פורום רשלנות רפואית

סיפור לידה.
מיד אחרי הלידה רציתי לשתף רק בפורומים אינטימים יותר

אבל עכשיו כשים יהיה השבוע בן 3 חודשים
אני רוצה לפתוח ולשתף. גם כי יש כאן ה מ ו ן נשים שאני אוהבת מאוד ובמהלך ההריון הזה קיבלתי המון מקריאה וכתיבה כאן.
אבל בעיקר כי מסיפור הלידה הזה יש בעיניי מסקנה מאוד מאוד חשובה (ואכתוב אותה בסוף ;) )
מעתיקה מקבוצות קטנות בהן מכירות אותי לכן רק אציין להקל עליכן -ראמי הוא בן זוגי, סמדי היא "חברה" (יותר אחות בנפש אבל בסדר) וחימנה היא גיסתי אשתו של אחי.

מתחילה:

מתיישבת סופסוף לכתוב את סיפור הלידה של ים כי כבר מתחילים לברוח לי הפרטים מהראש

זה מדהים עד כמה כל סיפור לידה מתחיל בכנות במשפט "הכל מתחיל בכלל בלידה של X (הילד הקודם)"
וכן, גם סיפור הלידה הזה מתחיל בלידה של אילי.
לידה נוראית וטראומתית
גם מבחינה פיזית, שאחריה סחבתי במשך חודשים דלקת במעיים שהשאירה צלקות עד היום
וגם מבחינה רגשית, דקות ארוכות מבלי לדעת אם יש דופק או אין
לחיצות ללא צירים, טריליון אנשי צוות בתוך חדר הלידה
ונגמר בכך שאחרי שאילי היה כבר בחוץ - כל מי שהיה בחדר פשוט רצו משם והשאירו אותי אולי 2 דקות שנראו כמו נצח - ברגליים פשוקות ורועדות.

הרגשתי שמשך כל ההריון הזה אני מחכה לסימן קטן כדי ללכת לכיוון של קיסרי
מצאתי את עצמי מאוכזבת בכל פעם שראו בא"ס שהעובר עם הראש למטה ממוקם היטב
התבאסתי כשהערכות משקל היו תקינות וממוצעות לגמרי
כשלא קרה שום דבר שיכולתי לומר בעקבותיו "טוב נו אז שיהיה קיסרי ודי. לפחות ניסינו"

17.5 שישי בבוקר אני מתעוררת עם הפרשה דמית קלילה. לא מתרגשת. היו לי המון כאלו במהלך ההריון וגם בהריונות הקודמים.
אחר הצהריים הדימום גובר קצת ועדיין.... אני אדישה לגמרי ולא מתייחסת.
בלילה לפני השינה אני כבר תוהה כשהדימום גובר אם אני לא שאננה מדי... אומרת לראמי שאני חושבת שאסע למיון בבוקר
והולכת לישון....
סביב 2 בלילה אני מתעוררת כאובה
הולכת לשירותים ומגלה לחרדתי שהדימום כבר ממש רציני. הוא לא מחכה לבוקר. קוראת באימה לראמי שמאשר שחובה לעשות משהו מיד.
אני מציעה שישאר עם הילדים בבית, הרי הם ישנים
ואני אצלצל לאבא שלי שיבוא לקחת אותי למיון.
מתקשרת לאבא והוא אומר שיתארגן ויבוא
אחרי רגע הוא מצלצל ושואל אם אני רוצה שגם אמא תבוא.
לא נעים לי לשניה, בכ"ז היא שומרת שבת
אבל אני יודעת שהיא מאוד רצתה להיות בלידה הזו
ופייר? אני ממש ממש אשמח לאמא עכשיו.
אומרת כן ומתארגנת במהירות.

