פורום רשלנות רפואית

סיפור הלידה של מאור חיים' 11.7.19 41+1 לידה ראשונה, רובה בבית וסופה בסנט ג'וזף

יצא קצת ארוך אבל בגלל שקראתי כל כך הרבה סיפורים על מקרים של רשלנות רפואית בליד הוטעויות של רופאים בחדרי לידה, החלטתי לשתף ולא חסכתי בפרטים.

ההריון עבר יחסית בנוחות ובקלות. קצת בחילות בשליש הראשון אבל חוץ מזה התוצאות של הבדיקות היו תקינות והרגשתי טוב רוב הזמן. עשיתי יוגה כמעט כל שבוע והשתדלתי להמשיך ללכת ולהזיז את הגוף. היה לי חשוב מצד אחד להמשיך בשגרת חיי האינטנסיבית (לימודים חמישה ימים בשבוע ועבודה בערבים) וגם לתת מקום להריון ולהכנה ללידה, אין לי מושג איך אבל איכשהו אני מרגישה שהצלחתי. בשבוע 20 ומשהו התחלתי קורס הכנה ללידה בשיטת היפנוברתינג עם הקלטות של הרפיות שהקשבתי אליהם וסרטונים שיכולותי לצפות בהם בזמני בבית, ועוד קורס פרונטלי בשיטת למאז שהיה מיועד לשני בני הזוג פעם בשבוע לשלוש שעות במשך חמישה שבועות. חוץ מזה קראתי מלא סיפורי לידה בקבוצה בפייסבוק (אולי יותר מידי), שתיתי שייק ירוק כמעט כל יום החל מחודש חמישי בערך, שתיתי תה פטל וסרפד כל יום בערך מחודש שישי, ונפגשתי כמה פעמים במהלך ההריון ולקראת הלידה עם מרווה בת דודתי המדהימה שהסכימה ללוות אותי בהריון ובלידה כדולה למרות שהיא בעצמה מיילדת בלידות בית ולא לוקחת כרגע לידות. הקיץ הגיע ואני הרגשתי יותר ויותר כבדות ואי נוחות, והלימודים שלי שבדרך כלל מאוד מעניינים אותי התחילו לעניין אותי פחות. עשיתי טבלת ייאוש לסיום התוכנית וחשבתי כל הזמן רק על הלידה ומה שיגיע אחריה.

בשבוע 35 ארגנתי לעצמי מעגל נשים לקראת הלידה, כינסתי חברות קרובות ומשפחה חלקן אמהות וחלקן לא. היה ממש משמעותי ועזר לי להתכונן ולקבל אנרגיות וכוחות. בשבוע 36 הרגשתי כאבים בגב, דקירות כאלו שבאו והלכו בערב ואז שוב בבוקר. היו כמה שעות בהם חשבתי שהלידה מגיעה וזה היה קצת מלחיץ כי עוד מוקדם אבל זה עבר כלא היה. מאז זה המשיך לבוא פעם בכמה ימים והכניס אותי לתודעה שהלידה קרובה כך שכל פעם הלכתי לישון בטוחה שאקום בלילה מצירים וקמתי בבוקר מאוכזבת שכלום לא קורה. בשבוע 38 הרופא שלי הפנה אותי לאולטרסאונד כי היה נראה שהתינוק ממש קטן, ובאמת הערכת המשקל הייתה נמוכה מהממוצע והציעו לי זירוז אבל לא היה נשמע שבאמת יש סיבה טובה לחשוש אז סירבתי. סתם לחץ מיותר. שבוע לפני תאריך הלידה המשוער שלי נועם ניגש למבחני הלשכה, ובאותו יום גם למרווה היה כנס חשוב כך שאם הייתי יולדת היא לא הייתה יכולה להגיע במשך כמה שעות. היה לחץ סביב היום הזה, ויום לפני כן שוב היו לי כאבים שבאו והלכו, אבל למחרת היום עבר בשלום וכרגיל. שבוע 39 הגיע וחלף, עברתי את תאריך הלידה המשוער, הגעתי לארועים שהייתי בטוחה שכבר לא אהיה בהם כי חשבתי שבטוח אלד לפני. יצאתי לחופש (תחילת יולי), הכל היה מוכן ומבחינתי הייתי מוכנה ללדת כל רגע. פחדתי ממעקב הריון עודף, פחדתי שיציעו לי זירוזים. בפעם הראשונה שהלכתי המוניטור זרם, הכל היה תקין והביקור היה נעים אז הייתי מוכנה לבוא שוב שלושה ימים אחרי. אבל בביקור הבא המוניטור לא עבד כי התינוק החמוד שלי לא הפסיק לזוז. החזיקו אותי שם כמעט שלוש שעות! השתגעתי, היה לי כל כך לא נוח ומעצבן. התינוק זז הכל בסדר למה אני צריכה לסבול? אחרי זה התפללתי שלא אצטרך לחזור וברוך השם כמה ימים אחר כך כשהייתי אמורה לחזור לביקורת מאור כבר היה איתי בעולם. חוץ מהמוניטור גם עשו לי בדיקה פנימית והייתה לי פתיחה 1 וחמישים אחוז מחיקה כך שכנראה שהכאבים בשבועות האחרונים בכל זאת התחילו להזיז את העניינים.

