פורום רשלנות רפואית

לידה ראשונה
לידה טבעית
שבוע 41+2
לניאדו

אחרי שבוע ויום של הריון עודף, שהרגישו כמו נצח נצחים...
בין חמישי לשישי ב4 בבוקר -סוף סוף מתעוררת ורואה שיצא הפקק הרירי וקצת מים.
5 וחצי בבוקר - קמים.. וקוסטה הבן זוג שלי מארגן את התיק ואני במקלחת עם צירים כל 8 דקות בערך..מתחילה סוף סוף להבין כמו מה זה מרגיש כי מרוב תיאורים שונים הייתי מבולבלת. והתיאור הכי קרוב לדעתי זה "כאבי מחזור רק יותר חזקים".

7 וחצי -צירים כל 5 דקות.. יוצאים לבית חולים. מגיעים למיון, בודקים אותי ואומרים שהפתיחה רק 1 וחצי, מחיקה 70%.. שולחים אותנו להסתובב שעתיים בבית חולים. אנחנו מוצאים פינה שקטה עם חלונות עם נוף לים.. ולאט לאט אני מתחילה להתפתל מכאבים על הרצפה ועל הקירות..עם מוזיקת רקע, סרטוני היפנובריטינג ועיסויים של קוסטה.

10 וחצי - באים שוב לבדיקה במיון.. הפתיחה עדיין רק 1.5 ומחיקה של 80%. קצת מתסכל.. הם רואים שכבר כואב לי ושולחים אותי להעביר צירים באיזה חדר רק שנינו.. ושם אנחנו מעבירים את כל היום אני והוא עד 8 בערב בערך..

אני הולכת למקלחת (היתה שם אחלה מקלחת!) והמים באמת עושים פלאים וממש עוזרים לי להעביר את הכאב.. וגם התנוחה על שש במיטה... למרות שהתנוחה הזו פחות מקדמת לידה איך שהבנתי אחרי זה.. .אבל לפחות עזר קצת להפחית כאב... לקוסטה המסכן הלכו הידיים מרוב העיסויים שהוא עשה לי בגב וברגליים.. אבל הוא לא הרפה לרגע, לא הפסיק לעודד אותי, לדפוק לי נאומי מוטיבציה, להשקות אותי ולהזכיר לי לנשום..

לקראת הערב אני מתחילה קצת להוציא דמעות ולהגיד לו משפטים בסגנון של "רק בזכותך הגעתי עד הלום" ועוד לא נשברתי.. והוא מתרגש חח.. וזה נותן לו מוטיבציה להמשיך גם הוא.

מידי פעם מגיעים לבדוק את הדופק עם המוניטור ולהלחיץ אותי כל פעם כשהמכשיר מפקשש... בשלב כלשהו אני מבקשת שיבדקו לי פתיחה ושאני רוצה בריכת מים... ואו כמה חלמתי וכמה בניתי על הבריכת מים...
קוסטה הולך לדבר איתם וחוזר עם הבשורה שהחנות של בית חולים סגורה ואין אפשרות לקבל אותה.. (לא היה לי מושג שככה זה עובד ושהיינו צריכים לחשוב על זה לפני כניסת שבת) אני מתבאסת וקוסטה מתחיל להרים טלפונים לחברים ולחפש בריכה בהשאלה.. אחרי כמה טלפונים אני אומרת לו על ה*** כבר הבריכה..פשוט תהיה איתי ועזוב את הטלפון.

מגיעה רופאה ואומרת שיש עומס בחדר לידה טבעית ושאולי אצטרך ללדת בחדר רגיל אבל מכניסה תקווה שאולי בקרוב יתפנה. ובכללי שבתכלס זה לא כזה משנה איפה, העיקר איך. ואני מסכימה איתה... ומנסה לשמור על אופטימיות.

מורידים אותי למיון על כסא גלגלים ואני כבר חצי מטושטשת מרוב עייפות וכאב..
בודקים פתיחה - בערך 6-7. מחיקה מלאה. עושים מוניטור ואני רק מתפללת שיעבירו אותי יותר מהר לחדר ואוכל שוב לזוז ולא להיות בשכיבה. ושקוסטה ימשיך לעשות לי עיסויים (לחדר מיון לא הכניסו אותו).

8 וחצי בערב - נכנסת לחדר לידה רגיל שישר מוריד אותי נפשית..ואומרים לי שאולי בהמשך יעבירו אותי לחדר טבעי. מאותו רגע זה היה פשוט סיוט. באמת אכזבה. ויכוחים על מוניטור שעשיתי 20 דקות לפני כן ולא רוצה שוב... רוצה למקלחת ואין להם מוניטור שמתאים למקלחת.. אחרי 20 דקות מוניטור משחררים אותי למקלחת ואני מגלה שזו מקלחת פיצית עם דוש חצי שבור עם בקושי זרימה..