מגיעים למיון יולדות בצפת ואני מתחברת למוניטור לא מושלם ואחריו עוד אחד לא מושלם עם האטות בדופק והתאוששות מהירה.
בינתיים הדימום נחלש וגובר לסירוגין
כולל כמה קרישי דם מלחיצים במיוחד
החשש הוא תחילתה של היפרדות שיליה
שזה לא מפתיע ביחס לזה שביום חמישי נפלתי במדרגות ולא עידכנתי אף אחד כי הרגשתי מעולה ולא רציתי להישאר בבית חולים להשגחה....

פתיחה 2.5 ממש ללא צירים
הרופאים ממליצים לזרז - ורק עם פיטוצין.
אני מפחדת מפיטוצין פחד מוות.
ממש כל החוויות ששמעתי מחברות בשנים האחרונות שכללו פיטוצין - היו לידות סיוטיות שכמעט כולן גם נגמרו בקיסרי חירום.
ברור לי בהיגיון שיש גם לידות מופלאות שהתחילו עם פיטוצין
אמא שלי ילדה את כולנו עם פיטוצין
אבל בתחושה שלי הרגשתי שאני לא מסוגלת להכניס את עצמי לתהליך. אני לחוצה מדי. מפוחדת ממש. מבועתת.
מה גם שההחלטה לתת פיטוצין כזירוז בגלל האטות בדופק נשמעת לי ממש תמוהה כי שמעתי שבבתי חולים אחרים כשיש האטות מסרבים בתוקף לתת פיטוצין, מה שמגביר את הלחץ וגם גורם לי להרגיש לא בידיים הכי בטוחות שיש.

אני מכריזה את מה שבאיזשהו מקום חיכיתי כל ההריון להכריז -
שאם זה זירוז עם פיטוצין אני מעדיפה ניתוח קיסרי.
מסבירה את עצמי לרופאה הקצת המומה
(מגיעה אישה אחרי 3 לידות טבעיות ללא אפידורל ופתאום מבקשת קיסרי?)
ועוד מוסיפה שיתרון של קיסרי מבחינתי הוא שאני יכולה לקשור את החצוצרה על הדרך ולדאוג שלא יהיו לנו עוד "אופסים" חמודים.
מיד הרופאה העלתה אפשרות שיום אחד ראמי ואני נתגרש ואני אכיר בחור נחמד ואתאהב וארצה להביא איתו ילד.
אמרה שאני צעירה מאוד אבל שאם אתעקש כנראה שיקשרו לי כי זה באמת על הדרך
ושבכל מקרה אני צריכה לחכות לרופא הבכיר שיאשר את הקיסרי ואת הקשירה.

יושבת ומחכה לרופא שאמור להגיע תוך שעה
בינתיים שולחת הודעה לסמדי ושואלת אם היא באופן תיאורטי תוכל להגיע כשאודיע לה -עם צידנית וקרחונים כדי שאסחט חלב שיהיה לאחרי הניתוח.
סמדי כפרה עליה מחכה לקריאה שלי
ובינתיים לי קוראים לרופא.

נתקלתי בחיי בהמון רופאים לא נחמדים
ואני לא יודעת אם זה הגרוע מהם
או שבתוספת הפחדים וההורמונים פשוט לא יכולתי לעמוד במגעילות שלו.
הוא דיבר אליי מכל כך גבוה שהרגשתי כמו גמד גינה
ואמר לי בזו הלשון "לילדות קטנות שברחו מהפעוטון אנחנו לא קושרים חצוצרות במחלקתנו"
עניתי לו שאני לא תינוקת. אני עוד מעט אמא לארבעה, כמעט 7 שנים אמא.
ענה לי "את עוד תינוקת"
באיזשהו שלב רציתי לצרוח עליו שיעזוב אותי כבר מהקשירה
שישלח אותי כבר לקיסרי ושיסע לי מהעיניים
במקום זה שכבתי בעוד מוניטור ובכיתי ובכיתי ובכיתי.
באיזשהו שלב הגיחה עוד רופאה שאמרה שאנחנו חיים במדינה קשה ושאם בעתיד תהיה תאונת דרכים או מלחמה אני אולי ארצה עוד ילד.
אני כבר מזמן לא בעניין של הקשירה. עזבו אותי אני אסתדר לבד אחר כך- רק שלחו אותי לניתוח כבר!!
רציתי לחתום על שחרור ולנסוע לבית חולים אחר אבל הייתי כאובה ומדממת ומאוד הלחיץ אותי פשוט לצאת משם ולהיכנס לנסיעה של בערך שעה בשביל בית חולים אחר שבכלל לא מובטח לי מה יקרה בו ואם זה בכלל ייראה אחרת.