בשבוע 40 כבר התחלתי להתייאש, עשיתי כל מיני דברים כדי לקדם את הלידה- אכלתי חריף, יצאתי להליכות, הייתי בטיפול עיסוי ודמיון מודרך אצל מרווה, שמעתי את ההרפיות של ההיפנו. היה נמאס לי לחכות ולהתאכזב אז החלטתי שתאריך הלידה המשוער שלי הוא בסוף שבוע 42 וכך הודעתי לכולם כדי שיפסיקו לשאול אותי אם כבר ילדתי. תחילת שבוע 41, בבוקר הלכתי לשחות ובערב הלכתי לחתונה של חברה טובה שהייתי בטוחה שלא אגיע אליה. לא נשארתי עד מאוחר אבל לפני שיצאתי רקדתי ונתתי את כל כולי כדי לעזור קצת בזירוז הלידה. בדרך הביתה כבר התחלתי להרגיש צירים.

בהתחלה לא התרגשתי, כי כאמור כבר לילות רבים התחילו כך וכלום לא קרה. אמרתי לנועם שילך לישון למקרה שזה כן מתפתח ואצטרך אותו ערני. עשיתי לעצמי אמבטיה וכתבתי למרווה הודעה שאולי משהו מתחיל אבל אני לא בטוחה ואעדכן. אחרי האמבטיה ניסיתי להיכנס לישון אבל תוך 10 דקות הבנתי שאני לא הולכת להרדם בקרוב. יצאתי והתקשרתי למרווה, 00:30. היא עונה לי ופתאום אני מתחילה לבכות... עד אז הייתי דיי מוחזקת וכביכול נינוחה. על מה אני בוכה היא שואלת אותי. אני מפחדת... זאת רק ההתחלה וזה כבר כל כך כואב, איך אני אעמוד בזה. ועכשיו מתחיל הערב, רקדתי וקפצתי אולי התשתי את עצמי ולא יהיו לי כוחות לעבור את הלילה? דמיינתי שהלידה שלי תתחיל אחרי לפחות כמה שעות של שינה... היא הרגיעה אותי והסבירה שזה השוק של ההתחלה, ובאמת הכאב ימשיך ויתגבר אבל הגוף יתרגל ואני אכנס לקצב וזה לא יהיה מפחיד כמו שאני מרגישה עכשיו. הזכירה לי כמה התכוננתי וכמה כלים יש לי, וכמה חיכיתי וציפיתי שהלידה כבר תבוא ואוכל לפגוש את התינוק. אני מנתקת ומתחילה להיכנס עם עצמי לסוג של הרפיה. עברתי ככה כמה צירים בסלון כשבין לבין הצלתי לנוח. בערך חצי שעה אחר כך רציתי לשתות וראיתי שקשוח לי לקום להביא לעצמי מים אז הערתי את נועם והוא נכנס מיד לפעולה.

