פורום רשלנות רפואית

אז הבטחתי סיפור לידה.
והנה אני כאן במלונית בהדסה עין כרם
מניקה את קטני.
ונותנת ללב שלי לכתוב בחופשיות....
הכל התחיל בנישואים שניים שלי לאהוב ליבי.החיבור האמיתי שלי לעצמי.
בגיל 21 הייתי כבר אמא ל-2 צמודים שנולדו בלידות עם אפידורל..אחת מהן עם פיטוצין.
לידות בלי שום ידע מקדים.ללא מודעות.הייתי ילדה.
מאז הספקתי להתגרש..להתבגר ולהכיר את אהבת חיי שהיה אז רווק בלי ילדים.
הקמנו יחד בית מיוחד.סיפור מרגש בפני עצמו
ואז נולדה נויה שלי..
איתה ידעתי במעומעם שאני רוצה לחוות משהו שונה אך לא התחברתי לעצמי עדין עד הסוף..
הצלחתי עד פתיחה 9..ללא שום הכנה או לימוד לסחוב את הצירים..ונשברתי.האפידורל עשה האטות דופק..ועיכב..בסוף נויה נולדה מהממת ובריאה אבל אני הרגשתי החמצה מסוימת שנצרתי בליבי.
הריון רביעי......
אני כבר אשה ואמא שלמה ומאושרת.
הפעם..מתחילת ההריון ידעתי.
אני אלד בלי אפידורל.
קניתי את הספר לידה פעילה...התחלתי לחפש דולות ומצאתי את נופר גאלינופר גאלי המלאכית.שליוותה אותי לאורך כל הדרך.תמכה..המפגשים איתה היו מעצימים..!
והמגע שלה קסום.
כל ערב אני מוצאת את עצמי חופרת בגוגל ומתעמקת..לידה טבעית היה הנושא המרכזי בו התעסקתי כל ההריון.למדתי המון המון המון.הרגשתי את עוצמת גוף האשה בתוכי והתחברתי כלכך.
הימים חלפו..הריון סך הכל מהמם.
אני אחת שסוחבת...
והנה..שוב עברתי את התלמ.
3 דברים ידעתי.
אני יולדת בירידות מים.
אין לי צירים סדירים לפני!
אני סוחבת מלא ולכן גם התינוקות שלי יוצאים שמנמנים
מצאתי את עצמי במעקב הריון עודף..
כשהזמן התחיל להתארך..וכלום לא קורה
עשיתי רפלקסולוגיה מדהימה ומפנקת אצל הדולה שלי..וסטריפינג..וכלום לא זז.
פקק רירי יוצא..צירים כואביםםםם
אבל לא סדירים.
פשוט מעייף ומתיש.
אני כבדה כאובה ועייפה.
מתחילים לאיים לקראת 41 במעקב הריון עודף..
הוא גדול..3700..את מסכנת את העובר!ואני..חותמת סרוב ומשתחררת לא לפני שמסכימה לעוד סטריפינג אחד.
חוזרים הביתה ואני בוכה את נשמתי לבעלי.
ראיתי את הפיטוצין מול העיניים
אמרתי לו..לא יתכן שכל ההכנה שעשיתי ובסוף אלד עם פיטוצין!!!אני רוצה להגשים חלום!!!
הבכי רוקן ושיחרר אותי
והחלטתי שאני ממשיכה לעקוב אחרי בריאות העובר כל יומיים ומבחינתי ללדת ב43.זרוז לא יהיה כאן.
הרפיתי.
יום למחרת..הצירים הרגילים..ואני מרפה ומשחררת.בערב מתפללת..מדליקה נר לרבי מאיר בעל הנס..
עובר עוד יום..אני לפני עוד מעקב עודף.
מגיע הערב..מדליקה שוב נר ומרפה מהמחשבות.
יש לי כל שעה בערך ציר..די חזק.אבל אני כבר לא מתיחסת.
הולכים לישון.
כל שעה מתוך שינה ציר די חזק.אבל לא סדיר לא צפוף..זה לא זה.
בחמש נויה מתעוררת ובאה לישון לידי..
חמש וחצי..
אני שומעת פאק..יורדים לי המים יחד עם ציר ענקייי!!!!
אני קופצתתת
מאמי..יורדים לי המים!!!!!!
בעלי קם זורח כולו.
אנחנו מאושרים.
מתקשרים לאמא ולדולה...
רק שאני מרגישה משהו שונה.
הצירים התחילו בבום.
והם כל 3 דקות!!!!!!
איפה הזמן לנשום?????
מזדרזים לצאת..אמא באה..נשיקות לילדים שקמו לבית ספר ועפים...
אני לא מסוגלת לשבת באוטו.
עומדת 6 ובעלי חוגר אותי.
נזכרת בכל מה שנופר לימדה אותי.
הצירים-וואווווו כואבים מההתחלה נוראאא אין שום הדרגה והסתגלות.
ומיד בתחילת הנסיעה לחץ לחץץץ למטה.
פה נזכרתי במה שקראתי בלידה פעילה ומיד עברתי לעמידת 4 להפחתת לחץ של הראש..אני עושה נשימות ובקצת שנשאר לי מודיעה לנתי שאני עומדת ללדת.שיתקשר לנופר..למישהוווו לאמבולנס לחדר לידההה הצילוווו.
בעלי נשאר רגוע ושפוי.מתרכז בנסיעה ועוקף את כולם במיומנות..אנחנו סופגים צעקות קללות צפירות ונוסעים בטרוף..אני עושה נשימות מרוכזת בעצמי בטרוף נתי בעלי מעודד ונוהג כמו במהיר ועצבני.גבר מושלם שלי.מעודד אותי..מנסה להרגיע.
מגיעים לבית חולים..לא מוצאים את הכניסה לחדר לידה..אני כבר לא בעולם הזה.
כאובה בצורה שלא אוכל להסביר מרחפת בין שמים לארץ..מבקשת עזרה..ממלמלת שיקראו למיילדת..
הכל טס לי מול העיניים..מובילים אותי בכסא גלגלים הפוכה כולי..על 6 וראש זרוק למטה..
ישר לחדר לידה
היו מלא אנשי בטחון בדרך..אנשים שעזרו אנשים שנבהלו..הכל טס לי מול העיניים כבר לא ראיתי כלום.
פתאום מצאתי את עצמי על מיטה..עם הבגדים מופשלים ללמעלה..מלא קולות סביבי...ואני לוחצת.לוחצתתתת רק שיצא ממני.שהכאב יעבור.בבקשההה בבקשה.מרגישה הכל..את הכיתור.השריפה.ההרגשה שאת נקרעת לגזרים...ואז..את ההקלה המהממתתתתת.
פתאום הוא יצא ממני..טהור שלם ומושלם.
תינוק מלאכי...ששוקל 4200!!!!!!
ללא קרעים וללא חתכים!!!!!!
אני אומרת לכולם סביבי..תודה!!והמילדות..על מה תודה?לא עשינו כלום!!!
בעלי מעליי..לא מפסיק להגיד כמה אני מלכה וגיבורת העולם שלו.
ויש לנו ילד בריא ויפייפה שהגשים לי חלום.
סך הכל שעה וחצי מירידת מים..
הכל פשוט עבר כלא היה..אם זה לא נס..והשגחה פרטית אין לי מושג מה כן!!!!
מדמיינת לעצמי מה היה קורה לו הרופא היה רואה את האמת בהערכת המשקל...והוא אמר לי 3700 זה גדול
ההתאוששות היתה מדהימה.הרבה בזכות נופר שדאגה לי ולבעלי לפינוקים ועזרה לי להתאושש על עצמי.
עברנו למחלקת ביות מלא..והכל היה פשוט חלומי.
בנות..תאמינו בעצמכן.תאמינו באינטואיציות שלכן.לכל לידה חוקים משלה..כל לידה היא סוד עלום.היא נס!
אני מאושרת ומרגישה מדהים.
תודה לאלוקים.לבעלי.ולדולה שלנו היקרה.
תודה לכולכן כאן על ההקשבה המענה..תודה שאתן קיימות.נשים מופלאות ואמיצות.
לידה קלה לכולן.

אין סיפור לידה שלא בא לי לבכות! מרגש! השם יברך אותך תגדלו את ילדכם בנחת! וכל הכבוד שלא עשית שום התערבות חיצונית! לפי הלכה זה אסור, אלא אם כן זה סכנת נפשות ומה שהכי יפה בכל הסיפור שהרפית שהתחברת לבורא עולם בתפילה מהלב, הדלקת נר והלכת נגד כל הסיכויים באמונה שלימה!

הלוואי עלינו ככה להיות חזקים באמונה בבורא עולם.

אשרייך שאת מספרת את הסיפור. מאחלת לך עוד הרבה לידות וילדים בריאים ומאושרים.

כיף לקרוא סיפורי לידה לא שגרתיים ועם סוף טוב ושמח.

שלום,

תודה על השיתוף בסיפור היפה, ניכר שאת מאושרת מאד. לידה כזו של ילוד במשקל של 4,200 גר' היא לא תמיד כל כך פשוטה, שמח שאתלך החוויה הייתה כה מוצלחת.

בריאות ונחת,
עורך דין עופר סולר

הסיפור שלי מתחיל בשבוע 31 השבוע בו הבנתי שלמרות שחשבתי שההריון הזה חולף מבלי שאני שמה לב אליו הגיע הזמן לשים אקסטרה לב אליו. בשבוע 31 הרופאה הודיעה לי שככל הנראה יש לי סכרת הריון כי מעקב הגדילה הראה שהעוברית שלי גדולה בשבועיים לגיל ההריון ובעקבות הסירוב שלי לעשות העמסת סוכר שנייה אני נכנסת במיידית להריון בסיכון עם סיכוי גבוהה )לטענתה( ליילוד מוקדם. באותו יום בכיתי המון, קראתי יותר מידי גוגל והתחלתי לבלבל את עצמי במחשבות שליליות. הזעקתי את ההורים שלי שהביאו לי מד סוכר באותו הערב כי רציתי לדעת אם הרופאה צודקת. באותו שבוע דקרתי את עצמי 3 פעמים בהפרשים של שעה ואכן גיליתי תוצאות לא מושלמות (לא מאוזנת בצום). הסרטים המשיכו... הלחץ התחיל להשתלט.. למזלי בשבוע אחרי נפגשנו עם מור למפגש השני שלנו. מור בדרכה האסרטיבית ומאוד עדינה עזרה לי להבין את החשיבות בלשתף אותה כשאני "אוכלת סרטים" ושינתה את הסטרס לכוח ולאמונה שהכל יהיה בסדר. באותו שבוע כבר נפגשתי עם דיאטנית שהשתדלה מאוד להחזיר את הסטרס והצטרף גם הרופא במוקד שנתן לי הפנייה דחופה למיון, בהמלצה ליילד אותי עוד בשבוע 38. למזלי הקשבתי לעצתה של מור ודיברתי איתה, זה גרם לסטרס להשתנות לאמונה באינטואיציה שלי. בשבוע אחרי פגשתי את ד"ר מוסלוביץ שהכניס אור של תקווה שהעוברית ככל הנראה לא נפגעה והסיכוי להגשמת הלידה שארצה גדול, בנוסף לעובדה שהערכת המשקל הנוספת הראתה עוברית במשקל מושלם לגיל ההריון. בשבוע 39 הד״ר כבר דיבר אחרת והסכמתי לעשות סטריפניג.. לא כאב.. כן בכיתי.. היו צירים.. היה דימום.. הייתי עייפה.. הכל נגמר יום למחרת. בשבוע אחרי הלכנו למיון, שוב סטריפניג... פתיחה 2.5.. 50 אחוז מחוק ... מאוד כאב... רופא דוחה.. המון צירים.. בכי.. הלכתי לישון.. התעוררתי בלי כלום. החלטתי באותו רגע שאף אחד רפואי יותר לא ייגע בי חוץ מהמיילדת בפתיחה 10!

40+3 קמתי בדיכאון ... כל היום בכיתי.. ממוזיקה , מפרק "מתערב" במיוחד של בייבי בום, מבעלי ששאל מה שלומי, מסתם לשבת בכורסת הנקה ולהסתכל על החדר שמחכה לה, מעייפות...
40+4 השעה 5 בבוקר, גאיה (אהובתי בת 2.7) קוראת לי לחדר ומבקשת לבוא לישון איתי, היא נשכבת לידי במיטה ומסתכלת עליי עם עיניה הענקיות. אמרתי לה שכדאי לה לעצום אותן ולישון עוד קצת כי עוד לא בוקר והיא שקטה, רק מסתכלת.. ולפתע.. ציר.. מרגיש שונה מהקודמים.. הדבר הראשון שעולה לי לראש שזהו היום אני יולדת... גאיה קוראת לה.. ממשיכות לשכב, שתינו לא נרדמות, לא מדברות. עד בערך 7 בבוקר היו לפחות עוד 3 צירים כאלה שמגלים לי שזה קרוב, צירים שמעבירים בי חשמל עדין אבל דומיננטי, צירים שהגוף מזהה מפעם קודמת. הערתי את בעלי ואמרתי לו שהיום גאיה תגיע לגן ראשונה ושייצאו מהבית בזריזות. כשהם הלכו הצירים הפחות עדינים הגיעו.. כל שש דקות למשך 50 שניות.. התקשרתי למור שאמרה שאעדכן אותה עוד שעה ושיש לה שיעור ב10 אמרתי לה שאין בעיה אבל ידעתי בליבי שלשיעור של 10 היא לא תגיע היום. נכנסתי להתקלח וכשיצאתי הצירים היו כל חמש דקות למשך דקה פלוס והכאב עלה בהדרגה.. מהכדור למיטה מהמיטה לכדור, בעלי התקשר למור ואמר לה שנראה לו שכדאי לצאת. כולנו הסכמנו שנצא לקראת 10 וחצי.

יצאנו לדרך מאושרים שזה קורה, נשיקה גדולה וחיבוק לפני הדלת, אמרתי לבעלי שבפעם הבאה נחזור לפה עם הבייבי שלנו, ידעתי שזה סוף כל סוף הגיע, האושר עטף את גופי, התרגשות מצמררת והלביאה שבי התחילה לצאת. הכרתי אותה, נפגשנו פעם לפני שנתיים ושבע, הלביאה שבטוחה בכל ציר מה לעשות, האדם שאני פוגשת רק במחשבות, זו שבטוחה שהיא יכולה לעשות הכל רק אם היא תחליט, זו שמצליחה תמיד רק כי היא החליטה שתצליח, זו שלרגע לא דואגת, זו שבשליטה, זו החזקה!
הגענו ברבע ל 11 למיון .. עוד עמדתי בתור להרשם למיון ., מחזיקה את העמוד, מדמיינת את התינוקת שלי, את הלידה.

