לפני 10 חודשים נקלטתי להריון רביעי, הריון מתוכנן שחיכינו לו הרבה זמן. ההריון היה מאתגר עם קשיים, עברתי את כל הבדיקות שצריך כולל בדיקת מי שפיר, בדיקת צ'יפ גנטי מתקדמת, סקירת מערכות כפולה, שקיפות- הכללל. תודה לאל הכל היה תקין. בשבוע 36 הרופאה שלחה אותי לבדיקה נוספת , בדיקה פשוטה לגילוי gbs.
עד אותו רגע לא ממש הכרתי מה זה ...עשיתי את הבדיקה בשבוע 38 והתוצאה הייתה חיובית , אני נשאית של החיידק.
נכנסתי ללחץ והתחלתי לקרוא על החיידק ולשאול את הרופאה וגיליתי שמדובר בחיידק סטרפטוקוק מסוג בי שנמצא בכ20% מהנשים ואיננו מהווה בעיה וללא תסמינים מיוחדים . אבל!
עלול להיות מסוכן מאד לתינוק שעלול להדבק במהלך הלידה. למעשה זיהום של חיידק GBS הוא הגורם מספר אחד לתחלואה ותמותה בקרב ילודים עד גיל שבוע.
שאלתי מה עושים? הסבירו לי שזה מאד פשוט נותנים אנטיביוטיקה במהלך הלידה ומגנים בכך על העובר מהידבקות.
הלידה עברה בשלום, השתחררנו הביתה, עברנו ברית. אחרי הברית התינוק לא היה רגוע, בכה המון, בקושי אכל. זה בן ראשון אחרי 3 בנות בבית לכן שאלתי אם זה נורמלי מה שהוא חווה אחרי ברית ואמרו לי שכן.
למחרת המוהל הגיע, הוריד לו את החבישה טיפל בו והתינוק נרגע קצת ונרדם. לא אכל עדיין טוב אבל היה יותר שקט. אחהצ שוב חזר לאי שקט מטורף, בכי של סבל, לא רצה לינוק, התחיל לגנוח גניחות קטנות.
בעלי חזר מהעבודה ומנסים להרגיע אותו..רק בידיים נרגע. השעות חולפות הגיע הלילה עדיין לא רגוע, מחייגת לאחותי שואלת אם הגיוני כל הסיפור, מציעה לבדוק חום, בודקת אין. אם ימשיך ככה תקחי אותו לרופאה בבוקר כך אחותי מציעה ואם צריך משהו תתקשרי.
השעה 23:40 הילד נרגע חצי רדום, בעלי נכנס למקלחת ואומר לי תעלי איתו לישון בחדר. משהו מציק לי בנשמה, הילד לא בסדר, לא הגיוני שזה ככה מהברית, עולה למעלה שמה אותו במיטה הוא כמעט ישן, יושבת על המיטה ודואגת, מחליטה להוציא אותו מהמיטה , שמה אותו על המיטה שלי מפשיטה אותו מהבגדים ונחרדת! כפות הרגליים שלו הכחילו !פתאום גם הידיים והשפתיים. הבנות הגדולות לידי צועקות ובוכות אמא למה אור כחול? שולחת את הילדה להוציא את בעלי מהמקלחת, עוטפת את התינוק בשמיכות וזועקת עכשיו נוסעים לביהח!
נסענו כמו משוגעים והגענו לחדר מיון. מיד קיבלו אותנו. הבינו שהוא במצוקה נשימתית, חיברו לו חמצן בדיקות דם צילום . הודיעו לנו שיש בעיה בריאות ורצים לטיפול נמרץ.
מזעיקים את הרופא ומכאן מתחילים סיוט שנמשך 10 ימים של מערבולת: כיסי אוויר בריאות - בשתיהן! חשש מקריסת מערכות, הרדמה והנשמה של התינוק, טיפול אנטיביוטי מסיבי.
כל כך הרבה דאגות, בכי, סבל נוראי מהחשש הנורא שאת עומדת לאבד את היקר לך מכל.
והסיבה לכל זה? GBS שלא טופל נכון.
תודה לאל שפגשנו מלאכים בטיפול נמרץ שהצילו את אור שלנו ובזכותם שיננו את שמו לאור חי!
אז אצלי זה הסתיים בהצלת התינוק אבל יכל להגמר אחרת. אם היה נכנס לישון באותו לילה הסיפור שלי היה מסתיים אחרת.
אז כל מי שבהריון ומכירה מישהי בהריון תוודאי שאת מבקשת את הבדיקה הפשוטה הזו מהרופא בשבוע 35 כי בישראל לא בודקים כל אישה אלא רק לפי קבוצות סיכון. אם את נשאית תוודאי שאת מקבלת את הטיפול הראוי.
תודה על השיתוף בחוויה הלא פשוטה שעברתם. אכן העלאת המודעות לנושא ה - GBS חשובה מאין כמותה, המדובר במידע שלא כולם מכירים ומודעים לו לעיתים לצערנו אפילו בקרב הגופים המטפלים.
בדיקות ל CMV שליליות חצי שנה לפני ההריון, תוצאות חיוביות עכשיו, מה שאומר הדבקה בחצי שנה שלפני ההריון או בחודשי ההריון הראשונים לפי מה שאומר הרופא שעושה לי מעקב הריון פרטי.
הופניתי ע"י רופאת הנשים שלי לרופא הריון בסיכון (קבעתי אצל מסלוביץ שרון) ולזיהומולוג (קבעתי אצל גוסליצר טטיאנה).
אני בקופ"ח מאוחדת עם ביטוח שיא, אם זה רלוונטי באיזושהי צורה.
שני התורים בשבוע הבא.
עד אז - כמה שאלות:
- יש משהו נוסף שאני יכולה לעשות כרגע?
- סקירת מערכות מוקדמת מתקיימת גם בשבוע הבא (שבוע עמוס ברופאים) - אני אמורה לעשות כרגיל? להרחיב בדיקות? כנ"ל לגבי בדיקות הדם שלאחריה - יש צורך במשהו מורחב וממוקד יותר?
- האם אי גילוי CMV בבדיקה הראשונה יכול להיות בגלל רשלנות רפואית בזמן הבדיקה?
אני אחרי לידה. הזריקו לי אפידורל בזמן הלידה. פעמיים. עברו 5 שבועות מהלידה ורגל שמאל שלי כמעט משותקת לחלוטין. הרופא בקופת חולים והרופא בבית החולים אמרו שהם צופים שזה יעבור ושזה סיבוך מוכר של אפידורל. בפועל, עוד מעט חודש וחצי אחרי הלידה ואני עם שיתוק ברגל! מלחיץ. מפחיד. שלא לדבר על זה שאני לא יכול לתפקד בבית.
רציתי לדעת האם יש לכם היכרות עם מכרים דומים של נשים שנפגעו בזמן לידה בגלל זריקת אפידורל ונותרו עם שיתוק ברגל למשך זמן כל כך ארוך. אני חסרת אונים ולא יודעת מה לעשות!!
מבקשת לשמוע חוות דעת של עורך דין מטעמכם בהקדם האפשרי.
ראשית איחולי החלמה מלאה. איננו נוהגים לתת יעוץ רפואי בפורום ואין לי לצערי דרך להעריך את חומרת הפגיעה וסיכויי ההחלמה. אני מניח כי ככל שהנזק לא יחלוף תופני בהמשך לבדיקות נוספות להערכת מקור הבעיה. ככל שאת מבקשת לקבל מאיתנו יעוץ את מוזמנת ליצור עמנו קשר טלפוני
072-3340001.
חייבת להתייעץ ואמרו לי שאתם יכולים לעזור, אז אכתוב בפירוט את כל מה שעבר עלי. בין אם זאת רשלנות רפואית ובין אם זה לא נופל להגדרה המשפטית שלכם לרשלנות רפואית, חשוב לי לפרוק ולקבל עצה מכם.
הייתה לי תחושה שמשהו לא תקין ושזו הסיבה שאני לא מצליחה להשתחרר מהרגשות השליליים מהלידה שלי. אני לא אכתוב איזה בית חולים זה ספציפית, שחלילה לא יתבעו אותי (אולי אני אעשה זאת אבל זה כבר לפעם אחרת) אבל למען כל הקיסריות המתוכננות.... אני גרה בבת ים. מדובר בבית חולים במרכז שידוע בתור האחד עם הצוות הכי מדהים.
תרשו לי לחלוק על זה.
גם צוות התינוקייה היה מרושע כלפי. אחרי 24 שעות ביקשתי לעבור לביות מלא כדי להיות עם התינוקת אך הקטנה לא נרגעה (אחרי שהייתי מחוברת לי לציצי כמעט יממה שלמה!!). החלטתי ב4 בבוקר ללכת לתינוקייה לבקש עזרה עם ההנקה. נתקלתי באחות זוועתית שהתחילה לנזוף בי "את מרעיבה את הילדה! את לא רואה שהיא צורחת מרעב!!?? תשאירי לי אותה פה אני אאכיל אותה. לכי לישון. היא רוצה לאכול ולישון."
חזרתי לחדר בהיסטריה של בכי. גם ככה הורמונים משתוללים, כאבים בכל הגוף ואז גם הלב שלי נשבר כשאמרו לי הרעבתי את הקטנה שלי.
הרגשתי כמו כישלון כאמא.
רדפה אחרי אחות עד החדר ונכנסה מבלי לדפוק. שאלה מה קרה, אמרתי לה שקשה לי בדיבור קטוע של בכי מטורף.
הדבר היחידי שהיה לה להגיד לי זה "אז למה לקחת ביות מלא??"
יצאה וסגרה את הדלת.
חוויתי שם זוועה אחרי זוועה. שלא נדבר על הערכת משקל שגויה שלהם שבגללה דחפו אותי לקיסרי והפחידו אותי. העריכות 3700-3800 והילדה בכלל יצאה 3130!
אני מודעת לעובדה שאצטרך עיבוד לידה. בעלי מודע להכל. וברור שהכי חשוב שיצאנו בריאות ושלמות מהניתוח
אז זה הסיפור:
אני שלושה חודשים אחרי לידה בניתוח קיסרי.
עברה עלי חוויה לא נעימה בלשון המעטה ולא ידעתי איך לבחור את המילים כדי לחפש בקבוצה או לשאול אם מה שקרה לי קרה למישהי אחרת או קורה בדרך כלל בקיסרי.
יש לציין כי הקיסרי שלי לא היה מתוכנן מראש. אבל ידענו עליו כ12 שעות לפני ביצועו. (בין חירום למתוכנן)
לא פנו אלי להסביר לי על הניתוח, מהלכו, השלבים שלו וכו'. נלקחתי ב2 בלילה אחרי למעלה מ12 שעות של צום. לתוך כאוס.
מהלך האירועים מדיר שינה מעיני עד היום. לפעמים אני מוצאת את עצמי נזכרת ובוכה שוב על מה שהיה שם.
ראשית, ברגע שהכניסו אותי לחדר נלקחו ממני המשקפיים ונותרתי ממש חסרת ראיה. הורידו לי את החלוק האחורי כך שגבי היה חשוף.
אמרו לי לעלות על מיטת הניתוחים כשכולי רועדת ולא רואה. ביקשתי שרפרף או משהו כי אני נמוכה ולא הגעתי. אחד הרופאים הרים אותי (!) אל השולחן תוך התעלמות מהבקשה שלי.
לאחר הזריקות הורידו לי את החלק העליון של החלוק כדי להדביק עלי את המדבקות הניטור והשכיבו אותי.
רופא צעיר מתמחה שטף וחיטא אותי באיזור הניתוח.
ומרגע זה לא דיברו אלי.
דיברו מעלי.
ואמרו דברים שאני חייבת לדעת אם בכל ניתוח קיסרי אומרים אותם.
דברים שאתן בחיים לא רוצות לשמוע כשאתם על שולחן הניתוחים.
מהרגע שבעלי יצא עם התינוקת מהחדר התחילה שיחה כל כך לא נעימה כאשר אני ערה וקשובה לה וקולטת את כל המתרחש אך מנועה מלהגיב בגלל סמי ההרגעה ומשככי הכאבים.
כמה ציטוטים:
"בוא תסדר לה את המעי יפה יפה"
"שים לה את החצוצרות ככה במקום"
"אני רואה דימום ברחם ולא מוצא מאיפה. אתה מוצא?"