אין צירים ב כ ל ל. פתיחה 2.5 לא מרשימה אף אחד בלידה רביעית. ואחות שאמרה לי "אין ספק שאת לא בלידה בכלל" גורמת לבכי שנרגע קצת
להתחיל שוב.

בינתיים מתקשרת גם לאחי ובודקת אם הם יוכלו לבוא כדי שחימנה (גיסתי הרופאה) תקשיב איתי לרופאים ותחווה גם דיעה מכיוון אחר.
הם בדיוק בפסטיבל ואחי אומר שהוא מופיע שם
אבל שחימנה יכולה לבוא לבד. אני מאשרת וחימנה יוצאת לכיווני.

אחרי המוניטור ההוא בא אליי רופא צעיר וקרא לי בעדינות לבוא לדבר איתו.
הוא דיבר איתי כל כך בגובה העיניים, שמסתבר שזה לא ברור מאליו.
הסביר לי מה החשש שלו לגבי היפרדות שיליה
הבהרתי לו שאני לא הולכת הבייתה
סיפרתי לו על התחושות שלי מבחינת הפיטוצין והוא לא ביטל אותן ולא זלזל בהן בכלל.
פתאום נכנסה בי אנרגיה מדהימה של אמונה בעצמי ובגוף שלי.
אמרתי לו ככה
"תקשיב מה אני מציעה. המוניטורים לא היו מושלמים אבל אמרתם שההתאוששות מהירה. בוא נקבע מוניטור עוד כמה שעות. אני בטוחה שהגוף שלי יכול להביא את עצמו ללידה"

שואל אותי כמה שעות אני צריכה ואני עוד עונה בשיא הביטחון "3 שעות"

סוחט ממני הבטחה שאחרי המוניטור הבא אפתח לחשוב על פיטוצין ולא רק על קיסרי.
מסכימה. מה אכפת לי להבטיח בשלב זה? אני כבר לא שם בכלל.

סמדי בדרך
חימנה בדרך
אמא איתי
והכל יהיה בסדר !

נכנסת למחלקת יולדות ישירות לתינוקיה לוקחת ערכת שאיבה ונכנסת לחדר הנקה
בקושי מספיקה להתיישב וסמדי נכנסת.
יושבות מקשקשות לנו ואני מצד אחד שואבת מצד שני סוחטת. הצירים מתחילים מיד! מיד!

אחרי כמה סשנים של שאיבה סמדי מציעה שנעשה הליכה ואני מסכימה בעיקר כדי שאמא שלי תנוח קצת בחדר.
הולכות והולכות ואני מרגישה ממש את הראש יורד והצירים הולכים ומצטופפים
עד שהגענו חזרה למעלה חימנה הגיעה וירדנו שוב לפגוש אותה בכניסה למיון ועלינו
עד שעלינו חזרה אני כבר מרגישה כל כך כאובה. ברור לי כבר שמשהו לגמרי קורה. אני בלידה לגמרי.
נכנסות שוב לחדר ההנקה ומוצאות שם יולדת יושבת ומנסה לשאוב ללא הצלחה.
שמחתי על ההזדמנות לעזור ושאלתי אם אני יכולה לעזור לה.
תשאלתי אותה קצת
וסחטנו לה חלב ביחד תוך שאני מקפצת מולה על הכדור פיזיו.
כשסיימתי איתה הצירים היו כבר כל כך משמעותיים.