מזל שבחורה נחמדה אמרה לכל הגברים הטיפשים שהיו לפני בתור ארוך שיתנו לי לעקוף אותם. המיילדת שקיבלה אותי למוניטור צחקה ואמרה שאני רגועה מידיי וחייכנית אז בטח יש עוד הרבה זמן. מה שהיא לא ידעה שזה היה בדיוק המשפט שחלמתי שהיא תגיד, בדיוק האישה שחלמתי להיות , רגועה ומוכנה לחדר לידה (ידעתי שהגעתי מוכנה) ואכן כך היה פתיחה 5 מחיקה מלאה את עולה לחדר לידה. המיילדת שינתה את החיוך, דיברה עם עוד מיילדת והן התחילו להילחץ ולדבר מהר ואני רק שמחתי ובירכתי ושלחתי תפילה לשעות הקרובות, תפילה של הודייה וכוח.

בעלי עדכן את המשפחה ואמר לי שמור בדרך. כל כך חיכיתי שהיא תגיע, ידעתי שכשאני אראה את מור הלידה תתקדם במהירות, ידעתי שהחלום שלי יתגשם כשהיא לצידי. באישורי בעלי הודיע למשפוחה שאנחנו עולים לחדר לידה. נכנסנו לאותו חדר לידה שילדתי את גאיה (עובדה שהבנתי רק בדיעבד), שם מיילדת מעצבנת חיברה אותי לאינפוזיה בגלל ה GBS + מוניטור עוברי.

בעלי ואני עוד השתדלנו להתיידד ולהתבדח עם הארורה שרק שאלה אם אני בטוחה שאני לא רוצה אפידורל, הידקה לי את המוניטור כל כך חזק ואף ביקשה ממני לזוז כמה שפחות בשביל המוניטור. ביקשתי ממנה מוניטור נייד והיא אמרה בחוסר התלהבות שלא נראה לה שיש אבל שתבדוק. האנרגיות שלה היו מקולקלות מהרגע הראשון. ואז הקסם שלי הגיעה, נכנסה באנרגיות עוצמתיות שהזכירו לי שבאנו לעבוד!! המגע של הידיים של מור היה הדבר הכי נכון שלא רציתי שיפסק לרגע! המשפטים של מור שנאמרו ברגעים הכי מדויקים זכורים לי כיד שמצילה אותך מנפילה , כמו חבל שמושך אותך מהעומק. למשל כשהמיילדת אמרה לי שהמוניטור לא טוב ואם אני רוצה שהיא תוריד אותו כדי שאני אעיר את התינוקת שלי (WTF) אז מור לחשה לי באוזן כמה המוניטור מצוין. כשהמיילדת אמרה שהמוניטור חייב להשאר עליי למרות שהוא מכאיב לי ולוחץ, מור הזכירה לנו שזכותי להחליף את המיילדת אם היא באה לא טוב. מור אמרה לי שבציר הבא אני מודיעה למיילדת שאני הולכת להתקלח וברגע הוציאה אותי מהתסכול שאין לי מוניטור נייד והחזירה לי את השליטה. נכנסנו למקלחת אני מור ובעלי, מור הקסומה שאלה אותו אם יש לו כפכפים וכשאמר שאין אמרה לו שהיא איתי, שהוא יכול לצאת.. שמחתי.. רק את מור רציתי לידי, הפוקוס שלי, התזכורת שלי שבאנו לעבוד, שאני יכולה. עשרות צירים, כואב, בעיקר הטוסיק, המים קצת עוזרים, הידיים של מור מאוד, כל ציר אני יודעת שאני מתקדמת, אני מכוונת ללמטה, אני מרגישה את העוברית שלי עובדת איתנו.

ייצאנו מהמקלחת עם ההבטחה של מור שנחזור בקרוב ועם שליטה מוחלטת שעכשיו מחליפים מיילדת, זה עודד אותי. בעלי ביקש שיקראו לאחראית שלאחר כמה בילבולי מוח הביאה לנו את מנדי המהממת, מיילדת עם ראסטות ומבטא אמריקאי שאמרה שהיא תבדוק פתיחה רק כשהיא תצא. מור ואני הרגשנו בינגו, חייכתי בלב. עוד ועוד צירים והרגשתי שהזמן לתנועה חדשה הגיע, כל ציר ירדתי לכריעה, הורדתי אותה עם כל שרירי הגוף, כל תנועה חזקה ומרגישה נכונה ומור אומרת לי "טואטבבב" וזה מרגיש לי מדויק וקרוב. לרגע הרגשתי מסוחררת והיד של האביר שלי הגיעה עם מים וחטיף חלבה , הפיקוס חזר, עוד עשרות צירים ואז מור אומרת לי לפתוח את העיניים ופתאום החתיך שלי מולי מחזיק לי את הידיים, מחייך, גאה, קצת נראה דלוק.

התעייפתי והחלטתי לעלות למיטה, חששתי מהמיטה, חששתי שיכאב יותר אבל כבר לא יכלתי לעמוד. אמרתי למור שאני מפחדת לשכב אז היא אמרה אז אל תשכבי, תשעני .נשענתי על גב המיטה והמשכתי לעבוד , באתי לתקן, באתי להקשיב , באתי להוביל , אז הברכיים והרגליים נחו אבל הכריעות המשיכו בכל ציר.. מור שאלה אותי תוך כמה זמן נראה לי שהיא בחוץ? נראה לי שיחד סיכמנו על חצי שעה, לא זוכרת כמה צירים כאלה והמותשות של הגוף ניצחה , רק רציתי לשכב, לעצור, לא לזוז יותר. נשכבתי על צד ימין כי ככה הרגיש נכון ואז תחושת העייפות השתנתה בשנייה לשריפה וכאב חזק מאוד ברקטום, צעקתי שאני עושה קקי ומור אמרה לי מצוין תעשי.. לא עשיתי.. אבל אז הרגשתי , חיכיתי כל כך לרגע הזה , הרגשתי את הראש, צרחתי שהיא יוצאת , הרגשתי אותה יוצאת. מור אמרה לבעלי שכדאי שיקרא למיילדת למרות שלא אכפת לה ליילד אותי. בעלי רץ למסדרון , חזר עם המנקה (הוא מספר שהוא פשוט תפס את האישה הראשונה שהוא ראה עם חלוק חחחח) אני רק שמעתי מישהו אומר מחוץ לדלת שהמיילדת בשירותים ואני צרחתי בחזרה שהיא יוצאת.

ברגע מושלם המיילדת נכנסה באנרגיות מאושרת אמרה ״עכשיו אני אבדוק פתיחה, פתיחה 10, כל הכבוד תוך עשר דקות היא בחוץ״ צעקתי שאני רוצה ללחוץ וכולם עודדו אותי ״תלחצי״ לחצתי את כל הכוח שלי ותוך כדי רק הרגשתי שהכוח שלי מתגבר , חשבתי לעצמי שכיף לי, שאני בכלל לא צריכה אוויר , שאני אלופת הלחיצות, הרגשתי שאני ממש טובה בזה, ראיתי את הסוף, ראיתי אותה, הרגשתי בכל לחיצה את הראש יוצא, שריפה מטורפת ואז הקלה , עוד לחיצה לכתף ושחרור חלומי, קסום, הזייה. אהבה שלי, עשינו זאת את בידיים שלי! איזו גאווה, איזו מושלמות!

חבל הטבור היה קצר, ביקשתי שאמא תכנס לחדר לחתוך אותו, היא נכנסה , הרגיש לי הכי נכון , החבל נחתך, יכלתי לנשק אותה, הייתי כל כך גאה בה , שמחתי שנתתי לה את הזמן שלה והיא בתמורה שיתפה איתי פעולה והייתה כל כך חזקה ואלופה ועבדה איתי כל הלידה. היא התחברה לציצי בקלות , היא הייתה אורי שלי באותו הרגע! 14.9.18 נכנסנו לחדר לידה ברבע ל11 וב14:27 נולדה לי ביתי השנייה 3.675 קילו של נחת ואהבה בלע"ר.

שלום,

תודה רבה על השיתוף בחווית הלידה על הרגעים הקלים והקשים.

בברכה,
עורך דין עופר סולר

היי, אשמח להתייעצות בבנושא רשלנות רפואית ונזיקין:

1. האם תלונה לנציב תלונות ציבור על טיפול רשלני (כיום ד"ר בעז לב) עוזרת לתביעה בגין נזק שנגרם?

2. האם חוות הדעת שלו בדרכ אובייקטיביות ו/או לטובת המתלונן/הניזוק, או שהנטייה שלו היא לשמור ולהגן על חבריו הרופאים הנתבעים?

אודה לתשובות מטעם אחד מעורכי הדין שלכם.
תודה מראש

שלום רב,

לגבי השאלה הראשונה - התשובה תלויה במידה רבה באופי המקרה המדובר. יש מקרים בהם אני סבור כי פניה לנציב פניות הציבור במשרד הבריאות יכולה לסייע ומעריך כי קביעותיו יסייעו לתיק. מאידך יש מקרים שיכולת הבירור של מוסד זה מצומצמת או שיש נושאים משפטים בתיק אשר אינם רפואיים לחלוטין. במקרים כאלו לעיתים הפניה והקביעה של הנציב עלולה לפגוע.

בשנים עברו עלו תלונות כנגד בירורי הנציבות כי הם מוטים לטובת המוסדות הרפואיים ואף עלו טענות על טיוח ממש. לפי התרשמותי בשנים האחרונות חל שינוי ממשי בעבודת הנציבות והבירורים נעשים באופן מקצועי יותר. זוהי התרשמותי שלי האישית כמובן.

בכל מקרה אני ממליץ בחום שלא לפנות לנציב תלונות הציבור במשרד הבריאות באופן עצמאי ללא ליווי של עורך דין מנוסה בתחום וכדאי מאד בטרם כל פניה לנציבות לערוך יעוץ מסודר עם עורך דין מנוסה בתחום הרשלנות הרפואית.

בברכה,
עורך דין עופר סולר

צהריים טובים עורך דין סולר,

לפני שבועיים עברתי ניתוח קיסרי חירום, זו לידה רביעית אבל קיסרי ראשון.

ציפיתי ללידה רגילה אבל לאור סיבוכים הובלתי לקיסרי חירום.

הניתוח היה זוועה!! איבדתי 2 ליטר דם, איבדתי את ההכרה פעמיים, הקאתי על עצמי, רעדתי, בכלל לא הייתי בפוקוס להבין מה קורה שם.. גם שהוציאו את התינוקת ושמו אותה ליד הפנים שלי, לא הצלחתי להביא את עצמי לפקוח את העיניים ולראות אותה.

אחרי שהורידו לי את הסיכות גיליתי שלא סגרו לי טוב את החתך, חצי ממנו פתוח וזה פתח גדול, הבנתי שכבר לא ניתן לסגור אותו כמו שצריך. אני לא מסוגלת להסתכל על זה.. מרגישה כאילו שחטו אותי.. וההורמונים לא עוזרים לחשוב רציונאלי.

האם אפשר להגיש תביעת רשלנות רפואית במקרה כזה?

שלום רב,

כדי להעריך אם התגלתה רשלנות רפואית בעת ביצוע הניתוח הקיסרי יהיה צורך לעיין בתיעוד הרפואי המלא ולהתייעץ עם מומחה בתחום המיילדות והגניקולוגיה. איני ממעיט חלילה בחשיבות ההרגשה שלך והסבל אולם כדי לבחון אם מדובר בסיבוכים מקובלים או תוצאה של התרשלות יהיה צורך כאמור לקבל את התיעוד המלא.
יש לקחת בחשבון כי תביעת רשלנות רפואית כרוכה בעלויות של חוות דעת ולכן מומלץ יהיה גם לשקול את כדאיותה לאחר שיתברר אם נגרם נזק קבוע ומה היקפו.
בכל מקרה אמליץ שתערכי יעוץ מסודר בפגישה תחילה עם עורך דין מנוסה בתחום הרשלנות הרפואית.

בברכה,
עורך דין עופר סולר

היי יש לי שאלה שמאוד חשובה לי , במשך שנתיים אני מתלונן לרופאת משפחה מטעם קופת חולים מאוחדת על כאבים בבטן ובמשך שנתיים שלמות העדיפה להתעלם לפני כחמישה חודשים התנפחה לי הבטן ברמה לא נורמלית ולא הצלחתי לנשום והמצב הדרדר במשך חמישה ימים
ביום החמישי החלטתי להתפנות לבית חולים שערי צדק ושם החליטו לעשות אולטראסאונד ועוד כמה בדיקות מקיפות , הרופאים קבעו שיש לי אפנדיציט למרות שבאולטראסאונד לא היה שום זכר ושום חשש לאפנדיציט
הכניסו אותי לניתוח חירום שהיה אמור להימשך כ30-40 דקות ונמשך שעה וחצי , התוספתן היה תקין לחלוטין ובכל זאת חתכו לי אותו ופתחו לי את הבטן
הייתי מאושפז במשך שבוע ובמשך חודש שלם לאחר מכן סבלתי מכאבים מטורפים (עד היום) מאז הניתוח יש לי דלקת חמורה בשתן , זיהום בבטן , כאבים שלא פוסקים , צלקות , איבדתי כושר יכולת עבודה , כאבים מטורפים לאחר כל דבר שאני אוכל והכל הסתבך יותר מאז הניתוח.

האם יש אפשרות לתבוע את בית החולים על רשלנות רפואית חמורה? איך עושים זאת? כל הטפסים אצלי כמובן.

אשמח להכוונה

שלום רב,

כדי להעריך אם אכן הייתה התרשלות בטיפול במקרה זה יהיה צורך לקבל את מלוא התיעוד הרפואי ולהתייעץ עם מומחה בתחום הכירורגיה.

אציין באופן כללי כי בחלק לא קטן מהמקרים בהם יש חשד לדלקת בתוספתן (אפנדציטיס) ומבוצע ניתוח מתבר בסופו של דבר שהתוספתן איו מודלק כללך והסיבה לכאבי הבטון הינה אחרת. במקרים אלו לרוב בכל אופן מבצעים כריתה של התוספתן. העובדה כי בסופו של דבר התברר שלא הייתה דלקת בתוספתן אינה בהכרח מלמדת על רשלנות אולם כאמור כדי לבחון את המקרה באופן רציני יש לעיין בתיק הרפואי המלא בסיוע מומחה רפואי.

בריאות שלמה,
עורך דין עופר סולר

סיפור הלידה של דורון שושנה. 3.10.2018.
יש משפט ביידיש שאומר שאדם מתכנן תוכניות ואלוהים למעלה צוחק .

את דורון שלי חלמתי שנים רבות. היא היתה אמורה להיות בן, והרבה יותר מוקדם, ובכלל בשם אחר, אבל הלב שלי קרא לה, והיא באה.