"אני עדיין לא מוצא מאיפה הרחם מדמם"
"מה הבעיה? תוציא את הרחם החוצה, תהפוך אותו אינסייד אאוט ותנקה הכל" (!)
"אל תשכח את הספוגית בפנים"
"נעלמה לי ספוגית תעזור לי לחפש"
"יואווו כמה קיסרי יש לנו היום. מה נסגר? יאללה בוא נתקתק"
"אתה יודע איך אני יודע שעוד לא שובצת עם ד"ר ***? כי אתה לא סוגר טוב." (על התפרים החיצוניים!)
ועוד כמה פניני חוכמה.
הרגשתי כמו גוש בשר.
שלא נדבר על זה שהרופא המתמחה בבדיקה לאחר הניתוח ולאחר שחזרה התחושה תלש את התחבושת ללא הודעה מוקדמת.
יש לציין כי מדובר בבית חולים שמתיימר להציע ליולדות שלו "קיסרי ידידותי".
חרטא.
אני לא בטוחה אם יש מה לעשות מהבחינה המשפטית במקרה הזה, ועדיין הפנו אותי אליכם בשביל לקבל חוות דעת מקצועית של עורך דין מטעמכם.
אני מצטער לשמוע על החוויה הלא נעימה ולא מוצלחת של הלידה. קראתי בעיון את הפניה, אני סבור כי הדברים חמורים ולא ראויים אולם לצערי איני משוכנע שהם יתאימו לתביעת רשלנות רפואית. תביעות רשלנות רפואית עוסקות בדרך כלל בחריגה מסטנדרט רפואי סביר מבחינה טיפול רפואי ופחות בהתנהלות לא ראויה מבחינת יחס טיפולי או אנושי. מעבר לכך כאשר אין נזק קבוע עולה שאלה כלכלית של כדאיות התביעה.
את יכולה עם זאת לשקול תלונה להנהלת בית החולים ואולי אף למשרד הבריאות אם תרגישי שהתלונה שלך לא מטופלת ברצינות.
חשבתי הרבה איך להעביר את סיפור הלידה שלי אז ככה:
הריון רבעי בת אחרי שלושה נינג'ות!
ההתרגשות בעיצומה.הריון לא קל דופק מהיר, חולשה ,הקאות כרוניות, אמרו לי כולם,בת מגיעה אם דרמה זרמתי יאלה יעבור...
התאשפזתי בזמן ההריון מליון פעם! כל פעם סיבה אחרת ..חלמתי לידה טבעית כמו האחרון שלי. מהירה...
שבוע ועוד שבוע נהיה קשה וקשה יות ישנה כל הזמן .חסרת כוחות.בצקות.חולשות.
שבוע 35 להריון מרגישה שצריכה ללדת הרגשה בלב! אבל זה מוקדם מידי,חשבתי שאני מדמיינת.באותו השבוע יום שישי כאבי ראש(כבר הייתי רגילה היה לי כל ההריון)
אומרת לבעלי שאני הולכת לנוח לא מרגישה טוב.
מגיעה למיטה שמה לב שהדופק עולה לי וחצי גוף שלי מרגישה עיקצוצים.
נזכרת באירוע מוחי שאבי עבר איתי בתור נערה וגם לו כך היה.. קוראת לבעלי לחדר ..בעלי נכנס עם השניצל של יום שישי ..אומרת לו כואב לי הראש ומאבדת הכרה.
ישר מתקשר לאמבולנס. מגיעים מלא צוות
מתחילה לפרכס לחץ דם 180! ישירות לבלינסון (המדהימים) אגב הוא נחנק מהשניצל.
ישירות חדר לידה ניתוח קיסרי חירום שהתינוקת שחיכיתי לה כלכך לא תינזק חלילה. אני ובעלי לא תיארנו לעצמנו לרגע שאני הולכת ללדת וכ'ו סתומים קיצר.
ניתוח קיסרי יצאה הבונבונה שלי. שמה רות.
במשקל 2350 גרם!
קצת מצוקה עוברית או איך שהרופאים אמרו: מצוקה נשימתית והועברה לשניידר להשגחה אבל בריאה ושלמה. אני בהתאוששות כאבי תופת. הרגשתי ששורפים לי את הבטן!
שמים לי מורפיום מקל מעט אבל עדיין סיוט! בחיים לא נותחתי.
כעבור חצי שעה סיטי בראש. גוררים אותי במיטה אחרי ניתוח קיסרי לאויבים שלי לא מאחלת כאב כזה מעבירים אותי למיטה של ה CT
דמעות מרוב כאב..ניגמרת הבדיקה. חזרתי למחלקה התחלנו לשמוח בבת שלנו המתוקה שנולדה יום שישי בערב.
מוצ'ש חמי וחמותי באו לבקר. התרגשות!
דקה קודם הגיע סגן מנהל מחלקה נויורכירוגיה ד'ר בן דוד לבשר לנו שמצאו ממצא בסיטי
ציסטה במוח 9 סמ עומק! ובגודל 2 ס'מ שזה ענק! ולוחץ לי על הזיכרון לטווך קצר ועוד. לכן אני סינילית.
ואומר לי ניתוח בימים הקרובים!
מה ניתוח? אני אחרי ניתוח! הוא אומר לי יכולת ללכת. ניצלת בנס!
אנשים לא יודעים שיש לה ציסטה במוח וביום בהיר פשוט מתמוטטים והולכים.
ואני ההרומנים של ההריון פרצו החוצה את כל הפירכוסים כאבים חולשה וכ'ו.
נושמת עמוק. בוכה. מנסה לעכל וכבר בהכנות לניתוח.
Mri ועוד מלא.
אחותי באה מחו"ל שלא אמות לה בטעות ולא תראה אותי לפני.
כולם מתייצבים. מתפללים. מעודדים.
ואני מרגע ההודעה המצב שלי מחמיר! מפרכסת כל היום! בין חיים למוות ממש ככה!
מגיע יום הניתוח. שלישי שבוע וחצי אחרי הלידת חירום.
קמה עם חיוך.
מאמינה שאצא בריאה ושלמה!
הסתלבטו עליי בחדר ניתוח שאני מחייכת.
ניתוח של שלוש שעות. ניכנסתי ב6 בבוקר יצאתי ב-8 בערב לטיפול נימרץ במחלקת ניורוכירוגיה.
יצאתי חיה.
התחיל השיקום.
זה הנס האישי שלי שרציתי לשתף.
אז רות הבת המתוקה שלי שהצילה את חיי בת כמעט 3 חודשים היום ואני נולדתי מחדש בניתוח הזה!
לפני 3 שבועות עברתי עקירת שן בינה בבית חולים עקירה שהסתבכה ברמות אחרות.
הרופא בזמן העקירה פגע לי בעצב ו3 שבועות הייתי בבית חולים. עם כמעט חוסר יכולת לדבר (דיברתי כאילו עברתי אירוע מוחי) הייתי מלאה שטפי דם. נפיחות מטורפת. ויש לי פנים מהממות... כך שכבר יש גם נזק נפשי. וסיוטים שהנפיחות תחזור ושהמצב לא יעבור. ועד היום אני עם כאבים. עד לפני 3 ימים עוד הייתי בבית חולים.
ולא מספיק סבלתי, רק לפני 3 ימים גילו שהרופא השאיר לי עצם זר בתוך הפה.
אני הייתי הבן אדם הכי בריא שיש. ומאז חיי השתנו. אני צריכה לקחת כל יום 20 כדורים כדי לא לחוש בכאב. ואני במעקב כל שבוע בבית חולים.
הסיכוים 50-50 שהמצב יחזור לקדמותו.
כעת חיצונית אני נראית טוב. ללא נפיחות ושטפי דם. אבל עם פגיעה חמורה בעצב בפה, חוסר תחושה. ועם כאבי תופת בכל שניה ושניה!
הכאבים מתישים אותי ואני נלחמת לשמוח ולראות את הטוב בכל דבר.
אשמח לשמוע דעה של עורך דין מטעמכם על המקרה שלי.
אם אין שיפור תוך חודש אצטרך לעשות ניתוח בפה שיש בו גם סיכוי וסיכון.
אשמח להכוונה מבחינת רשלנות רפואית כי הם מחתימים לפני שיכולה להיות פגיעה בעצב וכדומה.
משרדנו טיפל ומטפל בתביעות בגין נזק עצבי בעת עקירה או טיפול כירורגי. העובדה כי בטופס ההסכמה לעקירה מצוינת האפשרות של נזק לעצב אין בה כדי למנוע תביעה.
כדי להעריך אם המקרה מתאים לתביעת רשלנות רפואית יהיה צורך לקבל את מלוא התיעוד הרפואי טרם הטיפול, מהטיפול עצמו ולאחר הטיפול כולל הדמיות וצילומים.
לאחר קבלת התיעוד יש לפנות למומחה פה ולסת אשר יבחן את התיעוד הרפואי וכן יבדוק אותך ויעריך אם הייתה התרשלות בטיפול ומה הנזק שנגרם. בדיקה זו תצטרך להתקיים לאחר שיהיה ברור האם יש התאוששות של העצב מהנזק ומה שיעור הנזק שנותר.
את מוזמנת ליצור עמנו קשר טלפוני לקבלת יעוץ פרטני, מומלץ כי כבר עתה ילווה אותך עורך דין מנוסה בתחום הרשלנות הרפואית למרות שהיקף הנזק כפי שהבנתי מפנייתך עדיין אינו ברור.
מיכל, כדי להגיש תביעת רשלנות רפואית צריך להראות שהרופא פעל בצורה רשלנית וגרם לנזק. תוצאה לא טובה היא לא תמיד עדות לרשלנות של הרופא.
לפי התיאור שלך עוד מוקדם כדי לקבוע גם את הנזק (הרבה פעמים פגיעה בעצב היא דבר זמני. לנזק נפשי בוודאי שעוד מוקדם מדי להתייחס. אולי עגמת נפש שזה דבר אחר לגמרי).
1. תתעדי הכול כולל הכול. מה נאמר לך לפני הטיפול, מה נאמר אחרי. מה הנזקים שלך. מה ההוצאות שלך.
בעוד שלושה-ארבעה חודשים צרי קשר עם עו״ד שעוסק ברשלנות רפואית. הוא יפנה למומחה בתחום וכך תדעו אם יש מקום להגיש תביעה.
הרופאים של קופת חולים כללית ובית החולים סורוקה איחרו לאבחן בגוף של אשתי סרטן השד. היא הגיעה עם תלונות בשנת 2018. עשו בדיקות רבות ולא מצאו כלום. בחודש אוגוסט 2019, כמעט שנה אחרי שהגיעה עם תלונות לרופא קופת חולים בפעם הראשונה, אבחנו את המחלה והיא מיועדת לניתוח בימים הקרובים. הפנו אותנו להתייעץ אתכם ואני רוצה לבדוק כמה כסף אפשר לקבל על תביעת רשלנות רפואית במקרה כזה? דבר שני אני מבקש להבין איפה המשרדים שלכם בבאר שבע (אנחנו גרים בנתיבות).
כדי להעריך את היקף הפיצוי בתביעת רשלנות רפואית בשל איחור באבחון סרטן השד יש צורך בפרטים נוספים כמו גיל הנפגעת, עיסוקה לפני וכן הערכה של מומחה רפואי את היקף הנזק שנגרם בשל ההתרשלות (פגיעה בסיכויי החלמה, פגיעה בשל ניתוח נרחב יותר, נזק נפשי וכו').
אתם מוזמנים ליצור עמנו קשר טלפוני לשם הערכה מפורטת יותר.
משרדנו בבאר שבע ממוקם בשדרות שז"ר 31.
פגישת יעוץ כאמור אינה כרוכה בתשלום.
סיפור הלידה של מאור חיים' 11.7.19 41+1 לידה ראשונה, רובה בבית וסופה בסנט ג'וזף
יצא קצת ארוך אבל בגלל שקראתי כל כך הרבה סיפורים על מקרים של רשלנות רפואית בליד הוטעויות של רופאים בחדרי לידה, החלטתי לשתף ולא חסכתי בפרטים.