אחות קראה לי להיכנס לחדר למוניטור ואני נשכבתי וזרקתי איזו מילה על זה שממש כואב לי כבר
הציעה שנלך כבר לחדר לידה לעשות את המוניטור שם ואני מסכימה.
מתחילה ללכת אבל כבר די
ההליכה כל כך כואבת לי אני בקושי זזה
היא מציעה כיסא גלגלים ואני בשניה אחת ככה נזרקת שוב ללידה של אילי.

בלידה של אילי הגעתי ללידה הווו כל כך חכמה
ידעתי כל מה שאמור לקדם את הלידה
הרחתי שמן תפוז
לקחתי נר הלילה
קפצתי על הכדור בצירי אימים למרות שרק רציתי לשכב
עשיתי הכל לפי הספר
לא הקשבתי לגוף שלי.
הגוף שלי בלידה צריך לנוח
לשכב(!) כדי להצליח לנשום.

הפתעתי לדעתי את כולן כשעניתי שכן, אני רוצה כיסא גלגלים.

נכנסנו לחדר לידה ואוי! לפי תמונות הסביונים על הקיר
חדר סביון
החדר בו ילדתי את אילי.
מתלבטת לשניה אם לבקש חדר אחר
ומחליטה -
אני אעשה ממש כאן בחדר הזה תיקון!

נשכבת על המיטה
פתיחה 6.5
מתחברת למוניטור ונשארת בשכיבה על הצד
זה מה שהגוף שלי צריך
אני עוצמת את העיניים לסירוגין
מרגישה מתי מגיע ציר ונושמת עמוק
מחזיקה אוויר בבטן
משחררת ומדמיינת את ים שלי יורד לו בתעלת הלידה עם כל ציר
(צחוקים שדמיינתי את זה כמו בפרק הלידה של "החיים" עם התינוק שזוחל בסוף חחח)

בערך חצי שעה עוברת ובאחד הצירים אני נושמת עמוק ומרגישה את המים יורדים. מכריזה וסמדי שואלת אם לקרוא למיילדת. אני עונה בחיוב אני מרגישה את הראש ממש שם.
המיילדת מגיעה
הראש אכן שם ;)
פותחת ערכת לידה ואומרת לי שאני יכולה להתחיל ללחוץ
אני עוד לא רוצה
היא אומרת לי "אני לא רואה אותך לוחצת"
ואני עוד עונה לה "כי אני לא לוחצת"

ממש באותו רגע כן הרגשתי צורך ללחוץ למרות שממש קיוויתי לנשום ולתת לו לצאת לבד כמו בלידה של מונא
אבל לחצתי.
עם הלחיצה הראשונה זוכרת ששלחתי יד מאחורי הראש שלי
והרגשתי יד מחזיקה את היד שלי
עד עכשיו לא יודעת מי זו הייתה
אולי סמדי? אולי חימנה? אולי אמא? אולי זה בכלל היה נדמה לי?
יש קסם בלא לדעת את התשובה. אז לא שאלתי עד היום ;)

3-4 לחיצות ארוכות וטובות. כואב אבל לא מאוד.
צעקה אחת משחררת להפליא -
וים שלי איתנו.

סמדי מצלמת ומצלמת, שולחת הודעה לראמי שבשעה טובה נולד לו בן ואז יורדת לרשום את ים.
חימנה מוזמנת לחתוך את חבל הטבור.
אמא שלי האהובה פשוט.... שם.
ורק אז אני מספרת להן
שזה החדר שבו גם אילי נולד :)

עד עכשיו אני קצת המומה מהאופן שבו התגלגלו הדברים
ואיך מצאתי את עצמי בחדר לידה עם 3(!) נשים כל כך אהובות.
היה מופלא."

והמסקנה שלי היא :
א. שאני אלופה בגדול ;)
ב. שהייתי צריכה רופא אחד שירכן לעברי, יסתכל לי ישר בעיניים וכך אזכר שאני בעצם אלופה ואחזור להאמין בי ובגוף שלי.