פורום רשלנות רפואית

בוקר

אבא שלי מאושפז במחלקה פנימית בבית חולים במרכז הארץ בגלל בעיות בריאות די קשות אחרי ניתוח שעבר באותו בית חולים. אני לא כותבת את שם בית החולים בשביל לא לעורר פאניקה מיותרת. התברר לנו אתמול כי הכניסו לאותה מחלקה אדם חולה קורונה שלא היה איפה לאשפז אותו בגלל מצוקה של מיטות אשפוז. סגרו לו חדר עם דלת ניילון והוא מאושפז בבידוד על פניו. מצד שני, הוא נמצא במחלקה עם אנשים מבוגרים (אבא בן 83) שהם האוכלוסיה הכי פגיעה לנגיף הקורונה. עשינו המון רעש בנחלקה ודיברנו עם הפרופ' שמנהל את המחלקה, כאשר בין השורות הבנו שהוא עצמו לא ממש מרוצה מהמצב וכי זאת החלטה שהונחתה עליו מלמעלה. השאלה מה האחריות של בית החולים / משרד הבריאות במקרה כזה? מה יקרה אם חס ושלום אבא שלי או אדם מבוגר אחר שמאושפז במחלקה הפנימית ידבק בקורונה, כאשר ברור שהנגיף הזה קטלני לאוכלוסיה מבוגרת.

האם יש משהו שאפשר לעשות לפני שיקרה אסון חס וחלילה?

שלום רב,

במחלקות פנימיות מאושפזים בשגרה חולים במחלות מדבקות כאשר מופעל לגביהם נוהל של בידוד מיתר החולים - החלפת כפפות וביגוד מגן של הצוות, איסור יציאה מהחדר וכו'.
איני בטוח שמחלת הקורונה שונה משמעותית ממקרה זה שכן חלק מהמחלות המדבקות האחרות אף הן מסכנות אנשים מבוגרים עם מערכת חיסון מוחלשת. הפורום אינו מיועד לייעוץ רפואי ואיני מומחה למחלות זיהומיות אולם זו הערכתי מהכרותי את מערכת הבריאות.
ניתן להערכתי לנסות לפנות אל מנהל בית החולים ולבקש פגישה בעניין זה ויתכן וזה יסייע.

בברכת בריאות,
עורך דין עופר סולר

הנה זה בא. מנהלת מחלקה בבית החולים איכילוב בתל אביב נדבקה בקורונה והדביקה גם את בעלה ולכו תדעו כמה מהמאושפזים התמימים במחלקה הפנימית באיכילוב, שאותה מנהלת אותה רופאה שנדבקה. אז נכון שאין ברירה כנראה, אבל עכשיו אנשים תמימים שאושפזו בבית החולים איכילוב במחלקה הפנימית, בגלל בעיות בריאות שלא קשורות לקורונה, יגיעו למצב של הדבקה בגלל אוזלת היד של מערכת הבריאות וקבלת החלטות שגויות, שכנראב יעלו בחיי אדם כבר מהימים הקרובים. רשלנות מערכתית. אין מילים. תרחישי האימה מתגשמים ונקווה שמישהו שם למעלה יסיק מסכנות ויפריד את חולי הקורונה משאר המטופלים בבתי החולים, כמו שעושים בבית חולים תל השומר. פרופ' רוני גמזו נרדם בשמירה. לא מתאים למי שניהל את משרד הבריאות במשך כל כך הרבה שנים ובהצלחה רבה.

בשבועיים האחרונים הגעתי כמה פעמים לתל השומר עם צירים מוקדמים וקצת מצוננת. כל פעם התפתחו צירים, הגענו למיון יולדות ואחרי כמה שעות הכל נרגע וחזרנו הביתה, עד פה הצוות היה מדהים (תמיד המלצנו על תל השומר בכל מה שקשור ללידות). בשבוע שעבר הגענו שוב מאותה סיבה וראו שאני קצת חולה ושלחו אותי לכל מיני בדיקות ליתר ביטחון. באחת הבדיקות יצא שיש חשד לשפעת והחליטו לתת לי אנטיביוטיקה (כמובן שכולנו מחוסנים, השנה ובכל שנה). אחרי 4 ימים עם אנטיביוטיקה כשאני כבר מרגישה מעולה, לא משתעלת (ולא היה חום אפילו פעם אחת), הגעתי שוב עם צירים וילדתי תינוקת מתוקה בלידה מדהימה בשעה 22:00 בלילה.

עברנו למחלקת היולדות ובילינו שם את הלילה. בבוקר, הכל התהפך. מישהו פתאום החליט שבגלל שהיה לי חשד לשפעת כמה ימים קודם, אני נשלחת לבידוד ואם אני רוצה לראות את התינוקת אז חייבים לבודד גם אותה. בשלב הזה אני כבר בריאה וכבר על אנטיביוטיקה, ולא מדבקת. אפילו לא היה לי חום, אפילו פעם אחת בכל הפעמים הרבות שמדדו לי.

מפה מתחיל סיוט!! הכניסו אותי לחדר קטן ומאולתר, מרוחק מהמחלקה עם שלט על הדלת ״בידוד נשימתי״. אסרו עלי לצאת מהחדר, נאמר לי שעושים לי עוד בדיקה ולאחריה אם ייצא תקין אוכל לעלות למלונית. נכנסתי לחדר בשעה 11:00 בבוקר, רציתי להתקלח, בכל זאת ילדתי בלילה לפני - ולא היו מים חמים! יואב הלך להביא לי אוכל מחדר האוכל כי לא נתנו לי לצאת מהחדר וחזר בלי כי כלום כי האוכל פשוט נגמר (!) וככה העברנו עד הערב. בערב יצאתי כדי לבקש להגיע לחדר האוכל בערב ולהתקלח, בכל זאת כמעט 24 שעות מהלידה ולא איפשרו לי לצאת. צעקו עלי שאני מסכנת את כל המחלקה. ביקשתי לפחות מקום להתקלח, אמרו שידאגו לי ולא דאגו (בנתיים 24 שעות מהלידה מקבלת צעקות, אין אוכל נורמלי ואין מקלחת).

ב3:30! בלילה! אחרי שסוף סוף הצלחתי להרדם וגם התינוקת, נכנסת אחות לחדר, עם מסכה על הפנים, פותחת את האור ומעירה את שתינו ומכריזה שהיא באה לבדוק לי ולילדה חום בגלל שאנחנו חולות! מדדה לי חום (אין) באה למדוד לנוגה (בת יום כן?) שכמובן צורחת תוך כדי הבדיקה. אחרי דקה אני שואלת אותה למה לוקח הרבה זמן למדוד לה חום והיא עונה שהיא לקחה מדחום כספית כי לא היה רגיל וייקח לה 7 דקות למדוד חום. שאלתי למה לא עם מדחום מהיר?
ענתה: זה מה שהבאתי
אני: אפשר להביא רגיל?
אחות: חוזרת ומביאה מדחום רגיל, מודדת לה חום, רואה שאין חום, זורקת את המדחום לעריסה שלה ואומרת שהמדחום נגוע ולכן לא ישתמשו בו שוב בבית חולים אז שניקח אותו איתנו ויצאה מהחדר.

עוד על התנאים בחדר שבו הכריחו אותנו לשהות 40 שעות בלי לצאת, אני אחרי לידה ותינוקת בת כמה שעות:

- מזגן על קירור בלי אפשרות לכבות או לכוון. רק שמיכה אחת (יואב ישן לידי לבוש מעיל)
- מקלחת לא שמישה, אינסטלטור שהבטיחו שיגיע כמובן שלא הגיע. לא התקלחתי מהלידה עד שהגעתי הביתה אחרי שלושה ימים
- טלוויזיה לא מחוברת
- לא ניקו את החדר אפילו פעם אחת. לא שטפו, לא פינו פחים, לא החליפו מצעים
- כפתורי המצוקה / קריאה לאחיות היו תקולים ולכן ניתקו אותם. ולי אסור לצאת מהחדר כדי לקרוא לאף אחד (וגם אם אני פותחת את הדלת אז צועקים עלי)

- הדרך היחידה לקרוא לאחות זה לשלוח את יואב ללכת עד לתינוקיה בצד השני של הבניין ולהתחנן שאחות לא תשכח להגיע אלינו כי אנחנו לא יכולים לצאת (ספוילר: תמיד שכחו)
- תריס מוחזק במקומו על ידי בקבוקי מים, פתוח באופן קבוע בלי וילון או דרך לסגור אותו כדי להחשיך או כשאני מניקה. והכי גרוע זה הפועלים שעבדו באותה קומה מחוץ לחלון הפתוח באופן קבוע במשך כל היום. WTF?

נפלא להניק ככה.

- אף אחד לא טרח להסביר לנו על הנהלים של ה"בידוד".

ותוך כדי אני צריכה לדאוג לילדה בתוך החדרון המצ'וקמק הזה, להניק אותה ולקבל את המשפחה (אורחים לא מורשים להיכנס).

בבוקר שוב באו עם תלבושת ומסכה למדוד חום שאין לנו ואמרו שישחררו למלונית אבל לא לפני 14:00 (עדיין באותו חדר קטן עדיין בלי מקלחת מהלידה!) ביקשתי שיבדקו מה קורה עם כל הבדיקות ומה עם להעביר למלונית אז צעקו עלי שרק ב14:00 ולפני זה שלא אצא מהחדר כי אני מסכנת את כל המחלקה.

ב14:30 הגיעו לשחרר אותנו למלונית. סוף סוף אחרי ששוחררנו והתמקמנו במלונית (סוף סוף אוכל!), הרופא שאישר לנו לעלות למלונית התחרט בדיוק והיינו צריכים לעזוב.

סיכום:
ילדתי ביום שלישי ב22:30 וביום חמישי ב17:30 ״שוחררתי״ עדיין בלי מקלחת, בלי לצאת מחדר מגעיל אחד, עם המון צעקות ויחס משפיל.

אני חייבת לציין שברור לי שיש נהלים שמטרתם שמירה על בריאות היולדות והתינוקות, וכמובן שזה הכי חשוב! אבל זה לא אומר שצריך לעשות את זה בצורה לא אנושית ובתנאים מזעזעים לאישה שהרגע ילדה ולתינוקת שצריכה להעביר ככה את השעות הראשונות של החיים שלה.

ושוב צריכה לציין לטובה את הצוות הנפלא במיון יולדות, בחדרי לידה ובתינוקיה.

אגב, הפיתרון שלנו: כדי בכל זאת לנוח יומיים ולצבור כוחות, בכל זאת כבר שבוע וחצי עם צירים ויומיים אחרי לידה, ברחנו משם והלכנו למלון מפנק במיוחד שקיבל אותנו מדהים ושידרג אותנו בלי שביקשנו כי ראו שבאנו עם תינוקת בת יומיים. אנחנו פה בלי תמיכה של אחיות בלי מלונית ואחרי המון נזיפות ויחס משפיל.

שלום,

תודה על השיתוף בחוויה גם אם אינה מוצלחת. אין לי ספק שהקוראות תמצאנה עניין בדברים.

בברכת בריאות ונחת,
עורך דין עופר סולר

הזיה מוחלטת... חבל שאי אפשר לתבוע את תל השומר על דבר כזה... אני לא מבינה למה בידדו אותך? מה זה חשד לשפעת? בדיקת שפעת נעשית עם קיט פשוט ואני אישית מכירה את המעבדות בתל השומר ואת מיכל מנדלבוים האחראית ובדיקה היא ממש פשוטה ומהירה.

אני פשוט בהלם. מעבר לכך, אם קיבלת אנטיביוטיקה והתחלת להרגיש יותר טוב, זה סימן שהיה זיהום חיידקי ולא נגיפי (שפעת זה נגיף). נשמע מאוד מאוד לא תקין מה שעברת, הייתי מתחילה לנסות לקבל תשובות, כי ברור ששמירה על בריאות הציבור זה במקום הראשון, אבל לעשות את זה בצורה מכובדת, תוך קבלת הסברים מלאים ושקיפות זה מינימלי.

אנחנו בני אדם.

אויש נורא!

אני ילדתי לפני פחות משנה בתל השומר, לידה שלישית ברוך ה׳.

ומה שעברתי שם היה סיוט חיי, המרדים לא נתן אפידורל במקום הנכון ומרגע לרגע הצירים רק התעצמו, התחננתי שיבוא לעזור לי ולהוסיף עוד אפידורל ולא משנה כמה הוא הוסיף, כל האיזור היה עירני בטירוף, יכולתי לרוץ ולקפוץ מרוב שהכל היה חי.

לא רציתי מראש ניתוח קיסרי וילדתי לידה טבעית. ראיתי את אלוקים מרוב כאבים, למרדים קראו אנדריי בחור צעיר בלי ניסיון כנראה.

ראו הוזהרתם מפני רשלנות רפואית של בית חולים תל השומר - זו היתה החוויה הכי נוראית שעברתי אי פעם ואני בטראומה רצינית מאז. אני לא יודעת מה לגבי בתי חולים אחרים אבל לא אחזור לבית החולים תל השומר אפילו לא עם כאב שיניים.

מפחיד מה קורה בחדרי לידה שלנו.

לפני 5 שנים עברתי ניתוח אורטופדי במפרק כף היד על ידי מומחה רפואי מיוחד, במימון של הביטוח הרפואי הפרטי שלי ולא דרך קופת חולים. בגלל רשלנות בטיפול במקום החתך כל האצבעות היו קפוצות ולא הייתה אפשרות בכלל לפתוח אותן.

הייתי אצל מרפאה בעיסוק חצי שנה כמעט, עד שהאצבעות חזרו לתפקד, עדיין התנועה בפרק היד קצת מוגבלת... וגם לי יש נפיחות רצינית. רציתי לדעת אם אתם מכירים וטיפלתם במקרים כאלה והאם יכול להיות שאני צריכה להגיש תביעה?

בטי שלום,

על פניו נראה כי במקרה מצריך בהחלט בירור רציני באשר לניתוח שעברת - כדי להעריך אם הנק שנגרם מקורו בהתרשלות יהיה צורך לקבל את מלוא התיעוד הרפואי ולהתייעץ עם מומחה רפואי מתאים בתחום האורטופדית כף יד. את מוזמנת ליצור עמנו קשר טלפוני לקבלת הסבר וייעוץ.