את השעות הבאות העברתי בבית כשהצירים נהיו יותר ויותר אינסטסיביים. הרגשתי שאני יודעת מה לעשות, היו לי כמה תחנות של תנוחות שונות שמצאתי בבית שעזרו לי להעביר את הצירים- במיטה או בספה שם הצירים הכי כאבו אבל הצלחתי לנוח בין לבין, לפעמים אפילו להרדם. בעמידת שש כשאני שעונה על כדור פיסיו והגב שלי משוחרר, בעמידת שש במקלחת כשהמים על הגב שלי, על האסלה כי הרבה מהזמן הרגשתי צורך להתרוקן (בכל זאת חזרתי בדיוק מחתונה)... ברוב הצירים לקחתי נשימה עמוקה והוצאתי את האויר בקולות נמוכים וזה מאוד עזר. נועם הביא לי כל פעם את מה שהייתי צריכה- מגבת, מזרון, כדור, מים, פופייסים שמאוד עזרו לי במנוחה- גם קר וגם מתוק. הוא ניסה לשים קצת מוזיקה ומיד סימנתי לו לכבות, זה לא היה לי נעים. הוא שם את אחת ההרפיות של ההיפנו שמיועדות לשעת הלידה, לא בדיוק הקשבתי אבל זה היה ברקע. היו גם כמה פעמים שהוא הזכיר לי להרפות וזה ממש עזר. בעיקר הייתי בעולם שלי, נכנסתי למימד אחר של המציאות. מתישהו יצא לי הפקק הרירי, ראיתי דם דביקי כזה שיצא ויצא, בהתחלה קצת נלחצתי וביקשתי מנועם לשאול את מרווה ואז הבנתי שזה בסדר, חלק מתהליך הלידה. מתישהו הצירים נהיו אינטנסיביים יותר, היו כמה צירים שבקושי הייתה לי מנוחה בניהם. המזל שלי היה שלא היינו בלחץ לנסוע לבית חולים כי סמכתי על מרווה שתדע להגיד לי מתי כדאי ללכת ותוכל לבדוק לי פתיחה בבית אם ארצה, כדי שלא אגיע מוקדם מידי ולא אצטרך להעביר צירים מחוץ לחדר לידה. מרווה הגיעה לפנות בוקר, בערך ב5:30, והייתה המלאך המושיע שלי. המגע שלה היה כל כך נעים ועוזר, והיא השרתה עלינו אנרגייה של רוגע וביטחון. מתישהו הרגשתי איזה שינוי בצירים, התחיל לכאוב לי יותר בטוסיק והרגשתי צורך להוציא קולות אחרים. בערך ב7 בבוקר ביקשתי ממרווה שנבדוק מה הפתיחה. היא אמרה שאין בעיה, אבל שאכין את עצמי רגשית שיש עוד זמן, למרות שבדיעבד סיפרה שהיה ברור שאני בשלב מתקדם אבל ככה מבחינה פסיכולוגית קיבלתי יותר בוסט של חיזוק כשגיליתי את זה. היא בודקת ואומרת פתיחה 6! וואו כמה התרגשתי באותו רגע. השעות האחרונות באמת קידמו את הלידה, יאללה בואו נתחיל להתקדם ליציאה. בדיעבד מסתבר שכבר הייתי בפתיחה 8 אבל מרווה לא רצתה שנילחץ לפני הנסיעה וידעה שיש עוד זמן. ירדתי את המדרגות של הבניין ובכניסה יש מראה, זה היה רגע מוזר שפתאום ראיתי את עצמי מבחוץ ויצאתי מהבועה שלי... אבל באוטו כבר חזרתי חזרה למרחב הלידה, נסיעה של בערך 20 דקות, צירים כואבים בטירוף והיה קשה מאוד לשבת. במהלך הנסיעה הרגשתי את התינוק יורד בתעלת הלידה אבל רק אחר כך ידעתי לפרש כך את מה שהרגשתי. בזמן אמת לא הבנתי מה קורה. הגענו לסנט ג'וסף, נועם הלך לחנות ומרווה איתי, הציעו לי כיסא גלגלים אבל לא יכולתי לשבת!! מזל שהייתי שם כבר כמה פעמים לבדיקות אז ידעתי לאן אני הולכת. עליתי את המדרגות, חסכו