אז אתחיל מההתחלה, הריון תאומים שזה היה שוק בפני עצמו. סביבות שבוע 9 מרגישה חולה ממש חום וכל התופעות האפשריות הרופא מפנה אותי לבדיקת CMV שמתגלה כחיובית.
הדבקה ראשונה סביב שבוע 9 הולכת לרופא כמובן דבר ראשון אומרים ישר הפלה ושחבל לסחוב את ההריון כי רוב הסיכויים שהעוברים יצאו פגועים בהדבקה ראשונית בשבוע כזה, בעלי ואני כמובן שאמרנו שאין סיכוי ומה האופציות אם לא רוצים לעשות הפסקה.
הבנו שאנחנו עומדים לצאת למסע מלא חרדות ודאגות ושישאין ספור בדיקות שצריך לעבור ואותי הכי הפחיד שנצטרך להגיע להחלטה על הפסקת הריון בשבוע מתקדם, התחלנו בבדיקות השיגרתיות הכל היה תקין, עד שבוע 25 ששם ראו ממצאים אצל אחת העובריות וכמובן המליצו על הפחתה של אחת מהן - בדיקת מי שפיר לא יכלתי לעשות לצערי בהריון כי הייתי עם צירים ופתיחה משבוע 24 - וזה גם היה קשה כי לא היתה ודאות לא ויתרנו והמשכנו ללכת לעוד מומחים לקבל חוות דעת נוספת.
התחלנו מעקב הריון באיכילוב ועברנו אחכ לתל השומר ששם פגשנו באמת מלאכים פרופ ינון, פרופ וייס, דר כסיף וצוות שלם שהיו פשוט רגישים אלינו ברמות ועשו הכל בצורה אנושית.
עברנו מליון ואחת בדיקות וכמובן סקירת מערכות מכוונות שבכל בדיקה לפחות כמה פרופסורים ורופאים , MRI אחרי כל הבדיקות שבמהלכן יצאו תקינות אצל אחת ואצל השניה לא.
אחרי פגישה ומעקב צמוד של פרופ אמיר המלאך הזה החלטנו לעשות הפחתה של אחת מהן בעקבות ממצאים קשים שהיו במוח זה היה בשבוע מאוד מתקדם שבוע 32 קשה מאד. החלטה נוראית. האמנו עד הדקה האחרונה שהכל יסתדר.
אבל אני רוצה להתמקד בטוב בהריון הזה ואולי להצליח לתת תקווה למישהי פה, למרות ההדבקה הראשונית בשבוע הכי מסוכן (שבוע 9) והרבה תמיכה שקיבלתי, ילדתי לפני שבועיים בת מדהימה בריאה ב״ה, לצערי נדבקה אך כל הבדיקות במהלך ההריון יצאו תקינות וגם אחרי ב״ה הכל יצא תקין.
אז יש סיכונים בהריון מפני CMV לכל אישה ולצערי נפלתי בסטטיסטיקה הלא טובה עם אחת העובריות שלי אבל יש גם לא מעט סיכויים לתינוק בריא.
שולחת לכל מי שבאמצע המסע הקשה הזה מלא כוחות ומאחלת לכולן הריון תקין וכמובן לצאת בידיים מלאות ובריאות.
אני ובעלי מחפשים מומחה רפואי בתחום הגנטיקה שיתן חוות דעת על המקרה של הילד שלנו (בן 3) שסובל מבעיה גנטית, בשביל שנוכל לדעת האם אנחנו יכולים להגיש תביעת רשלנות רפואית. הבנתי שאתם מכירים את המומחים הכי טובים ואשמח לקבל המלצה / שם וטלפון / של מומחה רפואי בתחום הגנטי.
תודה מראש על העזרה, סנדרה.
אשמח לסייע לכם אולם כדאי לקבל מעט יותר פרטים במה מדובר כדי להתאים את המומחה הרלבנטי ביותר. אתם מוזמנים לפנות אלי טלפונית ואנסה לסייע.