בברכה,
עורך דין עופר סולר

היי , לפני כשבועיים הגעתי לרופא עור בקופת חולים מאוחדת עם כתם קטן שהיה לי בפנים .
הוא לטענתו אמר שזה משהו אסתטי וקרא לזה "סבוריה" .
אמר שאפשר להשאיר את זה ככה כמו שזה או לשרוף את זה עם חנקן.
רציתי להיפטר מזה ולכן אמרתי לו לשרוף לי את זה עם החנקן .
עד עכשיו יש לי צלקת שגם אחרי ששמתי משחות ותכשירים אחרים נגד צלקות לא יורדת .
חשוב לי לציין שהרופא לא ציין בשום צורה שלאחר השימוש בחנקן יש אופציה לצלקת !
האם אפשר לתבוע על דבר כזה ואם כן מה צריך לעשות ?

שלום רב,

מבלי חלילה להקל ראש בענין אם מדובר על סימן או צלקת שתחלוף איני בטוח שתביעה במקרה זה תהיה כלכלית שכן תביעת רשלנות רפואית מחייבת חוות דעת אשר עלותה אינה מבוטלת. שבועיים הוא בדרך כלל פרק זמן קצר מכדי להעריך אם מדובר בצלקת קבועה. ככל שיוותר נזק קבוע ניתן יהיה לשקול תביעה.

בברכת בריאות,
עורך דין עופר סולר

בוקר טוב לעורכי הדין

עברתי ניתוח להסרת גידול הורמונלי ולאחר תקופה קצרה הגידול חזר, היום הייתי בבדיקה אצל כירורג שטען שהרופאים לא הוציאו בניתוח את כל הגידול עד הסוף האם ניתן לתבוע על זה והאם זה נחשב רשלנות רפואית לפי החוק?

שלום רב,

עצם העובדה שהניתוח לא הצליח ולא השיג את מטרתו בוודאי מצריכה בירור מדוע וכיצד זה קרה אולם אינה בהכרח מעידה בוודאות על התרשלות.
כדי להעריך אם הותרת חלק מהגידול בניתוח יכלה להימנע על ידי נקיטת זהירות יתר, אמצעים טכנולוגיים כאלו או אחרים וכו' יהיה צורך לקבל את מלוא התיעוד הרפואי ולהתייעץ עם כירורג מומחה בתחום.
כדאי בשלב ראשון לפנות אל עורך דין מנוסה בתחום הרשלנות הרפואית לקבלת הערכה ראשונית של המקרה וסיוע בקבלת מלוא התיעוד.

בברכה,
עורך דין עופר סולר

שלום

חשבתי הרבה זמן אם לכתוב אבל אני חושבת שתוכלו לעזור. כתבתי פה חתיכת מגילה אז תודה מראש למי שיקרא.

לפני שנה ותשעה חודשים ילדתי את הבת שלי בבית חולים כרמל בחיפה. נתחיל בלומר לכן שהיא בסדר גמור ואפילו יותר מזה למרות מצוקה עוברית ומצב של סכנת חיים אמיתית בלידה - שלא תדאגו אחר כך.

כשהגעתי הסברתי כמה חשובים לי כמה דברים- אפס הפרדה, עור לעור, השהיית ניתוק חבל הטבור, הנקה כמה שיותר קרוב ללידה וכל המיילדות (היו לי 4) הביעו הסכמה מלאה לכל מה שביקשתי, לפחות בשלב הזה, וגרמו לי להרגיש שאני בידיים טובות.

הלידה הפסיקה להתקדם אחרי שקיבלתי אפידורל בפתיחה של 5 ס"מ ושאלו אותי אם אני מסכימה שינקבו את מי השפיר (ככה קוראים לזה??) לא הסבירו לי מה המשמעות של זה. קצת אחרי התחילו לחשוד שהמים מקוניאלים ולא הסבירו לי מה זה אומר, נכנסתי לגוגל, בעודי בחדר הלידה, והבנתי שיכול להיות שהעוברית במצוקה. אף אחד לא סיפר לי כלום וכששאלתי מה עושים הם אמרו שאין ירידות בדופק ושהכל נראה תקין בנתיים מלבד לעניין המים. כדי להיות בטוחים חיברו מוניטור לראש שלה- גם את זה לא ממש הסבירו לי למה או איך או מה המשמעות- אני מציינת את זה כי אחרי הלידה ראיתי שיש לה פצע בראש- אחד מהתהליכים הללו- ניקוב מי השפיר או הצבת המוניטור פשוט פצעו אותה...

בשלב צירי הלחץ הייתי בהתחלה רק עם המיילדת, אז ראינו שיש ירידות בדופק בזמן הצירים ושיכול להיות שמשהו לא תקין עם חבל הטבור. הגיעו כמה רופאים וביניהם רופאה צעירה יחסית שאמרה למיילדת- לא לי (דיברה מעל הראש שלי כל הזמן) שהיא תעשה קצת לחיצות כדי לעזור לעוברית לרדת (היא קראה לזה בשם שלא אמר לי כלום אז לא זוכרת איך). במהלך הציר היא לחצה עם המון המון כוח במרום הבטן שלי, אני זוכרת שזה כאב לי יותר מכל הלידה ביחד, ואחר כך היו לי ממש סימנים כחולים וכאבו לי הצלעות בטירוף. זה גם כמובן לא עזר אלא רק הפריע לי לנשום וביקשתי ממנה שתפסיק. בכתבה שהייתה לפני שבועיים בערך על "אלימות מיילדתית" הבנתי שזה הליך מסוכן מאוד ושהוא לא חוקי ברוב מדינות המערב (לא צוין שם אם זה חוקי בארץ) מכיוון שפוטנציאל הפגיעה שלו בעובר עצום...

כשהקטנה סוף סוף יצאה היא הייתה נפולה לגמרי, לא זזה, לא בכתה- הדבר הכי מפחיד שאפשר לדמיין. המיילדת (הבאמת מדהימה) אמרה לי- אני מצטערת, אני לא יכולה להשהות את חיתוך חבל הטבור וישר נתנה אותה לצבא של רופאים שחיכה לה- התינוקת שלי שאפה מהמים המקוניאלים (המזוהמים) לתוך הריאות שלה והיה צורך בהתערבות שלהם. תוך כמה דקות (שנראו כמו נצח) היא התחילה לבכות והוציאו אותה מהחדר שלי לעמדת טיפול בחוץ- ביקשתי מאמא שלי ומבעלי שהיו איתי שילכו איתה ואמא שלי אמרה שהיא תלך ושבעלי ישאר איתי, שלא אשאר לבד. עדיין לא נתנו לי להחזיק אותה ולא ראיתי אותה מעבר לשתי שניות שלקח למיילדת לחתוך את חבל הטבור. כעבור כמה דקות נכנסה אמא שלי ואמרה שהקטנה ממש בסדר, שהיא צורחת וזזה ושצריך להשאיר אותה שם קצת ושלא אדאג. אחרי שהוציאו את השליה ותפרו אותי הביאו אותה אלי עטופה בבגדים- לכמה דקות כי הם רצו לחבר אותה למכשיר מוניטור ולשים אותה בחימום. לקחו לי אותה ממש מהר ושלחתי את בעלי איתה, שלא תהיה לבד.

אותי הוציעו מחדר הלידה למסדרון, קצת לפני שלקחו אותה. לא ברור למה- לא היו עוד יולדות בכל המחלקה! רק אישה אחת ילדה איזה שעה לפני וזהו, לא הגיעה מישהי חדשה בזמן הזה כך שלא היו צריכים להוציא אותי. השעה הייתה 3 בלילה וההורים שלי היו חייבים ללכת- ככה נשארתי, אישה אחרי לידה, בלי תינוק בידיים, בלי בעלי, בלי השגחה, בחושך במסדרון של בית החולים. אני לא יודעת אם אני מצליחה להעביר לכן כמה קשה זה היה לי- הרגשתי שאני מאבדת את זה- הדיסוננס היה כל כך ברור לי שממש הייתי צריכה להרגיע את עצמי שאני לא מאבדת את זה ושהכל יהיה בסדר ממש עוד מעט- אראה את הבת שלי ואניק אותה בפעם הראשונה והכל יהיה בסדר. כשלקחו אותי למחלקת יולדות ביקשתי ללכת לתינוקיה לראות אותה, כי היא הייתה צריכה להיות בשולחן חימום הזה, ובחוסר חשק ממשי, נתנו לי להיכנס. ישבנו לידה קצת ושאלתי אם אוכל לנסות להניק אותה. נתנו לי אותה וניסיתי, לידה ראשונה וזה וחווית הנקה ראשונה, עשיתי את מה שנראה לי טבעי וזה לא ממש הצליח, האחות בתינוקיה שאלה אותי אם זו תינוקת ראשונה ושאמרתי שכן היא פשוט תפסה לי את הפטמה ומשכה ועיסתה אותה בצורה כמעט תוקפנית. מצד אחד ידעתי שזו לא העבודה שלה להסביר לי מה עושים, ומצד שני, זה היה נורא. בסוף הצלחתי (זה ישמע מצחיק אבל הרגשתי תחושה של דה-ז'ה-וו, כאילו הנקתי פעם בחלום והגוף שלי ידע מה לעשות בלי שאמרתי לו) התינוקת התחברה וינקה ואני בכיתי... גם עכשיו אני בוכה כשאני חושבת על זה. היא המשיכה להיות יונקת מצטיינת עד לגיל שנה וחודש, אז פשוט נגמר לי החלב...)

רציתי שהיא תישאר איתי באפס הפרדה אבל האחיות הסבירו לי שהיא חייבת השגחה על הנשימה שלה בגלל מה שקרה בלידה ונשלחתי בחזרה לחדר שלי. קיבלתי אותה בחזרה רק ב7 בבוקר כשהיא הייתה רעבה, באתי לקחת אותה והיא בכתה בטירוף. הסתכלתי מסביב וראיתי מלא תינוקות, חלקם בוכים, חלקם עם פליטות על הסנטר- שפשוט לא ניקו, ורציתי לקחת אותה משם ולברוח. באמת לא החזרתי אותה לתינוקיה אחר כך בכלל- באתי איתה לבדיקות שעברה ולא הסכמתי להיפרד ממנה בשום פנים ואופן.

לסיכום, אני מרגישה שעברתי טראומה- לא דווקא בגלל בית החולים או הצוות, אלא בגלל הנסיבות. אני בהריון שני ואני מתה מפחד שמשהו מהדברים האלו יחזור על עצמו.

אני מחפשת תיקון. האם כדאי לי לתת לבית החולים כרמל עוד סיכוי או שעדיף בית חולים אחר בחיפה כמו רמבם לדןגמא? לוגיסטית הוא הכי קרוב אלינו ויהיה הכי קל להסתדר עם הילדה שלנו בזמן שאני מאושפזת- אבל, שוב, מתה מפחד שיקרו לי שוב חלק מהדברים שקרו בלידה של הגדולה שלי. יש לכם עצות? תודה בכל מקרה אם קראתם עד לכאן...

שלום,

תודה על השיתוף בחוויה האישית של הלידה, אני בטוח שהקוראות תמצאנה בו עניין.

ההליך של לחץ על הבטן כדי לקדם את הלידה מוכר בשם לחץ פונדאלי או הנקיטה על שם קריסטלר kristeller maneuver זהו הליך שנוי במחלוקת אשר עלול לפי מחקרים לגרום לקרע של הרחם ואכן בחלק מבתי החולים הוא אסור.

שמח שהתוצאות של הלידה מוצלחות, לעניין המלצות על בתי החולים אני לצערי מנוע מלהגיב כאן.

בברכת בריאות ונחת,
עורך דין עופר סולר

הגדירו אותי הריון בסיכון גבוה בגלל מיגרנות המיפלגיות (עם שיתוק זמני) ומשבוע 33 מוניטור לא מספק ומדאיג.

שבוע 38+ 5, אני מגיעה למיון יולדות עם הרגשה כללית לא טובה, הפחתה בתנועות וכאבים בכל הגוף. מיד נכנסת לעשות מוניטור עוברי של כמה שעות ארוכות, הדופק של העובר מאוד מאוד גבוה (190-220) מחליטים על זירוז לידה ויילוד במיידי.

יש לי שפעת, מתחילים בטיפול של tamiflu. מסכה על הפנים. בידוד.

אנחנו עוברים לחדר לידה, הדופק של העובר מתייצב אחרי כמה שעות ואנחנו יכולים לעבור למחלקה כדי לחכות שם לצירים. שוב בידוד, הפעם עם עוד הריוניות עם שפעת. ממש חגיגה בחדר. 15 שעות, הבלון לא משפיע, מחליטים על סוג זירוז אחר לפני שמכניסים אותי שוב לחדר לידה. מכניסים פרופס, מחכים.

12 שעות עברו, מתחילה סוף סוף להרגיש צירים.

מקלחות, עיסויים, מנוחה, הרפיה.

בודקים פתיחה, כלום. צוואר אחורי מאוד.
לא מתייאשים, ובכל זאת הצירים מתחזקים ומצטופפים. בכל ציר מוציאה קול, מרגישה שאני מתקדמת. בודקים אותי שוב לאחר שעתיים, פתיחה 5/6. מסתבר שלא הצליחו לבדוק כמו שצריך בבדיקה הקודמת בגלל הצוואר האחורי מדי. עוברים לחדר לידה. בידוד.

הדופק עדיין יציב, מאפשרים תנועתיות עם מוניטור עוברי רציף. הצירים קצת נרגעים ונעלמים, יש שפעת אז מתחילים פיטוצין.

הצירים חוזרים, הם מאוד חזקים אבל בכל ציר עושה תרגיל של שיטת אמית ואני לא מרגישה כאב, אני מצליחה להעביר את הצירים ברוגע.

הדולה המדהימה שמלווה אותי ואת בעלי, נוגעת, מרגיעה, מעודדת, מחבקת, עושים ביחד תרגילים של ספינינג בייביז ושל שיטת אמית.
מקבלת כל ציר באהבה, ברוגע ושלווה. מזמנת את הציר הבא להגיע. הצירים ממשיכים להתגבר והמוניטור לא מצליח לקלוט את דופק כמו שצריך כשאני בתנועה. הרופאים מחליטים על מוניטור פנימי, אבל לא לפני שפוקעים מים.

