה לפי חוק זה, תחייב קביעה זאת גם לצורך התביעה על פי חוק זה; ואולם בית המשפט יהיה רשאי להתיר לבעל דין בתביעה לפי חוק זה, להביא ראיות לסתור את הקביעה האמורה, אם שוכנע שמן הצדק להתיר זאת מטעמים מיוחדים שיירשמו".

כלומר, סעיף זה קובע כי במידה וכבר נקבעה לתובע שנפגע מתאונת הדרכים דרגת נכות רפואית באמצעות גוף אחר שפועל לפי כל דין ולדוגמא, הוועדות הרפואיות של המוסד לביטוח לאומי, ניתן לאמץ את קביעת אותה דרגת נכות במקום למנות מומחה רפואי מטעם בית המשפט.

הסדר זה נועד לקצר את משך הדיון בתביעה לפי חוק הפלת"ד, להוזיל את עלויות ההתדיינות ולהבטיח פיצוי מהיר למי שנפגע מתאונת הדרכים.

יש לזכור שהסדר זה חוסך מבית המשפט רק את הצורך בקביעת דרגת הנכות הרפואית של התובע, אך לא חוסך ממנו את הצורך לדון בדרגת הנכות התפקודית שלו, שקביעתה עדיין מסורה לידי בית המשפט.  

אולם, היו גם מי שהטילו ספק בפני ועדת שפניץ בכך שהסדר המומחה הרפואי לפי חוק הפלת"ד אכן יביא לחיסכון בזמן או בעלויות במסגרת הדיון בתביעות רשלנות רפואית.

עוד נטען בפני הוועדה כי גם ההסדר לפי חוק הפלת"ד אינו נקי מקשיים, מאחר שרשימות המומחים שמהם מתמנים המומחים לפי חוק הפלת"ד אינן מתאימות ולעיתים בתי המשפט ממנים את המומחה הלא מתאים.

העברת תביעות הרשלנות הרפואית מבית המשפט לערכאה מיוחדת

רעיון אחר שהועלה הוא להקים ערכאה מקצועית מיוחדת, מחוץ למערכת בתי המשפט, שתדון בתביעות הרשלנות הרפואית, וזאת בשל הקושי הרב להגיע להכרעה בתביעות רשלנות רפואית עקב הקושי של השופטים להבין את החומר הרפואי ולהכריע בין חוות דעת המומחים הרפואיות.

בהתאם לכך הוצע להקים ערכאה מקצועית מיוחדת שתורכב ממשפטן ומרופאים שימונו מתוך רשימה על פי המומחיות הרלבנטית לנסיבות המקרה.

ערכאה זו תדון הן בשאלת האחריות, דהיינו, הוכחת מרכיבי ההתרשלות והקשר הסיבתי, כמו גם בשאלת הנכות הרפואית. הדיונים בערכאות הללו יסווגו על פי קריטריונים שונים וקבועים מראש, לפי מחלות, גיל, קומבינציה של המרכיבים, בדומה לתביעות לפי חוק הפלת"ד.

הערכאה  המיוחדת לא תשמע מומחים רפואיים משום שלא יהיה בכך צורך, וכן לא יהיה צורך להעביר את הנטל בשל נזק ראייתי, משום שהמומחים יישבו בערכאה הפוסקת והם גם יידעו לקבוע מה היה הנוהג המקובל בעת האירוע.

למשל, האם היה צורך לרשום את מה שחסר ברשומה הרפואית. בנוסף, הערכאה המיוחדת תוכל להכריע בין עמדות מנוגדות בקלות רבה יותר מאשר בית המשפט.

באשר לקביעת מרכיב הנזק והיקף הפיצויים, הוצע למסור גם את סמכות קביעת מרכיב זה לידי הערכאה המיוחדת הנ"ל, או להעבירו לבית המשפט.

זכות הערר על הערכאה תצומצם למקרים של פגיעה בכללי הצדק הטבעי ולא תתאפשר זכות ערר על הקביעה הרפואית של הערכאה.