מוותרת על המקלחת ועולה על המיטה לעמידת שש כי הכאב כבר הורג אותי.
נכנסת לשירותים להתפנות ואחרי חצי דקה שומעת "צאי משם, צריך לעשות מוניטור"..בטון ממורמר ומזעזע שהזכיר לי את הסיפורים של אמא שלי על היחס המזעזע ליולדות בברית המועצות.. יוצאת מהמקלחת, נכנעת למוניטור ועולה על המיטה. האחות שמה מוניטור ואני שואלת כמה זמן להיות איתו והיא אומרת "מה זאת אומרת?? עד סוף הלידה" אני אומרת "אבל אמרו לי שזה יהיה לסירוגין..גם אם לא אקבל חדר טבעי" היא אומרת שאין לה מושג ושככה כולם עושים..קוסטה מתערב באיזה שאלה והאחות אומרת "גם ככה היא בטח תקח אפידורל.." ואני אומרת שמי אמר לה.. ושכבר אמרתי אלף פעם שאני לא מתכוונת לקחת אפידורל. היא נראית עצבנית ומבקשת ברוסית שארים את החלוק, מגלה שאני לובשת תחתון ואומרת בצורה הכי מגעילה שאפשר שמה נראה לי..."באת ללדת או מה??" פה איבדתי את זה.. וזה בדרך כלל לא קורה לי, אבל אמרתי לה שהיחס שלה מזעזע ושהיא תפסיק להוציא עלי את העצבים שלה. בראש אני חושבת "איפה הגישה הטבעית שהבטיחו לי??? מה קורה פה??" וכבר לא בטוחה אם אני אשרוד שם. ואפילו לקוסטה כבר אין לי סבלנות.

האחות הולכת ומגיעה מישהי שאומרת "אני דולה, את רוצה שאעזור לך?" אני אומרת לה שברור שכן.. היא עושה לי קצת עיסויים ואומרת שעמידת שש לא מקדמת את הלידה ומציעה לי ללכת למקלחת ולהעביר צירים בישיבה על האסלה עם דוש עלי. אני אומרת לה שהזרם שם נורא חלש.. היא אומרת שהזרם בסדר.. אבל אחרכך מגלה שאכן הדוש שבור. מביאה לנו דוש חדש וקוסטה ההנדי מן מחליף אותו ואני מודה לאלוהים שהדולה הזאת באה ושיש לנו זרם עכשיו. היא מכבה את האור במקלחת ואני וקוסטה נשארים בחושך, אני על האסלה מתחת לזרם המים מהדוש שהוא מחזיק מעלי. בכל ציר הוא תופס לי את הידיים ואני עושה "שששש...." ולוחצת על הידיים שלו.

ובתוך המקלחון יש דלת.. ומעבר לדלת צרחות איומוווות של יולדת אחרת "תוציאו אותו ממניייייייייייי כבררר... אני לא יכולה יותרררר" וקללות.. הרבה קללות... אני בשלי עם ה"ששש..." וקוסטה בשלו עם ה"תנשמיייי..." והיולדת מעבר לדלת כנראה חושבת שה"שששש" נועד להשתיק אותה ומתחילה לקלל גם אותי ואת קוסטה ולבקש שיעיפו אותנו משם. ואני עוד חשבתי לעצמי לזרוק לה משהו מעודד מעבר לדלת ולחזק אותה..אבל עכשיו מצידי שתסבול לנצח...

בשלב מסויים אני מרגישה שהצירים משתנים ושיש משהו שעומד לצאת ממני ולא משאיר לי את הבחירה כבר אם ללחוץ או לא ללחוץ... אני יוצאת מהמקלחת ומשכיבים אותי על המיטה. הפתיחה 9 וחצי.. המיילדת בודקת ואומרת שעדיין יש שוליים מסביב לראש.. אני כבר לא מסוגלת לעצור את הלחיצות והיא מאפשרת לי ללחוץ. אומרת לי להגיד ששש... אבל יוצאות לי מהפה בעיקר שאגות של הוצאת שדים חחח...ו"ששש" בין לבין. וכבר לא אכפת לי שקוסטה יסתכל לשם ויראה הכל. ובכללי כבר לא אכפת לי ומצידי שכל הבית חולים יסתכל וישמע.

פתיחה 10.. אני לוחצת והראש כבר ממש קרוב. היא נותנת לי להרגיש ואני בהלם. לוחצת שוב בכל הכח, מרגישה שריפה באיזור.. והראש בחוץ. עוד לחיצה, היא קצת מושכת וכל הגוף בחוץ. שמים אותו עלי ואני נזכרת מה זה "אושר טהור". קוסטה מתרגש לא פחות ואני רואה אותו בוכה פעם ראשונה בחיי.

המיילדת אומרת "טוב אנחנו שמים לך פיטוצין?" הא? מה פיטוצין, למה? כבר ילדתי.. "בשביל שהשיליה תצא...ככה אנחנו תמיד עושים לכולם" אני לא מבינה למה פיטוצין.. והיא אומרת טוב תנסי ללחוץ. אני לוחצץ פעם אחת והשיליה מחליקה החוצה.

ואני כבר בעולם אחר, אוהבת את כולם.. מסתכלת על התינוק שלי.. הוא כזה רגוע, נקי לגמרי (בלי טיפת דם ובלי טיפת הפרשות) משתעל ומתעטש, עושה קולות, פותח עיניים ומזיז את הצוואר.. מחפש פתמה וישר מתחיל לינוק. מלאך קטן. ואז אני מבינה שכל ה9 חודשי הריון ועוד שבוע ויומיים של הריון עודף, ועוד 17 שעות של צירים... כל זה היה שווה את הרגע הזה. באמת