ההריון עבר יחסית בנוחות ובקלות. קצת בחילות בשליש הראשון אבל חוץ מזה התוצאות של הבדיקות היו תקינות והרגשתי טוב רוב הזמן. עשיתי יוגה כמעט כל שבוע והשתדלתי להמשיך ללכת ולהזיז את הגוף. היה לי חשוב מצד אחד להמשיך בשגרת חיי האינטנסיבית (לימודים חמישה ימים בשבוע ועבודה בערבים) וגם לתת מקום להריון ולהכנה ללידה, אין לי מושג איך אבל איכשהו אני מרגישה שהצלחתי. בשבוע 20 ומשהו התחלתי קורס הכנה ללידה בשיטת היפנוברתינג עם הקלטות של הרפיות שהקשבתי אליהם וסרטונים שיכולותי לצפות בהם בזמני בבית, ועוד קורס פרונטלי בשיטת למאז שהיה מיועד לשני בני הזוג פעם בשבוע לשלוש שעות במשך חמישה שבועות. חוץ מזה קראתי מלא סיפורי לידה בקבוצה בפייסבוק (אולי יותר מידי), שתיתי שייק ירוק כמעט כל יום החל מחודש חמישי בערך, שתיתי תה פטל וסרפד כל יום בערך מחודש שישי, ונפגשתי כמה פעמים במהלך ההריון ולקראת הלידה עם מרווה בת דודתי המדהימה שהסכימה ללוות אותי בהריון ובלידה כדולה למרות שהיא בעצמה מיילדת בלידות בית ולא לוקחת כרגע לידות. הקיץ הגיע ואני הרגשתי יותר ויותר כבדות ואי נוחות, והלימודים שלי שבדרך כלל מאוד מעניינים אותי התחילו לעניין אותי פחות. עשיתי טבלת ייאוש לסיום התוכנית וחשבתי כל הזמן רק על הלידה ומה שיגיע אחריה.
בשבוע 35 ארגנתי לעצמי מעגל נשים לקראת הלידה, כינסתי חברות קרובות ומשפחה חלקן אמהות וחלקן לא. היה ממש משמעותי ועזר לי להתכונן ולקבל אנרגיות וכוחות. בשבוע 36 הרגשתי כאבים בגב, דקירות כאלו שבאו והלכו בערב ואז שוב בבוקר. היו כמה שעות בהם חשבתי שהלידה מגיעה וזה היה קצת מלחיץ כי עוד מוקדם אבל זה עבר כלא היה. מאז זה המשיך לבוא פעם בכמה ימים והכניס אותי לתודעה שהלידה קרובה כך שכל פעם הלכתי לישון בטוחה שאקום בלילה מצירים וקמתי בבוקר מאוכזבת שכלום לא קורה. בשבוע 38 הרופא שלי הפנה אותי לאולטרסאונד כי היה נראה שהתינוק ממש קטן, ובאמת הערכת המשקל הייתה נמוכה מהממוצע והציעו לי זירוז אבל לא היה נשמע שבאמת יש סיבה טובה לחשוש אז סירבתי. סתם לחץ מיותר. שבוע לפני תאריך הלידה המשוער שלי נועם ניגש למבחני הלשכה, ובאותו יום גם למרווה היה כנס חשוב כך שאם הייתי יולדת היא לא הייתה יכולה להגיע במשך כמה שעות. היה לחץ סביב היום הזה, ויום לפני כן שוב היו לי כאבים שבאו והלכו, אבל למחרת היום עבר בשלום וכרגיל. שבוע 39 הגיע וחלף, עברתי את תאריך הלידה המשוער, הגעתי לארועים שהייתי בטוחה שכבר לא אהיה בהם כי חשבתי שבטוח אלד לפני. יצאתי לחופש (תחילת יולי), הכל היה מוכן ומבחינתי הייתי מוכנה ללדת כל רגע. פחדתי ממעקב הריון עודף, פחדתי שיציעו לי זירוזים. בפעם הראשונה שהלכתי המוניטור זרם, הכל היה תקין והביקור היה נעים אז הייתי מוכנה לבוא שוב שלושה ימים אחרי. אבל בביקור הבא המוניטור לא עבד כי התינוק החמוד שלי לא הפסיק לזוז. החזיקו אותי שם כמעט שלוש שעות! השתגעתי, היה לי כל כך לא נוח ומעצבן. התינוק זז הכל בסדר למה אני צריכה לסבול? אחרי זה התפללתי שלא אצטרך לחזור וברוך השם כמה ימים אחר כך כשהייתי אמורה לחזור לביקורת מאור כבר היה איתי בעולם. חוץ מהמוניטור גם עשו לי בדיקה פנימית והייתה לי פתיחה 1 וחמישים אחוז מחיקה כך שכנראה שהכאבים בשבועות האחרונים בכל זאת התחילו להזיז את העניינים.
בשבוע 40 כבר התחלתי להתייאש, עשיתי כל מיני דברים כדי לקדם את הלידה- אכלתי חריף, יצאתי להליכות, הייתי בטיפול עיסוי ודמיון מודרך אצל מרווה, שמעתי את ההרפיות של ההיפנו. היה נמאס לי לחכות ולהתאכזב אז החלטתי שתאריך הלידה המשוער שלי הוא בסוף שבוע 42 וכך הודעתי לכולם כדי שיפסיקו לשאול אותי אם כבר ילדתי. תחילת שבוע 41, בבוקר הלכתי לשחות ובערב הלכתי לחתונה של חברה טובה שהייתי בטוחה שלא אגיע אליה. לא נשארתי עד מאוחר אבל לפני שיצאתי רקדתי ונתתי את כל כולי כדי לעזור קצת בזירוז הלידה. בדרך הביתה כבר התחלתי להרגיש צירים.
בהתחלה לא התרגשתי, כי כאמור כבר לילות רבים התחילו כך וכלום לא קרה. אמרתי לנועם שילך לישון למקרה שזה כן מתפתח ואצטרך אותו ערני. עשיתי לעצמי אמבטיה וכתבתי למרווה הודעה שאולי משהו מתחיל אבל אני לא בטוחה ואעדכן. אחרי האמבטיה ניסיתי להיכנס לישון אבל תוך 10 דקות הבנתי שאני לא הולכת להרדם בקרוב. יצאתי והתקשרתי למרווה, 00:30. היא עונה לי ופתאום אני מתחילה לבכות... עד אז הייתי דיי מוחזקת וכביכול נינוחה. על מה אני בוכה היא שואלת אותי. אני מפחדת... זאת רק ההתחלה וזה כבר כל כך כואב, איך אני אעמוד בזה. ועכשיו מתחיל הערב, רקדתי וקפצתי אולי התשתי את עצמי ולא יהיו לי כוחות לעבור את הלילה? דמיינתי שהלידה שלי תתחיל אחרי לפחות כמה שעות של שינה... היא הרגיעה אותי והסבירה שזה השוק של ההתחלה, ובאמת הכאב ימשיך ויתגבר אבל הגוף יתרגל ואני אכנס לקצב וזה לא יהיה מפחיד כמו שאני מרגישה עכשיו. הזכירה לי כמה התכוננתי וכמה כלים יש לי, וכמה חיכיתי וציפיתי שהלידה כבר תבוא ואוכל לפגוש את התינוק. אני מנתקת ומתחילה להיכנס עם עצמי לסוג של הרפיה. עברתי ככה כמה צירים בסלון כשבין לבין הצלתי לנוח. בערך חצי שעה אחר כך רציתי לשתות וראיתי שקשוח לי לקום להביא לעצמי מים אז הערתי את נועם והוא נכנס מיד לפעולה.
את השעות הבאות העברתי בבית כשהצירים נהיו יותר ויותר אינסטסיביים. הרגשתי שאני יודעת מה לעשות, היו לי כמה תחנות של תנוחות שונות שמצאתי בבית שעזרו לי להעביר את הצירים- במיטה או בספה שם הצירים הכי כאבו אבל הצלחתי לנוח בין לבין, לפעמים אפילו להרדם. בעמידת שש כשאני שעונה על כדור פיסיו והגב שלי משוחרר, בעמידת שש במקלחת כשהמים על הגב שלי, על האסלה כי הרבה מהזמן הרגשתי צורך להתרוקן (בכל זאת חזרתי בדיוק מחתונה)... ברוב הצירים לקחתי נשימה עמוקה והוצאתי את האויר בקולות נמוכים וזה מאוד עזר. נועם הביא לי כל פעם את מה שהייתי צריכה- מגבת, מזרון, כדור, מים, פופייסים שמאוד עזרו לי במנוחה- גם קר וגם מתוק. הוא ניסה לשים קצת מוזיקה ומיד סימנתי לו לכבות, זה לא היה לי נעים. הוא שם את אחת ההרפיות של ההיפנו שמיועדות לשעת הלידה, לא בדיוק הקשבתי אבל זה היה ברקע. היו גם כמה פעמים שהוא הזכיר לי להרפות וזה ממש עזר. בעיקר הייתי בעולם שלי, נכנסתי למימד אחר של המציאות. מתישהו יצא לי הפקק הרירי, ראיתי דם דביקי כזה שיצא ויצא, בהתחלה קצת נלחצתי וביקשתי מנועם לשאול את מרווה ואז הבנתי שזה בסדר, חלק מתהליך הלידה. מתישהו הצירים נהיו אינטנסיביים יותר, היו כמה צירים שבקושי הייתה לי מנוחה בניהם. המזל שלי היה שלא היינו בלחץ לנסוע לבית חולים כי סמכתי על מרווה שתדע להגיד לי מתי כדאי ללכת ותוכל לבדוק לי פתיחה בבית אם ארצה, כדי שלא אגיע מוקדם מידי ולא אצטרך להעביר צירים מחוץ לחדר לידה. מרווה הגיעה לפנות בוקר, בערך ב5:30, והייתה המלאך המושיע שלי. המגע שלה היה כל כך נעים ועוזר, והיא השרתה עלינו אנרגייה של רוגע וביטחון. מתישהו הרגשתי איזה שינוי בצירים, התחיל לכאוב לי יותר בטוסיק והרגשתי צורך להוציא קולות אחרים. בערך ב7 בבוקר ביקשתי ממרווה שנבדוק מה הפתיחה. היא אמרה שאין בעיה, אבל שאכין את עצמי רגשית שיש עוד זמן, למרות שבדיעבד סיפרה שהיה ברור שאני בשלב מתקדם אבל ככה מבחינה פסיכולוגית קיבלתי יותר בוסט של חיזוק כשגיליתי את זה. היא בודקת ואומרת פתיחה 6! וואו כמה התרגשתי באותו רגע. השעות האחרונות באמת קידמו את הלידה, יאללה בואו נתחיל להתקדם ליציאה. בדיעבד מסתבר שכבר הייתי בפתיחה 8 אבל מרווה לא רצתה שנילחץ לפני הנסיעה וידעה שיש עוד זמן. ירדתי את המדרגות של הבניין ובכניסה יש מראה, זה היה רגע מוזר שפתאום ראיתי את עצמי מבחוץ ויצאתי מהבועה שלי... אבל באוטו כבר חזרתי חזרה למרחב הלידה, נסיעה של בערך 20 דקות, צירים כואבים בטירוף והיה קשה מאוד לשבת. במהלך הנסיעה הרגשתי את התינוק יורד בתעלת הלידה אבל רק אחר כך ידעתי לפרש כך את מה שהרגשתי. בזמן אמת לא הבנתי מה קורה. הגענו לסנט ג'וסף, נועם הלך לחנות ומרווה איתי, הציעו לי כיסא גלגלים אבל לא יכולתי לשבת!! מזל שהייתי שם כבר כמה פעמים לבדיקות אז ידעתי לאן אני הולכת. עליתי את המדרגות, חסכו ממני את ההרשמה באותו רגע והכניסו אותי מיד לרופא לבדיקה- הייתי שם חצי שנייה עד שהבינו שאני בפתיחה מלאה- ישר לחדר לידה! וואו לא האמנתי. העברתי את כל הלידה בבית והגעתי רק לשלב האחרון. קיבלתי משב חדש של עוד כוחות, וגם הבנתי שלמרות שכבר חשבתי שאולי אבקש אפידורל כשאגיע, גם ככה אין לי זמן לזה. בחדר לידה המיילדת המקסימה ניסתה איתי כמה תנוחות עמידה, עמידה על שש, אבל כנראה שהגוף שלי כבר היה מותש ולא הצלחתי להיות בתנוחות האלו. נשכבתי על הגב וכיוונו את המיטה כך שיכולנו להעזר גם בכח המשיכה. בהתחלה המשכתי לנשום כל פעם שהגיע ציר, אבל האחרי כמה צירים המיילדת אמרה לי דווקא לא לנשום אלא לעצור את הנשימה וללחוץ כמו כשעושים קקי. אז התחלתי ללחוץ בצירים אבל כל כך כאב לי והייתי כל כך עייפה. עברה שעה והתחילו האטות דופק, וכבר רואים את הראש! נכנסה רופאה ושני מתמחים והיו כמה רגעים של לחץ. המיילדת אמרה שאם התינוק לא יוצא בקרוב היא תצטרך לעשות חתך חיץ. אני לא יודעת מאיפה גייסתי את הכוחות אבל סירבתי בתוקף! כל עוד ראיתי שמרווה לידי ולא לחוצה הייתי רגועה בעצמי. גם נועם היה לידי ומתישהו בין הלחיצות אפילו הצליח להצחיק אותי, אנחנו לא זוכרים מה הוא אמר. בכל זאת, התחלתי להתייאש ולהרגיש שאני פשוט לא מסוגלת. אני נותנת את כל כולי ועדיין אומרים לי שזה לא מספיק... מרווה הציעה שאגע בראש ובהתחלה לא רציתי אבל היא אמרה שהיא חושבת שזה יעזור לי ללחוץ נכון אז עשיתי את זה, תחושה ממש ממש מוזרה אבל כנראה שזה עזר. עוד עצה נהדרת של מרווה- היא אמרה בואו נתפלל. התפללתי לקב"ה שיהיו לי כוחות ללחוץ ולפגוש כבר את התינוק. 9:30 בבוקר, שעה וחצי אחרי שהגעתי לבית חולים. עוד לחיצה ועוד לחיצה, כל הגוף שלי התגייס, הראש יצא! ומיד אחריו כל הגוף, ממש הרגשתי אותו מחליק החוצה. שמו אותו עלי ופרצתי מיד בבכי של התרגשות, הקלה, שוק, אושר. חיכינו כמה רגעים בהם התינוק קצת השתעל ואז התחיל לבכות ואז עזרו לי לחבר אותו להנקה. נתנו לי פיטוצין כדי לעזור לשליה לצאת והיא יצאה בקלות בקושי הרגשתי. אחר כך היו איזה 40 דקות של תפרים (דרגה 2) שדיי כאבו והופתעתי שזה לוקח כל כך הרבה זמן, אבל התינוק היה עלי אז התפקסתי עליו. אחרי התפרים נשארנו בחדר לידה עוד שעתיים לעכל את הדבר המדהים הזה שקרה, את כל הלילה שעבר, את המפגש עם מאור המתוק שהגיע לעולם. החוויה במחלקת יולדות בסנט ג'וזף הייתה נהדרת הרגשנו מאוד עטופים.