לאורך כל ההריון הדהדה בי הידיעה שהוא בעצם נס... הריון ראשון בגיל 41, אחרי ניתוח בריאטרי שהתגלה כמאסט בדרך אליה.

ואז יש צורך להמתין, להחלים, להתחבר לגוף שלי ולבטוח בו.

לדעת, ממעבה הבטן והנשמה שהגוף שלי בריא, ומסוגל להביא חיים לעולם.

לאורך כל ההריון, ליווה אותי חשש, מיאנתי לחגוג, להצהיר, לצעוק לעולם את הנס שלי, כאילו יתפוגג אם ייחשף לאוויר העולם.

ועדיין, הקפדתי להשאר מחוברת למציאות ומייחלת ליום שאוכל לשתף גם אני בנס שלי.

מודה לאלוהימה על הריון תקין וקל, השבועות נקפו, וכל תחנת זמן הורידה עוד נטל מהכתפיים, הנה, הסתיים טרימסטר ראשון, והופ, עברנו את שלב החיות, וטרימסטר שני ויאבבלה - הלידה מתקרבת.

רציתי בכל מעודי והתכוננתי ללידה טבעית, שמנים, דולה, ותחקירי בתי חולים, גיבשתי תוכנית לידה ובמקביל הקפדתי להשאר עם ראש פתוח - לידה טבעית היא בהחלט המטרה, אבל היעד הגדול - הוא הבת שלי. בריאה. עלי.
וכל דרך שתביא אותי לשם מבורכת. שיננתי ללא הרף.

והנה הגענו לשבוע 38, הערכת משקל נהדרת או כמו שאמרה הרופאה שלי 'אל תדאגי, יש לך אגן'.

בערב, לאחר הפלאפל שהפך לקרייבינג הקבוע, סימונה (להלן, שם הבטן שלה) החלה לבעוט לא טוב אחר, שונה.

ליטפתי אותה, והסברתי לה 'קטנה שלי, אם את רוצה לצאת, את יודעת מה את צריכה לעשות'.

ומגיע בוקר 38+1, וברכת הבוקר טוב שלה עצלה משהו...

גם הריקוד פוסט קפה בדרך לעבודה היה בקושי מורגש.

אבל רק לאחר שקלטתי שסיימתי לאכול ארוחה בוקר ולא הרגשתי אותה בכלל, החלה להדלק לי מנורה אזהרה.

מים קרים, ושום תזוזה נשימות עמוקות ומודעות - כלום.

אמרתי לעצמי - יאללה, קפיצה למיון יולדות, מקסימום אצא הריונית לחוצה.

בזמן שעשו לי מוניטור עוברי אומרת לי האחות, תתחברי לבייבי שלך, לפי המוניטור היו לפחות שתי תנועות שהיית אמורה להרגיש. ואני לא מרגישה אותה...

הדקות נוקפות ופתאום אני מרגישה אותה רוקדת, כל הבטן רוטטת, גלים גלים. שמחה צעקתי - הנה היא אני מרגישה!!

ועשר שניות אחרי נכנס רופא, שואל לשלומי, ומתחקר על ההריון, אומר לי, תראי, היתה האטת דופק, אני רוצה להמשיך לבדוק, ולהשאיר אותך כאן.

ולאחר בדיקה נוספת אומר - אני רוצה שתלדי היום. ובכל מקרה, הביתה אני לא משחרר אותך.

כמה נמוך היה הדופק, שאלתי את החברה שהיתה איתי 'ממוצע 80, ענתה'

אין תנאים ללידה. כלום. צוואר ארוך, אחורי, או איך שבעלי אמר 'איך תלדי אין לך פתיחות'.

אבל הסתכלתי על הרופא הזה, הדבר האחרון שהוא היה זה מנפנף, או זחוח.

הוא ראה אותי, הוא הבין כמה ההריון הזה יקר, והוא היה רתום כמוני לסיום מוצלח ושמח שלו.

בטחתי בו ובטחתי בידיעה העמוקה שמשהו בדפוס של סימונה לא רגיל.

אז יאללה, יולדים. !(?)

עולה לחדר לידה לקראת סבב של פיטוצין / בלון ושאר ממתקים, אבל לפני, סבב רופאים של תחילת משמרת.

ואני נפגשת עם מנהלת המחלקה, שמסביר לי על האופציות שלי, שאחת מהן היא גם ניתוח קיסרי. אבל בכל מקרה - הבחירה היא שלי, והצוות כאן בשבילי למה שאחליט, בכל שלב. והעיקר - ללדת היום זה הדבר הנכון לעשות.

קיסרי?
מה קשור קיסרי?

היתה האטת דופק אחת, כן, 80 זה לא סימפטי, אבל ניתוח קיסרי?

ובכל זאת מדובר במנהל המחלקה, הוא לא לחץ עלי, להפך, הוא הציג גם את הקיסרי בדחילו וברחימו, כאילו מבקש לדבר אלי בלי מילים , כל שפת הגוף שלו כאילו מתנצלת ומבקשת שאבין את שהוא צועק לעברי מליבו.

ואז נשאלת שאלה אחת ... מה הבת שלך צריכה? וכל ההמולה מבחוץ השתתקה, הלב שלי התכוונן פנימה.

נשמתי עמוק וידעתי,
הבת שלי מוכרחה לצאת. והיא צריכה עזרה.

שנייה לאחר מכן נכנסה המיילדת, להלן שושי המהממת, הולכים על קיסרי אמרתי לה,
אוקיי, מה שצריך ותרצי, אשר רק לשאול למה?
כי אתמול אמרתי לבת שלי שאם היא רוצה לצאת היא יודעת מה שהיא צריכה לעשות. ומהבוקר - היא עושה. ואני צריכה להקשיב לה.

'אני מסכימה איתך' אמרה שושי.

ואז התחלנו בחיכיון לניתוח, 4 שעות של חיכיון ומוניטור מושלם, חוץ מההאטה המדוברת.

ומגיע הניתוח, ואני שומעת את הרופאה אומרת - הראש ברום. גבוה.

איך גבוה חשבתי, כל מוניטור שלי היה ממוקם נמוך ממש, היא היתה סופר נמוכה.

והנה היא יוצאת, ושושי מניחה אותה עלי,
קצת סגולה, הרבה שקטה. מותשת.

והיא נשלחת אחר כבוד לבדיקות נוספות. עם אבא שלה.

אני נשארת רועדת , שיניים נוקשות, ורק חושבת, על המתנה שקיבלתי לחיי ולליבי.

בהתאוששות הגיעה אלי שושי, נתנה לי חיבוק ונשיקה, ואמרה ' אמא'לה, קבלת את ההחלטה הנכונה'.

מייד שאלתי - שושי מה היה לה?

חבל הטבור היה כרוך לפחות פעם אחת סביב הצוואר, והוא היה קצר. כריכת חבל הטבור מסוכנת היא אומרת...

ואז מעדכנים אותי גם בפיסת המידע שהסתירו ממני - האטת הדופק היתה הרבה יותר משמעותית. היא נקראת האטת עומק.

ובמקרה שלי, מדובר בשלוש דקות שלמות שבהן הדופק שלה סבב סביב 20. אמרו שזה נחשב ממש מצוקה עוברית ולא רצו להלחיץ אותי.

ופתאום כל פיסות הפאזל התחברו להן, הרופא במיון שהיתה לו הרגשה רעה, הפרופסור במחלקה ש*ידע* שאם אחל בהשראת לידה - וההאטה תישנה, קיסרי בכל מקרה יקרה.

והחבל הקצר שגם היה כרוך שמשמעותו - שהיא לא היתה מצליחה לצאת בכל מקרה.

אז תכננתי ללדת לידה טבעית, אבל לאורך הדרך, למרות החששות, הצלחתי להקשיב לקולות המלאכים ששמרו והגנו, אלוהים צחק, אבל בעיקר שמר עלי.

וקיבלתי החלטות. לחלוטין קשות ולא מובנות מאליהן.

ובסופן זכיתי לחבוק את המתנה שלי.

וזו היתה המטרה לשמה צעדתי את הדרך, שמקדשת את כל הבחירות וההחלטות כולן.

ניסים ובריאות לכולם.

שלום רב,

תודה על השיתוף בסיפור הלידה. מאחל לך בריאות רבה ואושר.

בברכה,
עורך דין עופר סולר

שלום אבקש עצה

שומעת עכשיו שאדם שנימצא בבית חולים העמק וכבר עשה ניתוח כיס המרה שאמורים להישתחרר די מהר מיזה.

פונה אליו הרופא ואומר במפורש לא היצליח הניתוח ואתה בין ה-3000 איש שלא צלח העיניין ומחר ניפתח שוב בטן וננתח שוב.

האיש שואל מישהו אחר מיצוןת הרופאים ועונים לו שזה רק צינור או שיש אפשרות לשים שבב ביטני מסויים לכל החיים. (מעמידים את האדם ההחלטות גורליות כשנימצא במצב רגיש.

השאלה: (הרי זה ניתוח פשוט ונפוץ) האם זוהי רשלנות רפואית שיש להוכיחה לאחר הניתוח יש לאמר ??

שלום רב,

אין לצערי דרך להעריך על בסיס נתונים כה חלקיים האם כשלון הניתוח לכריתת כיס מרה נבע מהתרשלות. כדי לבחון את הענין בצורה רצינית יהיה צורך לקבל את מלוא התיעוד הרפואי ולהתייעץ עם מומחה בתחום הכירורגיה..
אשר לנושא קבלת ההחלטות - לעיתים המטופל אכן נדרש להכרעות בעניינים רפואים כאשר תפקידו של הרופא לתת למטופל את מלוא המידע הרלבנטי בשפה ברורה ולסייע למטופל בקבלת ההחלטה המתאימה למצבו.

בברכה,
עורך דין עופר סולר

אני שוכב במיטה ער. 4 לפנות בוקר. האכלתי את הילדה המתוקה מכל שלי לפני שעתיים. עוד כמה שעות אתארגן לעבודה שוב. דאודורנט, בושם, חומר בשיער שמתחיל להקריח מרוב כאב וחרדה.
אף אחד עדיין לא באמת יודע מה עברנו שם בבית החולים קפלן. אבל אני לא יכול יותר לשאת את זה.
ואני רק הבעל. לא עברתי את החודשים ללא שינה לפני. לא את ההקאות הבלתי פוסקות. את הריצה לשירותים לפיפי כמה פעמים בלילה. את הפחד מהלא נודע. את הספה האיכותית שהפכה להיות אויב כי שום דבר לא באמת נוח החל מחודש שביעי. או שלישי עם בחילות בלתי פוסקות. או ראשון עם חששות שאולי גם הפעם לא נקלט העובר אחרי שנה של נסיונות.

ואז הגיע הרגע הקדוש של תחילת הלידה. יומיים של צירים בבית שאני מלוה את אשתי היקרה מכל, ופתאום היא אומרת - זהו, זה מגיע. ההתרגשות בשיא. אדרנלין מרקיע שחקים. אבל אמרו לנו בהכנה ללידה שאדרנלין מעקב צירים - אז צריך להרגיע אותה למרות רכבת ההרים המטורפת.

כשהגענו לבית החולים קפלן קיבלו אותנו מיד למיון יולדות. המוניטור דופק על 140 ואני לא מסיר את העיניים ממנו לרגע. רק שלא יסתבך. רק שאשתי תצא מזה ללא פגע. רק לא עוד טראומה בשרשרת הטראומות של חיי.

כשנכנסנו לחדר הלידה ההתרגשות בלתי ניתנת לתיאור. רגע בחיים שלא יחזור. ועדיין - אני האריה השומר. המשימה היחידה: אפידורל.
ואכן, הגיע רופא מרדים עם המזרק המיוחל. נותן מנה ראשונה וכמה רגעים אחרי דורין מתחילה לרעוד ללא הפסקה. ומקיאה. ומקיאה… ואז נחה קצת. אפשר להוציא אויר.

עובר הזמן ומזרק האפידורל מתחיל לצפצף.

נגמרה המנה. אני שוב נדרך על לשיא ומזמן את הצוות הרפואי. הרופא עסוק מקום אחר וההשפעה מתחילה לפוג. אשתי מרגישה כאבים עזים ומתחננת שנגאל אותה מהכאב. אחרי חצי שעה של המתנה שנראה כמו נצח מגיע שוב הרופא עם עוד מנה.

ושוב, רעידות, הקאות.. הקאות.. אני מתחיל לחשוב שאולי יש פה בעיה אבל מה אני מבין בזה? מנחם את עצמי שזה עדיף באלפי מונים על לידה טבעית עם כאבים שלעולם לא אבין.

לאחר 12 שעות שהרגישו ערות בחלום - יצאה האור של חיי. תחושת אושר בלתי ניתנת להסבר הציפה אותי. רק מי שהיה שם יבין את גודל האירוע. קטנטנה בצורה יוצאת מהרגיל. 2.5 קילו. כל המדידות הראו 3.7 קילו ואפילו שקלנו קיסרי יזום בעקבות סכרת הריון.

אינספור הערכות משקל. אפילו רופא שהחזיק את הבטן של אשתי בידיים וציין:"שלוש שבע מאות". עדיין הייתי תמים בדיעבד.

הגענו לחדר ההתאוששות והמשפחה הקרובה כבר שם. אושר עילאי. אפשר להתחיל את האושר האמיתי של החיים. חמתי אומרת שהילדה צהובה אבל אני בכלל לא שם. אני על גג העולם.

בשעה 4 לפנות בוקר אנחנו מקבלים חדר. אני עובר השתלמות ומסבירים לי איפה הדברים שצריך. חדר הסירים, חד פעמיים. כל מה שבעל צריך לדעת. אף אחד לא עוזר. אני מחליף מיכל אחרי מיכל של שתן עם דם ומחכים שיהיה רק שתן. עד קצה העולם אלך איתה. לא צריך עזרה מאף אדם.

עד כאן הכל נראה לי אוטופי כמו חלום. העיקר שהילדה בריאה. העיקר שאשתי בריאה.

אנחנו מנהלים דיון באפיסת כוחות האם להביא את הילדה לחדר כיוון שהדבר החשוב ביותר בשבילנו הוא אפס הפרדה. הורים טריים.. ילדה ראשונה.. הגענו להחלטה שעל אף הערות מעל 30 שעות אנחנו עדיין רוצים לנסות להתמודד עם זה. מקסימום אם לא נוכל - ניתן לאחיות לטפל בה לפחות ללילה הראשון.

ופתאום, אומרים לנו כדרך אגב שיש לילדה צהבת ילודים קשה ושהיא תהיה שבוע בתינוקיה. והמילה "פוטו" עולה בפעם הראשונה. מסבירים לנו שזה נפוץ ושאין באמת סיבה לדאגה ובמקרה הכי גרוע מחליפים למאור את הדם. אגרוף ראשון לבטן. בכל הכח. אבל עושים מה שצריך. לפחות ננסה לישון אם נכפה עלינו להיות בלעדיה.

