המעמד המשפטי של דוחות ועדת הבדיקה בתביעת רשלנות רפואית

קבילות דוחות הוועדה לפני חקיקת חוק זכויות החולה

עד לשנת 1995 נהגו המוסדות הרפואיים לטפל באירועים רפואיים חריגים שהתרחשו בתוך כותליהם באמצעות ישיבות תחלואה ותמותה.

במסגרת ישיבות אלו נהגו להעלות לדיון כל מיני תקלות רפואות שהתרחשו בתוך כותלי המוסדות הרפואיים וזאת לצורך לימוד ולהפקת לקחים, ולעיתים אף מול עשרות עמיתים למקצוע.

ברם, מצב זה השתנה באופן דרמטי בעקבות פסק הדין של בית המשפט העליון אשר ניתן בשנת 1995 במסגרת הליך רע"א 1412/94 הסתדרות מדיצינית הדסה עין כרם נ' גלעד ואח'.  

תיק זה עסק במטופל שהובא לבית החולים הדסה עין כרם לאחר שהוא ניסה להתאבד ואשר הצליח לבסוף להתאבד במהלך אשפוזו בבית החולים.

בית החולים ביצע תחקיר פנימי לבדיקת נסיבות התאבדותו של המטופל, אולם הוא סירב להעביר את דו"ח התחקיר הפנימי למשפחתו של המטופל, בתואנה שהמדובר במסמך פנימי וחסוי.

המשפחה פנתה לבית המשפט בבקשה להורות לבית החולים להעביר להם העתק מדו"ח התחקיר הפנימי, ובית המשפט נעתר לבקשתם.

פסק הדין הבהיר שיש להבדיל בין מסמך פנימי שמטרתו העיקרית היתה הכנה לקראת משפט וזאת בין אם המשפט כבר היה תלוי ועומד ובין אם המדובר במשפט שהיה רק צפוי בעת הכנת המסמך שעליו יחול חיסיון משפטי, לבין מסמך פנימי שמטרתו העיקרית, אם בכלל, לא היתה הכנה לקראת משפט, כי אם למטרת הפקת לקחים בלבד ועליו לא יחול חיסיון משפטי, ויש לגלותו בפני המטופל ובני משפחתו.

לגבי מסמך התחקיר הפנימי שנדון בתיק גלעד, נקבע כי המדובר היה במסמך מהסוג השני ועל כן הוא אינו יכול להנות מחיסיון משפטי ויש להעבירו לבני משפחת המטופל.

פסק הדין דחה את טענת בית החולים לפיה החיסיון נדרש כדי למנוע פגיעה בתפקודן של ועדות בדיקה הפועלות בבתי החולים בישראל, וקבע כאמור שעל בית החולים להעמיד את מסמך התחקיר הפנימי לעיונה של משפחת המטופל.

ברם, וכפי שצויין גם במסגרת דו"ח מבקר המדינה לשנת 2011, פסק הדין בתיק גלעד הוביל בפועל להפחתה עד כדי הפסקה של ישיבות התחלואה והתמותה שהמוסדות הרפואיים נהגו לקיים לגבי אירועים חריגים שאירעו בתוך כותליהם וזאת עקב חששם שממצאי הדיונים יחשפו ויישמשו במסגרת הליכים משפטיים נגדם.

למותר לציין כי המדובר היה בתוצאה קשה ביותר, הואיל והיא פגעה מאד ביכולתם של המוסדות הרפואיים לבדוק את הכשלים שלהם ולשפר את אופן ההתנהלות שלהם על מנת להימנע מהישנות אותם כשלים.

קראו בהרחבה: חובת הדיווח של המוסדות הרפואיים על כשלים בטיפול רפואי

קבילות הדוחות והמסמכים לפי חוק זכויות החולה

גם המחוקק היה מודע לבעיה זו ולכן כאשר הוא חוקק בשנת 1996 את חוק זכויות החולה, שנה לאחר מתן פסק הדין בתיק גלעד בשנת 1995. בחוק נקבע כי יש להקים שני סוגים של ועדות: ועדת בדיקה וכן ועדת בקרה ואיכות וזאת לפי הכללים שיפורטו.

ועדת בדיקה

ועדה אשר מוקמת אד-הוק, לצורך בדיקת אירוע ספציפי וחריג כאמור בסעיף 21 לחוק. בהתאם לסעיף זה יש למסור למטופל את דו"ח הוועדה וכן את פרוטוקול דיוני הוועדה כפי שנסביר מיד.