אין ברירה, כולם לחוצים שאני אלד כבר בגלל כל מיליון סיבוכים אפשריים בשלב הזה של הלידה. מסכימה לפקיעת מים. מים מקוניאלים, בוץ.

תוך זמן ממש קצר הצירים נהיים בלתי נסבלים ואני מרגישה לחץ מטורף. אני כבר לא מסוגלת לעשות תרגילים, לא לנשום ולא כלום. הגוף שלי כבר לא משתף איתי פעולה. הכל כואב, אני מאבדת שליטה. בכל ציר שמגיע אני צורחת את נשמתי. המיילדת נכנסת ובודקת, פתיחה 8.

לידה שלישית, אפשר כבר ללדת ממש עוד מעט. אני מרגישה לחץ בתוסיק. למרות שאני בלי אפידורל אני לא מצליחה ללחוץ ולהוריד אותו כמו שצריך, הכאב גדול עליי, הפחד נמצא ולא עוזב אותי. יותר מדי אנשי צוות נכנסים, מסתכלים, מדברים, מפריעים.

המיילדת המדהימה שהייתה איתי שמרה עליי כאילו רק אני הייתי שם, לא נתנה לאף אחד להתקרב אליי. תמיד אמרה: היא עושה את זה, תנו לי. הם מקשיבים ורק מסתכלים.

פתאום מתחילה להרגיש את הראש, הרגשה שאי אפשר לתאר אותה במילים... באותו רגע הרגשתי שאני לא יכולה לנשום, שאני עוד שניה מתה. אבל התינוק החכם שלי, הוא ידע בדיוק מה לעשות, וככה החליק החוצה תוך כמה שניות, ופתאום הוא עליי. זהו, עשיתי את זה, הוא איתי והוא בסדר. מיד מתחבר לפטמה (פעם ראשונה שאני מניקה), עור לעור והכל מושלם. התאוששות של שעתיים בחדר לידה. ואז מעבירים אותי למחלקה בחדר בידוד, ואז שוב סיבוכים.

מיד מתחילה להרגיש המון דם שזורם לי למטה כמו מים. האחות מסתכלת בבהלה, רצה מהחדר וצועקת לעזרה. נכנסים עוד 3 אחיות ו2 רופאות. אני רואה כוכבים. כולם לוחצים לי על הבטן ואני צורחת מכאבים. כולי מלאה בדם, מכניסים קטטר, נוזלים, תרופות, לוחצים עוד ועוד ועוד. לא מצליחים לעצור את הדימום.

לאחר כמה שעות זה נרגע, ואני מוצאת את עצמי לבד. מאפשרת לעצמי לבכות, כמה עברנו בימים אלה. כמה מלאכיות שמרו עליי ועלינו. כל כך רציתי חוויה מתקנת בלידה הזאת, לידה רגועה ומהירה ללא התערבויות. אז נכון ילדתי בתנאים הכי לא אופטימלים, אבל, הייתה לי תמיכה משמעותית, בעלי שלמד הכל בשבילי והבין מה הם הצרכים שלי, דולה שהתאימה לי ושידעה בדיוק מה להגיד ומה לעשות בכל רגע, מיילדת שראתה אותי, שמעה אותי ושמרה עליי, צוות שלם שדאג לי בכל רגע ורגע.

לגבי הדימומים, אמרו שאם יחזור אצטרך ללכת לרופא לבדיקה. בשעות האחרונות די נבהלתי כשהבנתי שיכול להיות שנשארה שארית שליה ברחם אחרי הלידה, ואז הגעתי לאתר שלכם. אני מבקשת לשמוע מה דעתכם על מקרה אפשרי של השארת שליה, אחרי כזאת לידה טראומטית ולא קלה.

שלום רב,

הפורום אינו מיועד לייעוץ רפואי ולכן לצערי לא אוכל להעריך את המקרה בנושא שארית שליה. בתום לידה על המיילדת לבחון שהשיליה שיצאה הינה שלמה וככל שיש ספק מבצעים בדיקות לחלל הרחם.

בברכת בריאות ונחת,
עורך דין עופר סולר

לפני שנתיים עשיתי דיקור סיני אצל אדם פרטי בביתו.

הסיבה שעשיתי את הטיפול הנ"ל היה בעקבות כאבי גב.

מיד לאחר סיום הטיפול חשתי רע מאוד.
כאבי טופת בגב העליון המקום בו בוצע הטיפול ובנוסף כאבים עזים בחזה ודפיקות לב מואצות. ( עשיתי בדיקות לב ואכן יש שינוי לרעה ) .

עד עצם היום הזה הנני סובל מבעיות בריאותיות קשות בגלל אותו הטיפול.

בעקבות הטיפול הרשלני בעיות בריאותיות הן לא היחידות אלה גם תקופה ארוכה בה לא ניהלתי את חיי כמו עבודה וכו' ..

אשמח לקבל חוות דעת של עורך דין מנוסה בנושא.

תודה רבה

שלום רב,

על כל מטפל מכל סוג שהוא כולל ברפואה משלימה מוטלת החובה להסביר למטופל על הטיפול, השלכותיו, הסיכונים שבו ולבצע את הטיפול בסטנדרט ראוי.

הקושי הוא שבדיקור יתכן ויהיה קושי להוכיח אילו פעולות רשלניות ביצע המטפל ואת הקשר בין הטיפול לנזק שנגרם. כדי להעריך אם יש סיכוי ממשי לבסס תביעת רשלנות רפואית במקרה זה יהיה צורך לקבל את התיעוד הרפואי עוד לפני הטיפול, התיעוד מהטיפול עצמו ולאחריו.
מומלץ בשלב ראשון לפנות אל עורך דין מנוסה בתחום הרשלנות הרפואית שיוכל לסייע בקבלת התיעוד ובבחינת המקרה.

בברכה,
עורך דין עופר סולר

לכבוד יום המשפחה היום החלטתי לחלוק בפעם הראשונה את מסע ההריון cmv שלי, שהחל בשיחת טלפון בערב אחד בשבוע 12 מרופא הנשים, שהודיע לי בטון רציני שבדיקות הסקר הראשון מראות שנדבקתי ב-cmv בתחילת ההריון.

לא היה לי מושג מה זה אומר, אבל זה היה מאד מלחיץ לשמוע ממנו שיש סיכוי שאצטרך לסיים את ההריון, שלקח לי זמן רב להיכנס אליו אחרי טיפולי הפריה לא קלים(הזרעות, הורמונים, IVF ומה לא).

הימים הבאים היו רוויי מתח, דמעות והרבה שיטוט אונליין לנסות להבין מה בדיוק קרה ומה עושים עכשיו. קבענו פגישה דחופה אצל יינון יואב המקסים, שהסביר שלפי מדדי הבדיקות ההדבקה קרתה בשבוע ארבע, מה שמעלה משמעותית את הסיכוי לפגיעה חמורה בעובר.

הרגשתי שעולמי קורס עליי, הטיפולי הפרייה היו לי כל כך טראומטיים ולא רציתי לחשוב אפילו על להפיל ולהצטרך לעבור אותם שוב. וגם בגלל הגיל המבוגר שלי (43), לא הרגשתי שנשאר לי זמן בכלל להתחיל הכל מהתחלה...

עם הזמן העננים קצת התבהרו, במיוחד אחרי שיחות עם ורד המקסימה, שהרגיעה כל כך והסבירה בצורה פשוטה וברורה מה הסיכויים ומה הסיכונים.

ואז הגיע החלק הקשה מהכל והוא לחכות עשרה שבועות עד למועד של הבדיקת מי שפיר, בלי לדעת בכלל אם ההריון הזה הולך להמשיך. כעסתי, לא הבנתי למה דווקא לי זה קרה (הבנתי לוגית, הגדול שלנו הדביק אותי בוירוס שהביא מהגן, אבל לא הבנתי רגשית למה אני צריכה את המבחן הזה עכשיו), ואז החלטתי לנסות כמה שיכולה ליהנות מהמסע הזה, וגם אם אני אהיה אמא של העובר הזה לעשרים ומשהו שבועות, אז אני אנסה ליהנות ממנו בדרך.

ליטפתי אותו הרבה, חשבתי עליו, קיוויתי שניפגש.

לפני שהגיעו התוצאות עברתי התמוטטות עצבים אמיתית. כל הקור רוח שאפיין אותי בתקופת ההמתנה פשוט נעלם, וקרסתי. בת הזוג שלי לא הבינה מה קורה לי, ואני לא הצלחתי להסביר את התחושה הזו של לשאת הריון במשך כל כך הרבה שבועות, בידיעה שאולי אצטרך להיפרד ממנו ממש בקרוב. זה מיינד פאק מטורף וזה לא טבעי ואי אפשר להסביר את הכאב הזה במילים בכלל.

כשהתוצאה השלילית הגיעה שתינו בכינו בלי הפסקה. כל כך הרבה מתח הצטבר בגוף בעשרה שבועות האלו.

ובסוף ההריון, לאחר שהעובר פתח פער גידול משמעותי ולמעשה הפסיק להתפתח, הוחלט לשלוח אותי לעשות ניתוח קיסרי במיידי כדי לתת לו סיכוי להשלים בחוץ את מה שהוא לא מצליח לקבל מהשלייה שהפסיקה לתפקד.

פחדתי שאולי זה בגלל ה-cmv שהוא כזה קטן, שאולי הבדיקת מי שפיר טעתה.

אבל אחרי כל התלאות האלו הנה טומי הקטן. הוא אמנם באמת קטן אבל הוא בריא והוא חייכן והוא מתוק על, והכי חשוב - הוא חזק והוא שורד והוא פה איתנו.

הריון cmv זה הריון קשה נורא, אבל חשוב לא לאבד תקווה בדרך, ולזכור שרוב הסיכויים שהוא יסתיים בדבר חמוד כזה, ששווה הכל

תודה רבה סיון על השיתוף בחוויה הלא פשוטה.
אכן הריונות עם הדבקה ב- CMV רווים במתח וחרדות ואצלך מאחר והאבחון היה מוקדם יחסית אני מבין שהתקופה הקשה של אי הוודאות התמשכה והתארכה.
שמח בשבילך שבסופו של דבר קיבלת בשורות נהדרות ומשמחות וכי יצאת בידיים מלאות ובאושר רב.

ברכת בריאות ונחת,
עורך דין עופר סולר

אני בחודש 9 צריכה ללדת בבית חולים נהריה.

בלידת בני בבית חולים סורוקה נקרעתי קשות וכמובן נאלצו לעשות לי תפרים.

לצערי האפידורל השפיע עלי רע...ומי שתפר אותי תפר אותי ללא אפידורל אך בנוסף גם ללא זריקות הדרמה / אילחוש פשוט כך על חי.

במשך חצי שעה צרחתי את נשמתי התחננתי שיפסיק שיעצור שיתן מנוחה התחננתי למשהו שיקל על הכאב אך לטענתו אין אפשרות כזו ששום זריקה לא תשפיע עכשיו ומעבר לזה שהיה אנטיפת וגער בי שאני מפריעה לו לעבוד שיש עוד מטופלות חוץ ממני ושארגיע את עצמי.

שאלתי היא כזו ב"תוכנית לידה" כשאני ניגשת ללדת האם יש לי זכות לדרוש במידה ויש צורך בתפרים לדרוש אותם בהרדמה חלקית או אפילו מלאה.

אני לא מוכנה בשום אופן לעבור תפירה חיה.
האם יש איזו זכות רפואית לפי חוק זכויות החולה אומשהו, לפיה אני יכולה לסרב לטיפול אלא אם יעשה בהרדמה - מבחינתי גם מלאה ממש לא אכפת לי לקחת על עצמי סיכונים שכרוכים בהרדמה מלאה.

כרגע זה כל מה שמעסיק ומטריד אותי אני חרדה ובפחדים לקראת הלידה לא מהצירים ולא מהלידה עצמה נטו מהאופציה האפשרית שיהיו לי קרעים ויאלצו לתפור ואני בשום אופן לא מוכנה להתפר חיה.

ההחלמה מהלידה היתה חודש וחצי של כאבים בהם היו לי תפרים חזקים מדי שנאלצו לשחרר שזה היה סיוט גם בפני עצמו היחס המזלזל של השוחט עלק רופא החוסר אונים שהייתי בו פשוט החזירו אותי חזרה לילדות בה עברתי התעללות מינית ואונס קבוצתי.

מפחדת לשקוע שוב בדיכאון והפחד להרגיש שוב חסרת אונים ברגליים פתוחות לצרוח לשמיים לכאוב כל כך ובלי שום מענה ועזרה פשוט נראה לי חולני ולא הגיוני שאישה כל אישה צריכה לעבור תפרים על הבשר החי.

שוב לא אכפת לי שיש רופאים נחמדים ולא אכפת לי שיש מצב שלא יהיו תפרים ולא אכפת לי מהאמירה לא להטריד עצמי במחשבה כי אולי לא יהיו קרעים כי זו לידה שניה. ממש לא מחפשת אופטימיות או עידוד נטו רוצה לדעת מה הזכויות שלי ומה ניתן לדרוש והאם אסרב לטיפול רפואי של תפרים בית החולים יהיו חייבים להרדים אותי כדי שלא אדמם.

תודה

שלום קרן,

ניכר שהלידה הראשונה הייתה עבורך חוויה טראומטית ואני מבין מהתיאור גם מדוע. אין כל סיבה שמטופל או מטופלת יעברו תפירה ללא הרדמה מקומית ויסבלו מכאבים ללא צורך והצדקה. איני בטוח שתוכלי לבקש ולקבל הרדמה כללית לצורך תפירת קרע או חתך שכן הרדמה כללית הינה הליך בעל סיכונים וגם הסכמה שלך לקחת עליך את הסיכונים לא תועיל לדעתי כיוון שמדובר למיטב הבנתי בהליך לא מקובל.
מאידך להבנתי זכותך לדרוש מראש ולקבל הרדמה מקומית ו/או אפידורל אפקטיבי שימנע את הכאבים בתפירה. הייתי ממליץ כבר בעת תחילת הלידה לבקש לשוחח עם מרדים ולהסביר את בקשתך וכן להבהיר זאת למיילדות.