כבר 7 בבוקר והיום עולה. אשתי עם גלי חום מהירידה של האפידורל וכל האדרנלין של הלידה. סוף חודש יוני. אנחנו ליד חלון עם וילון לבן דק שקוף. אין תריסים. אור יום. הצלחנו לישון אולי שעתיים ומתחיל להיות חם מאד. המזגן ישן ולא מקרר ויולדת שניה מוכנסת לחדר קרוב יותר אליו.

עכשיו אנחנו מתחילים להתמודד עם הצהבת תוך כדי. אני הולך לתינוקת ורואה שיש לה תחבושת על הראש והיא מתחת לאור חזק וחם שמטגן אותה כדי להוציא את הבילירובין מהגוף. יצאה מהעולם ועוד לא ראתה אור יום. לא יודע אם היא ערה או ישנה. כל אוכל שנכנס יוצא, אבל לא כפליטה מתוקה אלא הקאה קטנה כמו של אדם בוגר. בצבע צהוב כתום.. הלב מתחיל לכאוב ממש אבל עושים מה שצריך.

אני שואל האם אפשר להוריד את כיסוי העיניים והאחות אומרת שעדיף שלא כי יש נייר דבק על הפנים שלא כדאי לתלוש. כך בילינו 48 שעות נוספות בלי יכולת להבין האם אנחנו מאכילים יצור ישן או ער. ללא יכולת של מאור המתוקה להתנחם במבט האוהב של אמא. ללא היכולת של אמא להתנחם במבט האוהב של התינוקת. והמצב מחמיר. עירוי ביד ימין. נסתם. עירוי ביד שמאל - נכשל.

הרופא מציע זונדה. קשה לתאר כמה קטן נחיר של תינוקת שנולדה 2.5 קילו. אני מעריך את זה ב2 מילימטר. המחשבה שצינור פלסטיק קשיח עומד לעבור דרך הנקב הפצפון הזה דרך הושט הרך שרק עכשיו נוצר הוציאה אותי מהאופוריה שהייתי בה ש"עושים מה שצריך".

ביקשתי מזרק קטן כדי להאכיל אותה. היא עדיין עם עיניים מכוסות מתחת לתאורה. 5 שעות של טיפה טיפה ו20 סמ"ק של חלב אם הוכנסו תוך כדי הקאות קטנות קורעות לב. מיותר לציין שהצוות הרפואה לעג לי - אבל ידעתי שמה שעבד על גורי חתולים יעבוד על גור אדם.

ושוב הרופא בא, ושוב לוחץ על זונדה. אמרתי לרופא שאני מוכן לעשות הכל כדי שזה לא יקרה. בשלב מסויים הבנתי שאנחנו לא יכולים להאכיל אותה עם כיסוי העיניים שמודבק. ומעבר לזה - היא יצאה מהרחם לפני יומיים! מגיע לה לראות אור יום. מגיע לה לראות את אמא. גם את אבא.

התחלתי להוריד את כיסוי העיניים ולחרדתי גיליתי שנייר הדבק הונח על הגבות שלה!!! אני מסיר בעדינות אין קץ את הנייר עם פד קטן ושיערות עדינות נתלשות. הלב שלי מתחיל להקרע לגזרים. המבט בעיניים שלי מתחיל להתחלף מאבא אוהב למבט של רצח. אנשים מתחילים להתרחק מסביבי.

את העובדה שאין באמבטיה דוש ושאשתי הונחתה לשטוף את עצמה עם נטלנית אני מצליח להדחיק - עושים מה שצריך. את היעדר הטיפול בטחורים שלה בגלל שיום שבת היום אני יכול להדחיק. את העובדה שיש רק שמיכה אחת - ביליבלנקט- עם אור אולטרה סגול בכל המחלקה שיכלה לתת לנו נחת עם התינוקת לידינו אני יכול להדחיק. 600 דולר עלות של שמיכה כזו. אחת בכל המחלקה. מחלקה שמתהדרת באפס הפרדה.
את הארוחה הראשונה מזה יומיים שאשתי התחילה לאכול - קציצות של אמא והופסקה באכזריות כי "עכשיו זה זמן חלבי" אני יכול להדחיק.
את העובדה שביקשתי 3 כוסות פלסטיק מהקבלה (אפילו לא ספרתי את עצמי בחישוב) וקיבלתי אחת כי "זה רק ליולדת" אני יכול להדחיק. חישבתי את זה. 20 אגורות לכוס. קיבלתי אחת. אגב, בארוחת הסושי שאשתי כל כך חיכתה לה. גם את זה הצליחו להרוס.

את הציווי "אבא! אל תיגע בילדה. זה לא משחק." בזמן שאני מתכונן להאכיל אותה יחד עם סבתא אני כבר פחות מצליח להדחיק. פעם ראשונה שהבנתי מה זה אפליה על רקע מגדרי. אני גבר.. לכן אני חיה מגושמת שלא ראויה להחזיק תינוק רך.

אבל נייר דבק על גבות של עוללית? פה כלו כל הקיצים. הרי כיסוי העיניים מלפף את כל הראש פעמיים, כתחבושת לחץ ועם סקוצ'ים. גם אם היתה משתוללת - אם היה לה בכלל כוח להרים את הידיים מהמזרן - לעולם לא יכלה להוריד את זה.

בהבזק של גאונות נכנסתי לאתר של סורוקה כדי לבדוק מה הפרוטוקול שלהם. ידעתי שכבר חציתי את קו הטירוף אבל רציתי לוודא לפחות אני גם לא משוגע. והרי עיקרי הדברים מתוך האתר של סורוקה:

אמא יקרה:

בזמן הטיפול חשוב שהתינוק יקבל מספיק נוזלים לעיתים קרובות ועל כן חשוב שתהיי זמינה לתינוקך לשם האכלתו והנקתו. בזמן זה ניתן ואף רצוי להסיר את כיסוי העיניים כדי לאפשר קשר עין עם התינוק.

בשעות הראשונות של הטיפול, עלול התינוק להיות באי שקט כיוון שהוא ערום. תוכלי להרגיעו על ידי האכלה ומגע

ציוויתי על הצוות הרפואי שלעולם לא יתקרבו אליה שוב ללא נוכחותינו. מישהו מצליח לספור כמה ימים לא ישנו עד כה? שלא לדבר על אוכל. או על ישיבה על כיסא. אני עד היום עם דורבנים ב2 הרגליים והסוף של זה לא נראה באופק.

פתאום ברגע של צלילות אני מסתכל סביבי. מה זה בעצם המחלקה הזו? מה זה בעצם אפס הפרדה בקפלן. ואני מזהה שהחדר הוא חדר ישן כמו גריאטרית שאבי היה, רק שבמקום 3 מיטות יש 2 עם שידת החתלה באמצע. זה אפס הפרדה.

איתנו בחדר יולדת שהיא אחות באסותא אשדוד. מספרת ששם יש פוטו ליד היולדת באפס הפרדה. ואני בכלל מציע לבעלה לקפוץ לבילו סנטר לקנות מאורר כי להזכיר אין וילונות אטומים ואין תריסים. אור יום וחום מ7 בבוקר. הוא שמע לעצתי.

הרופא שוב בא ודורש זונדה. טוען שהילדה יורדת במשקל וחייב. שאלתי מה הפרוטוקול אומר? הוא אמר ירידה של 10 אחוז מהמשקל. חישבתי מהר: 10 אחוז מ2 וחצי קילו זה 250 גרם. שאלתי כמה ירדה? נאמר 50 גרם. התחלתי להבין שכל מה שהצוות מחפש זה חיים קלים. פה הצוות סיים את תפקידו כמנהל האירוע. פה גיליתי שאם לא אקח את השליטה לחלוטין הילדה תסבול. אשתי כבר סובלת ואני מטפל לה בטחורים בעצמי כי אף אחד לא נותן מענה. עושים מה שצריך.

אחרי שבוע ללא שינה וכמעט ללא אוכל יצאנו משם טראומטיים לחלוטין. שבורים. מפולגים. לפני זה נציבת הפניות באה לבדוק ש"הכל בסדר". קריא, שלא נתבע אותם על עוגמת נפש. ותוך כדי שאני מגולל את הסיפור בפניה היא בוכה שוב ושוב ולא מאמינה שהתנהלות כזו קרתה. התחננה אלי שאבוא לפגישה עם מנהל בית החולים וכל הצוות הרפואי שהיה מעורב בעניין. אבל אני כבר לא שם יותר. אני במוד של לברוח כל עוד נפשי בי. במוד של נקמה. של רצח בעיניים.

דחיתי אותה על הסף. אמרתי לה שאני לא צריך להיות בובה בתיאטרון שוא. לא רוצה נחמה של ועדה מפלסטיק. הסברתי לה שאנחנו דור חדש. אחר. יש לנו מדיה חברתית. האמת יוצאת לאור ישירות. ואי אפשר לעצור אותה.

ואז היא חשפה פרט קטן שגרם לי להבין הכל. יש מחלקה חדשה ליולדות בקפלן שבונים עם כל הפעמונים והצלצולים. אבל במחלקה הנוכחית אין תקציב לכוס פלסטיק. המחלקה נראית כמו עזובה. דוש לאשתי הרכבתי מ3 מקלחות שונות. אפילו כבר לא היה אכפת לי מיולדות אחרות. תמיד אכפת לי מכל אדם אחר - בטח שבמצוקה. לשם הגעתי. השורד האולטימטיבי. גומיה מפה, צינור משם.

עדיף אחת קרובה עובדת במחלקה מ3 מקולקלות.

אשתי יושבת פה איתי כבר שעות וכותבת את הגרסא שלה לסיפור. אני מת מפחד לקרוא מה היא כתבה. יתכן שלעולם לא אעיז.

השעה 6 בבוקר. עברו שעתיים וחצי ואני מפסיק כי פוסט ארוך מזה אף אחד לא באמת יטרח לקרוא. אקח יום מחלה מחר. מחלה נפשית. לא דאודורט, לא בושם, לא חומר בשיער שמקריח.
עכשיו לפחות כשיראו אותי בעבודה יבינו למה אני כל כך עצבני ורב עם כל העולם. מזל שאני אדם אהוב ומתכנת איכותי אחרת היו מפטרים אותי מזמן על התנהגות כזו.

הילדה תיכף קמה והבקבוק כבר מוכן עם מים חמימים. עוד יום של פוסט-טראומה.

מי שיכול לעזור לעשות צדק מוזמן לפנות אלי בכל שעה. משפטית, שיימינג למען יולדות אחרות לא יסבלו כמו אישתי. מה שצריך עושים.

אב יקר, קראתי מההתחלה ועד הסוף, כאב לי הלב איתכם שהייתם כהורים לראשונה לעבור את מסכת העינויים האלה בעיקר אישתך והקטנטונת שרק הגיעה וכבר חוות את עוולות העולם. חבל שלא יכולתם לדרוש לעבור בית חולים ושיממנו לכם העברה. ממליצה לקחת עורך דין תותח ולתבוע להם את הצורה בגלל רשלנות רפואית והתנהלות ביזיונית. כמו כן, חשוב מאד להמשיך להפיץ בכלי המדיה את סיפור הלידה הזה.

מאחלת שמעכשיו שאתם בביתכם עם הקטנה, תמצו צוות שיטפל בכם בצורה מעולה, שיהיה לכם שקט ושלווה והנאה מכל רגע מהקטנטנה. שלא תדעו עוד חוויות מזעזעות שכאלה.

ממש מצטערת לשמוע את הסיפור שלכם.

חייבת לציין שאתה נשמע בעל מדהים ואשתך ממש גיבורה!

אני חייבת לחלוק עליכם. מניסיון של שלוש לידות בבית החולים קפלן - בראשונה מתוכן ילדתי תינוקת מתה ואותי הצילו ממוות בתוך חדר לידה.

לאחר מכן הגעתי עוד פעמיים ונולדו לי 2 נסיכות מדהימות ב״ה.

חווית הלידה הראשונה הותירה בי טראומה ברמה הכי מזעזעת שאפשר לתאר.. ומי שהיה שם בשבילי לאורך כל החודש (!!!) שהייתי מאושפזת לפני ואחרי הלידה השקטה היו הצוות הרפואי והסיעודי. צוות שפשוט הציל לי את החיים ואת הנפש.

בלידה השנייה ובלידה השלישית שלי שוב זכיתי ללדת בקפלן וכמובן שאין לי מילים לתאר את החוויה.

צוות מדהים! מהרופאים למיילדות ועד לכוחות העזר ועובדות המשק.
אין ספק שבית החולים ישן. אבל כל הזמן מנסים לחדש ולשפר.

ובינינו, שיש לך כזה צוות שגורם לך להרגיש הכי טוב שאפשר את מי זה מעניין בכלל. לדעתי לפחות.

אני חייבת גם לציין שכן, אני עבדתי כמה שנים בבית החולים אבל בואו. מתוך 2500 עובדים בכל בית החולים אין סיכוי שמישהו שם הכיר אותי והחוויות שעברתי שם קשורות לכך.
מאחלת לכם שתגדלו את הקטנה באושר ונחת והמון בריאות.

והלוואי שמתי שהוא תהיה לכם חוויה מתקנת של לידה בבית החולים קפלן.

אתחיל בלאחל לשניכם מזל טוב. התינוקת מהממת ותגדלו אותה מעתה בנחת ושלווה.

אני ילדתי לפני 4 חודשים בבית חולים מאיר בכפר סבא. התינוק שלי היה מאושפז שבועיים בתינוקיה (עקב סיבות שאינן חצבת) וכך יצא שאת רוב שעות היממה ביליתי שם, בתוך התינוקיה.

חוויתי את היחס של צוות האחיות גם כלפי וגם ראיתי איך התייחסו לתינוקות אחרים (שלא בנוכחות הוריהם) ואני בשוק מכל מה שכתבת.

שם הם עזרו להורים להאכיל קטנטנים עם מזרק, לימדו ותמכו. דאגו לכל תינוק בוכה והכי חשוב, חיזקו את הקשר הגופני והנפשי בין התינוק להורים. אני ישבתי רוב היום עם התינוק עלי כשהוא מנוטר כי הקשר הזה הוכח כמועיל לבריאות התינוק.

אז יש גם אחרת...

שלום,

תודה על התגובה והמידע.

עופר סולר, עו"ד

ראשית אקדים ואומר לי שצר לי מאוד לקרוא על החוויה שעברתם אבל יחד עם זאת אני חייבת לומר לכם שזה אולי נשמע ונראה נורא מאוד אבל הצהבת ילודים נוראה הרבה יותר והטיפול בה הוא באמצעות הפוטו (המנורה) והמטרה של כיסוי העיניים הוא על מנת לשמור על העיניים של הקטנה למנוע עיוורון שעלול להיגרם מעוצמת האור.