דו"ח ועדת הבדיקה - סעיף 21(ב) לחוק קובע כי יש למסור את דו"ח ועדת הבדיקה למי שמינה את הוועדה, למטפל שעלול להיפגע ממסקנות הדו"ח וכן למטופל עצמו, למעט במקרה בו הדו"ח עלול לגרום לו לנזק חמור לבריאותו הגופנית או הנפשית או לסכן את חייו, כאמור בסעיף 18(ג) לחוק.

יחד עם זאת, סעיף 21(ד) לחוק קובע כי בית משפט רשאי להורות על מסירת על הדו"ח למטופל למרות האמור בסעיף 18(ג) לחוק וזאת במידה שהצורך בגילויו לשם עשיית צדק עדיף מן הענין שיש לא לגלותו.

הוראה כאמור יכול שתינתן במסגרת הליך שמתנהל בפני בית המשפט או על פי בקשה אשר תוגש לבית משפט שלום.

פרוטוקול דיוניה של ועדת הבדיקה - סעיף 21(ב) לחוק קובע כי פרוטוקול דיוני הוועדה ימסר רק למי שמינה את הוועדה ולמנכ"ל משרד הבריאות. כלומר ככלל, אין למסור אותו למטופל או למטפל.

יחד עם זאת, סעיף 21(ד) לחוק קובע כי בית משפט רשאי להורות על מסירתו גם למטופל ולמטפל, אם מצא כי הצורך בגילויו לשם עשיית צדק עדיף מן הענין שיש לא לגלותו, וזאת גם אם הפרוטוקול עלול לגרום למטופל לנזק חמור לבריאותו הגופנית או הנפשית או לסכן את חייו כאמור בסעיף 18(ג) לחוק.

הוראה כאמור יכול שתינתן במסגרת הליך שמתנהל בפני בית המשפט או על פי בקשה אשר תוגש לבית משפט שלום.

בנוסף, במידה ומנכ"ל משרד הבריאות החליט לפתוח בהליך משמעתי על פי דין או להגיש תלונה נגד אדם בשל חשד למעשה פלילי, הוא רשאי הוא להורות שהפרוטוקול ימסר לאדם המוסמך לצורך ניהול החקירה או ההליך המשמעתי, וכן למטפל שנגדו נפתח ההליך או הוגשה התלונה, וזאת כאמור בסעיף 21(ה) לחוק.

ועדת בקרה ואיכות

ועדה אשר מוקמת לצורך בדיקה של פעילות המוסד הרפואי ושיפור איכותו בנושא כללי מסויים, כאמור בסעיף 22 לחוק.

לדוגמא, ועדה אשר בוחנת נפילת חולים במהלך אשפוז, או זיהומים בבתי החולים. ועדת בקרה יכולה להיות מוקמת באופן חד פעמי, או דרך קבע. ועדות כאלו היו מוקמות גם לפני החוק, כך שהחוק למעשה בעיקר עיגן והסדיר את פעילותן.  

לגבי המסמכים של ועדה זו, קובע סעיף 22(ב) לחוק כי תוכן דיוניה, הפרוטוקול, כל חומר שהוכן לשם הדיון ושנמסר לה, סיכומיה ומסקנותיה, יהיו חסויים בפני כל אדם לרבות המטופל הנוגע בדבר, ולא ישמשו ראיה בכל הליך משפטי.

כלומר, המחוקק החליט לאזן בין הצורך לפעול בשקיפות ובהגינות מול המטופלים לבין הרצון לעודד קיום תחקירים פנימיים שוטפים ומתמשכים במוסדות רפואיים לשם תיקון טעויותיהם ושיפור איכותם וזאת באופן אשר קבע כי כאשר מדובר בוועדת בדיקה שנוגעת למטופל ספציפי יש להעביר לו את הדו"ח שלה ובנסיבות מסויימות, גם את פרוטוקול דיוניה.

לעומת זאת, כאשר מדובר בוועדת בדיקה שנוגעת להתנהלות המוסד הרפואי בנושא כללי אזי יוטל חיסיון מלא על מסמכיה, וזאת על מנת לאפשר למוסד הרפואי לחקור ולבדוק את תפקודו באופן שוטף, מבלי לחשוש כל הזמן מפני הצורך לחשוף בפומבי את ממצאי בדיקותיו, וכן מבלי לחשוש כל הזמן מפני הגשת תביעה משפטית נגדו בהסתמך על ממצאי בדיקותיו.