בברכת לידה קלה ובריאה,
עורך דין עופר סולר

בוקר טוב

ילדתי בחודש מרץ 2019. בלילה שלאחר הלידה, בזמן שאני מאושפזת בבית החולים X, התחלתי לסבול מדימום מאסיבי. בגלל שהייתי מטושטשת ומותשת לא התעוררתי... רק לפנות בוקר אחות העירה אותי כשאנחנו בריצה לחדר ניתוח... היסטריה מוחלטת. מצב רפואי מסכן חיים שהגעתי אליו.... שעות אחרי הלידה. לא אכנס לפרטים הנוראים, אבל יצאתי מחדר ניתוח בלי רחם. אמרו שהיה לי מצב רפואי נדיר שנקרא PPH חמור. אמרו לי שאי אפשר למנוע דמם לאחר הלידה... ושבחלק מהמקרים החמורים אין ברירה אלא לכרות את הרחם על מנת להציל את החיים שלי.

לקח לי חודשים לחזור לעצמי - לרמה של תפקוד בסיסי ומאז הלידה אני חצי בנאדם. לא ברור לי איך הגעתי למצב הזה ומי אשם. בעלי לא מוכן לשמוע על עורך דין (הוא איש מסורתי) אבל אני הבנתי שכדאי דווקא לשמוע דעה של עורך דין על המקרה וקיבלתי עליכם המלצות.

רציתי לשאול מה אתם חושבים על המקרה הזה והאם אתם מכירים את המצב הרפואי שהוביל לכריתה של הרחם? האם באמת אי אפשר היה למנוע את הכריתה של הרחם עם כל המשמעותיות הברורות של זה?

שלום רב,

יש מקרים בהם אכן סיבוך רפואי בלתי צפוי מחייב כריתת רחם בשל דימום לאחר לידה - PPH - והסיבוך אינו בשל התרשלות של הצוות הרפואי.
יחד עם זאת בחלק מהמקרים הדימום יכול לנבוע מגורמים אשר כן בשליטת הרופאים ולעיתים גם זיהוי מוקדם של הסיבוך של הדימום יכול למנוע את הצורך בכריתת רחם.
אין לי לצערי דרך להעריך במקרה זה על בסיס התיאור שמסרת אם במקרה זה הייתה התרשלות בטיפול אם לאו אבל על פניו נראה כי המקרה אכן מצדיק בירור רציני הכולל קבלת מלוא התיעוד והתייעצות עם מומחה רפואי.
אני מכבד את גישתו של בעלך אולם מניסיון רב שנים גם אנשים דתיים (כולל גם חרדים) הגישו ומגישים תביעות בטענה בדבר רשלנות רפואית במקרים המתאימים. הפיצוי במקרים אלו לא משולם מכיסו של הרופא חלילה ואף רופא אינו ניזוק באופן אישי אלא חברת הביטוח אשר מבטחת את בית החולים משלמת את הפיצויים. רוב התיקים אגב מסתיימים בפשרה ולא בפסק דין.

בברכת בריאות,
עורך דין עופר סולר

שלום רב עורך דין סולר

עשיתי CT צווארי ובסיכום אמרו לו לגשת לרופא אף אוזן גרון כי יש לי פולימפות.

הגעתי לרופא הראתי לו את הסיטי הוא נגע לי בפנים עשה לי בדיקה שיגרתית כ3 דק ואמר: הכל תקין אל תיתייחסי לממצאים של הCT.


כעבור חודש אני מוצאת את עצמי חולה מתה כאבי ראש עHניים גודש באף צרידות מגיעה לקופת חולים לבדיקת רופא משפחה - הוא פותח את הסיכום של הרופא אף אוזן גרון ורשום שם שהוא עשה לי בדיקה "אנדוסקופיה ואת כל מיני בדיקות שלא היו מעולם..."

מה ניתן לעשות ?

שלום רב,

העניין נראה מוזר אולם בשלב זה איני סבור כי הוא מתאים לבדיקה משפטית. לדעתי הדבר הנכון הוא לקבוע שוב לאותו רופא ולשאול אותו לגבי הרישום המתייחס לבדיקות שלכאורה בוצעו. אני אומר בזהירות שיתכן והרישום לא מנוסח בצורה ברורה והכוונה היא להמלצה לבדיקות שיש לבצע, כדאי לבחון זאת שוב.

בברכת בריאות,
עורך דין עופר סולר

לא הבנתי למה אתה אומר שאין בסיס לבדיק המשפטית ותביעה... האם רק במקרה של מוות תובעים על רשלנות רפואית?

שלום,

בהחלט לא רק במקרה של מוות מגישים תביעת רשלנות רפואית אולם בדרך כלל כדי להגיש תביעת רשלנות רפואית יש לשקול אם נגרם נזק קבוע בשל ההתרשלות שכן תביעת רשלנות רפואית כרוכה בעלויות ניכרות ובפרט עלות חוות הדעת הרפואית.
לא פירטת בפנייתך מה היקף הנזק הקבוע שנגרם אם יש כזה וכמובן שיתכן בהחלט כי גם במקרה שאת מתארת יתברר בסופו של דבר שיש מקום לתביעת רשלנות רפואית.

בברכת בריאות,
עורך דין עופר סולר

הלכתי לרופאת עור לפני 5 חודשים בגלל נקודה לבנה בסנטר שנראתה כמו החצ'קון הכי קטן ביקום... כזו שצריך להצביע עליה כדי שיראו שקיימת. אבל זה הפריע לי אסתטית.

הרופאת עור אמרה שזאת יבלת ויראלית, וישר כיוונה עליה תרסיס של חנקן נוזלי לאיזה 20 שניות - בלי להסביר מראש שזה יכאב, בלי לחכות לאישור ממני... כלום.

היא לא אמרה לי שעשויה להיווצר שלפוחית ממש גדולה (קראתי בדיעבד שזה נפוץ - לפחות תיידעי מראש), ולא אמרה למרוח משהו. אז יומיים הייתי עם שלפוחית ענקית על הסנטר, שהתפוצצה עצמאית, ומאז יש לי צלקת - מין כתם אדום עגול ומאוד ברור.

בהתחשב בזה שבאתי בגלל שמשהו פיצי הפריע לי אסתטית... עכשיו יש לי צלקת דיי בולטת על הפנים. לא משהו שיעלם!

יש משהו שאפשר לעשות לגבי הצלקת? אפשר לדרוש פיצויים בגלל רשלנות של הרופאת עור? ומה לעשות לגבי הרופאה הזאת, שמעבר לזה גם התייחסה אלי בגסות ובזלזול? הבנתי מהאתר שלכם שהיא היתה צריכה לקבל הסכמה שלי לפני הטיפול, מה שלגמרי לא קרה!

מה אתם מציעים לעשות?

שלום רב,

בוודאי שעל רופאת העור היתה מוטלת החובה להסביר לך על הטיפול שהיא עומדת לבצע, להסביר על הסיכונים ותופעות הלוואי ולקבל הסכמה שלך לטיפול. כדי לשקול אם המקרה מצדיק כלכלית תביעה יהיה צורך לבחון אם נותר סימן קבוע בעקבות הטיפול ואת זאת ניתן לדעת רק בחלוף לכל הפחות עשרה חודשים מהטיפול. מציע לפנות לקבלת יעוץ מסודר בפגישה עם עורך דין מנוסה בתחום הרשלנות הרפואית.

בברכת בריאות,
עורך דין עופר סולר

הילד שלי בן 11 חודשים
סובל כחודש וחצי מחום גבוה קבוע ושלשולים
נלקח לרופא ילדים לאבחון 13 פעם, הרופא אמר זה רק וירוס והמליץ על אנהלציה.

הילד לא השתפר להפך המצב המשייך להדרדר נלקח שוב ושוב לרופא ללא פתרון רק כל פעם מחדש לו את החומר של האנהלציה, לפני שבועים החום הגיע ל 40+ לקחנו אותו בלילה למרכז רפואי הרופא התורן אמר שיש חשד לדלקת אוזנים ואין צורך בלהפנות אותו לבית חולים וביקש שנקח אותו למחרת לרופא ילדים שלו, נלקח יום אחרי זה לרופא שבדק אותו שוב ואמר שאין משהו חריג ויש קצת דלקת באוזן ימין ואוזן שמאל תקינה והמליץ על טיפות אוזנים.

המצב של הילד לא השתפר ולפני 5 ימים נלקח לרופא פרטי, הרופא אמר שיש דלקת אוזנים והמליץ על טיפול באוגמנטין ואם המצב לא משתפר לפנות אותו למיון, יום אחרי זה אוזן שמאל התנפחה חיצוני ולאחר התייעצות עם רופא אף אוזן וגרון בטלפון ביקש לפנות אותו למיון בדחיפות לחשד למסטואידיטיס.

לקחנו אותו למיון ואכן אובחן כסובל מ מסטואידיטיס קשה הילד עבר ניקור פנימי וחיצוני בשתי אוזנים ויום אחרי זה עבר ניתוח כפתורים, הרופא האף אוזן וגרון אמר שזה רשלנות רפואית ושהילד סובל מדלקת באוזנים במשך תקופה ממושכת ורופא הילדים שלו היא צריך לאבחן את המצב מזמן
הבעיה החמורה שעכשיו שהילד יש לו לקוי שמיעה ברמה בינונית חמורה והרופא לא בטוח עדין האם זה בגלל הנוזלים או נגרם נזק עצבי בלתי הפיך.

1. רופא לא אבחן מחלה במשך חודש וחצי
2. רק לאחר חודש ו 10 ימים של חום ושלשולים הרופא נתן הפניה למיון
3. לא שלח אותו לבדיקה אצל רופא אף אוזן וגרון

האם זה נחשב רשלנות רפואית לפי החוק?

שלום רב,

על פניו נראה כי במקרה בהחלט מצדיק בירור רציני ויסודי ויתכן כי מדובר בהתרשלות בטיפול.
כדי להעריך את המקרה יהיה צורך לקבל את מלוא התיעוד הרפואי ולבחון אותו בסיוע מומחה בתחום רפואת ילדים ואאג. כדאי שתפנו תחילה ליעוץ עם עורך דין מנוסה בתחום הרשלנות הרפואית שיוכל לסייע לכם בקבלת מלוא התיעוד ובהפניה למומחה הרפואי המתאים.
משרדנו טיפל ומטפל בתביעות בגין איחור באבחון מחלות שונות ובין היתר בילדים ובמקרים דומים למקרה שתיארתם ואתם מוזמנים לפנות אלינו לקבלת הסברים וסיוע.

בברכת בריאות,
עורך דין עופר סולר

אז אתמול יהונתן שלי חגג 4 חודשים והחלטתי שזה זמן טוב לשתף את סיפור הלידה שלי ובנוסף לזה גם לשים אותו מאחורי ולקחת ממנו רק את הדברים הטובים:)

פחד, מהו בעצם פחד?
חשבתי שאני יודעת. הייתי בטוחה.
עד אותה דקה שהרגשתי שכל העולם מתמוטט עליי, שהקירות נסגרים לאט לאט והדלתות נטרקות להן אחת אחרי השניה ומשאירות הד גדול מאחוריהן.

חשבתי שידעתי, אבל בעצם לא היה לי מושג.

שבוע 39, לידה ראשונה.
הריון שעבר גם הוא בצורה לא פשוטה, שמירת הריון ארוכה ארוכה (משבוע 9) בגלל שהגדירו אותי הריון בסיכון גבוה.

7 חודשים של פחד שנמצא ומקנן לו שם בכל רגע נתון.

7 חודשים שבהם ידעתי שאני רק צריכה לעבור אותם וזהו.

כל יום הרגיש כמו שבוע, כל חודש כמו שנה.

והנה עברו להם 39 שבועות והכל בסדר!
צירים. בית חולים. וירידת מים.

18 שעות של צירים שמתוכם 15 ללא אפידורל.
עייפות. תסכול. פחד מהלא נודע.

כלכך פחדתי מהכאב של הלידה. הצירים היו בלתי נסבלים וידעתי שצירי הלחץ רק יחמירו את הכאב שלא לדבר על כאבים של פיטוצין אם אקבל...

4 שעות בחדר לידה. פתיחה 8.5.

איך שהמיילדת מסיימת לבדוק ומבשרת לי שהנה... 20 דקות חצי שעה ואני אמאאאא ואני ברגשות מעורבים של אושר מטורף ופחד הזוי.
תוך כדי שאני מנסה להבין שהנה זה עוד שניה פה, קורה הסיוט שלי!

הרגע שבו הבנתי שכל הזמן הזה לא באמת ידעתי מהו פחד.

הרגע שהבנתי שלא אכפת לי שיכאב לי למוות.
הרגע שהבנתי שחוץ מהילד שלי שומדבר לא משנה יותר!

3 רופאים, 4 אחיות.
נכנסים עם בשורה שאין ברירה ומפנים אותי לעשות ניתוח קיסרי דחוף מאד.

אין דופק כמעט, אין תזוזות של העובר. הילד במצב של מצוקה עוברית חמורה.

2 המשפטים הכי מפחידים ששמעתי כל ימי חיי!

תוך 4 דק ומיליון פרכוסים ובכי היסטרי אני על שולחן הניתוחים.

רועדת, כלכך רועדת. השפתיים רועדות, הידיים קופצות בתנועות בלתי רצוניות ואני מגמגמת לחלוטין.

מכינים אותי לניתוח.

המיילדת צועקת ברקע לרופא שהראש כבר מבצבץ לו.
אני בלידה! אני בלידה!

הרופא מחליט לפתוח בכל זאת. פוחד שחבל הטבור כרוך או משהו אחר לא תקין ולידה טבעית רק תחמיר את המצב.

מכניסים את בעלי.
הוא מחזיק לי את היד. מנסה לדבר איתי.
אני רק ממלמלת. ״שיבכה״ ״שיבכה״ ״שיבכה״ ״שיבכה.

הוא בוכה ואני כלכך מחכה שיניחו אותו עליי. אבל לא. רצים איתו החוצה.
משהו לא תקין.
משהו לא בסדר!


מסיימים את הניתוח מעבירים להתאוששות.
והפחד? רק מוכיח לי שאין לו שום גבול!
מחכה שיביאו את הקטן להתאוששות כמו שהבטיחו במידה והוא בסדר. אבל כלום לא קורה.

אני לא יודעת מה קורה איתו. שוכבת לבד בחדר התאוששות ומרגישה כישלון. אני פשוט כישלון בתור אמא! העולם שלי צריך אותי עכשיו ואני לא שם לידו!
אני לא שם!
בא לי לצעוק. בא לי לצרוח לכל העולם!