אני מרגישה מלאה בהודיה על כך שחווית הלידה הראשונה שלי הייתה כל כך מעצימה ומדהימה. אני גאה בעצמי על כל ההכנה שעשיתי ועל הכוחות האינסופיים שגיליתי בעצמי. מודה לנועם בן זוגי שהיה עוגן ואפשר לי לשחרר לגמרי כי ידעתי שהוא דואג להכל. וכמובן למרווה הדולה בת דודה שהייתה איתי לאורך כל התהליך והמשיכה ללוות אותי גם אחרי הלידה עם כל האתגרים של השבועות הראשונים.
אמא שלי נפטרה בלידה של אחותי עקב רשלנות רפואית בבית חולים בלינסון כשהייתי רק בת 12
אמא שלי סבלה מיתר לחץ דם וסכרת ובעיות בריאות שונות בחדר לידה עשו לה נרקוזה במהלך ניתוח קיסרי ילדה בת.
לאחר יממה נפטרה כתוצאה מטרמבוזה במוח
שטף דם שהייה ניתן למנוע אותו עקב המצב הרפואי מסכן חיים.
אני יודעת בוודאות שלא עושים הרדמה כללית למי שסובל ממחלות כמו רעלת הריון לחץ דם גבוה וסכרת.
השאלה
האם אחרי 37 שנים אפשרי לתבוע את ביה"ח
על הסבל שנגרם לכל האחים שלי שהיו קטנים לגדול בלי אמא.
יש מקום לתביעה על רשלנות רפואית? אפשר לקבל פיצויים במצב כזה?
עד עכשיו ישנתי בעמידה לא הגיע הזמן לדעת אם יש מקום לתביעה
בתביעת רשלנות רפואית בגין מקרה של מוות בלידה התביעה אמורה להיות מוגשת לבית המשפט בתוך 7 שנים מיום המקרה. אני חושש לכן שהסיכויים להתגבר על נושא ההתיישנות במקרה זה אינם גבוהים ממעט הפרטים שמסרת אולם כדי לתת תשובה חד משמעית צריך לקבל עוד פרטים. מציע לפיכך כי תקיימי שיחת יעוץ מסודרת עם עורך דין מנוסה בתחום הרשלנות הרפואית.
שלום לעורכי הדין, איני בטוחה אם אכן יש עילה משפטית להגיש תביעה, אבל המליצו לי בפייסבוק להתייעץ אתכם בנושא. הילד שלי, כשהיה בגיל צעיר מאד, הרופאים אמור שהוא רגיש ללקטוז. אחרי שעבר כמה בדיקות בבית החולים תל השומר ובבית החולים שניידר, אמרו לנו שהאלרגיה חלפה. עברו בערך 3 שנים ועכשיו האלרגיה חזרה והתפרצה מאד חזק, ממש ברמה של סכנת מוות. רציתי לדעת האם יש עילה לתבוע את הרופאים שאמרו שזה עבור וסיכנו את החיים של הילד שלי? האם יש לכם ניסיון בתביעות מסוג זה?
כדי להעריך אם יש עילה לתביעה בגין האבחנה השגויה בנושא האלרגיה ללקטוז יהיה צורך לקבל את מלוא התיעוד הרפואי ולהתייעץ עם מומחה רפואי. אין לי לצערי דרך להעריך אם האבחנה השגויה כי הרגישות חלפה היא תולדה של התרשלות.
מעבר לכך ככל שלא נגרם נזק בפועל יש לשקול אם כלכלית תביעה כזו תהיה כדאית שכן היא כרוכה בעלויות של חוות דעת רפואיות ופיצוי בגין סיכון אשר לא התממש אינו גבוה כלל.
מציע לפיכך כי תערכו יעוץ מסודר בפדישה עם עורך דין מנוסה בתחום הרשלנות הרפואית להערכת סיכויי התביעה והיקפה.
סיפור לידה.
מיד אחרי הלידה רציתי לשתף רק בפורומים אינטימים יותר
אבל עכשיו כשים יהיה השבוע בן 3 חודשים
אני רוצה לפתוח ולשתף. גם כי יש כאן ה מ ו ן נשים שאני אוהבת מאוד ובמהלך ההריון הזה קיבלתי המון מקריאה וכתיבה כאן.
אבל בעיקר כי מסיפור הלידה הזה יש בעיניי מסקנה מאוד מאוד חשובה (ואכתוב אותה בסוף ;) )
מעתיקה מקבוצות קטנות בהן מכירות אותי לכן רק אציין להקל עליכן -ראמי הוא בן זוגי, סמדי היא "חברה" (יותר אחות בנפש אבל בסדר) וחימנה היא גיסתי אשתו של אחי.
מתחילה:
מתיישבת סופסוף לכתוב את סיפור הלידה של ים כי כבר מתחילים לברוח לי הפרטים מהראש
זה מדהים עד כמה כל סיפור לידה מתחיל בכנות במשפט "הכל מתחיל בכלל בלידה של X (הילד הקודם)"
וכן, גם סיפור הלידה הזה מתחיל בלידה של אילי.
לידה נוראית וטראומתית
גם מבחינה פיזית, שאחריה סחבתי במשך חודשים דלקת במעיים שהשאירה צלקות עד היום
וגם מבחינה רגשית, דקות ארוכות מבלי לדעת אם יש דופק או אין
לחיצות ללא צירים, טריליון אנשי צוות בתוך חדר הלידה
ונגמר בכך שאחרי שאילי היה כבר בחוץ - כל מי שהיה בחדר פשוט רצו משם והשאירו אותי אולי 2 דקות שנראו כמו נצח - ברגליים פשוקות ורועדות.
הרגשתי שמשך כל ההריון הזה אני מחכה לסימן קטן כדי ללכת לכיוון של קיסרי
מצאתי את עצמי מאוכזבת בכל פעם שראו בא"ס שהעובר עם הראש למטה ממוקם היטב
התבאסתי כשהערכות משקל היו תקינות וממוצעות לגמרי
כשלא קרה שום דבר שיכולתי לומר בעקבותיו "טוב נו אז שיהיה קיסרי ודי. לפחות ניסינו"
17.5 שישי בבוקר אני מתעוררת עם הפרשה דמית קלילה. לא מתרגשת. היו לי המון כאלו במהלך ההריון וגם בהריונות הקודמים.
אחר הצהריים הדימום גובר קצת ועדיין.... אני אדישה לגמרי ולא מתייחסת.
בלילה לפני השינה אני כבר תוהה כשהדימום גובר אם אני לא שאננה מדי... אומרת לראמי שאני חושבת שאסע למיון בבוקר
והולכת לישון....
סביב 2 בלילה אני מתעוררת כאובה
הולכת לשירותים ומגלה לחרדתי שהדימום כבר ממש רציני. הוא לא מחכה לבוקר. קוראת באימה לראמי שמאשר שחובה לעשות משהו מיד.
אני מציעה שישאר עם הילדים בבית, הרי הם ישנים
ואני אצלצל לאבא שלי שיבוא לקחת אותי למיון.
מתקשרת לאבא והוא אומר שיתארגן ויבוא
אחרי רגע הוא מצלצל ושואל אם אני רוצה שגם אמא תבוא.
לא נעים לי לשניה, בכ"ז היא שומרת שבת
אבל אני יודעת שהיא מאוד רצתה להיות בלידה הזו
ופייר? אני ממש ממש אשמח לאמא עכשיו.
אומרת כן ומתארגנת במהירות.
מגיעים למיון יולדות בצפת ואני מתחברת למוניטור לא מושלם ואחריו עוד אחד לא מושלם עם האטות בדופק והתאוששות מהירה.
בינתיים הדימום נחלש וגובר לסירוגין
כולל כמה קרישי דם מלחיצים במיוחד
החשש הוא תחילתה של היפרדות שיליה
שזה לא מפתיע ביחס לזה שביום חמישי נפלתי במדרגות ולא עידכנתי אף אחד כי הרגשתי מעולה ולא רציתי להישאר בבית חולים להשגחה....
פתיחה 2.5 ממש ללא צירים
הרופאים ממליצים לזרז - ורק עם פיטוצין.
אני מפחדת מפיטוצין פחד מוות.
ממש כל החוויות ששמעתי מחברות בשנים האחרונות שכללו פיטוצין - היו לידות סיוטיות שכמעט כולן גם נגמרו בקיסרי חירום.
ברור לי בהיגיון שיש גם לידות מופלאות שהתחילו עם פיטוצין
אמא שלי ילדה את כולנו עם פיטוצין
אבל בתחושה שלי הרגשתי שאני לא מסוגלת להכניס את עצמי לתהליך. אני לחוצה מדי. מפוחדת ממש. מבועתת.
מה גם שההחלטה לתת פיטוצין כזירוז בגלל האטות בדופק נשמעת לי ממש תמוהה כי שמעתי שבבתי חולים אחרים כשיש האטות מסרבים בתוקף לתת פיטוצין, מה שמגביר את הלחץ וגם גורם לי להרגיש לא בידיים הכי בטוחות שיש.
אני מכריזה את מה שבאיזשהו מקום חיכיתי כל ההריון להכריז -
שאם זה זירוז עם פיטוצין אני מעדיפה ניתוח קיסרי.
מסבירה את עצמי לרופאה הקצת המומה
(מגיעה אישה אחרי 3 לידות טבעיות ללא אפידורל ופתאום מבקשת קיסרי?)
ועוד מוסיפה שיתרון של קיסרי מבחינתי הוא שאני יכולה לקשור את החצוצרה על הדרך ולדאוג שלא יהיו לנו עוד "אופסים" חמודים.
מיד הרופאה העלתה אפשרות שיום אחד ראמי ואני נתגרש ואני אכיר בחור נחמד ואתאהב וארצה להביא איתו ילד.
אמרה שאני צעירה מאוד אבל שאם אתעקש כנראה שיקשרו לי כי זה באמת על הדרך
ושבכל מקרה אני צריכה לחכות לרופא הבכיר שיאשר את הקיסרי ואת הקשירה.