כך הסביר ח"כ יוסי כץ, יושב ראש ועדת העבודה והרווחה של הכנסת במועד חקקית חוק זכויות החולה, את האבחנה הנ"ל:

"נושא שנדון בצורה מאוד מאוד רצינית הוא הנושא האחרון... ועניינו ועדות בדיקה וועדות בקרה ואיכות. עליכם לדעת, שכל בתי-החולים במדינת ישראל ובמדינות נאורות בעולם יש בהם ועדות בקרה ואיכות שפועלות באופן שוטף – בכל בתי-החולים. בוועדות האלה, בכל מקום שבו הן קיימות, יש חיסיון, והרופאים יכולים לומר מה שהם רוצים ללא פחד שמשהו יודלף, ללא פחד שיאשימו אותם שהם פוגעים בחבריהם. והמטרה של ועדות הבקרה והאיכות היא לשמור על הרמה הרפואית.

לפי הצעת החוק שהוגשה לקריאה הראשונה היו הוועדות האלה חסויות באופן מוחלט. כל מה שנאמר בהן, כל מה שנכתב, כל המסקנות, כל העובדות שנקבעו על-ידי הוועדות – הכול היה חסוי. אנחנו מציעים כללים אחרים. אנחנו מבדילים לגבי ועדות בדיקה שממנה מנהל מוסד רפואי או מנכ"ל משרד הבריאות כאשר יש תלונה... כל הממצאים והמסקנות של ועדות בדיקה כאלה יעמדו לרשות המטופל, הוא יקבל אותם... אם הוא ירצה לקבל את הפרוטוקול של ועדת הבדיקה – פנויה הדרך לבית-המשפט ... בחרנו באיזה שביל זהב: לא כמו בקריאה הראשונה, חיסיון מוחלט, אבל חיסיון שמבטיח את התקינות של העבודה שלהן, דבר שיעלה וישפר את הרמה הרפואית".

כלומר, החיסיון החלקי שהחוק העניק לפרוטוקול ועדת הבדיקה וכן החסיון המלא שהוענק למסמכי ועדת הבקרה, התבסס על התפיסה לפיה חיסיון זה נדרש לקידום ולשיפור הרפואה בישראל.

הוסבר כי ללא חיסיון הרופאים המעידים בוועדות יהיו חשופים לפגיעה בשמם הטוב, בפרטיותם ובעיסוקם, מה שיפגע בנכונותם להביע דעותיהם בוועדות באופן חופשי, ובכך למעשה לא תופק התועלת הנדרשת מדיוני הוועדות.

קראו בהרחבה: היבטים משפטיים ברפואה   על ועדות בקרה ואיכות

קבילות הדוחות והמסמכים לאחר חקיקת חוק זכויות החולה

כאמור לעיל, החוק מבדיל בין דו"ח ועדת הביקורת לפרוטוקול דיוני ועדת הביקורת.

כאשר מדובר בדו"ח הוועדה, ככלל, יש למסור למטופל וזאת מבלי שהוא יצטרך לפנות לבית המשפט לשם כך, למעט במקרה בו הדו"ח עלול לסכנו, שאז עליו לפנות לבית המשפט לשם כך.

לעומת זאת, כאשר מדובר בפרוטוקול דיוני הוועדה, ככלל, אין למסור אותו למטופל כך שעליו לפנות לבית המשפט בבקשה שיורה למסור לו את הפרוטוקול, ולהוכיח בפניו שהאינטרס של גילויו לשם עשיית צדק גובר על האינטרס של אי גילויו.

באופן כללי, כאשר מטופלים פנו לבית המשפט לאחר חקיקת חוק זכויות החולה בשנת 1996, בבקשה להורות למסור להם העתקים מפרוטוקול דיוני ועדות הבדיקה, בתי המשפט נטו בתחילה להיעתר לבקשות אלו.

אולם, מצב זה השתנה עם מתן פסק הדין של בית המשפט העליון בשנת 2005 בתיק ע"א 4708/03 לילי חן נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות.

תיק זה עסק במטופל שנפטר במהלך אשפוזו בבית החולים תל השומר, בשל זיהום שהוא לקה בו לאחר שהוא עבר ניתוח בבית החולים.