אני רק צריכה לראות שהוא חי, שהוא בסדר, שהוא חזק ויודע שממש עוד מעט אמא תחבק כלכך כלכך חזק ולעולם לא תעזוב!

אבל אי אפשר, אני פה שוכבת עם חצי גוף תחתון מורדם לחלוטין והוא איפשהו שם. בלעדיי!

רק לאחר 3 שעות בערך בעלי נכנס. רק לאחר 3 השעות המפחידות ביותר בחיי זכיתי לראות תמונה שלו. להבין שהוא חי, שהוא בסדר...

אז העולם שלי כבר בן 4 חודשים!
והיום.... סופסוף אני יכולה להגיד שהייתי עוברת את זה עוד מיליון פעם בשביל לראות את החיוך שלו כל בוקר מחדש.

דניאל שלום,

תודה על השיתוף בחוויה האישית הלא פשוטה שעברת.

מצוקה עוברית בלידה היא אחד מהמקרים המאיימים והדחופים ביותר שכן בתוך פרק זמן קצר יחסית העובר עלול להינזק נוירולוגית.

נאחל לך ולמשפחתך בריאות,
עורך דין עופר סולר

כותבת אחרי טראומה של הריון ראשון שנאלצנו לסיים, מה שכמעט סיים גם את חיי. לא ברור עדיין אם היתה רשלנות רפואית ואני אפנה לבדוק את המקרה אחרי שארגע מעט מהטראומה הנוראית שעברתי.

אני עדיין לא בשלה לספר הכל, אבל מה שחשוב לי לומר זה:

1. לפני שאתן פונות לרופא/ה - בדקו היטב במי מדובר. יש רופאים שאם זורקים את השם שלהם לגוגל רואים שיש להם בעבר תביעות רשלנות רפואית ותלונות של מטופלים. אז פשוט למנע מלהגיע אליהם. קל מאד לבדוק לפני...

גם אם זה רופא מוכר וידוע, לכן או למי שהכיר לכן - קראנה עליו/ה לפני שניגשות אליו/ה לראשונה.

אני הייתי בידיים של רופא שמטפל בבנות משפחתי כבר שלושים שנה. חבל שלא קראתי עליו עוד מידע חיצוני. אחרי ה"חוויה" שעברנו - ממליצה לפנות לרופאות ממין נשי. מי שיש לי מערכת רביה זהה לשלך, יכולה לטעמי לטפל בך טוב יותר.

2. במידה ואתן מקבלות טיפול פוריות או עומדות בפני תהליך כלשהו, קראנה עליו, שאלו את הרופא/ה מה זה אומר, מה ההשלכות - אל תתביישנה! זו זכותנו. וכמו שכתבתי, יש הרבה רופאים עם סיפורים של חוסר הצלחה - ולא בטוח שאתן רוצות לפנות לרופא כזה...

3. דרושנה לקבל בדיקות מקדימות מ-ל-א-ו-ת.

בדיקות סרולוגיות אמורות לכלול את כל הרעות החולות שעלולות לגרום לעובר/ית למומים. יש המון בדיקות גנטיות מתקדמות שיודעות לחזות מומים מולדים ובעיות גנטיות.

אצלי ה"רופא" פספס בדיקת cmv וזה מה שבסופו של דבר גרם לנו להחליט להפיל (הימצאות הווירוס בדם). אנחנו 4 חודשים אחרי, ועדיין יש לי את הוירוס...

משום מה, יש רופאים שלא מספרים על על הבדיקות האפשריות, למרות שלספר לא עולה להם כסף וזאת החובה שלהם כלפי כל מטופלת. לא ברור.

4. אם אתן מרגישות שמשהו לא תקין, סמוכנה על תחושת הבטן שלכן. אנחנו עברנו כל כך הרבה ידיים רפואיות שלא מצאו שומדבר... עד שנתקלנו, סופסוף ברופאה שמיד זיהתה את הבעיה ולמעשה הצילה אותנו.

חשוב לקחת פיקוד ולהתמצא בטיפולים שאנו מקבלות, רופאים לעיתים עסוקים בלהשיג יוקרה וסטטוס, הם כבר מזמן אינם אלוהים.

שלום רב,

ראשית מאחל לך התאוששות מהירה ופשוטה מהטראומה.

אני מצטרף בהחלט למרבית הדברים שכתבת - כדאי ומומלץ לפני פניה אל רופא/ה לברר היטב מיהו ומה הרקע שלו.

בהחלט בכל טיפול רפואי ובוודאי שבנושא רגיש כמו טיפול פוריות זכותה של המטופלת ובן זוגה לקבל מידע מלא והסברים מפורטים על הטיפולים, הבדיקות והאפשרויות הטיפוליות והאבחנתיות.

לפי חוק זכויות החולה על הרופא לעדכן את המטופל בבדיקות והטיפולים האפשרים ובכלל זה בדיקות פרטיות. תחושת הבטן של המטופלת היא פרמטר חשוב מאין כמותו ורופאים מנוסים למדו להתחשב בכך ולא לזלזל בה.

אין ספק כי בסוף המטופלת היא זו אמורה 'לקחת פיקוד' על הטיפול, להיות עירנית ולהתמצא בטיפולים ובאבחנות. באשר להעדפה של רופאות נשים על פני רופאים גברים איני בטוח שהמגדר בהכרח קובע את טיב הטיפול - יש למיטב ידיעתי רופאי נשים מצוינים כמו גם כמובן רופאות נשים מעולות.

ככל שתבקשי להתייעץ עמנו בנושא רשלנות רפואית את מוזמנת לפנות טלפונית.

בברכה,
עורך דין עופר סולר

אורתודנטיה: ב-2015/6 הורדתי את הגשר מהשיניים, כעבור שנה עם הגשר. כשמלכתחילה נגשתי לטיפול בעקבות רווחים בין השיניים בלבד (לא שיניים עקומות).

במהלך זמן הגשר- נוצרו לי בעיות בחניכיים שלא היו בעבר כמו התנפחות חניכיים עד היום, מחלת חניכיים תמידית, נסיגת חניכיים (בהיסטוריה המשפחתית קיים נסיגה אבל עד לרגע ששמו לי את הגשר לא היו לי בעיות בחניכיים מכול סוג מעולם), השתלת חניכיים (כרגע צריכה לעבור השתלה שנייה).

אכן שמו לי קיבוע ו"פלטה" לשינה שלא תפס בגלל התנפחות החניכיים אז לא יכולתי להשתמש בה כבר בחודש הראשון.

תוך שנה לערך חזרתי ודיברתי איתם, אמרו לי לא להתייחס (אולי שן אחת קטנה מדי ולכן נוצר רווח, או בגלל המחלת חניכיים-תירוצים) והכול בסדר. ואף עשו לי "פלטה" שנייה ושוב, תוך כמה שבועות, לא עולה על השיניים (בגלל מחלת החניכיים כנראה).

כרגע אני במצב שיש עוד ועוד רווחים בשיניים ונבדקתי ע"י סניף מכבידנט אחר, נאמר לי שאצטרך לשלם מחיר מלא על גשר מחדש, ואולי המקום הראשון יוכל להתחשב בי (אם ירצו).
מה ניתן לעשות במצב הזה? ההליך של הגשר לפי דעתי לא היה תקין בעצמו (בחיזוקים החודשיים הגשר חוזק חזק מדי ו-2 שיניים התנגשו ביחד מיידית).

אין אחריות כלשהי? האם הגיוני שאני סופגת את כול הנזק הפיזי והכלכלי? השתלות חניכיים וגשר שני, והכאבים בחניכיים שאני סובלת מהם עד היום... האם יכול להיות שהנזק נגרם בגלל רשלנות רפואית כמו שכמה אנשים אמרו לי? מה דעתכם?

השאלה המרכזית שלך היא האם הנזקים שקרו לפיך נגרמו בגלל הגשר הרשלני שבוצע. שאלה שכזאת צריכה להיות מופנית למומחה בתחום רפואת שיניים / פה ולסת, אשר יבחן את החומר הרפואי והצילומים השונים שבוצעו, כדי לבחון אם קיימת עילה לתביעת רשלנות רפואית. אינני יודע בת כמה את, אבל מומלץ לפנות לייצוג משפטי בהקדם האפשרי כי הטיפול בוצע לפני כחמש שנים ועוד מעט תחול התיישנות ואז לא תוכלי להגיש תביעה בכל מקרה.

שלום,

כדי להעריך אם הנזקים לחניכיים ולשיניים נגרמו בשל התרשלות בביצוע הטיפול האורטודנטי יהיה צורך לקבל את מלוא התיעוד הרפואי ולהתייעץ עם מומחה בתחום האורטודנטיה. מציע לפנות תחילה אל עורך דין מנוסה בתחום הרשלנות הרפואית שיוכל לסייע בקבלת התיעוד ובהפניה למומחה המתאים.

בברכת בריאות,
עורך דין עופר סולר

אני נמצאת בתהליך של מעקב הריון אצל רופאה על הפנים שאני לא היחידה שמתלוננת שהיא שולחת לרופאים כי לה אין תשובות לתת.

עליי היא לא ידעה להגיד מין עובר, היכן השיליה, והערכת משקל. שלחה אותי לבדוק את הכל אצל רופאים אחרים.

בכל אופן כרגע בהיריון שבוע 34 כבר הכל היה תקין עד עכשיו עשיתי סקירת מערכות מאוחרת והיה טוב בלי שום ממצא.

פתאום עכשיו, היום בבוקר, אומרים לי שבגלל שהילדה קצת גדולה במקום 2400 היא שוקלת 2700 והראש שלה ממש גדול. הרופאה אומרת שהיא מודאגת שיש לה תסמונת דאון, או זיהום במוח, ועוד כל מיני מומים שאני לא זוכרת את השמות מרוב שהייתי בהלם.

אציין שיש לבעלי ראש קצת גדול יחסית אבל הוא בריא תודה לאל. הילד שלנו נולד מעל 4 קילו כשעליו אמרו לי שהוא במשקל 3,600...

אני מהבוקר בוכה ומפחדת אחרי שהרופאה הכניסה אותי לסרטים קשים. הרופאה שלחה אותי לבדיקות יעוץ גנטי לאבחון מומים מולדים וסדרה של סרטים אחרים... סקירה מכוונת למוח. ושאעשה בדיקה מי שפיר עכשיו! וגם בדיקות שתן ודם.

איך יכול להיות שהיא מתעוררת בשבוע 34 אחרי שעברתי מעקב הריון לפי הספר בלי שהיתה שום בעיה? מה אתם מציעים לעשות? אני בסרטים ואין לי את מי לשתף חוץ מאת בעלי... שנלחץ מאד.

שלום רב,

הפורום אינו מיועד ליעוץ רפואי כך שבהנחיות כיצד לפעול לא אוכל לצערי לסייע לך. חלק מהבעיות בעובר מתגלות רק בשבועות מתקדמים ואז למרות הקושי יש צורך לבצע בירור בשבוע מתקדם.

בברכת בריאות,
עורך דין עופר סולר

אין כאן קריאה להשאר בבית בכל מחיר. אבל גם לא להגיע לבית חולים בכל מחיר.

מטופל שלא מרגיש בטוב או נחבל יכול בארץ לעשות כמה דברים.

א. לחכות עד לתור קרוב אצל רופא משפחה. לרוב תוך 24 שעות ימצא תור פנוי. ואם זה בשעות שהקופה פתוחה טלפון למרפאה בצרוף תאור למה לדעתו הבעיה דחופה לעיתים (לא תמיד) יאפשר לו להגיע להבדק אצל הרופא או האחות במרפאה באופן מיידי (תלוי האם לפי דעת הצוות אכן הבעיה דחופה)

ב. בשעות הערב בחלק מהמקומות ולפי פרסום שיש בחלקים אחרים להגיע למוקד רפואת חרום. שם יבדק על ידי אחות. רופא - סוג והתמחות הרופא משתנה ממקום למקום (יש מקומו תבהם באופן קבוע יושב רופא פנימאי, כירורג ונשים ויש מקומות בהם רופא בעל התמחות כלשהי ממלא מקום של רופא כללי. בחלק מהמקומות ניתן לבצע בדיקות דם, חבישות גבס, קבלת תרופות לוריד ועוד. כל מקום והסדריו ומכיוון שאין חוק בעניין - כל קופה עובדת עם מוקדים אחרים ובהסדר תשלום אחר.

ג. להגיע לחדר רפואה דחופה - בשמו הישן חדר מיון. יש מספר כאלה בארץ ואין חוק הקובע איך עליהם לעבוד. בכולם תתקבלו ותבדקו קודם על ידי אחות רפואה דחופה. בחלקם האחות תשלח לבדיקות עזר בהתאם למה שתספרו. זה יכול להיות צילומים שונים, בדיקות דם, הדבקות פצע ועוד. לאחר מכן לפי מידת הדחיפות ביחס לשאר המטופלים (ולאו דווקא ביחס למה שהמטופל חושב שדחוף) יראה אתכם רופא. בחלק מהמקומות זהו רופא רפואה דחופה בהתמחות או מומחה, במידת הצורך הוא יזמין יעוץ של בעל מקצוע ספציפי. בחלק מהמקומות זהו רופא המתמחה במקצוע הספציפי שנדרש לפי בדיקת האחות - כירורג, גניקולוג, פנימאי, אונקולוג וכו' ויש גם הרבה דרכי אמצע לעבודה.

האחות והרופא מטרתם לתת טיפול בבעיה דחופה שלא ניתן לחכות איתה. לשלוח לאשפוז את מי שאינו יכול מסיבות רפואיות לחזור לטיפול בבית. ולהתשדל לשחרר אנשים שגם אם יש להם בעיה רפואית - ניתן לתת לה טיפול טוב מספיק בבית (בקהילה). יש הבדל בין מקום למקום באיזה דברים הבית חולים מוכן לבצע במסגרת הביקור במיון ואיזה ישלחו הביתה . אבל בכולם רופא לא ישלח הביתה מטופל שעלול להנזק באופן משמעותי מזה שיחכה להמשך הטיפול בקהילה.