בברכת בריאות,
עורך דין עופר סולר
072-3340001 או שלחו דרך טופס 'צור קשר' באתר את הטלפון בו ניתן ליצור עמכם קשר.
נקבע לי תור לטיפול שורש (טיפול בכמה שלבים) כשבאתי להמשך הטיפול לאחר טיפול השורש עצמו התברר שנעשה טיפול שורש על השן הלא נכונה!
מפה לשם, בוצעה סתימה על השן השגויה ונקבעו תורים חדשים לטיפול שורש וההמשך שלו כמובן ללא תוספת עלות.
שורה תחתונה ככל שאני מבין - לא נגרם נזק לשן אבל כן בוצעו טיפולים שלא לצורך וכמובן חוזרים אחורה שני טיפולים, בעיקר בזבזו לי זמן יקר. אה, הטיפול בוצע דרך קופת חולים (בהנחה מטורפת כי יש לי כרטיס פלטינום).
השאלה/ות: אני מבין שיש לי פה קייס אבל רוצה לדעת אם משתלם לי להתחיל בהרפתקה הזאת של תביעת רשלנות רפואית כי הבנתי שזה לוקח המון זמן.
במילים אחרות - מה תביעה יכולה להשיג לי ובמה זה כרוך (זמן והשקעה כספית)? האם יש לכם ניסיון בתביעות על נזקים שנגרמו בזמן טיפול שיניים או כמו במקרה שלי, טיפול שיניים מיותר ושגוי?
אני סבור כי המקרה יכול להתאים לפניה אל קופת החולים במכתב דרישה לפיצוי במקום תביעת רשלנות רפואית שתוגש לבית משפט. כדי להגיש תביעה לבית משפט תצטרך לצרף חוות דעת רפואית (למרות שהמקרה ברור) ועלות חוות דעת הינה אלפי ש"ח. בגלל שהנזק אינו רב אולם המקרה יחסית ברור ניתן לנסות לקבל פיצוי באמצעות מכתב דרישה מעורך דין מנוסה בתחום הרשלנות הרפואית.
אני אישה נשואה בת 24 וחצי. לאורך כל ההריון הייתי עם שליית פתח מלאה, עד אשר בשבוע 35 אבחנו נעיצות. נגמר בהקדמה של הניתוח הקיסרי משבוע 37 לשבוע 36. עברתי ניתוח ארוך מאוד ומורכב, או כמו שאמר המנתח "ניתוח קיסרי הכי לא שגרתי שיש" שכולל הליך משמר במסגרתו מכניסים צנתרים עם בלוניות בקצה דרך המפשעות, לאחר הוצאת היילוד מנפחים את הבלוניות על מנת להפחית את אספקת הדם לרחם. נאמר לי שזה מפחית מאוד את הסיכון לדימום מסיבי ולכריתת רחם... בפועל, אחרי התאוששות אמרו לי שהיו בעיות בניתוח ויכול להיות שנגרם לרחם שלי נזק בלתי הפיך ולא אוכל להביא עוד ילדים לעולם בדרך טבעית, בשל הפגיעה ברחם.
רציתי לדעת האם לדעתכם יכול להיות שהנזק נגרם בגלל רשלנות רפואית, למרות שהרופא הסביר שבכל ניתוח יכולים להיות סיבוכים. אף אחד לא אמר לי שהניתוח כל כך מסוכן, שיכול להיות שלא אוכל להביא עוד ילדים בעקבותיו.
האם לעורכי הדין שלכם יש ניסיון קודם במקרים דומים ואם כן, כיצד בוחנים מקרה כזה ואיך מחליטים מי אשם בנזק הקשה שנגרם לי (אני עדיין לא מעכלת).