בית החולים הקים ועדת בדיקה לבדיקת נסיבות פטירתו של המטופל על מנת לבחון האם היתה רשלנות רפואית בניתוח ובטיפול שניתן למנוח, ומסר לבני משפחתו את דו"ח הוועדה, אשר הצביע על קיומה של רשלנות לכאורה במקרה זה.

בני המשפחה פנו לבתי המשפט השלום והמחוזי בבקשה להורות לבית החולים למסור להם גם את פרוטוקול דיוני הוועדה, בהתאם לסעיף 21(ד) לחוק זכויות החולה, אולם הם נדחו על ידי שניהם. למרות זאת, בני המשפחה התעקשו והגיעו גם עד לבית המשפט העליון לשם כך.

במסגרת הערעור שהוגש, גם בית המשפט העליון דחה את בקשת בני המשפחה, בקובעו כי הם לא הצביעו על שיקול קונקרטי ממשי אשר מצדיק את גילוי הפרוטוקול לשם עשיית צדק ולשם הוכחת התביעה שלהם, וכי ממילא הם לא הוכיחו שהצורך בגילוי הפרוטוקול לשם עשיית הצדק עדיף מן העניין שיש לא לגלותו.

פסק הדין ציין כי האיזון הסטטוטורי שמעוגן בסעיף 21(ד) לחוק זכויות החולה, קובע באופן עקרוני שבית המשפט רשאי להורות על גילוי פרוטוקול הדיונים של ועדת בדיקה רק אם הוא מצא שהצורך בגילויו לשם עשיית צדק עדיף מן הענין שיש לא לגלותו.

בכך ביקש המחוקק לאזן בין אינטרס עשיית הצדק במסגרת הליך שיפוטי, לבין אינטרס הציבור בקידומה ובשיפורה של הרפואה בישראל. כלומר, הכלל הוא שאין לגלות את הפרוטוקולים, כך שגילויים יהא בגדר החריג בלבד.

בהמשך לכך, קבע פסק הדין כי אינטרס גילוי הפרוטוקול לשם עשיית הצדק יגבר על אינטרס אי גילוי הפרוטוקול לשם שיפור הרפואה וקידומה, רק כאשר תתקיים אפשרות סבירה לפגיעה ממשית בעשיית הצדק אם הפרוטוקול לא יגולה, דהיינו, רק כאשר לגילוי הפרוטוקול תהא חשיבות של ממש להכרעה במחלוקות בין הצדדים.

אולם, במקרה דנן, בני המשפחה קיבלו לידיהם את דו"ח הוועדה והרשומות הרפואיות ואילו בקשתם לקבלת פרוטוקול הוועדה מבוססת רק על התקווה שיימצאו בפרוטוקול ראיות נוספות לחיזוק תביעתם.

בית המשפט העליון קבע כי תקווה זו איננה מצדיקה את חשיפת הפרוטוקול תוך פגיעה באינטרס החיסיון ועל כן בקשתם נדחתה.  

פסק הדין בתיק לילי חן חולל מפנה בגישת הפסיקה, באופן לפיו במרבית פסקי הדין שניתנו לאחריו, לא נענה בית המשפט לבקשות לגילוי מסמכים שהוגשו בפניו.

המקרים החריגים בהם בית המשפט בכל זאת נעתר לבקשות הללו, היו כאשר לא נמצאה התאמה בין דו"ח הועדה לפרוטוקול דיוניה, או כאשר התשתית הראייתית שנמצאה בדו"ח הוועדה היתה דלה לצורך הוכחת התביעה.

יחד עם זאת, פסק הדין בתיק לילי חן לא חולל מפנה של ממש בכל הקשור לגבי הקמת ועדות בדיקה כשלעצמן, כך שההגנה שניתנה במסגרתו לפרוטוקולים של דיוני ועדות הבדיקה לא עודדה את בתי החולים להקים ועדות בדיקה מיוזמתן.

כך עולה מדו"חות מבקר המדינה לשנת 2011 ולשנת 2014, שגם המליצו כי על משרד הבריאות ועל המוסדות הרפואיים לקבוע נהלים המחייבים את המוסדות לבצע תחקירים סמוך לאחר אירוע חריג ומבהירים כיצד לבצעם.

נכון לחודש אוגוסט 2018 לא ברור עדיין עד כמה הנחיותיו של מבקר המדינה בעניין זה אכן יושמו בפועל עד כה.

קראו עוד בנושא: מה היא רפואה מתגוננת ומה ניתן לעשות מול התופעה?