יושבת ומחכה לרופא שאמור להגיע תוך שעה
בינתיים שולחת הודעה לסמדי ושואלת אם היא באופן תיאורטי תוכל להגיע כשאודיע לה -עם צידנית וקרחונים כדי שאסחט חלב שיהיה לאחרי הניתוח.
סמדי כפרה עליה מחכה לקריאה שלי
ובינתיים לי קוראים לרופא.
נתקלתי בחיי בהמון רופאים לא נחמדים
ואני לא יודעת אם זה הגרוע מהם
או שבתוספת הפחדים וההורמונים פשוט לא יכולתי לעמוד במגעילות שלו.
הוא דיבר אליי מכל כך גבוה שהרגשתי כמו גמד גינה
ואמר לי בזו הלשון "לילדות קטנות שברחו מהפעוטון אנחנו לא קושרים חצוצרות במחלקתנו"
עניתי לו שאני לא תינוקת. אני עוד מעט אמא לארבעה, כמעט 7 שנים אמא.
ענה לי "את עוד תינוקת"
באיזשהו שלב רציתי לצרוח עליו שיעזוב אותי כבר מהקשירה
שישלח אותי כבר לקיסרי ושיסע לי מהעיניים
במקום זה שכבתי בעוד מוניטור ובכיתי ובכיתי ובכיתי.
באיזשהו שלב הגיחה עוד רופאה שאמרה שאנחנו חיים במדינה קשה ושאם בעתיד תהיה תאונת דרכים או מלחמה אני אולי ארצה עוד ילד.
אני כבר מזמן לא בעניין של הקשירה. עזבו אותי אני אסתדר לבד אחר כך- רק שלחו אותי לניתוח כבר!!
רציתי לחתום על שחרור ולנסוע לבית חולים אחר אבל הייתי כאובה ומדממת ומאוד הלחיץ אותי פשוט לצאת משם ולהיכנס לנסיעה של בערך שעה בשביל בית חולים אחר שבכלל לא מובטח לי מה יקרה בו ואם זה בכלל ייראה אחרת.
אין צירים ב כ ל ל. פתיחה 2.5 לא מרשימה אף אחד בלידה רביעית. ואחות שאמרה לי "אין ספק שאת לא בלידה בכלל" גורמת לבכי שנרגע קצת
להתחיל שוב.
בינתיים מתקשרת גם לאחי ובודקת אם הם יוכלו לבוא כדי שחימנה (גיסתי הרופאה) תקשיב איתי לרופאים ותחווה גם דיעה מכיוון אחר.
הם בדיוק בפסטיבל ואחי אומר שהוא מופיע שם
אבל שחימנה יכולה לבוא לבד. אני מאשרת וחימנה יוצאת לכיווני.
אחרי המוניטור ההוא בא אליי רופא צעיר וקרא לי בעדינות לבוא לדבר איתו.
הוא דיבר איתי כל כך בגובה העיניים, שמסתבר שזה לא ברור מאליו.
הסביר לי מה החשש שלו לגבי היפרדות שיליה
הבהרתי לו שאני לא הולכת הבייתה
סיפרתי לו על התחושות שלי מבחינת הפיטוצין והוא לא ביטל אותן ולא זלזל בהן בכלל.
פתאום נכנסה בי אנרגיה מדהימה של אמונה בעצמי ובגוף שלי.
אמרתי לו ככה
"תקשיב מה אני מציעה. המוניטורים לא היו מושלמים אבל אמרתם שההתאוששות מהירה. בוא נקבע מוניטור עוד כמה שעות. אני בטוחה שהגוף שלי יכול להביא את עצמו ללידה"
שואל אותי כמה שעות אני צריכה ואני עוד עונה בשיא הביטחון "3 שעות"
סוחט ממני הבטחה שאחרי המוניטור הבא אפתח לחשוב על פיטוצין ולא רק על קיסרי.
מסכימה. מה אכפת לי להבטיח בשלב זה? אני כבר לא שם בכלל.
סמדי בדרך
חימנה בדרך
אמא איתי
והכל יהיה בסדר !
נכנסת למחלקת יולדות ישירות לתינוקיה לוקחת ערכת שאיבה ונכנסת לחדר הנקה
בקושי מספיקה להתיישב וסמדי נכנסת.
יושבות מקשקשות לנו ואני מצד אחד שואבת מצד שני סוחטת. הצירים מתחילים מיד! מיד!
אחרי כמה סשנים של שאיבה סמדי מציעה שנעשה הליכה ואני מסכימה בעיקר כדי שאמא שלי תנוח קצת בחדר.
הולכות והולכות ואני מרגישה ממש את הראש יורד והצירים הולכים ומצטופפים
עד שהגענו חזרה למעלה חימנה הגיעה וירדנו שוב לפגוש אותה בכניסה למיון ועלינו
עד שעלינו חזרה אני כבר מרגישה כל כך כאובה. ברור לי כבר שמשהו לגמרי קורה. אני בלידה לגמרי.
נכנסות שוב לחדר ההנקה ומוצאות שם יולדת יושבת ומנסה לשאוב ללא הצלחה.
שמחתי על ההזדמנות לעזור ושאלתי אם אני יכולה לעזור לה.
תשאלתי אותה קצת
וסחטנו לה חלב ביחד תוך שאני מקפצת מולה על הכדור פיזיו.
כשסיימתי איתה הצירים היו כבר כל כך משמעותיים.
אחות קראה לי להיכנס לחדר למוניטור ואני נשכבתי וזרקתי איזו מילה על זה שממש כואב לי כבר
הציעה שנלך כבר לחדר לידה לעשות את המוניטור שם ואני מסכימה.
מתחילה ללכת אבל כבר די
ההליכה כל כך כואבת לי אני בקושי זזה
היא מציעה כיסא גלגלים ואני בשניה אחת ככה נזרקת שוב ללידה של אילי.
בלידה של אילי הגעתי ללידה הווו כל כך חכמה
ידעתי כל מה שאמור לקדם את הלידה
הרחתי שמן תפוז
לקחתי נר הלילה
קפצתי על הכדור בצירי אימים למרות שרק רציתי לשכב
עשיתי הכל לפי הספר
לא הקשבתי לגוף שלי.
הגוף שלי בלידה צריך לנוח
לשכב(!) כדי להצליח לנשום.
הפתעתי לדעתי את כולן כשעניתי שכן, אני רוצה כיסא גלגלים.
נכנסנו לחדר לידה ואוי! לפי תמונות הסביונים על הקיר
חדר סביון
החדר בו ילדתי את אילי.
מתלבטת לשניה אם לבקש חדר אחר
ומחליטה -
אני אעשה ממש כאן בחדר הזה תיקון!
נשכבת על המיטה
פתיחה 6.5
מתחברת למוניטור ונשארת בשכיבה על הצד
זה מה שהגוף שלי צריך
אני עוצמת את העיניים לסירוגין
מרגישה מתי מגיע ציר ונושמת עמוק
מחזיקה אוויר בבטן
משחררת ומדמיינת את ים שלי יורד לו בתעלת הלידה עם כל ציר
(צחוקים שדמיינתי את זה כמו בפרק הלידה של "החיים" עם התינוק שזוחל בסוף חחח)
בערך חצי שעה עוברת ובאחד הצירים אני נושמת עמוק ומרגישה את המים יורדים. מכריזה וסמדי שואלת אם לקרוא למיילדת. אני עונה בחיוב אני מרגישה את הראש ממש שם.
המיילדת מגיעה
הראש אכן שם ;)
פותחת ערכת לידה ואומרת לי שאני יכולה להתחיל ללחוץ
אני עוד לא רוצה
היא אומרת לי "אני לא רואה אותך לוחצת"
ואני עוד עונה לה "כי אני לא לוחצת"
ממש באותו רגע כן הרגשתי צורך ללחוץ למרות שממש קיוויתי לנשום ולתת לו לצאת לבד כמו בלידה של מונא
אבל לחצתי.
עם הלחיצה הראשונה זוכרת ששלחתי יד מאחורי הראש שלי
והרגשתי יד מחזיקה את היד שלי
עד עכשיו לא יודעת מי זו הייתה
אולי סמדי? אולי חימנה? אולי אמא? אולי זה בכלל היה נדמה לי?
יש קסם בלא לדעת את התשובה. אז לא שאלתי עד היום ;)
3-4 לחיצות ארוכות וטובות. כואב אבל לא מאוד.
צעקה אחת משחררת להפליא -
וים שלי איתנו.
סמדי מצלמת ומצלמת, שולחת הודעה לראמי שבשעה טובה נולד לו בן ואז יורדת לרשום את ים.
חימנה מוזמנת לחתוך את חבל הטבור.
אמא שלי האהובה פשוט.... שם.
ורק אז אני מספרת להן
שזה החדר שבו גם אילי נולד :)
עד עכשיו אני קצת המומה מהאופן שבו התגלגלו הדברים
ואיך מצאתי את עצמי בחדר לידה עם 3(!) נשים כל כך אהובות.
היה מופלא."
והמסקנה שלי היא :
א. שאני אלופה בגדול ;)
ב. שהייתי צריכה רופא אחד שירכן לעברי, יסתכל לי ישר בעיניים וכך אזכר שאני בעצם אלופה ואחזור להאמין בי ובגוף שלי.
ב27 ביוני עשיתי ניתוח פלסטי מתיחת פנים וניתוח עפעפיים בכללית אסתטיקה. בסוף החודש התברר שנפלו לי עפעפיים תחתונים עיניים אדומות דמעות בלתי פסקותולא יכולת לעבוד רצוף. רופא אמר שצריך לעשות תיקון ופעם שניה לא שילמתי על תיקון אבל שילמתי על חדר ניתוח 3000 ש"ח בנוסף. עיין אחד אסתדר ועיין שניה באותו מצב. אני ממש סובלת.רופא רמז לי שאולי אצטרך עוד ניתוח ואני כבר לא רוצה לקחת סיכונים לאותו רופא. למרות זאת אני מורה לפי מקצוע ומרא חיצוני חשוב לי . אני לא יודעת מה לעשות במקרה הזה. אפשר לקבל תשובה?
כדי להעריך אם אכן הייתה התרשלות בניתוח מתיחת הפנים אשר גרמה לנזקים שתיארת ומה היקף הנזק יהיה צורך לבחון את התיעוד הרפואי המלא ולהתייעץ עם מומחה בתחום הכירורגיה הפלסטית. לצערי על בסיס התיעוד החלקי שמסרת אין דרך להעריך אם יש מקום לתביעה.
ממליץ לפנות תחילה לפגישת יעוץ מסודרת עם עורך דין מנוסה בתחום הרשלנות הרפואית שיוכל לסייע לכם באיסוף התיעוד הרפואי המלאי ובהפניה למומחה הרפואי המתאים.
על פניו נראה כי עילת התביעה התיישנה שכן תביעה בגין רשלנות רפואית ניתן להגיש עד שבע שנים מיום ההתרשלות. יש מקרים חריגים בהם ניתן להאריך את מועד ההתיישנות אולם ממעט בפרטים שנמסרו לא ניתן לדעת אם חריג זה מתקיים.
הרופא שעשה לי מעקב הריון טעה ולא בדק cmv מתחילת ההריון ויש לציין שלפני הכניסה להריון הטבעית בצענו טיפולי הזרעות וגם שם הוא לא בדק את ה cmv שזה גרוע לדעתי אבל לפי מיטב הבנתי מקווה שאכן הבנתי נכון אין לרופא נשים כל חובה לבדוק cmv לפני ההריון בתחילתו ובאמצע, משמע שגם אם יש רשלנות רפואית אין כל חוק שמחייב אותו לבדוק זאת... זה מה שאני ובעלי הבנו ורציתי לשאול אתכם האם זה נכון לפי החוק?
אין חובה לבדוק בדיקת CMV בהריון תקין למיטב ידיעתי אך בפועל במרבית ההריונות כיום רוב הרופאים כן מפנים לבדיקה זו. בחלק מהמקרים כאשר יש ממצאים מסוימים בבדיקת אולטראסאונד או מחלה של האם בהריון כן יש התוויה לבדיקה.
לא ציינת בפניה מה קרה בעקבות העדר הבדיקה. מציע כי תיצרו עמי קשר לייעוץ פרטני ומתן עוד פרטים ואוכל לסייע לכם בתשובות מלאות.