אבהיר כי אין לי כל קשר לביה"ח קפלן (את שני ילדיי ילדתי בשני בתי חולים שונים, בלינסון ובתי חולים ברזילי, ושניהם עברו את החוויה של הטיפול במנורה על כל המשתמע מכך).
אציין כי מניסיוני האישי והמשפחתי אני יודעת ומכירה את ההשלכות של הצהבת ילודים וזה אינו דבר של מה בכך.

דוד שלי הוא התקדים הרפואי של צהבת ילודים בישראל, כאשר הוא נולד ילד בריא לחלוטין ומאחר שהצהבת ילודים לא טופלה הוא נפגע קשה וסובל משיתוק מוחין חמור, הכל כתוצאה מהצהבת.

גם אני נולדתי עם צהבת ועברתי את הטיפול במנורה ואף החליפו לי את הדם פעמיים, גם אחי עבר את זה ואף נשאר מעל לחודש וחצי אחרי הלידה אך ורק בגלל צהבת ילודים.
גם כשילדיי נולדו הם נשארו במנורה עם הכיסוי על העיניים.

גם כשאני כבר השתחררתי ופשוט נשארתי על הספסל בביה"ח כדי לא לעזוב אותם, אבל ידעתי מה עומד מאחורי הטיפול במנורה, ידעתי מה התוצאה הקשה בלי הטיפול הזה. אומנם הצהבת ילודים נחשבת כדבר שבשגרה אבל היא מאוד מסוכנת ובלא טיפול מתאים היא עלולה לגרום לנזק מוחי בלתי הפיך.

בהתאם לכך אני חושבת שעם כל הכאב של לראות את האוצר הקטן שלכם במצב כזה ועל אף הרצון העז לאפס הפרדה נכון להבין שיש מקרים שהצורך בטיפול לשמירה על בריאותה עולה על הכל (ותזכרו שהיא תהיה איתכם ושלכם לכל החיים) אז עם כל הקושי לראות אותה במנורה, עם כיסוי על העיניים הרי "שהדבק על הגבות" (ולרגע לא ממקום של זלזול אלא ממקום של הבנה עמוקה מה ההשלכות ללא הטיפול) זו הבעיה הכי קטנה והשיער בסופו של דבר צומח שוב, וכל המטרה בטיפול הזה הוא לשמור על האוצר הקטן שלכם, להגן על בריאותה וראייתה של התינוקת הקטנה שלכם וכאשר מבינים את הסכנות וההשלכות אז לעניות דעתי הדברים מקבלים פרופורציות אחרות.

שמחה שהכל מאחוריכם ומאחלת לכם ולקטנה הרבה בריאות נחת אושר וכל טוב

כל הכבוד שהיית אסרטיבי ולא נכנעת לכל גחמה של הצוות הרפואי, מזעזע כמה לפעמים אנשים יכולים להיות אטומים ומכניים, בלי טיפת רגישות ואנושיות...אני פיזיותרפיסטית שעובדת בשרותי בריאות כללית, לכולנו יש ימים טובים יותר ופחות בכל סוג של עבודה אבל אי אפשר לזלזל כך באנשים. הייתי פונה לפניות הציבור ולכל מי שאפשר, למען יראו וייראו. עשיתם נכון כשפניתם לעורך דין לצורך תביעת רשלנות רפואית - אסור לעבור בשתיקה על מקרים כאלה.

מאחלת לכם רק בריאות.

שלום רב,

תודה על השיתוף בחוויה הלא פשוטה... לצערי בשלב זה כל מה שאני יכול להציע הוא סימפטיה וחיזוק.

בריאות שלמה,
עו"ד עופר סולר

בוקר טוב, מקווה שהשאלה שלי מתאימה לפורום שלכם ואחד מעורכי הדין יוכל להשיב ולהסביר לי מה אני אמורה לעשות:

בשנת 2013 ניגשתי למיון בבית חולים איכילוב על דעת עצמי ללא הפניה מרופא מאחר שזה היה ביום שישי בלילה, כאשר קופות החולים לא עובדות. שאלתי את קופת החולים שלי (מכבי) אם אני צריכה לשלם על זה והפקידה אמרה שבעקרון להגיע למיון בלי הפניה עולה כסף (כ-200 שקלים אם אני זוכרת נכון) אבל בגלל שלא ידעתי וזו פעם ראשונה היא מוחקת את זה ולא מעבירה הלאה. אחרי כמה שנים בדקתי ליתר בטחון שאין לי חיוב ושהכל נקי מול קופת החולים. לפני יומיים התקבל מכתב לבית של אבא שלי מההוצאה לפועל מבית חולים איכילוב על סך 850 שקלים שאני מוכרחה לשלם אחרת יעקלו דברים מהבית. מה ניתן לעשות? איך אני יכולה להוכיח שקופת החולים אמרה שהכל נקי ואין צורך לשלם? איך זה שהם המתינו חמש שנים ורק אז שלחו לי הוצאה לפועל כשלא אני ולא אבא שלי קיבלנו התראות ומכתבי חיוב (וגם לא למייל או לטלפון) ופתאום נזכרו אחרי כל כך הרבה זמן? מה ניתן לעשות במקרה הזה?

תודה.

שלום רב,

אני מצטער אך איננו עוסקים בתחום זה של הוצאה לפועל וכו' אלא אך ורק בנושאים של רשלנות רפואית. מציע כי תפנו אל עורך דין אשר תחום עיסוקו הוצאה לפועל.

ברכה,
עורך דין עופר סולר

שאלה
האם יש חוק התיישנות כלשהו על רשלנות רפואית?
לפני 10 שנים שחררו אותי בטענה שהכאבים בראש שלי ועכשיו אני מטפלת עקב החמרה ומהמעט בדיקות שעשיתי ההשערה שיש שם משהו די רציני
אם אני מוציאה את התיק הישן שלי אפשרי לתבוע על רשלנות?

שלום רב,

יש התיישנות על עילת תביעה ברשלנות רפואית והיא ברוב המקרים למעט חריגים 7 שנים.
הנושא של התיישנות הוא מורכב משפטית והוא לעיתים נושא לפסקי דין ארוכים. החלק מהמקרים אפשר להאריך את מועד ההתיישנות אם לנפגע לא היה מידע על ההתרשלות והנזק. כדי לבחון בצורה רצינית ומקצועית אם חלה כבר התיישנות במקרה שלך יש לערוך פגישת יעוץ מסודרת עם עורך דין מנוסה בתחום.

בברכה,
עורך דין עופר סולר

על מי נטל ההוכחה שהתקיימה רשלנות רפואית האם זה על המטופל להוכיח שטעו כאשר אבחנו אותו או על הפסיכיאטר?
מה עליי לעשוץ אם אני חשדת ברשלנות וכמה פיצויים יכול להגיע לגבי אבחון שגוי ?

שלום רב,

למעט מקרים חריגים כמו אובדם של הרשומה הרפואית הנטל להוכיח טעות/רשלנות באבחנה הוא על המטופל.
על עצם הטעות/רשלנות באבחנה לא ניתן פיצוי, הפיצוי הוא על הנזק שנגרם בשל כך ולכן אין כל דרך להעריך את היקף הפיצוי ללא כל פרטים נוספים.

בברכה,
עורך דין עפר סולר

שאלתי: אם החיסון המשולש(ה mmrv אותו חיסון שניתן בגיל שנה) יכול לגרום ולו לאחוז קטן לאוטיזם כמו שנתפרסם בכמה מקומות (אל תשללו על הסף. יש לי אח אוטיסט שהיה ילד רגיל לחלוטין עד לאותו חיסון) אבל זה לא הנושא.

למה לא מחלקים אותו ונותנים את החצבת בנפרד?? , דבר שאפשרי לדוגמא ארה"ב.

למה להעמיס על המערכת החיסונית של הקטנטנים אם יש אופציה לתת בנפרד.

הרבה הורים לא מחסנים את ילדהם בחיסון המושלש מהחשש הנ"ל.

יש שיגידו שאין קשר בין הדברים ויש שיש להם הוכחה לכך.

יש פרופסור שאומר שאם מערכת החיסון של ילד מסויים חלשה החיסון המשולש יכול לגרום לפגיעה עצבית ואפילו חלילה תוצאה של אוטיזם.

שלא תבינו לא נכון אני לא מעודדת לא לחסן רק שואלת למה לא ניתן להפריד את החצבת, חזרת, אדמת...

זאת לא רשלנות חמורה של משרד הבריאות לנוכח הדברים? האם רק אחרי שחס ושלום יגרם לילד/ה נזק בלתי הפיך ידברו על רשלנות רפואית?

שלום רב,

כדי לקבוע רשלנות יש צורך להראות כי הספרות הרפואית והסטנדרט הרפואי ממצביעים על פרקטיקה שונה. לא בדקתי את הנושא לעומק מעולם אולם למיטב ידיעתי הנושא של חיסון משולש כן נבדק מחקרית ונמצא בטוח כך שאיני משוכנע שניתן יהיה לבסס טענות כנגד משרד הבריאות בעניין זה.

בברכה,
עורך דין עופר סולר

קודם כל זה נקרא חיסון מרובע ולא משולש שנית אין אופציה לפצל את החצבת מהחיסון כרגע (גם לא בארה"ב לא יודעת מי אמר לך שכן) ניתן לתת רק את האבעבועות רוח בנפרד.
לגבי מה שאת מחפשת אז אין שום מחקר מדעי שאומר שיש קשר בין חיסון זה או כל חיסון לצורך העניין לבין אוטיזם אם היה כזה משרד הבריאות לא היה מאשר לתת את החיסון לילדים שלנו.

אגב מי זה הפרופסור הזה ועל מה הוא מסתמך לא כל מי שלפני שמן יש תואר מסויים צריך להקשיב לו יכול להיות שהוא פרופסור לספרות איך זה קשור לבריאות?

אם יש רשלנות אז הרשלנות היא של ההורים...

אחרי הילדה שנפטרה השבוע מחצבת אני לא מבינה איך עוד יש הורים בשנת 2018 שלא מחסנים?!

הרי כל המחקרים שעשו על הקשר בין החיסונים לאוטיזם נעשו ע״י מתנגדי חיסונים ואנשים שמאמינים בטבע ולא במערכת הבריאות אז בבקשה ממכן אל תקשיבו להם זה אנשים שלא יקחו אחריות ויחזירו לכם את הילד למקרה שיקרה לו משהו מחצבת!

המחלה הזו הולכת ומתפשטת בישראל ובאשמת אלה שלא חוסנו

לא ייתכן שילד התפתח באופן תקין לחלוטין ושבוע אחרי החיסון פתאום ״הפך״ לאוטיסט?

צריך גם להקשיב להורים שראו את התינוק שלהם מגיל לידה ולא רק למשרד הבריאות שהאינטרס שלו להסתיר את המידע הזה.

הרי אותו משרד בריאות הוא גם זה שקבע שניתן לזהות אןטיזם מגיל שנה, למה לדעתך? לא סתם.. כן, יש קשר לכך שזה סמוך לחיסון. כך יוכלו להגיד שאין קשר.

יש ילדים שעשו את החיסון גם בגיל מאוחר יותר וחוו רגרסיה (פורסם השבוע סיפור על ילדה שחוסנה את אותו החיסון בכיתה א וחוותה רגרסיה משמעותית)

אני בעד כפיה - מי לא מחסן? מה ניסגר עם הורים שלא חושבים על הבריאות של הילדים שלהם ועל ההתפחות התקינה שלהם ובוחרים לסכן את החיים שלהם?

בארה"ב מבקשים בטרם הרשמה לבית הספר פנקס חיסונים. ילד שלא חוסן בכל החיסונים לא יתחיל את שנת הלימודים.

המדינה צריכה להכניס רפורמה בתחום הזה ויפה שעה אחת קודם. הרשלנות האמיתית היא עצם העובדה שלא חובה לחסן ילדים במדינה הזאת!

אלו מחלות שמנסים למגר אותם מהעולם.

די אי אפשר להיות כאלו אגוצנטרים.

זו צריכה להיות מדיניות!

בוקר טוב עו"ד סולר,

הפנו אותי לאתר שלך כמה בנות בקבוצת הפייסבוק. מקווה שתוכל לעזור במקרה הבא:

במידה ועברתי ניתוח אסתטי ולאחר מכן עשיתי ניתוח חוזר לתיקון (שזה גם לא הצליח)
וחשוב לי לציין שהחתימו אותי על טופס שאסור לי לפנות לבית משפט או עורך דין כדי לא לתבוע את המנתח או את חברת פורפורציה שדרכה הגעתי למנתח, הגיוני שלא יוכל וישאר ככה עם הנזק? האם אני באמת לא יכול לתבוע רשלנות רפואית נגד פרופורציה בגלל מסמך כזה?

שלום רב,

אני מכיר את הנוהג במרפאות אסתטיקה מסויימות לפיו מוצע ניתוח מתקן במקרה בו ניתוח ראשון נכשל אולם מחתימים את המטופל/ת על סמך לפיו עצם ביצוע הניתוח המתקן הינו בגדר פיצוי על הנזק בגין כשלון הניתוח הראשון.
חתימה על מסמך כזה אכן יכולה להקשות על הגשת תביעת רשלנות רפואית אולם לפני שמוותרים הייהתי ממליץ לערוך יעוץ מסודר עם עורך דין מנוסה בתחום הרשלנות הרפואית שיבחן את המסמך שנחתם ואופן ניסוחו ויעריך את סיכויי התביעה.