אגב, ועדת שפניץ גם ציינה שנטען בפניה שבגרמניה, מזה כעשר שנים, רוב תביעות הרשלנות הרפואית מתנהלות במסגרת של בוררות, ואילו הדיון בבתי המשפט בתביעות הרשלנות הרפואית מתקיים במסגרת דיון פלילי ולא במסגרת דיון אזרחי. קביעת החבות במסגרת הדין הפלילי מאפשרת אוטומטית גביית פיצויים בנזיקין.

הרכב הבוררות כולל משפטן, שופט בדימוס או עורך דין בעל ניסיון רב וכן יועץ בתחום הספציפי של נזק הגוף.

להרכב זה יש  סמכות לדחות תביעה על הסף מנימוקים משפטיים, כאשר הדחייה נעשית בעיקר על ידי המשפטן. מוסד הבוררות מגובה על ידי חברות הביטוח וכל ההוצאות ממומנות על הסתדרויות הרופאים, אשר גובות מס מן הרופאים השונים בהתאם לדרגתם המקצועית.

התובע  יכול להופיע עם ייצוג של עורך דין או בלעדיו. אם הוא הופיע עם ייצוג של עורך דין, אזי ההוצאות הן עליו, בהתבסס על ההנחה שנוכחות המשפטן בגוף הבוררות ממילא מגנה על זכויות התובע.

הדיון במרבית המקרים מסתיים בתוך שנה בלבד בעוד שבישראל תביעות אלה לעיתים נמשכות שנים ארוכות.

הקמת וועדות רפואיות ו/או צירוף יועץ מומחה

הוועדה שמעה הצעה להעביר את שאלת הקשר הסיבתי וקביעת הנזק לידי ועדות רפואיות שתורכבנה מרופאים, בדומה לוועדות הרפואיות של המוסד לביטוח לאומי.

ועדות אלו ילוו את הדיון בתביעות רשלנות רפואית והן אלו שיכריעו בשאלת הקשר הסיבתי ובשאלת קביעת היקף הזנק ודרגת הנכות הרפואית והתפקודית.

לחלופין, על מנת להקל על השופט שדן בתביעת רשלנות רפואית, ניתן למנות לו יועץ שמומחה בתחום הרפואי הרלבנטי לתביעה, אשר יסייע לו בהתמודדות עם הקשיים בהכרעה בהיבטים המקצועיים שלה.

זאת בדומה להסדר הקיים בתביעות בתחום הפטנטים, לפי סעיף 189 לחוק הפטנטים, תשכ"ז-1967, אשר קובע כי בהליכים לפי חוק זה רשאי בית המשפט למנות לו יועץ מדעי אשר יסייע לו בגביית הראיות וייעץ לו, אך לא יטול חלק במתן פסק הדין וכי שכר היועץ המדעי ייקבע על ידי בית המשפט וישולם מאוצר המדינה.

ועדת שפניץ ציינה כי רוב הגורמים שהופיעו בפניה סברו שהסדר חוות דעת המומחה הרפואי במסגרת תביעות הרשלנות הרפואית כפי שהוא כיום, הנו מורכב ויקר.

יחד עם זאת, היא אינה סבורה שהיא עצמה הנה הפורום המתאים לדון בפתרונות לבעיות שהועלו בפניה בהקשר זה. לפיכך הוועדה המליצה שמשרד המשפטים יבחן הקמת צוות, שיבחן את סוגיית המומחים הרפואיים באופן כללי.

ברם, נכון לסוף שנת 2018, טרם הוקמה ועדה כזו. עם זאת הוועדה גם הציעה שעל מנת לצמצם את עלויות המשפט המושתות על הנפגע, יתכן שראוי לבחון תיקון לתקנה 127 לתקנות סדר דין אזרחי, אשר יאפשר הגשת תביעות רשלנות רפואית בתחומים מסויימים ללא חוות דעת מומחה רפואי.

לדוגמא, בתביעה שעוסקת בסוגיה של הסכמה מדעת בלבד, שבה לכאורה אין כל צורך בחוות דעת רפואית.

קראו עוד בנושא: זנב תביעות הרשלנות הרפואית בישראל