מטרת החדר מיון - לא למצוא מה הכותרת של כל בעיה ובעיה. זה לא המיון של האוס או אנטומיה של גריי. לא כל בעיה אפשר למצוא לה שם תוך מס' שעות. לעיתים הבדיקות הנדרשות הן ארוכות. לא זמינות או אפילו לא ניתן לבצע אותן ללא הכנה מתאימה של המטופל שיכולה להיות גם כמה ימים.

כל אנשי הרפואה מן הסתם יגידו שברגע שיש כותרת החיים קלים יותר. כולם רוצים למצוא מה הבעיה כמה שיותר מהר. לא תמיד זה ניתן.

בנוסף מערכת הרפואה היא גם כלכלית. בכל העולם. בחלק גדול מהעולם על כל בדיקה ובדיקה המטופל משלם או הביטוח שלו למשל. בישראל התשלום עבור ביקור בחדר מיון הוא קבוע, לרוב לא על המטופל (גם האגרה - אינה בגובה המחיר של הביקור) והרופא במיון לא עובד עם מחשבון של "כמה בדיקות כבר עשיתי וכמה הן עלו לבית החולים". אבל יש מספר מוגבל של משאבים. ולכן גם כשיש תור לאולטרסאונד בחדר מיון (במקרה שבו בבית החולים הספציפי בכלל מקובל לבצע אולטרסאונד) - זה לא כל הקודם. מי שדחוף לדעת המטפלים - יכנס קודם.

כל הרופאים עלולים וגם טועים. כל האחיות עלולות וגם טועות. אנחנו משתדלים לתחקר טעויות שאנו יודעים עליהן ולהפיק לקחים. מנגד ביצוע בדיקות ללא חשד רפואי כלשהו - גם היא מובילה לטעויות באבחנה. ולמתן טיפולים מיותרים בחלקם מסכני חיים. ולכן רק הצוות הרפואי אחרי בדיקת המטופל מנסה להכריע מה נדרש ומה לא ומה הסיכון מול התועלת בכל בדיקה.

הגישה למטופל שפנה לבית החולים הוא למטופל בסיכון. לכן אם פנה מטופל לחדר מיון עם שיעול, סביר שיעבור צילום חזה (לא בכל מקום - ברוב המקומות שאני מכירה). למרות שלו היה פונה לרופא משפחה בקופת החולים - היה עובר בדיקה ויתכן והיה יוצא ללא צילום. אין כאן רשלנות משום צד. יש הכרות עם האוכלוסיה הפונה המטופל הספציפי ובחירת הטיפול לפי האמצעים והידע הקיימים.
המערכת מנסה להשתפר אבל היא עדיין מוגבלת והעומס הוא רב. ייטב לכולם אם לא יישלחו לחדרי מיון מטופלים שיכולים לקבל טיפול בקהילה. ויותר ויותר נעשים בעולם פרויקטים הפונים למטופלים ומטפלים כאחד כדי ללמד את שני הצדדים - שעודף טיפול, עודף בדיקות אינו ברכה.

חשוב לדעת, מטופל שפנה לחדר מיון, מחוייב באגרה. אגרה זו תוחזר אם יקבל או קיבל הפניה להגיע לחדר מיון מקופת החולים (דרך המוקד למשל - אותו מאיישים אנשי מקצוע), או אם מדובר באחד המצבים אותם מציין החוק כמוצדקים.

אבל אם המטופל בחר להגיע לחדר מיון ולא חיכה למכתב סיכום רפואי - עלול להיות מחוייב באגרה גם אם סיבת הפנייה היתה מוצדקת.

לכן, לפני שמייעצים למישהו ללכת למין (שוב), לא לצאת גם אם הרופא יחשבו שיש לשחרר, להרים צעקות עד קבלת בדיקה זו או אחרת, כדאי לשאול את עצמנו - האם אכן תצא מכאן תועלת. או שבעצם הסיבה היחידה שאנו מרגישות צורך לעשות זאת היא חרדה, פחד או חוסר יידע. וכן ברור לי שיש גם הרבה חוסר אמון, בחלקו מוצדק מאוד. הלוואי ונשכיל כולנו (מטפלים שונים ומטופלים - ולרוב כולנו נמצאים בשני הצדדים מתישהו) להיות יותר סבלניים, סובלניים ונמצא פתרון לכל כאב וסבל מהר וביעילות.

שלום מלכה,

תודה רבה על הפוסט המעניין והחשוב.

בברכת בריאות,
עורך דין עופר סולר

תודה רבה על הפרסום החשוב,
ותודה רבה עוד יותר על הייחס והטיפול שלך, ושל צוות האחיות הנפלא במיון.

הפעם האחרונה שהגעתי למיון היתה דוקא כמלווה, וזכיתי לראות אחות מדהימה שבתוך חמש דקות נתנה משכך כאבים, בעירוי, לחולה שליוויתי, קיבלה חולה עם CP קשה, זיהתה התקף לב אצל חולה אחר והטיסה אותו למיון, והרגיעה אשה שהתקשתה לחכות שהרופא יגיע אליה.

מאוחר יותר סירבה האחות הזו לשחרר את החולה שליוויתי, למרות הוראת הרופא העבירה אותה למיון שוכבים, ולפנות בוקר באה לראות מה שלומה.

האמת שאחת השאלות שהכי נפוץ לשאול זה "האם ללכת למיון". כל כך עוזר שיש עם מי להתייעץ... אבל ברוב המקרים אין מישהו שיכול לתת תשובה מדוייקת לצערנו. כי לפעמים אין טעם להתייבש במיון ונסבול פחות בבית או בתור לרופא המשפחה בסניף קופת חולים ולפעמים צריך לא לחכות ולא לקחת סיכון שקורה משהו רע באמת. כל כך קשה לדעת לפעמים.

האשפוז האחרון שלי היה על כאב בטן שמשכתי ימים בבית, קודם חיכיתי שיעבור ואז קבעתי לעוד כמה ימים תור לרופא המשפחה, שאמר "מיון עכשיו" ולאחר מעשה הבנתי שהייתי צריכה ללכת מיד כשהתחיל הכאב ולא אחרי שבוע...

וגם יש את העובדה שבבי"ח יש עומס מטורף בחדר מיון, ומלא סיפורים על זיהומים או איזה חיידק טורף שתוקף אותך משום מקום... ולפעמים בלי מלווה שדורש יחס נורא קשה שם ונופלים בין כסאות, ולפעמים הפוך - מרוב חוסר אמון במערכת סתם דורשים בדיקות מיותרות.

פוסט טוב ונכון אבל הלוואי והייתה דרך לדעת מה זה מה...

עשיתי יישור שיניים בגיל 13 במרפאה פרטית ושמו לי קיבוע בסיום הגשר.. לפני שנה בערך נחתך לי הקיבוע והלכתי למרפאה ופשוט חתכו לי אותו משן אחת ואמרו שהכל בסדר ושום דבר לא יזוז כי עבר הרבה זמן.

לפני כמה חודשים התחילה לי נסיגת חניכיים מממש כואבת בשן אחת, בהתחלה לא הבנתי מאיזו סיבה בגלל שיש לי נסיגה רק בה ושאר השיניים בסדר ואז שמתי לב שהשן שנפל ממנה אז הקיבוע דוחפת את השן הזו קדימה ובעצם גרמה לשן הקידמית שלי לזוז ולנסיגה חמורה. חזרתי למרפאה וזו הייתה חוויה פשוט הזויה.

דבר ראשון הרופאה אמרה שזה לא נורא שיש נסיגה (מבחינתי זה נורא וזה כואב וחניכיים לעולם לא צומחות בחזרה!!) והיא פתאום הראתה לי שבפה שלה גם יש נסיגה ושזה בגלל שהיא עשתה גשר לעצמה ועכשיו יש לנו אותו דבר, ועם אותן הכפפות היא המשיכה להתעסק לי בפה (!) ואז היא החליטה שהיא מורידה לי את כל הקיבוע קובעת לי תור לביקורת עוד 10 שבועות.

עכשיו אני מפחדת פחד מוות שזה יגרום לי לנזק בלתי הפיך לחניכיים ושהשיניים שלי ימשיכו לזוז ואני לא יודעת מה לעשות. אני מרגישה שחוויתי רשלנות רפואית.

מה אתם מציעים לעשות במקרה שלי? האם טיפלתם בעבר בתביעות של אנשים אחרים שחוו "חוויה" כמו שלי? אני לא מבינה כלום בנושא המשפטי ומבקשת את ההנחיות שלכם.

לוטם שלום,

ככל שאת חוששת שהטיפול שקיבלת לא נכון או אפילו עלול לגרום לך לנזק לדעתי הדבר הנכון לעדות תחילה הוא לפנות לקבלת חוות דעת שניה על ידי רופא שינים שאת נותנת בו אמון. רק לאחר מכן ניתן יהיה לשקול ולבחון אם אכן הייתה התרשלות בטיפול ומה היקף הנזק שנגרם אם בכלל בשל התרשלות.

לאחר קבלת חוות דעת שניה מאת הרופא מציע כי תערכי פגישת יעוץ עם עורך דין מנוסה בתחום הרשלנות הרפואית.

בברכת בריאות,
עורך דין עופר סולר

אחרי הפלה טבעית נקלטתי שוב אחרי חודשיים, בטא חיובית, קובעת לרופאת נשים ששולחת אותי לבדיקות דם, שבוע 10, מקבלת טלפון מהרופאה שמבשרת שה-cmv חיובי, 0.39 avidity, מפאת חוסר ידע, ד"ר גוגל המפחיד גורם לפעימות לב מואצות וחששות מאוד גדולות, טוב אז מתחילים מעקב הריון, קובעים תור לזיהומולוג שמדברת על הפסקת הריון, מעריכה שנדבקתי בתחילת ההריון או לפניו, לא היה ברור כל כך.

בבכי קורע לב, לא יודעים מה לעשות, מחליטה להיות אופטימית כי תמיד הייתי כזאת ולהאמין שהכל יהיה בסדר בעזרת השם, מצאתי וגיליתי המון עידוד בפייסבוק (שם גם הפנו אותי לפורום שלכם) ומידע שרק חיזקו את המחשבה שלי להמשיך את ההריון הזה.

מגיעים לייעוץ נוסף אצל זיהומולוג מתל השומר שמעודד את הסיכויים שהעובר לא נדבק, מחליטים לעבור מי שפיר בשבוע 21+6, שלושה ימים אחרי, מתקשרת לברר, העובר לא נדבק! מאותו רגע נשמנו לרווחה, והודנו להשם!


טוב אז חשבתי שההריון מאותו רגע יהיה משעמם, אז טעיתי, סכרת הריון מאוזנת בדיאטה, צירים מוקדמים, חבלה בבטן בשבוע 32, וכמובן לא נשכח GBS חיובי, כבר שום דבר לא הפתיע אותי!

בתאריך ה18/11/19 בשבוע 39+3 בניה הקטן שלנו יצא לעולם בריא ושלם לאחר בדיקת שתן שיצאה שלילית!

שלום רב,

במקרים בהם הייתה הדבקה של האם ב - CMV במהלך ההריון אכן הנוהל הינו לבדוק תחילה אם העובר נדבק ומשם להמשיך בירור אם מסתבר שאדן העובר נדבק בווירוס. שמח כי בכל בא על מקומות בשלום, תודה על השיתוף בחוויה.

בברכת בריאות ונחת,
עורך דין עופר סולר

ביום האהבה, 14.2.2019 גיליתי שאני בהריון עם ילדה שנייה! בעלי רצה וחיכה לילד נוסף.

פתחתי את האפליקציה לצפות בבדיקות הדם שלי וראיתי הריון חיובי! איזו שמחה! שמחה שארכה בדיוק 5 שניות, משום שהמשכתי להציץ בשאר הבדיקות וחשכו עיניי: CMV בא לבקר!

עוד מההריון הראשון ידענו מה זה CMV, וידענו שלא הייתי מחוסנת.

יאללה, יוצאים מאילת, נפגשים עם פרופסור מומחה בנושא. מסתבר שההדבקה בווירוס היתה בשלב ההתעברות, זה אומר שבשלב זה, אחוז הדבקת העובר עצמו בוירוס נמוך אך אחוז גבוה מאד לסיכון משמעותי וכן מומים מולדים לילד במידה וכן נדבקים.

מנסים לשמור על חיוביות, אבל אני מבפנים מתה. בוכה המון, עצובה, מפחדת כל כך. מדמיינת איזה מומים עלולים לפקוד את הילד, מחשבת סיכונים וסיכויים.

לא פעם אמרתי לבעלי שאולי כדאי שאעשה הפלה, שאולי זה לא ment to be . בעלי רצה לשמור את ההריון.

נפגשנו עם רופא נשים, אמרתי לו שאני מעוניינת לעשות הפלה כי אפילו בעיית שמיעה קטנה אני לא רוצה שיהיה לילד/ה שלי.
הרופא הביט בי בשוק, אפילו מעט ביקרותי.
התחרטתי.

המשכנו הלאה- קבענו לעשות בדיקת מי שפיר לשבוע 22 באיכילוב.

מיותר לציין שחצי הריון (וזה המון!!) ביליתי תוך פחד וחרדה אין סופית. אין ספק שזהו לא הריון קל מנטלית. תוך כדי מגדלת פעוטה מתוקה בבית ומנסה לתת לה את כל עולמי,יחד עם הקושי. והיה קושי.

כל חודשי ההריון, אני לא מלטפת את הבטן, לא מתחברת לעובר שגדל בתוכי, לא מדברת על ההריון בשמחה. אפילו כאב לי לומר את המילים "אני בהריון". זר לא יבין זאת.

שלושה ימים מורטי עצבים עד שהגיעה התוצאה לבדיקת מי השפיר. שלושה ימים בהם אני מחשבת צעדים. מה עושים במידה והעובר נדבק, ומגלים מומים, האם עושים לידה שקטה?... שזה הדבר שהכי הפחיד אותי יותר מהכל. לא חשבתי שהלב שלי והנפש שלי יעמדו בדבר כזה...
איזה מן מבחן אתה מעמיד אותי אלוהים?!

התשובה הגיעה- שלילי!
העובר לא נדבק!

רק בשלב הזה התחלתי להתחבר לתינוקת שבבטן. התחלתי לגעת בבטן, הרשתי לעצמי לדבר על ההריון בכיף וקבלה. שוב- עד אז, לא היה חיבור. פחדתי להתחבר ליצור המופלא הזה שגדל לי בבטן.