בברכה,
עורך דין עופר סולר

הכל מתחיל לפני שלוש שנים בלידה של עלמה לידה מדהימה שהתחילה בירידת מים מקונילים וכנגד כל הסיכויים הסתיימה בלידה טבעית שאפילו אני ילדתי את עצמי בעמידה בהדסה עין כרם.
והפעם הכל התחיל בכאבים חזקים בבטן התחתונה בצד ימין כמעט שבוע .מגיעה בשישי בבוקר לגניקולוג עושה בדיקה וגם שולח לאחות לבדיקת הריון שיוצאת שלילית , מפנה לרופאת משפחה שמלחיצה ואומרת שכנראה שזה משהו במעי וכדאי לבדוק דחוף. ואז מעבירה את הסופ"ש. ביום ראשון בשעה שש בבוקר קמה ומחליטה לעשות בדיקת הריון ביתית שיוצאת חיובית. עם המון התרגשות מתחילים את ההריון אבל אז לצערי לאחר בדיקת דופק עושים אולטרסאונד ורואים הומוטומה(שטף דם) ברחם מאוד קרוב לשק ההריון ואז מתחילים כל החרדות. הרופא מסביר על האחוז להפלה ואני רק מקווה שעד הבדיקה הבאה זה יעבור. וכמורה לחינוך גופני מבינה שצריכה להוריד הילוך. ואז כל בדיקה לצערי זה עדיין לא נעלם. כמות האולטרסונדים לא נגמרת ורק גורמת לי כל שבוע להיות בפחד מחדש. ואז בסקירה מגלים לי ריבוי מי שפיר ואז מתחילים עוד הפחדות ומלא בדיקות. ואני במקום להיות רגועה ושלווה כל הזמן בחרדות שמשהו יקרה לעובר. סתם פיתחתי לעצמי פחד שפשוט גדל כל ההריון. עושה יוגה ושוחה כל ההריון ומנסה להירגע.בגלל ריבוי המים הוא כל הזמן משנה מנח פעם ראש פעם עכוז פעם ראש עם ידיים כמו חץ החוצה. פשוט דולפין קטן ששט לו.בשבועות האחרונים הוא במנח ראש ואני קצת נרגעת למרות שכל הזמן מתעסקת במנח הראש ואיפה הגיהוקים להיות בטוחה ואז מגיעה לשבוע 39.6. יום חמישי מחליטה ללכת לאולטרסונד ומוניטור מרגישה איזה משהו שדוחף אותי במקום לחכות ליום ראשון ( להריון עודף). מגיעה למרפאה מחברים אותי למוניטור והכל בסדר ואז נכנסת לאולטרסונד ואומרת לטכנאית רק תגידי לי שהוא ראש ולא התהפך והיא מסתכלת ואומרת לי איך ידעת שהוא עכוז? רגע מצב רוחבי והערכת משקל 3700. באותו רגע אני מתחילה לבכות ולא מאמינה שבשנייה אחת כל החלום ללידה טבעית נעלם. מתקשרת לרופא שלי להר הצופים והוא אומר לי להגיע עכשיו לעשות היפוך ואם לא להכנס לקיסרי. מתקשרת לבעלי שיעזוב הכל ונפגש שם. נוסעת ובוכה ויודעת שאין הרבה סיכוי במיוחד עם הערכת משקל כל כך גדולה . מגיעים עושים מוניטור ואז נכנסים לאולטרסונד ואז הוא שואל אם אני בצום ואני משום שלא ידעתי שצריך להיות בדיוק חמש דק קודם אכלתי גרנולה בר לפני המוניטור. הוא מודיע שהוא לא עושה היפוך ושזהו נגמרו ההיפוכים עד יום ראשון. מה יום ראשון כבר אהיה שבוע 40+1. לא מוכנה שואלת על פרופ' יגל באופן פרטי ומקבלת את הטלפון שלו. בנתיים מבררת מה לעשות אולי לנסוע עד לזכרון לעשות היפוך במים או ללכת לדיקור מנסה שוב את פרופ' יגל והוא לא עונה. הולכת לבריכה של השכנה עושה גילגולים במים ועמידות ראש יאלה תצא מהתנוחה המוזרה הזאת לא נוח לי וגם לך לא יהיה נוח לצאת ככה אבל הוא כנראה תקוע לא זז. בערב נוסעת לדיקור, גמורה ממוטתת כבר כמה לילות שלא ישנתי. איך אצליח לעבור לידה ? המדקרת אומרת שהגוף שלי פשוט גמור ומנסה לעשות מה שהיא יכולה לעזור לי. יוצאת ממנה בעשר בלילה ומנסה שוב את מזלי ומתקשרת לפרופ יגל והופ הוא עונה לי . מספרת לו מה קרה והוא מציע שאגיע למחרת יום שישי בשבע בבוקר להיפוך ואפילו אומר שאם יוכל אשחרר אותי שנחכה שהלידה תתפתח לבד.

אני מאושרת אולי יש עוד תקווה אולי הפעם כן אוכל לצאת מהבית בצירים ולא בהיסטריה של ירידת מים מקונילים ודימום. סוגרת שחמותי תגיע מחר בשש בבוקר לשמור על הקטנה ומנסה לישון . מרוב לחץ מההיפוך שוב לא מצליחה לישון.

יוצאים בבוקר עם המזוודה ומגיעים להר הצופים ( מי בכלל תיכנן ללדת שם?)כואבת לי המפשעה בימין כאבי תופת בקושי יכולה לזוז. שוכבת למוניטור ופתאום שתי ירידות דופק ל70. משנה פוזיציה והמוניטור מסתדר אבל האחות כבר מודיעה שיגל לא יואהב את המוניטור.

יגל מגיע ומסתכל ובהחלט לא מרוצה. מכניס אותי לאולטרסונד ורואה שחבל הטבור קרוב לראש שלו וכנראה בגלל זה הירידות דופק ומודיע שהוא לא עושה היפוך. קיסרי מה קשור עכשיו? ואז מוסיף את המשפט רגע חכי שנייה מניח את היד על הבטן שלי מלטף אותה ומודיע לי יאללה את מוכנה ללדת הוא במנח ראש.

מההה? איך לעזעזל עשית את זה? הוא אומר שכמו שהוא הצליח להכניס אותו בליטוף ככה גם הוא יכול לצאת וצריך לזרז את הלידה. אני ובעלי ישר מנסים למצוא כל דרך אפשרית לברוח מהפיטוצין. נכנסים למיון ועושים שעתיים מוניטור עוברי ברצף במסדרון.

המוניטור יוצא מצוין ואני קצת נרגעת. מגיעה רופאה מלחיצה וישר אומרת שצריך להתחיל את הפיטוצין ואנחנו לא מבינים למה? המיילדת אומרת לי שאני יכולה להתאשפז במחלקה ולחכות לצירים . אני מבולבלת אבל שוב חושבת על מה שיגל אמר ולא רוצה להגיע לקיסרי.

בודקים פתיחה 1.5 ומחיקה 60. אני מבינה שנפלתי על רופאה שמלחיצה אותי בטירוף ולא באה לי טוב בכלל, אני שואלת את המיילדת מתי היא מסיימת משמרת והיא עונה לי שבערב. זהו הלך עלי לא בנויה לכל הלחץ הזה.

מדברת עם גיסתי והיא אומרת לי שכדאי לנסות לעשות סטריפינג. למזלי עדיין לא התפנה חדר לידה אז יש זמן. מבקשת סטריפינג והרופאה המלחיצה עושה לי סטריפינג מטורף ואז המיילדת ממליצה לי לעשות עיסוי פטמות. כל הזמן מחוברת למוניטור.

בעלי יוצא למסדרון ואני שמה מוסיקה מרגיעה ובמשך 40 דק שוכבת על הצד ותוך כדי עושה עיסוי פטמות , מגיעים צירים יפים ואני מרגישה שהדברים מתחילים לזוז איזה כיף. פתאום הרופאה נכנסת ומסתכלת על המוניטור וישר צועקת קיסרי.

מי מילד אותך? מסתבר שצריך לעשות הפסקות ואני בתממותי לא הבנתי . בעלי נכנס ולא מבין מה קורה ומנסה להרגיע אותה. היא ישר מביאה סיר ואומרת לי שהיא פוקעת את מי השפיר, לא מספיקה בכלל לחשוב והופ כל המים נוזלים.

מה קורה? איפה החלום שלי להעביר את הצירים במקלחת במוסיקה בבית שלי? מבינה ששוב הכל לא לפי התוכניות שלי. הרופאה אומרת שיש קצת מקוניום. היא בודקת שוב פתיחה ורואה שלא התקדם אז עושה שוב סטריפינג.

המוניטור מסתדר והיא קצת נרגעת ואני כמובן שוכבת ולא זזה. מגיעה מיילדת מדהימה חדשה,היא מרגיעה אותי ונותנת לי הרגשה בטוחה ונעימה. בשעה 17:30 מודיעים שהחדר עם המקלחת והשירותים התפנה ושאני צריכה להכנס ולהתחיל פיטוצין.

המיילדת אומרת לי להוריד את המוניטור ולהכנס למקלחת לחצי שעה ואני מתרגשת ומרגישה כמו באיזה ספא. בכייף שלי עם הזרם על הגב סוף סוף נהנת מהמקלחת שתמיד חלמתי עליה אבל אחרי חצי שעה יוצאת וקולטת שהצירים נעלמו. מה איפה כל הסיפורים שהמים מקדמים את הלידה. המיילדת נכנסת ובודקת פתיחה ... מה פתיחה 3 ולאן נעלמו הצירים.

הרופאה נכנסת ומבקשת להתחיל פיטוצין היא מודיעה שאחרי הירידות דופק בבוקר ובצהריים זה כבר יותר מדי ואני לא מתקדמת. בעלי מתווכח איתה ומבקשת עוד שעתיים והיא מודיעה שיש לנו עוד שעה אחרונה ואז פיטוצין. המיילדת ממליצה לי לחזור לעיסוי פטמות ואני מפחדת. היא יוצאת מהחדר ומשאירה אותנו.

בעלי בזמן האמבטיה אירגן את המוסיקה, הקטורת, שמן תפוז הכל מוכן רק צריך צירים . אני מתחילה סיבובי אגן בעמידה וקצת עיסוי פטמות הפעם עם הפסקות. ופתאום זה מגיע מתחילים לי צירים מדהימים שמתעצמים ומתעצמים אני מחבקת את בעלי ונשענת עליו כל ציר תוך כדי סיבובי אגן ומנסה לנשום.

הצירים מתעצמים ברמות שהעינים שלי מתגלגלות ואני בקושי מצליחה לנשום. אני מבינה שמשהו קורה פה. כעבור כמעט שעתיים נכנסת המיילדת ומודיעה שפרופ יגל בטלפון והרופאה בחוץ והיא חייבת לצאת עם בשורות.

היא משכיבה אותי על המיטה בקושי רב ותוך כדי ציר בודקת פתיחה ועושה שם עוד איזה סטריפינג. מוציאה את היד ומודיעה שאני בפתיחה 8. שואלת איך אני רוצה ללדת והולכת להביא כסא לידה. כעבור מספר דקות יש פתאום רעש חזק מהמוניטור ואני מבינה שמשהו לא בסדר וצועקת לבעלי שיקרא לה.

היא נכנסת בדיוק לחדר בהיסטריה ומשכיבה אותי על המיטה על צד שמאל וצועקת שירן עכשיו את יולדת . ואני לא מה קרה תיקחו אותי לעשות ניתוח קיסרי מה יש לו ומבינה שהדופק שלו ירד ל-60. והיא שוב צועקת שירן את עכשיו דוחפת אותו החוצה. ואני מנסה לדחוף...איך דוחפים אין לי מושג , עלמה נפלטה לי החוצה לרגע לא דחפתי אותה .

פתאום נעלמים הצירים אין כלום ואני מנסה לדחוף ולא מצליחה. ואז כנראה אמא שלי שם מלמעלה מעבירה לי איזה כוח על שכזה אני דוחפת אותו מדהים והיא נלהבת ואומרת לי שאני עושה את זה ואני ממשיכה לדחוף ותוך מס דקות הוא בחוץ.

בשעה 20:45 יוצא לעולם איפה הבכי ? למה הוא לא בוכה? ואז אחרי מס' שניות התחיל לבכות הוא עלי ואני לא מפסיקה לבכות . הוא חי? הוא חי? לא מפסיקה לבכות ולעכל שהוא חי והוא בסדר. והוא עירני וסקרן מתחבר לי תוך מס' דק' ויונק מדהים.

נותנים לנו בכייף להעביר עוד כמה שעות בחדר. אני מתקלחת ועולים בסביבות 00:00 למחלקה לביות מלא.בעלי מחכה לרופא בתינוקיה שיבוא לבדוק אותה ואני בנתיים הולכת לשכב. מכניסים אותו לאיזה שעה לאינקובטור לחמם אותו ואחכ הם חוזרים אלי.

אני שוכבת במיטה כל הלילה ולא מאמינה שזה מאחורי שהצלחתי למרות כל הירדות דופק, הפחדות ללדת לידה טבעית ומדהימה עם מינימום התערביות. תודה לבעלי שהאמין בי ובגוף שלי ובמיילדת המדהימה שנפלה עלי מהשמים.

זכיתי באביתרי שמהשבוע הראשון לא מפסיק לחייך אלי ואני מאוהבת קשות.

שלום,

תודה רבה על השיתוף בחוויות הלידה ובקשיים שבדרך.
שמח בשבילכם שהכל הסתדר לטובה.

מאחל לכם בריאות שלמה ונחת בגידול הילדים,
עורך דין עופר סולר

בוקר טוב

יש לי שאלה טכנית לגבי חיסונים ואבקש בבקשה רק מענה ענייני על השאלה.

האם רופאים / אחיות טיפות חלב מקבלים תמריצים כלכליים ישירים או עקיפים על עמידה ביעדי המתחסנים? האם כלל קיימים יעדים מסוימים להתחסנות?

שואלת לגבי כלל החיסונים כולל שפעת.

שלום רב,

אני לא נתקלתי מעולם בדיווח על תמריץ כלכלי כלשהו שניתן לצוות רפואי על עמידה ביעדי חיסונים.

בברכה,
עו"ד עופר סולר

שלום לעורכי הדין

אני עברתי ניתוח קיסרי חירום בבית החולים מאיר בכפר סבא, אחרי שהגעתי למצב של מצוקה עוברית. היה עומס גדול בחדר לידה והלידה שלי התמשכה שעות ארוכות (מעל 7 שעות) הכניסו אותי לניתוח חירום אחרי שראו האטה בדופק של התינוק. הניתוח היה מאד מסובך והתינוק נולד והיה צריך החיאה. לא ברור מה המצב של התינוק והוא עדיין מאושפז בבית חולים (9 ימים מהלידה) אמרו לי שצריך לחכות שיגדל על מנת להבין אם נגרם לו נזק ומה המצב שלו. אני ובעלי מאד לחוצים. הפנו אותנו להתייעצות אתכם. אני מבקשת לשמוע חוות דעת של עורך דין מטעמכם על המקרה הזה.

האם יש לכם ניסיון במקרים דומים שקרו בבית החולים מאיר בכפר סבא? מה אנחנו אמורים לעשות עכשיו?

ליזי היקרה שלום,

ראשית אני מאחל לכם כמובן החלמה מהירה של בנכם והתמודדות קלה עד כמה שניתן עם האתגרים שעומדים בפניכם בתהליך זה.

אכן משרדנו טיפל ומטפל כיום בתיקים רבים בעניין תשניק בלידה כלומר מקרים בהם איחרו לבצע ניתוח קיסרי לחילוץ העובר למרות סימני מצוקה מקדימים. היו לנו גם מקרים בבית החולים מאיר בכפר סבא.
את צודקת שיהיה צורך להמתין ולראות אם חלילה נגרם נזק וכמובן מה היקפו אולם אני מוכרח לציין מנסיוני במקרים רבים - כדאי ומומלץ כבר כעת ליצור קשר עם עורך דין מנוסה בתחום הרשלנות הרפואית כדי להימנע מטעויות בשלב ראשוני מבלבל זה.