לא ממש הבנתי ואני אשמח להבהרה מעורכי הדין שלכם לגבי הנושא של עוגמת נפש. אישתי עברה ניתוח פלסטי להגדלת חזה אצל רופא מומחה באופן פרטי כמובן, בעלות של עשרות אלפי שקלים. היינו אצלו פעמיים לפני הניתוח, ראינו הדמיה של לפני ואחרי ומאד התרשמנו, במיוחד מאחר והמדובר על הרופא (בלי שמות) אולי הכי מפורסם בישראל. יש לו אלבומי תמונות עם דוגמניות וסבלבס מכאן עד הודעה חדשה.
בפגישה השניה, אחרי התשלום, אישתי חתמה על טופס הסכמה לניתוח וקיבלה ממנו הסבר שלא כלל מילה אחת על האפשרות שהשדיים שלה לא יהיו סימטריים אחרי ההגדלה.
חשוב להגיד שיש צילומים ברורים שמראים כי השדיים שלה אמנם היו קטנים, אבל סימטריים לפני ההגדלה. היא עברה את הניתוח ואחרי תקופת ההחלמה התברר לתדהמת שנינו שיש חוסר סימטריה בין שני השדיים.
פנינו לרופא, הרבה דיבורים ותכלס כלום... תשלימו עם המצב. ברור זה לא לעניין. פנינו לשיחה עם עורך דין שאמר שאין עילה לתביעה כי מעבר לנושא של עוגמת נפש אין הצדקה כלכלית לתביעה.
לא הצלחתי להבין, אז נכון שלא נגרמו לאישתי פגיעות מאד משמעותיות כמו אובדן יד או רגל, אבל היא עברה ניתוח פלסטי יקר, שהיה אמור לגרום לה להראות יותר טוב, לפי רצונה... הובטחו לה תוצאות מדהימות ובפועל זה רחוק מלהיות המצב.
היא מרגישה מאד מאד לא בנוח עם מראה הגוף שלה עכשיו. יש לתוצאות הניתוח השפעות פסיכולוגיות כבר עכשיו וברור שאם זה ישאר המצב זה רק יחמיר.
מה עושים? איך מתמודדים? איך תובעים על עוגמת הנפש שנגרמה לה? איך תובעים על התוצאות הלא טובות של הניתוח שעלה עשרות אלפי שקלים? מה אתם מציעים לעשות?
כדי להעריך אם יש היתכנות לתביעה במקרה זה יהיה צורך לעיין במסמכים הרפואיים ולבחון את התוצאה בעיניים אובייקטיביות של רופא פלסטיקאי מומחה.
מבלי להקל ראש באי שביעות הרצון של אשתך מהתוצאה וההבנה כי היה פער בין מה שהוסבר לתוצאה בפועל עדיין בסופו של יום בדיקה של פלסטיקאי את התוצאה ואת המהלך היא זו אשר תכריע אם יש מקום לתביעה.
עזרו לי לפתור וויכוח עז! האם שליחת תוצאות בדיקה רפואית לבית הלקוח, שעל גבי המעטפה יש את פרטי המכון הרפואי בבית החולים, כולל חותמת דיו חיצונית של שם המכון הרפואי - מהווה הפרת חיסיון רפואי? כל מי שבא במגע עם המעטפה מבין במה מדובר. לצורך השוואה, כאשר נשלחת מעטפה מקופת חולים כללית - יש רק את הסמל של קופת החולים ולא כתוב על המעטפה מאיזה מכון בתוך קופת חולים היא נשלחה - למשל, לא כתוב "מכון אורטופדיה". כך המידע הרפואי הספציפי שנשלח ע"י הכללית נשמר. בניגוד לדוגמא הראשונה...
איני מכיר פסיקה שדנה בנושא זה. לדעתי עצם ציון שם המרפאה על גבי המעטפה אין בה כדי הפרת חסיון רפואי. ניתן אמנם לטעון כי עצם ציון שם המרפאה יכול לרמז על כך שיתכן שהנמען מטופל בה אולם לדעתי מדובר במידע כללי ולא וודאי אשר אין בו כדי הפרת חסיון רפואי.
אושפזתי במחלקת סיכון גבוה בשבוע 35+4 לאחר ירידת מים. ילדתי בשבוע 36, וכך אוטומטית נמנעה ממני אפס ההפרדה.
ילדתי לידה טבעית בחדר דמוי מחסן, שלא להגיד טבעי. למרות בקשותי. בחדר לא היה אפילו מזגן. היה לי חם, ובעלי חטף כי הסתיר לי את המאוורר. מיילדת אנטיפטית כשאני יולדת והיא עם הגב אלי מתקתקת במחשב. ילדתי על שש אחרי 10 דקות של לחיצות. התינוק לא נשם טוב, ולקחו לי אותו מיד בחדר התאוששות מתה לראות אותו.
כשיצאתי מהתאוששות באתי אליו לתינוקייה והוא היה באינקובטור. בכיתי להם כמו משוגעת שאני רוצה לגעת בו. ואז הוציאו לי אותו החוצה מהאינקובטור. היה לו סוכר נמוך, וקיבל עירוי. כך שהסיוט הגדול שלי התגשם. מאפס הפרדה ל %100 תינוקייה.
לא כדאי להזיז אותו כדי שהאינפוזיה לא תזוז ואז יצטרכו לדקור אותו שוב ולהכניס אינפוזיה. כלי הדם דקיקים מאוד וקשה למצוא ורידים, כך שמחטטים בו דקות ארוכות עד שמוצאים וריד. כל כניסה לתינוקייה זה התמוטטות עצבים, תינוקות בוכים ולא ניגשים אליהם דקות ארוכות.
לי אסור לגשת לתינוקות שאינם שלי. לאיזו אוירה נולד התינוק שלי, איזה לחץ ועצבים והכל חשוף בתינוקייה. ואני כל כך רוצה להניק, והאחיות מעירות הערות לא נעימות. "זה מה שיצא לך?!". "אולי אני לא רואה בלי משקפיים, אבל אין פה כלום(בבקבוק השאוב)."מה את נותנת לו?!"(בקבוק שאוב, לא רעל עכברים). ואז שחררו אותי מבית החולים, די בעטו אותי החוצה, למרות שהחדרים היו פנויים וביקשתי. והתינוק עדיין בתינוקייה.
אפשר ללון בחדר הורים דחוס ללא חלונות, עם ספות נפתחות, ביניהן מפרידים וילונות. אם אשה לנה בחדר, אסור לגבר ללון איתה. חדר הנקה-משאבות ameda מיושנות ורוצחות ציצי.
להוסיף עליהם הערות עוקצניות, יוצר חוויה קשה ומזעזעת. היו גם אחיות מקסימות ותומכות, אבל גם דורסניות ופוגעניות.
אחרי חווית אפס הפרדה שמימית לפני 3 שנים, חוויה מזעזעת ומעליבה בבית החולים מאיר.
אמא שלי נפטרה בלידה של אחותי עקב רשלנות רפואית בבית חולים בלינסון כשהייתי רק בת 12
אמא שלי סבלה מיתר לחץ דם וסכרת ובעיות בריאות שונות בחדר לידה עשו לה נרקוזה בניתוח קיסרי ילדה בת
לאחר יממה נפטרה כתוצאה מטרמבוזה במוח
שטף דם שהייה ניתן למנוע אותו עקב המצב הרפואי מסכן חיים
אני יודעת בוודאות שלא עושים הרדמה כללית למי שסובל מרעלת הריונית לחץ דם גבוה וסכרת
השאלה
האם אחרי 37 שנים אפשרי לתבוע את ביה"ח
על הסבל שנגרם לכל האחים שלי שהיו קטנים לגדול בלי אמא.
יש מקום לתביעה?
עד עכשיו ישנתי בעמידה לא הגיע הזמן לדעת אם יש מקום לתביעה...
עברתי טיפול שורש סטנדרטי, התפתחה דלקת חריפה, חזרתי למרפאה עם תלונות על כאב 4 פעמים, שם לא מצאו כלום לכאורה על פי צילום, אך החליפו לי פעמיים אנטיביוטיקה.
פניתי אף לטרם באחד הלילות בעקבות כאב חריף ביותר.
פניתי לרופא שיניים אחר, שבצילום רגיל מצא שהשורש נשבר במהלך הטיפול, והתפתחה דלקת עד לעצם.
חזרתי מהר לרופא המטפל, עם האבחנה, שם ביצע צילום נוסף שאישר את זה.
הוא לחץ עליי לעקור מיד את השן. בו במקום. סירבתי למרות הלחץ האדיר שהופעל עליי.
פניתי לרופא שמתמחה בניתוחים בשורש השן, הוא ניסר את השורש השבור והציל את השן.
הדלקת עברה והשן כרגע חסרת שורש אחד, אך ישנה.
נראה מתיאור המקרה כי אכן הייתה כאן סטייה מסטנדרט רפואי סביר אולם בשל התעקשותך לא נגרם נזק קבוע משמעותי. מבלי להקל ראש בסבל שעברת יהיה מקום לשקול אם הפיצוי הצפוי במקרה כזה יצדיק כלכלית את עלויות התביעה. מציע לערוך יעוץ בפגישה עם עורך דין מנוסה בתחום הרשלנות הרפואית.
האם ניתן לתבוע בית חולים על כך שהשאירו צלקת אצל הידה שלנו?
היא נכנסה לניתוח בבית החולים סורוקה בבאר שבע עם עירוי, כאשר בדיעבד הסתבר כי העירוי יצא מהווריד והכל עבר ליד שלה. לקח זמן עד שהצוות בחדר הניתוח שם לב לזה.
מהניתוח היא יצאה כאשר כל היד הייתה מנופחת לגמרי ועם פצע ענק בגב כף היד. הניתוח היה בפנים לא באיזור בכלל של הידיים.
כרגע היא בת 8 חודשים ועדין נשארה לה צלקת מאוד גדולה על גב כף היד (כל האיזור צלקת) והרופא משפחה בקופת חולים אומר שלדעתו זאת תהיה צלקת לכל החיים.
בעלי ואני בודקים אפשרות להגיש תביעה על הרשלנות הרפואית שגרמה לצלקת ורציתי לשאול אתכם איך בדיקו מתקדמים עם תביעה כזאת וכמה פיצויים משלמים על צלקת? האם מקבלים על זה אחוזי נכות בביטוח הלאומי? מה אנחנו אמורים לעשות בשביל להתחיל בתהליך?
צלקת בשל סטיית עירוי מהווריד אכן לא אמורה להתרחש שכן הצוות אמור לאתר סטייה כזו כבר בתחילתה. כדי לבחון את המקרה יהיה צורך לקבל את מלוא התיעוד הרפואי מבית החולים. מציע שתפנו לקבלת יעוץ בפגישה עם עורך דין מנוסה ממשרדנו.
במרבית המקרים של נכות מצלקת אין נכות בביטוח הלאומי.
אשתי עברה ניתוח הגדלת חזה אצל מומחה לניתוחים פלסטיים מוכר ויקר... מאד! הינו אצלו ב-2 פגישות לפני הניתוח, קיבלנו הסברים, אינו הדמיה במחשב של לפני ואחרי, חתמנו על המסמכים והכל... סוכם על השתלה של שתלים בגודל מסויים ולמרבה ההפתעה, לאחר ההתאוששות מהניתוח התברר שהמנתח החליט מסיבה לא ממש ברורה להכניס לגוף של אישתי שתלים גדולים משמעותית ממה שתוכנן והיא ממש לא בעניין הזה. דיברנו עם הרופא והוא לא ממש נותן תשובות. שילמנו הרבה כסף וקיבלנו דבר שלא ביקשנו ולא מה שסיכמנו.
בניתוחים אסתטיים פרטים מייחסים חשיבות כמובן לרצון המטופל וככל שהרופא סטה מהסיכום עם המטופל ללא כל הצדקה רפואית ניתן לקבל פיצוי. אני סבור כי מן הראוי לברר את המקרה באופן יסודי ותחילה יש לבחון את התיעוד הרפואי המלא.
ממליץ שתתאמו פגישה עם עורך דין מנוסה בתחום הרשלנות הרפואית בעניין זה.
שלום, ביום חמישי הלכתי לרופא נשים לבדיקה רגילה. אני בהריון, כמעט בחודש התשיעי. רופא היה אדיב ואמר שצריך לעשות בדיקה והוא אמר שזה חובה, בסוף הצטבר שזה לא חובה ועושים אותה רק פעם ב3 שנים לנשים אחרי גיל 30. בסוף הוא גרם לי נזק - היה לי הרבה דם ועד עכשיו יש דימום, הבדיקה הזאת יכלה לגרום לי ללידה מוקדמת והפציעה בצינור יכלה להביא לצורך בניתוח קיסרי. מה אפשר לעשות? האם אפשר לקבל פיצויים על דבר כזה?