אני סבור כי המקרה בהחלט מצדיק בירור רציני ויסודי כדי להעריך האם במקרה זה נעשו כל הפעולות הנכונות על מנת לשמר את הרחם ואת היכולת להרות בעתיד.
אכן בכל ניתוח יתכנו סיבוכים ולא כל תוצאה לא טובה בהכרח מלמדת על התרשלות בטיפול אולם במקרה זה דווקא העובדה שהרופאים ידעו על השליה הנעוצה מראש מעוררת סימני שאלה.
כדי לברר את המקרה יהיה צורך לקבל את מלוא התיעוד הרפואי ולהתייעץ עם מומחה רפואי בתחום המיילדות והגניקולוגיה. אני ממליץ כי בשלב ראשון תפני להתייעצות עם עורך דין מנוסה בתחום הרשלנות הרפואית. משרדנו טיפל בתביעות רשלנות רבות בתחום המיילדות והגניקולוגיה ובפרט בנושא של שליה נעוצה.
את מוזמנת לפנות אלינו לקבל יעוץ.
אני אובחנתי בבדיקות מיוחדות אצל רופא פרטי שהפגישות איתו נורא יקרות בתת פעילות בבלוטת התריס.
בארץ הנורמה אינה תקינה לכן אני נחשבת בקופת חולים כגבולית ולא מאפשרים לי טיפול קבוע של כדורים בבעיה הנל.
הרופא הפרטי טוען שאני חייבת לקחת כל יום כדור והוא רשם לי מרשמים.
הוא מודע לכך שהטיפול עוזר לי מאוד ומודע לכך שמי שסובל מתת פעילות חייב כדורים כל החיים.
מאחר ואני גם חולה במחלה שקופה שעדיין לא מוכרת על ידי ביטוח לאומי ולא מאפשרת לי לתפקד אין לי יכולת ולהתפרנס בכבוד אני לא יכולה להפגש עם הרופא הפרטי יותר מאחר וכל מפגש איתו עולה כ700 שח והוא מחזיק אותי כשבוייה ולא נותן לי את המרשמים כל עוד אני לא מגיעה לפגישות.
הוא יודע שהם עוזרים לי אבל משתמש בזה כדי להוציא ממני כסף גם ככה הכדורים עולים 300 שח וזה כבד עליי.
הפגישה הראשונה איתו עלתה 2900 שח ועוד כמה פגישות שנאלצתי ללכת כדי לקבל את המרשם הנל כל אחת 700 שקל.
הוא יודע שמצבי לא מאפשר לי לבוא. הוא עשה לי הנחה של כמה מפגשים ב-500 אז הכל מסתכם ב-800 שח כל פעם.
האם יש לי עילה לתבוע אותו על ההתנהלות שלו? הוא טוען שאני חייבת להיות תחת מעקב ועדיין, כשאני באה הוא לא עושה לי שום בדיקות רק מדבר על כך שאני חייבת להמשיך את הטיפול שלי כפי שהוא ממליץ.
אני עושה כך אז מה הטעם להגיע אם אין בדיקות נוספות והמלצה רפואית גורפת שמי שסובל מתת פעילות חייב טיפול בכדורים לכל החיים...
האם יש לאפשרות לתבוע את הרופא במקרה כזה? המרשמים האלה הם התרופה היחידה עבורי כרגע לרוע המזל...
ראשית אני מניח כי הרופא הפרטי שאצלו את מטופלת אינו היחידי עמו ניתן להתייעץ במסגרת פרטית בנושא תת פעילות של בלוטת התריס ולכן ניתן אולי לשקול זאת.
איני מכיר עילת תביעה דוגמת הטענה שהעלת בפנייתך, הרופא יוכל תמיד לטעון ויהיה קשה להפריך זאת שהוא על מנת לטפל בך באופן ראוי צריך לבצע ביקורות ולבדוק אותך ומאחר ומדובר בטיפול פרטי זכותו לתמחר את הבדיקות והטיפול לפי ראות עיניו.
