סיבתיות עמומה בתביעות רשלנות רפואית - חשוב שתדע/י!

לדוגמא, נניח שרופא התרשל בטיפול בחולה במחלה קשה, מאחר והוא טיפל בו ללא כפפות כנדרש וכתוצאה מכך נגרם לחולה זיהום חמור. זמן קצר לאחר מכן החולה נפטר.

במקרה לדוגמא לא ברור היה האם החולה נפטר בשל הזיהום או עקב המחלה הקשה שבה היה חולה ממילא והיתה מחלוקת רפואית קשה בנושא. לפיכך, בהתאם לכלל מאזן ההסתברות, מאחר שלא הוכח שהרופא הוא שגרם למות החולה ברמת הסתברות של לפחות 51%, לא יהא עליו לשלם כלום.

על מנת למנוע מצב של אי תשלום פיצויים בנסיבות שבהן עלול להיגרם לתובע אי צדק עקב כך, קובעת דוקטרינת הסיבתיות העמומה כי במקרים אלו ניתן יהיה לסטות מכלל מאזן ההסתברות ולהשתמש בחריג האחריות היחסית, שמסתפק בהוכחת הקשר הסיבתי לפי הסתברות בלבד וזאת כדי להגיע ולו למצב של פיצוי חלקי, בהתאם לאחוז ההסתברות המשוער.

כלומר, אם, למשל, קיים סיכוי של 30% בלבד שאותו רופא טעה וגרם למות החולה, ולא 51% כפי שנדרש, אז הרופא בכל זאת ייאלץ לשלם פיצויים, אם כי בהיקף של 30% בלבד מהנזק.

עמדת בית המשפט בנושא עמימות סיבתית

בית המשפט העליון הכיר לראשונה בדוקטרינת הסיבתיות העמומה במסגרת פסק הדין שניתן ביום 31.3.2005 בהליך ע"א 7375/02 בי"ח כרמל-חיפה נ' מלול.

תיק זה עסק בתינוקת בשם עדן מלול שנולדה פגה עקב לידה מוקדמת בשבוע ה-29, וכשהיא סובלת משיתוק מוחין ופיגור שכלי. התינוקת נולדה בניתוח קיסרי שעוכב במשך 45 דקות.

בית המשפט המחוזי שדן בתיק בגלגולו הראשון, קבע כי העיכוב בביצוע הניתוח הקיסרי אכן היה רשלני, אולם לא היה ברור האם רשלנות זו היא שגרמה לבעיות הרפואיות מהן סבלה התינוקת, או שהן נגרמו לה בשל עצם הפגות שלה עקב לידתה המוקדמת, דבר שאינו באחריות בית החולים.

כדי להתגבר על בעיה זו, קבע בית המשפט המחוזי על דרך האומדנא ש-60% מהנזק נגרם לתינוקת עקב הלידה המוקדמת ו-40% מהנזק נגרם לה עקב העיכוב הרשלני של בית החולים בביצוע הניתוח הקיסרי.

בהתאם לכך הוא חייב את בית החולים לשלם פיצויים בשיעור של 40% מהנזק שנגרם לתינוקת בהתאם לתביעתה.

בית החולים ערער על פסק הדין לבית המשפט העליון, בטענה שלא הוכח קשר סיבתי בין עיכוב הלידה לנזק שאירע ברמה הנדרשת לפי החוק.

בית המשפט העליון דחה את טענת בית החולים וקבע שבמקרים בהם קיימת סיבתיות עמומה ולא ברור האם הנתבע הוא שגרם לנזק שאירע, וזאת ברמת סיכויים של לפחות 51%, ניתן יהיה בהתקיים תנאים מסויימים ובראשם ההנחה שההקפדה על כלל מאזן ההסתברויות גורמת לאי-צדק בנסיבות העניין, לחרוג מכלל מאזן ההסתברויות ולעשות שימוש בחריג האחריות היחסית, שמסתפק בהוכחת הקשר הסיבתי לפי הסתברות בלבד, וזאת כדי להגיע למצב של פיצוי חלקי.

בהתאם לכך, כדי להוכיח את הקשר הסיבתי בין רשלנות הנתבע לנזק שנגרם, אין צורך בהוכחה של סיכויים לכך ברמה של 51%, אלא ניתן להסתפק בהוכחת סיכון ממשי, נמוך יותר, ששיעורו ייקבע בדרך האומדנה.