אתם מוזמנים ליצור עמי קשר טלפוני לקבלת הסבר ומידע נוסף.

בברכת בריאות,
עורך דין עופר סולר
052-3596150

כאשר מישהו נדבק בחצבת ובתקופת הדגירה הוא לא מדביק! כל עוד אין תסמינים. לא חום, לא שיעול וכו' וכו'. הוא עדיין לא מדביק.

לכן כל הסיפורים שמספרים על זיהומים וההדבקות בבית החולים נשמעים כמו הפחדות ותעמולה שיתחסנו.

נניח שזה נכון, ובאמת חולי חצבת הדביקו את החולים בבית החולים, ובפגיה ובמחלקה האונקולוגית של בית חולים שניידר אז למען השם, למה כל אחד שמגיע עם מחלה מדבקת, למה נותנים לו לשבת עם כולם ולהדביק את כולם? אין תאי בידוד בבית החולים?

ושלא יגידו 'לא ידענו' הרי הם הגיעו לבית החולים כי חשדו שיש להם חצבת.

והפגיות ששם מספרים סיפורים שהתינוקות נדבקו בחצבת בגלל האב החולה חצבת - למה נתנו לאב החולה חצבת להיכנס לפגיה? אז מה אם זה האב? אז שלא יבלבלו לנו במוח.

וחוץ מזה - אם זה היה נכון, ויש קבוע הדבקות בבתי החולים מחולי חצבת, זה כבר פתח לתביעת רשלנות רפואית שהבתי חולים לא דואגים לבידוד מחלות זיהומיות.

ולא לשכוח את שאר המחלות הזיהומיות בבתי החולים ומצב ההגיינה הזוועתית והחיידקים המסוכנים העמידים לאנטיביוטיקה שמסתובבים בבתי החולים.

למה עליהם התקשורת שותקת?

שלום,

תודה על הדברים, המאבק בהתפרצויות של מחלות מדבקות בבתי חולים הוא מאבק מורכב וכפוי טובה שכן גם פעילות נמרצת וראויה עלולה בחלק מהמקרים לא לשאת תוצאות מספקות. התפרצויות כאלו קורות בבתי חולים בכל רחבי העולם כולל בבתי חולים בעולם המערבי אשר מובילים בטכנולוגיה ובידע.

בברכה,
עורך דין עופר סולר

שלום רב... אני צריך בבקשה עורך דין לענייני רשלנות רפואית.

אדם שהלך להיבדק אצל רופא והתלונן על כאבים והרופא איבחן אבחנה שגויה וכתוצאה מכך האדם אחרי כמה ימים קיבל התקף לב ובבית חולים אמרו שאם היה מגיע לפני זה יכל להיגמר רק בצינתור וכתוצאה מהאבחנה השגויה האדם הגיע באיחור ונאלץ לעבור ניתוח מעקפים...

אשמח למענה של אח דמעורכי הדין שלכם - תודה רבה...

שלום רב,

משרדנו טיפל ומטפל במקרים רבים של איחור באבחון התקפי לב אשר גרמו לנזק. כדי להעריך אם יש מקום לתביעה יהיה צורך לקבל את מלוא התיעוד הרפואי מקופת החולים ומבית החולים ולהתייעץ עם רופא קרדיולוג מומחה שיעריך אם אכן היו סימנים מחשידים בקופת חולם שהרופא התעלם מהם ומה הנזק שנגרם בשל האיחור באבחון.

אתם מוזמנים ליצור עמנו קשר טלפוני לקבלת הסבר מפורט וייעוץ ראשוני ללא עלות.

בברכת בריאות,
עורך דין עופר סולר

אתמול הבן שלי שבר את היד, הגענו לבית החולים במרכז הארץ, הגענו רגועים, לאחר שיחה ארוכה, ירידה לפרטים, דמיון מודרך,הסברים ובקיצור- ילד עם שני שברים מסובכים ביד אבל רגוע וחייכן.
נכנסנו, חייכנו וקיבלנו מיטה- ואז ישבנו עליה 40 דקות!!
לאחר מכן ניגשתי למזכירה שהסבירה לי שיש פה מקרה של בידוד מאוד מסובך, יש מקרה טראומה מאוד קשה ויש טיפול נמרץ וברגע שרופא מתפנה הוא יגש אלינו.
חיכינו עוד רבע שעה ובזמן הזה נכנסה אמא עם ילד בן שלוש על הידיים , הסטרית, בוכה , לחוצה. הילד עם חום!
מיד ניגש אליה רופא .
אני נשברתי, צעקתי, דרשתי צדק הסברתי שהמקרה שלי לא פחות דחוף מחום.
ואז הרופא ענה לי בצורה מאוד בוטה ולא מכובדת וחטף ממני צרור....
מפה לשם צילום, הרדמה , החזרה למקום שני שברים מאוד מסובכים כל זה ואני בשבוע 40 פלוס ....
חוזרים עם גבס וילד מטושטש על כיסא גלגלים, והפלא ופלא חדר הבידוד פתוח לרווחה....
הרופא מדבר בטלפון עם אחר על שני ילדים עם חצבת ואני קצת בלחץ....
לוקחת את עצמי ואת הבן שלי החוצה מהמיון ומחכה איתו שם, האחות ניגשת אלי ומבקשת ממני לבוא ולמדוד לו לחץ דם, מאותו המכשיר שיצא מחדר הבידוד, אני כמובן מסרבת והיא צועקת עלי...
אני יוצאת החוצה ומגלה שהמשפחה מהבידוד מסתובבת בחופשיות עם ילדה עם כתמים על הפנים, נראת כאילו יש לה חום והאבא איתה ואחותה התינוקת שהייתה במנשא על גב האם צורחת ובוכה.
כמובן נגשתי לאחות שאלתי למה אנשים מהבידוד מסתובבים חופשי במיון וברחבה והיא ענתה - כמה הם יכולים להיות סגורים בחדר, הם כבר חמש שעות פה.....
לאחר כמה דקות חזרה אלינו עם חיסון ביד והציע לי דחוף לחסן את עצמי ואת הילד.....
לא ידעתי אם לצרוח או לצחוק!?
הסתכלתי עליה במבט של חוסר כבוד וביקשתי ממנה להפסיק לטפל בי מפאת חוסר כבוד, חוסר כבוד לפרטיות שלי, מאיפה את יודעת אם אני מחסנת או לא, מאיפה החוצפה בלקיחת האחריות עלי בתקופה זו של ההריון, לא שאלה אותי בכלל אם הבן שלי מחוסן, למה אני צריכה להתחסן כי אתם לא יכולים לבודד באמת אנשים שאתם טוענים שהם מסוכנים לציבור!

בקיצור אם תשאלו אותי מי אחראי על התפשטות זה צוות רפואי חסר אחריות, ציוד לא מחוטא, חדרי בידוד לא סגורים , אי הקפדה על הגיינה וחוסר הגינות - בקיצור הפקרות!

שלום,

תודה על השיתוף בחוויה. עצוב לשמוע שזה היחס וזו רמת הטיפול הרפואי שקיבלת.

בברכה,
עורך דין עופר סולר

ועכשיו שהכל מאחורי זה הזמן להזהיר גם אתכן. בהריון? מזל טוב אבל...תדעו הכל על עצמכן כדי שתוכלו להשמר מחוסר אחריות ומקרי רשלנות רפואית של אחיות ורופאים שממהרים לבאה בתור ולא בודקים אתכן באחריות המתבקשת.

אני עברתי הפלה לפני שלוש שנים של תאומים ובלי העקשנות שלי לבדיקה שוב ושוב הייתי יכולה למות או לאבד את הרחם מזיהום! ועכשיו שוב בגלל חוסר אחריות של רופא ואחות שחיים בסרט שלהמתין לבדיקת בטה זה מה שיציל לך את ההריון אז זהו כנראה שלא! ושוב התעקשתי בפעם השלישית שיבדקו כי אני יודעת מה עברתי ויודעת שזה הפלה בוודאות אז לרופא המטומטם שסרב לבדוק אותי אתה את התלונה תקבל מה יעשו עם זה לא מאמינה שיותר מדי. אבל לכן תלמדו מהסיפור שלי עברתי 2 הפלות ואלמלא העקשנות שלי לבדיקה אולי הסיפור שלי היה נגמר אחרת.

את כל כך צודקת! כשהייתי בשבוע 32 בהערכת משקל נאמר לי שהבת שלי שוקלת 1.300 קטנה בשבועיים והבטן והרגליים קטנות יותר מהראש ואמרתי לה זה בטוח תקין? היא אמרה לי יש לך בת... בנות בדרך כלל שוקלות פחות מבנים ...

יצאתי משם עם תחושת בטן שלא הכל באמת תקין! כמה ימים לאחר מכן פשוט הלכתי למיון ושם אשפזו אותי היה iugr השילייה בחלקה הפסיקה לתפקד ולכן ההתפתחות הייתה איטית מידי.

ילדתי בשבוע 34
אם הייתי מחכה חס וחלילה השילייה היתה יכולה להפסיק לתפקד לגמרי ואז מי היה נותן על זה את הדין ?!

פניתי לעורך דין בשביל להגיש תלונה ותביעה על רשלנות רפואית ואמרו לי שבגלל שהילדה בריאה לא אפשרי לתבוע. אז כן, זה אבסורד ולמזלי הקשבתי לעצמי ולא לרופאים, אחרת אולי הייתי יכולה לתבוע אבל לא בטוח שהיתה לי ילדה...

תודה אמילי על השיתוף בחוויה.

שמח בשבילך שלא נזקקת לתבוע במקרה זה בסופו של דבר.

בברכה,
עו"ד עופר סולר

שלום,

תודה על השיתוף בחוויה הלא פשוטה. אכן אסרטיביות ועמידה על שלך חשובות מאד בקבלת תיעוד רפואי בחלק לא מבוטל מהמקרים. רופאים מנוסים וטובים יודעים גם להקשיב למטופל/ת שמכירים הכי טוב את גופם ומייחסים לתלונות ולהצעות המטופל חשיבות אמיתית.

בברכה,
עורך דין עופר סולר

המליצו לי שניםםם לעבור למכבי..אמרו שהיא קופה מדהימה וטובה..ושאין מה להשוות לכללית..
אז הכל טוב ויפה שלא צריכים אתכם .
עד ש...
ביום חמישי האחרון אחד הבנים שלי בן שנה .
חצי מתאומים.. חוזר מהמעון כשהוא בוער מחום!
השעה היתה 12 וחצי ...אמצע היום..
משכיבה אותו לישון צהריים אחרי תרופה והילד לא רגוע בכלל!!.

הולכת בערב לרופא משפחה החדש במכבי ואומרת לו שהילד בוער עם 40 מעלות חום ממש 40!!. ושזה בחיים לא היה חום כזה גבוה.
הסברתי שעשו חיסון גיל שנה לפני מספר ימים ואולי זה תופעת לוואי.אמר לי שלא הגיוני.
בדק אותו ואמר שזה נחשו מה...וירוס!!!
כן המילה האהובה אצל רופאים..כשאין תשובות אומרים וירוס.
טוב..הילד סובל צורח בוכה כל היום כל הלילה..
מתקשרת למוקד בלילה. החומים לא יורדים מ40 מעלות.אמרו לי חד משמעי!! זה מהחיסון! אנחנו אחיות כבר 20 שנה. אל תדאגי!!

וכך עוברים להם השישי שבת כל 3 שעות 40 מעלות..4 שיחות למוקד "מכביי ללא הפסקה" כל האחיות אומרות לי שזה מהחיסון.הילד שלי מתפתל מכאבים!!!
רק אחות אחת הסכימה לתת הפניה למיון אחרי שביקשתי ואמרתי שזה לא הילד שלי!! אבל שיכנעה אותי לא ללכת אלה לתת נורופן כי ממש מסוכן המיון.
בשבת לפנות בוקר 3 פעמים פירכס לי במיקלחת.
ונירדם מיד אחרי זה כאשר יש לילד משהו מוזר וזה ממש לא וירוס.החומים התקצרו לכל שעתיים!!! 40.2 מעלות.הילד שלי מטוגן!!!!
מעולף...חיוור וממש לא חיוני!
מחכה לבוקר הולכת לקופת חולים מכבי יקנעם.
שם אומרים שאין בסניף הזה רופא ילדים.
לוקחת את הילד הבוער שהעיניים שלו מגולגלות כבר מחום.
הולכת לרופאה מחליפה. לסניף אחר.
שם פוגשת את ה רופאה הכי יהירה והכי בטוחה בעצמה!!!
רופאת ילדים רעה שטוענת שהילד שלי חיוני לחלוטין.
אני מתחננת להפניה למיון!!! מה כל כך קשה לך?????? זה עולה לך כסף??!?!?!?!??!

לא.בשום אופן אין צורך זה ויראלי!!!
קחי ב.דם.ותעלי עכשיו שבצהריים כבר יהיו תשובות.
שוב נוסעת עם התינוק בידיים לסניף הראשון כי רק שם יש בדיקות דם.
האחות רואה את הילד ושואלת" מה את עושה פה טוסי למיון".
סיימנו בצרחות.מתקשרת שוב לרופאה.
מתחננת שוב.והיא בשלה!

שהרופא משפחה שלך ייתן לך. אני לא נותנת הפנייה למיון הילד חיוני לגמריי.זה וירוס!

הילד מתחיל להחמיר בבית.
הבדיקות דם של מכבי עד 7 וחצי בערבבבבב לא הגיעו!

הרופא ילדים שלי מתקשר סוף סוף וכל מה שעיניין אותו להגיד זה למה אני טוענת שהמחליפה שלו לא טובה ושהיא עשתה בידיוק את העבודה שלה.

אני בזמן הזה כבר בדרך למיון.
נתן לי הפניה וטען שאין לי מה לחפש שם.
אבל אמא יודעת מה שאלף רופאים לא יגלו!!

מגיעה למיון רמב"ם שם רופא בודקת אוזניים גרון ואומרת שהכל אדום ושזה ...וירוס!!
אמרתי לה שאני לא זזה מפה בלי אנטיביוטיקה.
והיא משכנעת אותי שאין לילד כלום!!
אבל את לא בודקת כלוםםםם איך את יודעת?

הבדיקות דם הגיעו תקינות לחלוטין.

אבל הילד שלי לא בסדר!

קוראת למנהל מחלקה שם והוא מיד מפנה לצילום חזה וטוען שאין אנטיביוטיקה בלי הבחנה.
ושבטוח הצילום תקין וכבר אני ישתחרר.
אני מתוסכלת והילד כבר חיוור ועייף ותשוש.
חוזרת מצילום חזה אחרי 4 ימים של חום לא נורמאלי. מלחמת התשה ממש!

אמא של רואי? רצית אנטיביוקה והנה קיבלת..
יש לילד שלך דלקת ריאות...

רבע ריאה שלו סגורה בצילום אני ראיתי במו עיני...!