מבלי להקל ראש במקרה בדרך כלל אם אין נזק קבוע יש לשקול היטב אם המקרה מצדיק תביעה. גם מקרים שיכלו להסתיים בנזק אך במקרה לא נגרם נזק אינם מזכים בפיצוי ניכר ויש לשקול אם העלויות של ביסוס תביעה כזו תהיינה מוצדקות בהתחשב בפיצוי הצפוי. מציע שתערכי יעוץ מסודר בפגישה עם עורך דין לבחינת המקרה.
היי אני עברתי ניתוח פנים אסתטי שעלותו הייתה 50 אלף שח, עברתי אותו בבית חולים מוכר.
קיבלתי מן הניתוח צלקת בסנטר שלא הייתה כלולה בסיכונים, נאמר לי שנעשתה ״כי בטעות אחד המכשירים נגע בסנטר״.
הצלקת הנה קטנה ועברה שנה מהניתוח ושמתי 10 חודשים קולי קוט ומשחות שונות נגד צלקות למרות שאמרו לי שתעלם היא לא, נכון היא קטנה ולא הכי בולטת אבל היא מפריע לי משמעותית מבכי בלילות להתקפי עצבים.
האם יש משהו שניתן לעשות בנידון? זה מצדיק תביעת פיצויים מהרופא המנתח? אני ממש לא רוצה לחיו עם צלקת על הפנים כל החיים...
כדי לשקול אם המקרה מאפשר ומצדיק תביעה יהיה צורך לקבל את מלוא המסמכים הרפואיים ולהתייעץ עם רופא פלסטיקאי. גם מקרים של צלקת לא גדולה יכולים להיות בסיס לתביעה במקרים מסוימים.
רוצה לבדוק מול אחד מעורכי הדין שלכם אפשרות להגיש תביעה על רשלנות רפואית אחרי טיפול שיניים נורא ואיום...
בקופת חולים בוצע טיפול של סתימה, תוך חודשיים המצב הדרדר לטיפול שורש שבוצע במרפאה פרטית.
בשיחה עם הרופאה הפרטית בוצע שחזור עם המטופלת של מהלך הסתימה בקופת חולים והיא העלתה את הטענה כי קידוח נרחב לזמן ממושך עם מקדח רחב (ראש עגול) ללא מים לשם צינון המקום סביר שגרם להתחממות האזור ותחילת נמק של הרקמות בשורש.
האם אפשר במקרה כזה להגיש תביעת פיצויים נגד קופת חולים? האם טיפלתם בתביעות דומות בעבר? איך אתם מציעים לי להתנהל בנושא הזה?
שלום רב
אנחנו מבקשים לדעת האם יש לכם ניסיון בתביעת פיצויים במקרה של לידת ילד עם תסמונת נדירה בשם SOD. אנחנו מבקשים לקבל פרטים ולשקול את האפשורת להתקשר עם חברת עורכי דין מנוסה לצורך תביעת פיצויים במקרה דומה.
משרדנו טיפל בתביעות בנושא התסמונת המוחית מסוג sod. בתסמונת זו יש מספר שינויים במוח אשר ניתן וחובה לאתרם בסקירת מערכות בסיסית והבולט בהם הוא העדר מבנה הקאבום. כאשר מתגלה בסקירה כי מבנה זה חסר יש אינדיקציה לבדיקת MRI מוח לעובר בה ניתן לראות את יתר הבעיות המוחיות האופייניות כמו ניוון של עצב הראיה והשסע במוח. המקרים שבטיפולנו הסתיימו בפיצוי ראוי לתובעים.
אקדים ואומר שבמהלך ההיריון של דוד סיימתי לימודי דולה ורפלקסולוגיה, ולא יכולתי שלא לחכות לממש את מה שלמדתי.
הרגשתי שאני מוכנה, תרגלתי יוגה במהלך ההיריון וגם למדתי שיאצו מה שעזר לי לשמור על כושר מעולה
וחלמתי על לידה טבעית ושמחה.
הכל התחיל בתאונת דרכים שהתרחשה שבוע וחצי לפני..
נסעתי ללוויה של אבא של חברה שלי
הייתה בי תחושה לא בטוחה והרגשתי שמשהו לא טוב הולך לקרות. העדפתי לא לנהוג ולהצטרף לחברים שלי שנסעו גם
בדרך חזור התנגשה בנו משאית,ציר 60.
ישבתי מאחורה במושב האחורי, הרגשתי את המכה בחוזקה
לא קיבלתי מכה ישירה בבטן אבל היה הדף מסוים
אמבולנס שנקלע לאזור המליץ לי ולחברה שאתה נסעתי בטרמפ להיבדק (היא הייתה בחודש שישי, אני ב- 39+6)
רעדתי כולי. סיטואציה מלחיצה.
אמבולנס אחר פינה אותנו להדסה הר הצופים
זה החזיר אותי אחורה ללידה של נטע ביתי הבכורה.
גם אז, בסמוך לתאריך פוניתי באמבולנס עקב דימום והיפרדות שליה. חששתי שאני נכנסת למסע לידה שלא רציתי, שאני לגמרי מאבדת שליטה על המתרחש.
בבית חולים הדסה הר הצופים ראו במוניטור שהדופק תקין, והאולטרסאונד תקין. לא היו סימנים של מצוקה עוברית - כל נאמר לי.
אלא שאז התחילו להופיע צירים די תכופים מאפס- אחד הסימנים להיפרדות שליה.
המליצו על זירוז, ועכשיו.
פיטוצין, אפידורל וכל העסק.
הייתה לי תחושת בטן שזאת הגזמה של כיסתוח.
סירבתי, ביקשתי להיות תחת השגחה במקום עם מוניטור ולראות להיכן הדברים מתפתחים.
איימו עליי שאני חסרת אחריות, ושיתכן שבבוקר כבר לא יהיה לעובר דופק, בכל זאת התעקשתי על השגחה, הרגשתי שזכותי לא להחליט החלטה שכזאת תחת לחץ אלא אחרי שינה והתייעצות.
בבוקר, רופא קצת יותר בכיר ניסה שוב לשכנע לזרז- שוב סירבתי וביקשתי השגחה ונעניתי.
אושפזתי במחלקת יולדות, כולן בחוץ עם התינוקות שלהם ורק אני מחכה..
למזלי בחלק מהזמן שיבצו אותי עם מישהי שגם ממתינה לזירוז, העברנו אחת לשנייה את הזמן.
הבת הבכורה שלי נטע (2) לא הבינה לאן נעלמתי, באה לבקר, וחזרה הביתה, לא קלטה שאני לא חוזרת איתה. פעם ראשונה שנפרדנו לכ"כ הרבה זמן.
בינתיים הדולה שקבעתי איתה אמרה שלא תוכל ללוות אותי בסוף, חיפשתי דולה מחליפה וישר חשבתי על עדי דנה פיקאר שלמדה איתי דולאות ולשמחתי היא הסכימה ללוות אותי.
כך העברתי יום, ועוד יום (בבוקר שני שוב ניסו להלחיץ אותי לזרז וסירבתי, הכל היה נראה בסדר במוניטורים), וביום השלישי הגיעה רופאה טיפה יותר אסרטיבית שאמרה שצריך לזרז.
אמרתי שאחשוב על זה. בצהרים רופא קרא לי לשיחה, וקבע שעושים זירוז עכשיו
הרגשתי שאין לי ברירה, אז ביקשתי שהזירוז יהיה בשעות הערב לאחר שאליסף ייקח את נטע מהגן ויאקלם אותה אצל ההורים שלו. ביקשתי להיפרד ממנה לפני כדי להתפנות ללידה בלב שלם, היו לי רגשות אשמה שנשארה לבד כמה ימים. הוא הסכים.
אלא שפתאום אחות ואשת ניקיון פתחו את הווילון בברוטאליות ואמרו לנו- חדר לידה, עכשיו, לזירוז.
בלי לבקש סליחה שהפריעו לנו, בלי להקשיב לזה שקבענו אותו בשעות הערב
גורשנו לחדר הלידה, שהיה מהמם והכל, אבל ממש לא רציתי ללדת אז.
שאלתי את המיילדת אם יש מקום בביות המלא, והיא אמרה לי באסרטיביות שאין. ושאין לזה פתרון (הצעתי שאחד מאיתנו יהיה תמיד עם התינוק במסדרון וסורבתי)
אז ביקשתי להשתרר ולעבור לבית חולים שיש בו מקום בביות המלא. בעין כרם לא היה מקום ובשערי צדק כן. ביקשתי להשתחרר לשם.
הרופאים כולם היו ממש עצבניים עליי, השתחררתי בתחושת רווחה.
אקלמנו את נטע אצל ההורים של אליסף ונסעתי לבד לשערי צדק, אליסף היה אמור להצטרף אליי יותר מאוחר.
להפתעתי שחררו אותי ישר באמירה שהם לא מבינים לא בכלל אושפזתי מעבר ל24 שעות.
יצאתי משם נפעמת עם תחושת חירות גדולה,
הורדתי פרופיל וכבר לא חזרתי לעבודה. סידרתי את הבית במסגרת הקינון, וחיכיתי שהצירים הטבעיים יבואו... והם לא באו.
ביום שישי לא הרגשתי תנועות. עשיתי דיקור לזרוז, אכלתי מלא שוקולד, שום דבר לא עזר.
התארחנו אצל ההורים של אליסף לשבת אז חשבתי לקפוץ לשערי צדק כי הם גרים קרוב ולבדוק שהכל בסדר ולחזור.
השכבנו את נטע לישון והלכנו במחשבה שנחזור תוך שעה-שעתיים.
בדרך כבר הרגשנו תנועות אבל בחרנו להיבדק בכל זאת ליתר ביטחון.
בפועל הרופא שם דרש שאעבור זירוז עקב ההיסטוריה שלי. היינו בהלם, לא היינו מוכנים לזה..
לא הסכמתי לעבור זירוז במיידי, זה היה גם נראה לי פחות מומלץ בשבת. רציתי גם להתייעץ לפני..
ביקשתי שוב השגחה עם מוניטור עוברי וקיבלתי.
אשפזו אותי במסדרון, בהמשך הלילה קיבלתי מיטה. אליסף ישן לידי איתי ובבוקר הלך לנטע. נשארתי לבד עד אחה"צ והשתעממתי.. מזל שהוא הביא לי עיתונים..
באחה"צ אליסף נטע וסבתא שרה באו לבקר, שמחתי מאד, והיה לי קשה להיפרד מנטע.
במוצאי שבת עשו לי מוניטור שהראה צירים יפים מאד, לקחו אותי בכיסא גלגלים למיון המיילדותי, שם שוב ראו שהפתיחה קטנה (2 ס"מ) והציעו שאעשה סטריפינג. היססתי.
אבל הבנתי שבכל מקרה אני לא יוצאת מבית החולים לפני שאלד, אז כן רציתי לזרז באופן טבעי.
בכיתי, הייתי מאד לא רגועה, באה אליי מדקרת מקסימה ועשתה לי דיקור שמאד הרגיע ואיפס אותי.
מיילדת עדינה מאד עשתה לי סטריפינג, הצירים התגברו ועדי הדולה הגיעה והתחלנו לעבוד.
כל הלילה עלינו וירדנו במדרגות, רקדנו עם סיבובי אגן עם מוסיקה קצבית בכל מיני פינות נטושות במסדרונות שערי צדק, ולפנות בוקר הגענו וראינו שהפתיחה אותו פתיחה והראש עוד למעלה..
התייאשתי קצת, בכל זאת עבדנו כל הלילה..
עשו לי שוב סטריפינג והלכתי לישון.
בבוקר בדקו שוב, ראו ששום דבר לא התקדם והחזירו אותי למחלקת נשים בסיכון. לא היה שם מקום בחדרים, הלינו אותי במסדרון ושם אושפזתי עד שני בצהרים.
עדי המהממת עשתה לי שיאצו, שמעתי הרפיות, לימדתי אותה את רזי הרפלקסולוגיה וכשהיא עשתה לי וזה הגביר את הצירים. נעתי לתוכם או ניסיתי לישון ולנוח
ביום ראשון שוב הציעו לזרז, אמרתי להם שישחררו אותי כי פה לא נוצרים תנאים ללידה כשאין שקט ואינטימיות. הם אמרו שאין סיכוי..