תודה תודה תודה תודה
תחושת הקלה.

ב22 לאוקטובר רוני הגיחה לאוויר העולם ומילאה את ליבי באהבה!
ולחשוב שרציתי לוותר עליה!

למתמודדות עם CMV, שמרו על אופטימיות, בכל צעד ובכל דבר שיקרה בדרך.

אני יודעת שזה קשה, אבל תדברו על זה. תשתפו. במיוחד את הבעל והמשפחה הקרובה.
באופן כללי, רוב האוכלוסיה לא מכירה את נושא ה-CMV. חברות שלי (רובן) כלל לא ידעו על מה אני מדברת ומה אני עוברת. אבל כשהבינו, חיזקו וחיבקו.

רק בריאות.

שלום,

תודה על השיתוף בחוויה האישית. אין לי ספק שהמידע ששיתפת יעניין את הקוראות ויתרום להם.

בברכה,
עורך דין עופר סולר

חייבת לשתף בפגישה שלי עם פרופסור פ. מבית חולים מאיר... אני עדיין מזועזעת מההתנהלות שלו ומחוסר האנושיות!

איך שהוא שמע שיש לי CMV ישר אמר לי אוקיי אז תקבעי תור לצורך דיקור מי שפיר, אמרתי לו שאין בכוונתי לבצע דיקור מי שפיר כי לא רלוונטי בעיניי אם העובר נדבק או לא נדבק מה גם שיש המון טעויות בבדיקה והמון תשובות שליליות שמתגלות בלידה כחיוביות ולא מתאים לי להיכנס לסטטיסטיקה של 1:300 שמפילות עקב דיקור מי שפיר ומיליון סיבוכים אפשריים נוספים.

אמרתי שאני מעדיפה להישאר בסטטיסטיקה של 2% פגיעה שקיימים אגב בכל הריון תקין אחר ולבצע מעקבים רבים יותר , סקירת מערכות מכוונת למוח ובדיקת MRI מוח.

יש לציין שהוא ממש התעצבן עליי וניסה בכל דרך אפשרית לאיים ולהפחיד כדי לנפח את הכיס של בית חולים מאיר ולהרוויח עליי עוד סכום מכובד עבור בדיקת מי שפיר...

הוא אמר לבנזוגי שהוא במקומו היה עומד על כך שאעשה את הבדיקה ואם הייתה מתקבלת תוצאה חיובית הוא לא היה לוקח סיכון בכלל ורוצה שאפיל אפילו שיש רק 20% שהעובר ניזוק במקרה של הדבקה ושהוא מהרופאים שמעודדים הפלה עם cmv ולא טורחים אפילו לבצע מעקב הריון מתקדם וקפדני יותר, אמר לי את מוכנה שיהיה לך ילד חירש?? כי אחוז גבוה מילדי cmv נולדים עם חירשות...

בקיצור, אמר לי שמסרב לטפל בפציינטית שמסרבת טיפול ומכתיבה בעצמה את דרך הטיפול!

לסיכום, אם הייתי מישהי תמימה שלא קראה/למדה/חקרה/דיברה עם מומחים בתחום הייתי יוצאת משם ואומרת לבנזוגי שאני רוצה להפיל את ההריון הזה רק ממסע ההפחדה שקיבלתי מהאדון הנכבד... בושה שפרופסור היה מייעץ לאשתו להפיל הריון שב-80% מהמקרים תקין לחלוטין!

אני לא באה לשכנע אף אחת לא לבצע דיקור מי שפיר, אני מכבדת כל החלטה שונה משלי... ההתקוממות היא על מסע ההפחדה וכן גם על חוסר הידע והבורות שלו שעלולים לגרום לכל אחת אחרת לוותר על האוצר שלה שבריא לחלוטין!

מיטל שלום

אני מכבד לחלוטין את ההחלטה שלך שלא לבצע דיקור מי שפיר ובפרט כאשר היא באה על רקע הבנה מלאה של הסיכון שכרוך בכך. לא נכחתי בפגישה כך שאין לי דרך להעריך את התנהלות הרופא אולם אני חייב לומר שמצד שני אני יכול להבין את הקושי של הרופא לקבל את הגישה שדוגלת בהמנעות מבדיקה. כמובן שבשום אופן אין לדעתי שום סיבה לתגובה גסה או סירוב לטיפול.

בברכה,
עורך דין עופר סולר

בעקבות התחקיר המזעזע על המחלקה האונקולוגית בבית החולים רמב"ם (בין היתר חולים קיבלו תרופות כימותרפיות פגות תוקף), איך ניתן לברר האם מתארגנת תביעה ייצוגית או לחלופין האם הייתם ממליצים לתבוע עצמאית את בית החולים ? כמו כן - אין ספק שנגרמה פה רשלנות רפואית חמורה מצד בית החולים (בית החולים אף מודה בכך), אך בין היתר גם התיעוד זויף כך שבלתי אפשרי לדעת היום מי בפועל קיבל טיפול לא תקין, האם יש עילת תביעה לאדם שטופל במחלקה בתקופה זו גם אם אינו יכול להראות שהוא אישית קיבל טיפול רשלני ?

שלום רב,

אכן הממצאים בתחקיר על הטיפול האונקולוגי בבית החולים רמב"ם קשים ומעוררי תדהמה אפילו. כדי לברר אם אכן נגרם נזק בשל טיפול רשלני יהיה צורך לקבל את מלוא התיעוד הרפואי ולבחון אותו בסיוע מומחה רפואי. אכן העובדה כי ככל הנראה היו לכאורה זיופים בתיעוד יכולה להקשות על הבדיקה אולם בחינה בעינים מקצועיות של מומחה רפואי לדעתי יכולה לסייע גם במקרה זה.
ממליץ בכל מקרה לפנות אל עורך דין מנוסה בתחום הרשלנות הרפואית תחילה ליעוץ בפגישה.

בברכה,
עורך דין עופר סולר

מתנהלת חקירה של משרד הבריאות וסביר להניח שהתוצאות יסייעו למשפחות רבות לבסס עילת תביעה בשל רשלנות רפואית - מאחר והנושא רק עלה לכותרות, גם נושא ההתיישנות מקבל ארכה "מרגע גילוי העוולה" ולכן אין לאן למהר וכדאי לחכות לתוצאות הבדיקה של משרד הבריאות לגבי היקף האחריות של בית החולים רמב"ם.

סיפור לידתו של גבע מתחיל בהיווצרו וגדילתו ברחמי. בשבוע 12 בערך גיליתי שנדבקתי ב-CMV. תיארוך ההדבקה היה לזמן ההתעברות. סיכוי של 5% בלבד שידביק את גבע והמתנה מורטת עצבים של 8 שבועות עד בדיקת מי השפיר, לדעת אם נדבק.

לצד הלחץ, הייתי אופטימית. בתוך הבטן שלי פעם גבע וסימן לי בדרכו השקטה שהוא פה כדי להישאר. ביום הבדיקה הוא כבר קיבל את השם גבע.

רציתי להתחבר אליו, להזמין אותו להישאר ולבחור בנו. דיברתי אליו ונתתי לו זהות.

מי השפיר יצאו חיוביים והתחלנו מסע של ייעוץ גנטי, סקירות מכוונות ו-MRI וניטורים כדי לוודא ששום פגיעה מוחית לא קיימת. זה הריון שיש בו הרבה מתח ורגעים של נפילה. ובכל זאת, ברב הזמן היינו אופטימיים. כל סקירה תקינה מעלה את מפלס האופטימיות.

גבע הוא ילד שני.

את נבו ילדתי בבית החולים כרמל בחיפה. זו היתה לידת בית מתוכננת שבסוף לא יצאה אל הפועל אחרי חמישה ימים של ירידת מים. חלום שנשאר בפנטזיה ולא הוגשם.

גבע הוא גם הילד האחרון בתכנון המשפחתי שלנו ולכן רציתי מאוד ללדת אותו בבית.


כל ההריון הייתי חצויה ודחיתי את סגירת מיילדת הבית. זה חלק מהריון CMV. הכל נדחה. מצד אחד רוצה ומצד שני חוששת לעשות תוכניות ארוכות טווח.

בשבוע 35, אחרי שה- MRI חזר אף הוא תקין, מצאנו לנו מיילדת בית.

בשבוע 37 היתה סקירה עם רופא שאינו הרופא הקבוע שלנו והוא אומר לי שהוא רואה הרחבה בחדרי המח. באתי לבד לסקירה הזו, הסקירה האחרונה המתוכננת לפני הלידה, כי מבחינתינו הכל היה בסדר והרגשנו שזה סתם לסמן וי.

בעוד הוא מדבר איתי על פרוצדורות של הפסקת הריון, אני מסתמסת עם בן-זוגי וקוראת לו להגיע דחוף לבית חולים רמב"ם.

הכל מתערבל לי. המילים שלו חולפות דרכי.
"אז מה את רוצה לעשות?"

ואני אומרת לו שכרגע אין לי מושג. הוא הטיל עלי פצצה והוא גם לא יכול לענות על שאלות (מה הסיכון, באיזה אחוז) ואני צריכה ללמוד את זה קצת, להתייעץ.

אני עולה למעלה למחלקת הריון בסיכון גבוה לרופאה המקסימה שמלווה אותי, דר מיכל ויטנר. אנחנו מבצעים סקירה נוספת עם רופא אחר שרואה תוצאות אחרות, אבל גם גבוליות וממליץ שנעשה עוד MRI.

במקביל אני מקבלת עזרה מחבר טוב של המשפחה להשיג תור בהול לסקירה נוספת אצל מומחי CMV.

הכל מתערבל לנו. אני משוחחת עם המיילדת ומסתבר שגם היא מבינה בדיוק באותו היום שכלל אסור לה לילד אותי בבית בגלל ה-CMV

בטוב ליבה היא משאירה את עצמה כאופציה לדולה, תמיכה בבית עד לרגע שחייב להתפנות, ומשאירה את עצמה זמינה עבורי ללא התחייבות, אם אבחר בכך.


יומיים אחכ אנחנו מבצעים סקירת מערכות נוספת והכל תקין. מומחה המח שאנחנו אצלו אומר שזו טעות נפוצה. יש למדוד במקום מאוד מסויים וכל תזוזה משם תביא לתוצאות שגויות.

אלו היו יומיים בלתי אפשריים.

סוף שבוע 37.
אני מתכננת ללדת בקרוב, כמו את אחיו.

אך כלום לא נראה באופק.

אני סוגרת עם דולה, חברה מהקיבוץ, שתלווה אותנו (היא היתה אמורה להתלוות גם ללידת הבית) ואנחנו פורמות קשרים. הלידה הקודמת שפוספסה, הפחדים הנלווים, הפחד מהכאב הצפוי שהיה נורא בלידה הקודמת ואיך אעמוד בזה?, החלום שמתנפץ ואיך שוב אלד בבית-חולים? שונאת בתי חולים, המתח שנלווה לכל ההריון הזה.

היא מבקשת ממני לדמיין את הלידה בבית החולים, להתכונן אליה, כדי שלא אגיע שוב מופתעת ואתאכזב קשות.

שבוע 39 מתחיל וכלום לא נראה באופק. אני עם צירונים כבר שבועיים, אבל זה תמידי ואני כבר לא מתייחסת לכך. הפקק הרירי יוצא בחלקים וגם הוא כבר מבחינתי לא מבשר יותר מדי. אני מתה ללדת ומתה מפחד.


שבוע 39 פלוס שלוש, יום שלישי. הולכת לשיעור בקורס שאני לומדת. הם מבטיחים לי שבסופש אני יולדת.

שבוע 39 פלוס ארבע, אני עולה את העליה מהבית שלנו למרכז הקיבוץ. חברה עוצרת אותי ואומרת שלפי הפנים יש לי עוד שבוע. אני אומרת לה שאני אלד הסופש.

שבוע 39 פלוס חמש. יום חמישי.
בוקר שגרתי. דווקא הבוקר אין צירים.
מבלה את הבוקר עם נבו הבכור, נפרדת ממנו ואבא שלו וחוזרת למיטה. אין לי כח לכלום.

מהמיטה אני סוגרת קצוות. בכל זאת ה-14 לחודש ואני עצמאית. שולחת דוח מעמ. מסתמסת עם שותף ואומרת לו שיחשוב מהר מה הוא צריך עוד (סוגרים דוחות) כי ביום ראשון כבר לא אהיה זמינה. מצחקקת עם משפחתי בוואטס-אפ.

נכנסת להתקלח.
מכינה לי קפה וצנים עם אבוקדו.

השעה תשע וחצי. הנה הם באים גלים קטנים.
הברייקסטונס שהיו בימים האחרונים.
אבל אולי הפעם?

אני לא מצליחה לסמוך על עצמי אבל קול פנימי אומר לי שאולי הפעם זה אמיתי. לא מאוד כואב לי אבל מרגיש סדיר. מתזמנת לי באפליקציה. כל חמש דקות. ואלכ ארבע. הוא אומר לי לצאת לבית החולים. כבר?

נראה לי הזוי. רק התחלנו וזה אפילו לא כואב.

בעשר וחצי מתקשרת לבן-זוגי שאולי כדאי שיגיע. זה מרגיש שיש עוד זמן ואני מפנטזת על טיול בפרדס ביחד כדי להעביר את הצירים לכשיתגברו וכל מיני דברים שקראתי כאן. בראש אני מתכוננת ל-24 שעות של שלב לטאנטי. אני רוצה גם שנספיק קצת לסדר ולנקות את הבית.

שולחת גם וואטס-אפ לדולה שלנו והיא כרגע לא זמינה.

אין לחץ.

בינתיים מכניסה מכונה של בגדים שארצה לקחת איתי לבית החולים ומתחילה לארוז תיק. כן, עד כה נמנעתי.

אני שולחת רשימת קניות לבן-זוגי שיעבור דרך הסופר-פארם להביא וגם בדרך דרך גולף קידס, הגיע המשלוח לנבו, ושיקנה תמרים ועוד כל מיני דברים שאני רואה ברשימה של המיילדת.


אצלי הצירים קצת מתחזקים. אני נכנסת שוב למקלחת ונהנית מהזרם על הגב התחתון. יש משהו נפלא בשקט הזה ובהיותי לבד. אני נושמת לצירים ואומרת לעצמי כן, את מסוגלת. את יכולה.