אז לך רופא יהירה ורעה אלייך בחיים לא אחזור!

אשמח לתבוע אותך על רשלנות רפואית והאחל לך שכל חייך תהיי "חיונית" כמו הבן שלי!

מיותר לציין שכבר עפתי ממכבי ואתם רופאים סנדלרים..גם עוד 7 שנים תלמדו ולא תגיעו לרבע מהאינטואיציה שיש לאמא!

מה היה קורה אם לא הייתי מתעקשת?

מה עושה אמא שהעייפות התישה אותה מלהתווכח עם המערכת??? אחרי 4 לילות ללא שינה!
אני לא רוצה אפילו לחשוב!

כל הרפואה הזאת התקלקלה פשוט גועל נפש אני עושה להם רק תרופות סבתא.

כמו שפעם לא היו מי יודע מה רופאים ורק הסבתות שיהיו בריאות ידעו לעשות הכול
לא סובלת את הרפואה בישראל. פשוט לא סובלת

אני לקחתי את הילד שלי הקטן בן שנה לרופא עיניים (ערבי) מסתבר לא מזלזלת או משהו בעדה, עזבו שקיבל אותי אחרונה כשהתור שלי היה אחרי 2 אנשים הוא גם דיבר שעתיים עם רופאה אחרת אומר לי לא להפריע והילד צורח מת מעייפות. והרופא בשלו...

ואז כשנכנסנו הוא עושה לי יאלה מהר אני אני צריך ללכת הביתה ככה במילים האלה עשיתי לך טובה שנישארתי שקיבלתי אותך... חי בסרט שלא נדבר על זה שכמעט הוציא לילד שלי את העין בן זונה (סליחה)

מסכנה.
אין אינטואיציה יותר טובה משל אמא ואין כמו תרופות סבתא.

כול הרפואה של ישראל (בקופת חולים כללית מכבי לאומית בתי חולים וכו') הכול זבל...

שלום רב,

כתבתי בעבר ואני חושב כך היום שאינטואציה של אם אשר מכירה את הילד היא חשובה מאד מאד ורופאים מנוסים רבים יודעים שאין לזלזל בה ומקשיבים לה בשים לב.
במקרה בו למרבה המזל או בשל אינטואיציית האם לא נגרם נזק קבוע הרי שי לשקול כדאיות של תביעת רשלנות רפואית שכן עלויות התביעה אל מול הפיצוי הצפוי לא תמיד כלכליות.

בברכת בריאות,
עורך דין עופר סולר

חודשיים אחרי הברית מילה שמתי לב להידבקות בעטרה.
כמובן שלחתי לרופא (שביצע את ברית המילה) והוא הסביר שזה הידבקות והוא יגיע לשחרר.
כמו שאמר הוא הגיעה, התהליך היה לא נעים, אבל שיחרר .
השתדלתי לשטוף את האזור ולעשות הכול כמו שצריך, אחריי יומיים שלחתי לרופא שוב הודעה שיש עוד אזור דבוק מעט, הוא אמר שיגיע אחרי שבוע על מנת שהאזור קצת יחלים ויהיה פחות נפוח וישחרר, כך היה.
הפעם השנייה ששחרר הוא ניסה לשחרר שוב והפעם רצה לשחרר הכול , היה בכי וקצת דם וכדי לשחרר הוא השתמש במספריים אחרי זה אמר שייתכן בגלל שרצה לשחרר הכול יהיה חוט(של עור) שלא יעלם ונצטרך להוריד אותו בניתוח (לאסטתיקה) כל העניין כבר התחיל לעצבן אותי
אחרי יומיים שוב (כמובן שטפתי ומתחתי את העור שם באזור) שמתי לב שיש עוד נקודה אחת דבוקה.
הרופא אומר שהוא לא רוצה להגיע ועדיף לחכות בגלל כל ההתעסקות.
ואני כבר עייפה עצבנית ולחוצה שהקטן שלי צריך לעבור את כל זה כמה וכמה פעמים!!!
למה זה קורה?
האם זה רשלנות של הרופא בברית?
מה אני אמורה לעשות?!
האם אני עושה משהו לא נכון?!?!
אנא מתחננת למי שמבינה או יודעת כי עברה חוויה דומה!
אשמח להסבר! אשמח לעידוד! מה עושים?!
הרופא טוען שאני לא אשמה ואני עושה הכול טוב וככה זה קורה.
אז מי אשם???!!!
אני עובדת עצות....

שלום רב,

אם אינך שלמה עם ההסברים של הרופא לגבי המצב אני סבור כי כדאי שתערכי יעוץ עם רופא אורולוג שיבחן את המצב ויעריך האם צריך התערבות נוספת או טיפול אחר.

בברכה,
עורך דין עופר סולר

קרה לי דבר דומה מאד. לא יודעת אם אותו הדבר בדיוק...

אחרי שהברית החלים ראיתי שהעור ממש דבוק לעטרה. מכסה את כל החלק התחתון. רופא אורולוג אמר לא לגעת בשום אופן ושזה משתחרר לבד...

היום בן כמעט 3 רוב העטרה באמת נחשפה ולא דבוקה יותר. אבל עדיין יש חלק שכן.

אמר שבגיל ההתבגרות זה קורה מעצמו ושאם נוגעים חוזר על עצמו.

הכי טוב שתדברי עם אורולוג ילדים לפני שאת עושה עוד משהו. במקרה שלנו אמרו שזאת לא רשלנות והמקרה מאד שכיח.

שלום,

תודה על המידע ג'קי.

בברכה,
עו"ד עופר סולר

שלום רב!
אני אם לשלושה ילדים קטנים, ואנו משוייכים לתחנת טיפת חלב בבית הכרם.
לצערי, לאורך כל השנים בהם אנו נעזרים בשירותיה של טיפת החלב, אנו סובלים מאי זמינות של הצוות ומשירות לקוחות לקוי ביותר.
היום הוגדשה הסאה: בתי הקטנה כבר בת 8 חדשים, ומעל 3 חדשים אני מנסה להשיג טלפונית את התחנה על מנת לקבוע תור לחיסון. למרות הבטחות חוזרות ונשנות של המוקד לזימון תורים שאקבל שיחת טלפון חוזרת לקביעת תור, מעולם לא נוצר עימי קשר. כתוצאה מכך, הפעוטה טרם השלימה את תכנית החיסונים של גיל 4 חדשים וחצי שנה. הבוקר, בלית ברירה, פנינו לתחנה ללא תור על מנת להשלים את החיסונים הנחוצים. הגענו מייד עם פתיחת התחנה בתקווה לזכות בהבנה ולהכנס להשלמת חיסונים עוד טרם התחלת תכנית המטופלים של היום.
למרות שלא היו כלל מטופלים בתחנה, האחות סירבה להכניסנו לחדרה. בהמשך הוכנסו לחדר אב וביתו שתורם היה בשעה מאוחרת הרבה יותר, ואב נוסף, שהתפרץ לחדר האחות ללא תור, זכה ליחס מכבד ולתיאום פגישה.
למרות בקשותי החוזרות, והבהרות כי איני מעוניינת במעקב מלא אלא רק בהשלמת חיסונים, האחות סירבה להכניסנו. היא אף סירבה לקבוע לנו תור חלופי, אלא רק רשמה את מספר הטלפון והבטיחה ״שיחזרו אלינו״, הבטחה ממנה שבענו עד זרא.
כרופאה, וכאמא הדואגת ואחראית לשלום ילדיה, אני מודעת היטב לחשיבות החיסונים. לא יעלה על הדעת כי זהו השירות הניתן בתחנת טיפת חלב האמורה להיות אמונה על בריאות הציבור. לא ייתכן שאנו נאלצים להמתין מעל 3 חדשים לקביעת תור. לא ייתכן כי זהו היחס הניתן לנו, יחס מחפיר בהשוואה ליחס שקיבל כל אחד מהמבקרים האחרים בתחנה באותו הזמן, כאשר אנו בסך הכל מנסים למלא את חובתנו הבסיסית כהורים הדואגים לשלום ילדתם. בימים אלו, בהם שוב עולה על נס חשיבות החיסונים, מביש ומדאיג שזהו היחס הניתן מצד המערכת, המזניחה במו ידיה ובמחדליה את הפעוטות הרכים התלויים בחסדיה.
אודה על טיפול מהיר בפנייתי, ועל קביעת תור בהקדם להשלמת תכנית החיסונים. איני מוכנה להיכנס ל׳רשימת המתנה׳, כמו שכבר הוצע לי. הפתרון המינימלי המתבקש כעת הוא תור מסודר עוד השבוע, ולעתיד לבוא שינוי יסודי של צורת ההתנהלות בטיפת החלב ובזימון התורים על מנת למנוע הישנות של מחדלים כאלו.

בברכה, אם מודאגת

שלום רב,

תודה על השיתוף בחוויה הלא פשוטה. אמליץ לך לפנות לנציב פניות הציבור במשרד הבריאות ולשתף אותו במקרה ולמיטב הבנתי יש סיכוי סביר כי העניין יטופל על ידם בצורה רצינית.

בברכת בריאות,
עורך דין עופר סולר

בוקר טוב

קראתי את הכתבה שפרסמתם בפייסבוק בנושא חיסונים לילדים ורציתי לשמוע את דעתכם על מה שעובר לי בראש.

החיסונים שנותנים תקפים לזמן מוגבל. לפי מה שהבנתי אחריי מנת דחף כיתה א חיסון במקרה הטוב מחזיק 20 שנה.( וזה במידה שבאמת נוצרו נוגדנים) כלומר בוגרים בני 30 ואפילו פירגנתי בכמה שנים בעצם כבר חשופים למחלות מה שהופך אותם לבוגרים לא מחוסנים למחלות ילדות ולפי מה שהבנתי מחלות ילדות בגיל בוגר אף יותר מסוכנות.

בנוסף לא מכירה אנשים בוגרים שהולכים שעושים חיסונים בגיל כזה. כלומר גם הם חשופים למחלות וגם הם מסכנים בדיוק כמו ילדים לא מחוסנים. מה ההבדל ??

אז גם סיכנתם אוכלוסיה בוגרת וגם לא הגנתם על תינוקות וילדים?

האם אני מפספסת משהו?

שלום רב,

הפורום אינו עוסק ביעוץ רפואי וכדי לקבל תשובה מוסמכת בעניין זה יש להתייעץ עם מומחה רפואי בתחום האפידמיולוגיה. ההחלטה על חיסונים לכלל האוכלוסייה מונחית עקרונית על בסיס הסיכון להדבקה בהתאם לקבוצות סיכון וחומרת המחלה.

בברכה,
עורך דין עופר סולר

בוקר טוב

אני זקוקה להתיעצות עם עורך דין מומחה בתחום לגבי רשלנות רפואית שהיתה בבית האבות שבו אימי נימצאת.

בקצרה -ניתן לה כדור שהחריף מחלה קיימת ועבר על חוק האפוטרופסוט שביקשו ממנו לא לתת כי גם אין צורך ומצבה מצוין ועם יתן מצבה יוחמר.

בכל זאת ניתן ואכן מצבה הוחמר. הכל גם מתועד כולל סיכום אישפוז.

נאמר לי שבמקרה הנל לא שווה לי לתבוע אלא רק לפנות במכתב למשרד הבריאות שיפתח בחקירת הרופא.

אז סגננתי מכתב - אך מכיוון שאני מעורבת רגשית המכתב יצא אמוציונאלי ופחות עובדתי.
מבקשת עזרה עם משהו יכול רק "לסדר" לי את המכתב שכבר רשמתי שיהיה רשמי ןעובדתי יותר.

השאלה השניה -עם אכן לא צריך לתבוע במקרה כזה על ההתרשלות?

תודה מראש

שלום רב,

אם מדובר על נזק חולף אכן יש לבחון אם עלויות התביעה הכוללות גם עלויות חוות דעת לא מבוטלות תהיינה מוצדקות אל מול הפיצוי הצפוי. במקרים של נזק חולף לרוב סכומי הפיצוי אינם גבוהים.

בברכה,
עורך דין עופר סולר

אני לפני שנתיים וחצי ילדתי בקיסרי דחוף את הבכור שלי, זה התחיל עם לחץ דם גבוה והתחלה של רעלת הריון וגם מצג עכוז.

הניתוח עבר בהצלחה .
בתחילת השנה גליתי שאני בהריון שני. ההריון היה תקין עד יום רביעי האחרון...

בדרך כלל מישמיש שלי היה זז בשעות קבועות , אבל ביום רביעי האחרון לא זז מלחיץ , מייד טלפון לאבא שלי , אבא בא לך לבוא לקחת אותי למיון והוא לא אבל אני בא.

בדרך אני לחוצה ביום הראשון הניתוח הקיסרי היזום שאני קבעתי.

מגיעים עושים מוניטור ולא מוצאים דופק , מנסים מנסים אחרי 5 דקות שנראו כמו נצח מוצאים דופק ... אחרי שעה במוניטור מישמיש זז וההקלה אך ההקלה שהוא בחיים והכל בסדר .
עושים בדיקות דם הכל תקין .

מחליטים לשחרר אבל לבוא למחרת לביקורת מגיעה בחמישי. מרגישה את העובר מרגישה טוב את העובר עושה מוניטור עוברי שנראה תקין, הרופאה בודקת אומרת לי בסדר לכי הביתה, תבדקי תנועות גם ככה בשבת בלילה את מגיעה לאישפוז, אמרתי סבבה.

עובר יום שישי מגיע יום שבת , ואני מתרגשת. מגיעה לבית חולים עם אבא שעומד להיות סבא בפעם הרביעית , עושה את כל הבדיקות ומחליטים לתת לי לישון בבית, תענוג והתרגשות, החלטתי לישון אצל ההורים כדי לא להעיר את בעלי והילד.

מגיעים ביום ראשון בחמש בבוקר למחלקה.

פותחים וריד ובשעה רבע לשמונה האחות מודיעה לי אור את נכנסת לניתוח רעדתי, מאוד פחדתי, מגיעה ממתינה לניתוח.

בשעה 9 נכנסת לפני ניתוח קיסרי - המרדים אותו מרדים, שהיה זכור לטובה, הרופאה אחת הטובות שאני מכירה.

יאללה מתחילים המרדים מצליח להרדים בקלות הרדמה של חצי גוף ומתחילים אחרי 30 דקות הגיח לאוויר העולם בתרועות מישמיש 3.795 קילו של אהבה אין סופית. מחר אני משתחררת מבית החולים תל השומר. ואני רוצה להגיד לכם שאני מרוצה התאוששות הייתה מהירה באותו יום בארבע אחרי צהריים כבר טיילתי, וטיפלתי במישמיש.

תודה רבה על השיתוף בחוויה.
המון מזל טוב ונחת בגידולו של מישמיש.

עורך דין עופר סולר