ביום שני אחה"צ הגיע אליי רופא ואמר שאם אני לא מעוניינת בזירוז שאחתום על סירוב ואשתחרר.. הופתעתי. לא ידעתי שזאת אופציה. חתמתי והשתחררתי..
עדי הדולה חזרה לבית חגי, אחרי כמעט יומיים שהיינו ביחד, היא הצטופפה איתי במיטה במסירות ולא הסכימה לעזוב אותי.
חזרתי להורים של אליסף, חיבקתי חזק חזק את נטע שלי
בינתיים הצירים התגברו (סופסוף קצת אוקסיטוצין).
התחיל לכאוב לי גם בין הצירים. התייעצתי עם הדולה והיא אמרה לי שזה סימן שהעובר לא התברג כמו שצריך, או סימן של היפרדות שליה וכדאי שאבדק...
חשבנו ללכת לטרם, אבל שם אמרו לנו שאין להם סמכות לטפל באישה אחרי שבוע 38 אז בלית ברירה הלכנו לבית החולים שערי צדק, בהשלמה ובהבנה שהפעם זה סופי. אני הולכת לצאת משם עם תינוק וזה יבוא כנראה בעזרת זירוז.
הגענו,
בסביבות השעה 22:00
עדי הזריזה הקדימה אותנו אפילו שבאה מרחוק
חלק מהמיילדות כבר זיהו אותי... בדקו אותי והפתעה! פתיחה 6!
ביקשתי ישר מיילדת טבעית וביות מלא
נכנסנו לחדר לידה ברגל ימין עם מצב רוח מרומם, המיילדות כולן היו בשוק מהמצב רוח הטוב שלי, עם צירים והכל הייתי לגמרי באורות שמחה וצוחקת
קיבלתי מיילדת מהממת, שעל פי בקשתי הייתה בגישה טבעית
אלא שאז נכנסה רופאה (אנטיפתית מאד) וציינה שמכוון שיש חשש להיפרדות שלייה אני חייבת להיות מנוטרת כל הזמן. הדופק של דוד היה מושלם, אבל היא בכל זאת התעקשה.
המוניטור האלחוטי היה אז בדיוק בפיילוט ולא היה ניתן להפעיל אותו בשעות הלילה, אז התיישבתי על כדור עם המוניטור החוטי, ומידי פעם החלפתי תנוחות יחד איתו
הצירים באו והלכו, נעתי לתוכם, הרגשתי שהם מתגברים ושאני מתקדמת, הרגשתי שזאת הלידה שהתפללתי ושמחתי.
בפועל הייתה איזה מורכבות שאני לא יכולה לפרט כאן שמנעה ממנה לשחרר ממש. הייתי ממש בפוקוס, התווכחנו על פוליטיקה, דיברנו על חברים משותפים שלנו ולמיילדת
הייתי ממש בכאן ועכשיו, לא שחררתי והתכנסתי, הרגשתי במן מסיבה שאני ודוד גיבורים בה
עדי מביאה לי הומאופתיה ולוחצת כל מיני לחיצות שעושות לי טוב
אחרי זה המיילדת אמרה יש לנו שעה, אם המצב לא יתקדם עד אז - פיטוצין.
הייתי אמורה להעביר כמה צירים בישיבה בשביל האיזון. נרדמתי בין לבין ונשמתי.
לחצתי על נקודה שעזרה לי להתמודד עם הכאב, בכל זאת דולה מתלמדת.
בפועל המיילדת המהממת הגדילה ראש ו"שכחה" אותנו. הביאה לנו שעתיים.
היא בדקה אותי. פתיחה 9! ראש ב+1!
הייתי באורות גדולים, אבל איפשהו בהכרה, חשבתי לעצמי שלא כך צריכה להרגיש אישה בשלב במעבר. משהו שם היה מקורקע וענייני מידיי, הרגשתי שאני מנהלת את הסיטואציה סביבי והרגשתי שיש פה משהו שאני מפספסת.
הסכמתי שיפקעו לי את המים והמשכתי לעבוד
אחרי שעה המיילדת בודקת אותי. היא מופתעת מאד ואומרת-
"חזרת לפתיחה 5. הראש למעלה".
נראה שמכוון שהיה לי קצת ריבוי מי שפיר זה לא נתן לעובר לרדת, ומה שבעצם חולל את הפתיחה הוא שק מי השפיר כשהראש היה עוד למעלה.
בשלב הזה התייאשתי והתפרקתי לגמרי. אחרי כל השבוע וחצי האחרונים שאני עם צירים, מותשת, רציתי שייגמר. הרגשתי שהכל מתמוטט תחתי
ומשם התחיל סרט רע
עוצמת הצירים ותכיפותם גדלה עד שלא נשארו בי כוחות להתמודד, ולקום ולנוע בתנועה
עוצמת הכאב הממה אותי
ביקשתי גז צחוק למרות שהייתה בי התנגדות גדולה אליו, מכוון שאני אחת שקשה לה מאד לשחרר ולתת לדברים לקרות מבלי שאהיה מעורבת בהם. פחדתי שמרוב שאתנתק לא אהיה בלידה, שלא אהיה שותפה, שלא תהיה לי בחירה ושלא תהיה לי היכולת להחליט על פרוצדורות שייעשו בי.
אבל לא הייתה לי ברירה.
הגוף צרח את עצמו מכאב, לא הייתה שום הדרגה בין הצירים שקדמו לפקיעה לאלו שאחריהם.
שאפתי את הגז והרגשתי שהחיים שלי תלויים בו
חשתי את עוצמת הכאב בעוצמה למרות הגז, המיילדת הדריכה אותי אילו פעולות לעשות, ללחוץ למרות שרציתי לנשום אותו החוצה, שכבתי למרות שרציתי להיות מאונכת, פחדתי על רצפת האגן שלי מאד, פחדתי להיקרע
אבל ביצעתי את מה שהתבקשתי באוטומטיות.
היו לי הזיות מפחידות, הקול של כולם מסביבי היה מתכתי, כולל השאיפה שלי.
הייתי מחוברת להוראות הטכניות אבל הנפש שלי הייתה במקום אחר שאני עד היום לא יודעת איפה הוא.
הרגשתי שאני ממש מתנגדת למה שנעשה בי ובתוכי אבל לא הצלחתי להוציא הגה מהפה, לשבור את הניתוק
הרגשתי שאני מאבדת קשר עם המציאות, שאני כבר לא מזהה את כל האנשים היקרים שסבבו אותי ועזרו לי
הרגשתי שהם לרעתי ושאני בניתוח שנלחם על חיי, או בקיסרי או שניהם
אני לא יודעת מה התרחש בפועל.
אליסף ועדי סיפרו לי אח"כ שהגז צחוק עזר לי לשחרר ותוך חצי שעה מהזמן שקיבלתי אותו ילדתי, בסביבות השעה 7:30 בבוקר.
בזמן שדוד יצא ממני הרגשתי בערה גדולה וצרחתי את נשמתי
כשהוא יצא לא הרגשתי שמחה. הרגשתי בעתה, לאט לאט חזרתי למציאות ורעדתי את חיי
הביאו לי אותו, ומכוון שרעדתי לא הצלחתי להחזיק אותו יציב אז ביקשתי שיחזיקו אותו בעבורי עד שאתייצב. בכיתי ושיתפתי את שעבר עליי את הסובבים אותי
כולם היו בהלם, לא חשבו שזה מה שהרגשתי, היו בטוחים שאני מרוכזת בלידה ודוחפת בשלווה
הדיסוננס הזה המם אותי והרגשתי בודדה מאד- כאילו הייתי בסרט רע מאד ואף אחד לא הושיט יד לעזרה, למרות שכולם בפועל כ"כ עזרו לי והיו לטובתי
המיילדת המהממת הצליחה לשמור לי על הפרינאום, וחוץ מחתך קטנטן שלא הצריך תפירה ואפילו ששכבתי ולא הייתי מאונכת- יצאתי כמעט בלי שריטה.
התבוננתי על דוד, ולא הייתי בטוחה שהוא שלי, מכוון שהייתי כל כך מנותקת. הוא לא היה דומה לאליסף או לי- שאלתי אתו כמה פעמים אם הוא בטוח שלא החליפו אותו.
הוציאו אותי מהר מהחדר לידה כי היה עומס, ביקשתי ביות מלא והייתי בטוחה שלא יביאו לי מפאת מצבי, הרגשתי שמתלבטים אם אני כשירה לכך והתחננתי לכך - לפחות שפה תהיה לי יכולת לבחור ולהיות מחוברת. ב"ה קיבלתי ביות מלא ואני מודה על כך כל יום מאז
תקופה ארוכה לקח לי עד שהתחברתי רגשית לדוד.
היום אני לא יכולה בלעדיו, הוא תינוק מושלם ואהוב ברמה שלא האמנתי שארגיש.
אבל לקח לי זמן להצטלם איתו, לחייך, להיות מאושרת.
התמונות היחידות שלי אחרי הלידה מחזיקה אותו נראות כאילו יצאנו ממלחמה, לא הרגשתי את האוקסיטוצין המופלא כמו אחרי הלידה הראשונה של נטע. היה לי מאד קשה עם זה
יותר מארבעה חודשים לקחו לי לכתוב את סיפור הלידה שלי. הרגשתי שהרבה חקים בה לא נהירים לי, במיוחד לאור הגז צחוק שלקחתי.
היום אני חושבת שבמבט לאחור היה עדיף שאקח אפידורל שיעזור לי להתמודד עם הכאב ויעזור לי להיות מחוברת נפשית ורגשית בלידה.
לאור החוויה שעברתי עם הגז צחוק אני חושבת שלמי שיש עניין בחייה עם נושא השליטה - עדיף שלא תיקח אותו וכדאי שתאלחש את הגוף ולא את הנפש.
ועל אף שאני דולה מתלמדת יש בי דיסוננס קוגניטיבי מסוים, כאילו מה שלמדתי לא נכון לגביי, ושהטבע וההורמונים הטבעיים לא פעלו עליי את פעולתם המשמחת
ומצד שני יודעת שהגעתי ללידה הזאת בלי כוחות, אחרי שבוע וחצי של אשפוזים, בלי פרטיות וזמן עם האנשים האהובים עליי - ובצורה כזאת קשה ללידה להתפתח בצורה טבעית ומקסימאלית
בכל זאת אני מלאה בתהיות אם זה באמת כאבים שאני מסוגלת להתמודד איתם, אם פעם הבאה כדאי לי לוותר מראש
משאירה בינתיים את ההתלבטות הזאת באוויר, ומתפנה לאהוב את דוד שלי
בתקווה לחוויה מתקנת בעתיד (לא מאמינה שאני כבר חושבת עליו)
רוצה להכיר את כל האפשרויות שבפניך ולקבל החלטה מושכלת? פנה/י אלינו:
מכתבי תודה והערכה
"חשוב היה לי גם לכתוב ולהגיד תודה, עוד פעם, על הטיפול המשפטי שלך ושל צוות המשרד בתביעת הפיצויים שלנו מול בית החולים תל השומר. הגענו אליך בהמלצה של רופא בכיר ולמרות הקשיים, קיבלנו פסק דין ופיצויים הולמים"
ד.מ. סביון
"עופר סולר היקר, אין לנו מילים לתאר את הטיפול המשפטי המסור והמקצועי שקיבלנו ממך, לאורך 4 וחצי שנים שבהם ניהלת את התביעה מול בית חולים העמק בתבונה רבה, עמדת לצד בני המשפחה בכל עת ובכל עניין. מאחלים לך רק בריאות והצלחה"
משפחת ב.ע. חדרה
"פנינו למשרדך כשנה וחצי אחרי אירוע קשה של לידה שהסתבכה, ליווית והפנת אותנו אל המומחים הרפואיים והגשת תביעת פיצויים שהסתיימה במהירות, בדרך של פשרה ומבלי להגרר להליכים משפטיים מיותרים וכואבים. על כל אלה תודתינו"
בני הזוג בצרה
"עו"ד עופר סולר ייצג את המשפחה בתביעה נגד גניקולוג וקופת חולים מאוחדת. זכינו להכיר את המומחה המשפטי הטוב ביותר בתחום בזכות המלצה של קרוב משפחה והגענו לתוצאה ראויה, שעזרה להמתיק ולו במעט את חומרת הפגיעה והשפעותיה"