ממני את ההרשמה באותו רגע והכניסו אותי מיד לרופא לבדיקה- הייתי שם חצי שנייה עד שהבינו שאני בפתיחה מלאה- ישר לחדר לידה! וואו לא האמנתי. העברתי את כל הלידה בבית והגעתי רק לשלב האחרון. קיבלתי משב חדש של עוד כוחות, וגם הבנתי שלמרות שכבר חשבתי שאולי אבקש אפידורל כשאגיע, גם ככה אין לי זמן לזה. בחדר לידה המיילדת המקסימה ניסתה איתי כמה תנוחות עמידה, עמידה על שש, אבל כנראה שהגוף שלי כבר היה מותש ולא הצלחתי להיות בתנוחות האלו. נשכבתי על הגב וכיוונו את המיטה כך שיכולנו להעזר גם בכח המשיכה. בהתחלה המשכתי לנשום כל פעם שהגיע ציר, אבל האחרי כמה צירים המיילדת אמרה לי דווקא לא לנשום אלא לעצור את הנשימה וללחוץ כמו כשעושים קקי. אז התחלתי ללחוץ בצירים אבל כל כך כאב לי והייתי כל כך עייפה. עברה שעה והתחילו האטות דופק, וכבר רואים את הראש! נכנסה רופאה ושני מתמחים והיו כמה רגעים של לחץ. המיילדת אמרה שאם התינוק לא יוצא בקרוב היא תצטרך לעשות חתך חיץ. אני לא יודעת מאיפה גייסתי את הכוחות אבל סירבתי בתוקף! כל עוד ראיתי שמרווה לידי ולא לחוצה הייתי רגועה בעצמי. גם נועם היה לידי ומתישהו בין הלחיצות אפילו הצליח להצחיק אותי, אנחנו לא זוכרים מה הוא אמר. בכל זאת, התחלתי להתייאש ולהרגיש שאני פשוט לא מסוגלת. אני נותנת את כל כולי ועדיין אומרים לי שזה לא מספיק... מרווה הציעה שאגע בראש ובהתחלה לא רציתי אבל היא אמרה שהיא חושבת שזה יעזור לי ללחוץ נכון אז עשיתי את זה, תחושה ממש ממש מוזרה אבל כנראה שזה עזר. עוד עצה נהדרת של מרווה- היא אמרה בואו נתפלל. התפללתי לקב"ה שיהיו לי כוחות ללחוץ ולפגוש כבר את התינוק. 9:30 בבוקר, שעה וחצי אחרי שהגעתי לבית חולים. עוד לחיצה ועוד לחיצה, כל הגוף שלי התגייס, הראש יצא! ומיד אחריו כל הגוף, ממש הרגשתי אותו מחליק החוצה. שמו אותו עלי ופרצתי מיד בבכי של התרגשות, הקלה, שוק, אושר. חיכינו כמה רגעים בהם התינוק קצת השתעל ואז התחיל לבכות ואז עזרו לי לחבר אותו להנקה. נתנו לי פיטוצין כדי לעזור לשליה לצאת והיא יצאה בקלות בקושי הרגשתי. אחר כך היו איזה 40 דקות של תפרים (דרגה 2) שדיי כאבו והופתעתי שזה לוקח כל כך הרבה זמן, אבל התינוק היה עלי אז התפקסתי עליו. אחרי התפרים נשארנו בחדר לידה עוד שעתיים לעכל את הדבר המדהים הזה שקרה, את כל הלילה שעבר, את המפגש עם מאור המתוק שהגיע לעולם. החוויה במחלקת יולדות בסנט ג'וזף הייתה נהדרת הרגשנו מאוד עטופים.

אני מרגישה מלאה בהודיה על כך שחווית הלידה הראשונה שלי הייתה כל כך מעצימה ומדהימה. אני גאה בעצמי על כל ההכנה שעשיתי ועל הכוחות האינסופיים שגיליתי בעצמי. מודה לנועם בן זוגי שהיה עוגן ואפשר לי לשחרר לגמרי כי ידעתי שהוא דואג להכל. וכמובן למרווה הדולה בת דודה שהייתה איתי לאורך כל התהליך והמשיכה ללוות אותי גם אחרי הלידה עם כל האתגרים של השבועות הראשונים.