התיק עוד לא ארוז.

אני יוצאת מהמקלחת ומחפשת פלייליסט מתאים בספוטיפיי. מוצאת מוסיקה אפריקאית קצבית שמתאימה לי. משהו שקשור לשורשים, לאדמה. להתחבר לצ'אקרות התחתונות.

אני נעה על כדור הפיסיו לקצב המוסיקה ובין לבין מנסה לסיים את סידור התיק.

12:15 נעם בן-זוגי מגיע.

אני מבקשת ממנו לתלות את המכונה ששמתי כי אני רוצה שיספיקו להתייבש לפני שנצא. בראש שלי אנחנו מושכים עד הערב ואז יוצאים. אני מחכה לרותם הדולה שתגיע.

נעם מתקשר לאמא שלי ומבקש מהם להגיע אלינו. יש להם נסיעה ארוכה אלינו. בארבע הם צריכים להוציא את נבו.

בוואטס אפ המשפחתי עוד עניינים כרגיל. אני מתכתבת עם אחיותיי בקבוצה אחרת שהיא רק שלנו בנפרד.

איך שנעם עולה לקומה השניה לתלות את הכביסה מגיע ציר כואב מארץ הכואבים, אני נמרחת על הרצפה, מפשקת את רגליי ככל האפשר. אין סיכוי שהוא ישמע אותי כרגע כשהוא שם.

12:35 הוא יורד אליי ואני שוב נכנסת למקלחת. אני מתחילה לאבד פוקוס. כואב לי. הצירים מתעצמים ומצטופפים. חולפת בי המחשבה שאולי כבר לא נספיק לבית החולים.

ברקע אני נזכרת בלידה של נבו. הכאבים האלו שמתעצמים דומים לסוף הלידה של נבו. וגם שם הייתי לבד, מסיבות אחרות, והלבד הבודד וחסר האונים של אז מתחבר עם הלבד החזק של עכשיו. אני במסע תיקון.

אז הייתי מנוטרת מחוברת למליון צינורות וכמעט לא יכולתי לזוז. הכאבים שפילחו הרגישו שאני אסירה בתא עינויים. עכשיו אני אדון לעצמי, פועלת מתוך אינסטינקט פנימי, בטוחה בעצמי.

נעם קולט אותי ומבין שאנחנו כבר ב'מאני-טיים'. הוא מתקשר לדולה לבדוק מה מצבה ולוחץ עליה להזדרז.

אני על הרצפה במקלחת, אוחזת את שתי קרסוליו, מחזיקה את עצמי לא לנשוך אותו כדי להקל על הכאב שלי.

מצד שני אני ממש במודעות לסביבה, אני אומרת לו שלא הספקנו לנקות ושיראה את הלכלוך במקלחת כאן וכאן. אני חושבת על הטופס שאנחנו צריכים למלא לבניין לגבי רג'קטים בבית וכל מיני מחשבות ארציות ממלאות אותי במקביל.

אז אולי זה לא כזה קרוב?

12:45 רותם הדולה מגיעה.

היא שומעת את זעקותיי מהכניסה ומבינה באיזה שלב אני. היא מעסה קצת את הגב התחתון שלי.
אנחנו מחליטים לקרוא למדא כי אין מצב שאני נוסעת ברכב רגיל ככה.

נעם מתקשר והיא איתי.

אני מרגישה צורך לשכב על הגב כי אני לא מסוגלת לשאת את הכאב.

לחיצה אחת, יוצא קקי. רותם שוטפת אותי.

ומיד אחכ אני מרגישה ציר פנימי, פחות כואב מצירי הלחץ שהיו עד כה. אני לא צריכה לדחוף ושום דבר, אני מרגישה ממש איך הגוף הקטן נדחף החוצה מתוך השרירים הפנימיים. הראש בחוץ.

עוד ציר כזה וכל הגוף נפלט החוצה.

12:55 גבע מגיע לעולם.

אנחנו פתאום קולטות שלא היתה ירידת מים בכלל. גבע נולד עם שק מי השפיר שנקרע עם הלידה והשק עצמו עדיין מחובר אלי.


13:00 מדא מגיעים.
הם חותכים את חבל הטבור.

אני עדיין עם השיליה. הם מבקשים ממני לא ללחוץ אותה. אני שוטפת את עצמי ומתארגנת לפינוי לבית החולים.

הכל קסום ושקט כל-כך. בקצב שלי.

פאקינג ילדתי עכשיו במקלחת בבית. חלום לידת הבית התגשם בדרך לא דרך עבורי.

העולם עוצר מלכת.
נעם שולח תמונה שלנו לוואטס אפ המשפחתי וכולם בהלם. רק לפני רגע הודענו שיש תחילת צירים.

שלום,

אכן סיפור יוצא דופן ומרתק. תודה רבה על השיתוף.

בברכת בריאות ונחת,
עורך דין עופר סולר

משבוע 35 הייתי בשמירת הריון בגלל סחרחורות וערפולי הכרה שעד היום לא יודעים כתוצאה ממה כי כל הבדיקות היו תקינות.

בשבוע 38, יום א' בשבוע, 02:30 מעירה את בעלי ומבקשת לנסוע למיון, למה? בלי סיבה ממשית אבל הרגשה לא טובה.

מגיעים למיון בבית חולים אסף הרופא, מתחברים למכשיר מוניטור עוברי והכל תקין, התחלה של צירונים אבל לא משהו משמעותי.

נכנסים לבדיקות רופא, פתיחה של חצי אצבע, ואז הרופאה בודקת ומגלה מיעוט מי שפיר פחות מ-38% ומחליטה להתחיל בהליך של זירוז לידה וכבר במיון מכניסה לי בלון ומשם לאשפוז במחלקת נשים עד שתהיה פתיחה.

בשעה 12:00 נכנסים לחדר לידה, פתיחה 3 ללא צירים, מקלחת, חוקן ויאללה פיטוצין

בשעה 13:30 מגיעה רופאה שמחליטה לבקוע את המים ולהעלות את מינון הפיטוצין וככה עד השעה 20:00 שכבר לא עמדתי בכאב הוחלט על אפידורל.

שעה 21:30 בדיקת פתיחה- עדיין 3!
בשעה 22:30 נכנסת המיילדת לחדר ומבקשת להכין אותי להחלפת משמרת.

אני שוכבת על הצד, מנסה לנוח ולאגור כוחות, המיילדת מבקשת ממני להסתובב על הגב כי המוניטור לא קורא טוב את הצירים.

קוראת לבעלי שיעזור לי להסתובב ומרגע זה מתחילים 5 הדקות הכי מפחידות בחיי!

בעלי דוחף אותי מצד שמאל והמיילדת מושכת מצד ימין כדי לעזור לי להסתובב, ברגע שנשכבתי על הגב כל החדר נצבע לי בשחור, דופק מהיר, זיעה קרה וממש הרגשה כאילו אני מאבדת הכרה.

בשניות האחרונות לפני איבוד הכרה הספקתי לצעוק לבעלי, "רוני אני מרגישה שאני עומדת למות, אני לא רואה כלום".

המיילדת מיד דחפה אותי על הצד וצעקה "רופא, רופא".

רופאה נכנסה תוך שניות לחדר, לחץ הדם שלי היה 76/43 והאטות דופק של העובר.

הרופאה, מלאך בדמות אדם, בהחלטה הרת גורל תפסה את המיטה שלי והתחילה לרוץ תוך שהיא צועקת הנחיות לצוות, לחדר ניתוח דחוף, להזמין צוות מהפגיה - טיפול נמרץ ילודים, לקרוא למרדים וככה - תוך 3 דקות אני בחדר ניתוח בלי הכנה מוקדמת, בלי להבין מה קורה רק צועקת להם שיצילו לי את הילדה.

פתאום מרגישה משהו קר, אחות חדר הניתוח שפכה לי על הבטן בקבוק של פולידין כי לא הספיקו לחטא את המקום לפני שפתחו לי הבטן מותן למותן ותוך 30 שניות הקטנטנה שלי היתה בחוץ, 6 דקות ללא חמצן וללא דופק.

צוות הפגיה ביצע בה פעולות החייאה והנשמה והטיסו אותה לפגיה לחליפות קירור למשך 72 שעות.

אני הייתי מאושפזת 8 ימים אחרי ניתוח קיסרי חירום... אפרתי הייתה מאושפזת 12 ימים.

היא נולדה עם ציון אפגר 2 והשתחררנו עם ילדה בריאה ברוך השם. אמרו לנו שהיא תצטרך עוד לא מעט בדיקות בעתיד, כשתגדל. לא ברור האם נותר לה נזק בגלל כל אותם סיבוכים בלידה והמצוקה שנקלעה אליה...

אנחנו כמובן מקווים לטוב ושהכל יהיה בסדר, אבל יודעים שיכול להיות שבעתיד הלא רחוק נצטרך להתמודד מול פגיעה כלשהי שנובעת מהלידה.

הפנו אותי מהפייסבוק להתייעץ אתכם והבנתי (לפי האתר) שאתם מטפלים בתביעות בגלל מקרי רשלנות בלידה... אני מבקשת להבין מה דעתכם על המקרה, על הלידה, על כל האירועים שסביב.

שגית שלום,

מהלך הלידה כפי שתיארת בהחלט מעורר סימני שאלה לגבי איכות הטיפול הרפואי ומצריך בירור מעמיק. אנו אכן מתמחים בתביעות רשלנות רפואית בנושא לידות ובפרט במקרים של תשניק הלידה דוגמת המקרה שלכם.
אני מציע כי נשוחח טלפונית ואוכל לתת לך מידע והכוונה כיצד להתנהל. חשוב כבר משלב מוקדם להבין כיצד לפעול אל מול הגורמים המטפלים כדי לא לגרום נזק לתביעה עתידית ככל שתהייה ולכן אני ממליץ כי תצרי עמנו קשר בהקדם.

בברכת בריאות ובשורות טובות,
עורך דין עופר סולר
052-3596150

אבחנו לי את וירוס הפפילומה לפני 10 שנים.

הייתה לי רופאה מאד יסודית שתמיד עשתה לי פאפ כל שנה ועוד בדיקות נוספות רק כדי שלא יהיה ספק. הרפואה המקסימה הזאת יצאה לפנסיה והחליפו לי אותה ברופאה שהיא מנהלת המרפאה.

והיא ראתה את ההיסטוריה הרפואית שלי והיא מודעת לזה שאני צריכה פאפ כל שנה וגם פאפ זה לא המשטח היחידי שעושים...

בביקור האחרון בסניף קופת חולים היא אומרת לי אני לא מוכנה לעשות לך פאפ כל שנה, אלה כל 3 שנים בגלל שיש לך המון זמן את הווירוס...

מעבר לזה היא לא לוקחת משטחים כמו הרופאה הקודמת.

זה הגיוני לעשות פאפ פעם ב-3 שנים שיש לי פפילומה בגלל שבקופת חולים עושים שיקולים תקציביים כשמקבלים החלטות רפואיות שיכולות לעלות בחיי אדם??

שלום רב,

הפורום אינו מיועד לייעוץ רפואי אלא להתייחסות לשאלות בנושא רשלנות רפואית. ככל שקיבלת בעבר המלצה לבדיקות תכופות יותר ואת מבקשת להמשיך בתדירות בדיקות זו הייתי ממליץ לנסות ולהצטייד בהמלצה כתובה של רופא מומחה (גניקולוג אשר מתמחה בנושא) מה שלדעתי יוכל לסייע לך בקבלת האישור לתדירות הבדיקות. עניין נוסף שניתן לשקול הוא הסבר בקופת החולים כי במידה והבדיקות לא תאושרנה תשקלי מעבר לקופ"ח אחרת.

בברכת בריאות,
עורך דין עופר סולר

היי רציתי לדעת אם יש עילה לתביעה
ילדתי את בני בתאריך 8.05.19
הלידה שלי ערכה 26 שעות
בלידה עצמה המיילדת התייחסה אלי בצורה בזויה , דיברה אלי בצורה לא יפה בלשון המעטה , מעבר לזה היא נרדמה במהלך הלידה על הכיסא כאשר אני בלידה פעילה והיד שלה בתוך הגוף שלי .

בנוסף לכל בגלל האדישות שלה וחוסר האמפתיה ילדתי בלידת ואקום עם חתכים עמוקים , גם הבן שלי נפצע (אך אין צלקת)
אני נפגעתי נפשית מאוד קשה ועד היום המקרה לא עוזב אותי .

מעבר לכך הבנתי שלפי ההליך הרפואי הרופא אמור להזהיר אותי שהולכים לחתוך אותי ולקבל את רשותי והוא לא עשה זאת חשוב לציין שבאותו הרגע לא הייתה מצוקה עוברית או שיותר נכון, שאף אחד לא אמר מיהל בנושא.

אני מבקשת לתשמוע דעה של עורך דין מטעמכם ולדעת אם יש עילה להגשת תביעת רשלנות רפואית במקרה הזה.

חנה שלום,

צר לי על החוויה הלא פשוטה שעברת בעת הלידה. כדי להעריך אם יש מקום לתביעה במקרה זה בגין רשלנות רפואית בלידה יהיה צורך לקבל את מלוא התיעוד הרפואי ולהתייעץ עם מומחה רפואי בתחום המיילדות והגניקולוגיה.
מהתיאור הקצר שנתת אני מניח כי מבלי להקל ראש במקרה ובתחושותיך יתכן ונושא היקף הנזק יהיה שיקול בשאלה אם להגיש תביעת רשלנות רפואית במקרה זה.
תביעה כזו כרוכה בעלויות לא פשוטות ובפרט נושא עלות חוות הדעת הרפואיות אשר חובה לצרף לכל תביעת רשלנות רפואית. במקרה שאין אפשרות להוכיח נזק קבוע הרי שגם אם תוכח רשלנות היקף הפיצוי יהיה מוגבל.
אשר לנזק הנפשי - פיצוי משמעותי ניתן במקרה בו מוכחת נכות נפשית בעקבות ההתרשלות וזאת באמצעות חוות דעת של רופא פסיכיאטר.

אני ממליץ לערוך יעוץ מסודר בפגישה עם עורך דין מנוסה בתחום הרשלנות הרפואית להערכת סיכויי התביעה וכדאיותה הכלכלית.

בברכת בריאות,
עורך דין עופר סולר