יחד עם זאת, בית המשפט העליון הפחית את שיעור הנזק שיוחס לבית החולים מ-40% ל-20% וחייב אותו לשלם פיצויים בשיעור של 20% מהנזק.

הלכה זו יושמה במסגרת מספר פסקי דין שניתנו לאחר קביעתה. כך לדוגמא, במסגרת הליך ת.א. 3248-01 אסף יונסי נ' קופת חולים כללית נדון תיק שעסק בנער שעבר בגיל 14 ניתוח להסרת גידול שהתגלה במוחו וזאת זמן קצר לאחר גילוי הגידול.

הניתוח הסיר את רוב הגידול, אולם הוא גרם לנער לנזקים רבים לרבות פגיעה בראיה שלו. בדיעבד הסתבר כי הגידול היה מולד וכי קופת חולים כללית שטיפלה בנער התרשלה מאחר והיא גילתה את הגידול באיחור, למרות שכבר בגיל 12 התגלו אצלו שני סימפטומים שיכולים להעיד על גידול בראש: ריבוי מתן שתן וכאבי ראש.

בית המשפט ייחס 20% מהנזק להיותו של הגידול מום מולד. לגבי 80% הנותרים, מאחר שלא היה ברור האם הנזק נבע גם כתוצאה מהרשלנות באיחור באבחון הגידול או רק כתוצאה מהניתוח עצמו, שלגביו לא נטענה רשלנות, קבע בית המשפט כי קופת החולים תישא באחריות למחציתו, כלומר, ל-40% מהנזק וזאת בהתאם לכלל הסיבתיות העמומה.

להנחת בית המשפט 40% הללו משקפים את הערכת הסיכויים לקיומו של הקשר הסיבתי, וזאת בשל העדר היכולת האובייקטיבית להוכיח, על פי מבחן ההסתברות, את הקשר הסיבתי שבין האיחור באבחון הגידול, לבין הנזק שנגרם עקב הניתוח.

דוגמא מעניינת נוספת ניתן למצוא בפסק הדין המרתק בהליך ע"א 9936/07 בן דוד נ' ד"ר אייל ענטבי אשר התנהל בפני בית המשפט העליון.

במקרה זה נדונה תביעת רשלנות רפואית בגין אי מתן הסבר להורים אודות ממצאי בדיקת סקירת המערכות שהעלו חשד לקיום תסמונת דאון בעובר, ואי הפנייתם לקבלת ייעוץ גנטי ועריכת דיקור מי שפיר בהתאם לכך.

בית המשפט קבע בהתאם כלל העמימות הסיבתית כי קיים סיכוי של 20% בלבד שההורים היו בוחרים לבצע דיקור מי שפיר ולהפסיק את ההריון לו הרופא היה נותן להם הסבר מלא אודות ממצאי הבדיקה. בהתאם לכך נפסק שעל הרופא לשאת ב-20% מהנזק שנגרם עקב כך.

בית המשפט העליון הכריע בדיון נוסף: לא עוד עמימות!

אולם, במסגרת פסק הדין שניתן ביום 29.8.2010 בתיק הדיון הנוסף שהתקיים בפרשת עדן מלול במסגרת הליך דנ"א 4693/05 בי"ח כרמל-חיפה נ' מלול, ביטל בית המשפט העליון את החלת דוקטרינת הסיבתיות העמומה והשימוש בכלל האחריות היחסית.

דעת הרוב בדיון הנוסף קבעה כי אין להכיר בחריג האחריות היחסית במקרים של סיבתיות עמומה, מאחר שתביעות נזיקין צריכות לשקף את הרעיון שעוולות נזיקיות הן עוולות שלמות, כך שאין חצי עוולה ואין שמינית נזק.

אימוץ כלל האחריות היחסית מביא להעצמה בלתי ראויה של שיקול הדעת השיפוטי, ובמקביל לצמצומה של הוודאות המשפטית. כתוצאה מכך, ההכרה בכלל האחריות היחסית בנסיבות של סיבתיות עמומה, מובילה למעשה להכרעות עמומות, בשעה שאין לכך מקום.

בהתאם לכך, בוטל פסק הדין שניתן בהליך ע"א 7375/02 בי"ח כרמל-חיפה נ' מלול.

קראו עוד בנושא: העברת נטל הראיה בתביעות רשלנות רפואית