כשכל אמא מתכוננת ללידה הראשונה שלה אז הסביבה והחברות מכינים אותה לכך שחייה עומדים להשתנות. מכינים אותה שתחווה אושר גדול לצד מחסור בשעות שינה, חוסר ספונטניות והתעסקות אינסופית בפיפי וקקי- הייתי קונה את זה עכשיו בלי לחשוב פעמיים.
יש הורים שבכלל דוגלים בגישה שהם צריכים להמשיך בחייהם כרגיל כי הילד מצטרף לחייהם ולא הם מצטרפים לחייו, כך שהם ימשיכו לצאת ולבלות והילד יצטרך להתאים את עצמו לשגרת חייהם- אלה ההורים המזליסטים שאני מקווה שהמזל הזה יהיה גם מנת חלקי בילד הבא.
אף אחד וגם שום דבר לא מכין או יכול להכין אותך, ללידה מוקדמת ולהשלכות שלה עליך פיזית ונפשית, על התינוק וההתפתחות שלו, על הזוגיות ועל החיים שלך באופן כללי.
אתן לכם נגיעה ממש על קצה המזלג, של מה זה היה עבורי להפוך לאמא לראשונה לפג גיבור.
קודם כל, זה להילחם על הזכות להיות אמא. כמעט שנתיים של ניסיונות להרות שכוללים מאות דקירות, בתי חולים, הורמונים, מצבי רוח משתנים, ups and downs, ענן של אי ודאות ובעיקר המון תקוות ואכזבות עד ההריון המיוחל.
שזה סוף סוף נקלט, זה היה להסתיר את ההריון מהסביבה עד לחודש החמישי בערך, מפחד שלא יצליח או מעין הרע חלילה שיגרום למשהו להשתבש בדרך, ובו זמנית להתפלל בלב שהכל יהיה בסדר.
זה לקרוא איך העובר מתפתח ברחם בכל שבוע ומה הוא אמור כבר לעשות או לשמוע, כמה אמור לשקול ואיך אמור להראות. זה לצלם את הבטן גדלה אחת לשבוע. זה לדבר אליו ולשיר לו ולהשמיע לו שירים שינעימו את זמנו ברחם.
זה להתחיל להתעניין ולקרוא על רשימת הדברים שצריך לקנות לילד או במה צריך להצטייד מחברים/משפחה ולהכין רשימה שמותאמת לכם... הספקתי רק להכין אותה כי מי מדבר בכלל על להספיק לקנות כשאת יולדת בהפתעה לפני הזמן ...
זה לקרוא על "אפס הפרדה" שמבוססת מחקרית, עד כמה זה חשוב לעשות השהייה של חיתוך חבל התבור לאחר הלידה, עד כמה זה חשוב לעשות עור לעור כבר בחדר הלידה וגם בזמן ההתאוששות, הן לילוד והן להחלמה מהירה יותר של האם מהלידה, ולהפחתת הסיכון לדכאון אחרי לידה. לקרוא עד כמה עור לעור והנקה כבר בחדר הלידה עוזרים לחיבור הראשוני עם התינוק ולביסוס ההנקה לאחר מכן. זה להתחיל לברר באיזה בתי חולים זה מקובל ולקבוע סיורים בשני בתי חולים שאת שוקלת ללדת בהם, כדי לבדוק ולהשוות באיזה מהם מחלקת אפס ההפרדה יותר טובה והצוות יותר תומך בעניין ופחות מערים קשיים. זה לקבוע קורס הכנה ללידה לשבוע 32 באותו בית חולים שהחלטת שתלדי בו כי ההמלצות על מחלקת אפס ההפרדה שם היו הכי טובות.
זה להתקשר לקורס הכנת הלידה ולבקש לבטל אותו ואז כמענה על השאלה "מדוע?" של הפקידה את עונה שאת כבר לא צריכה אותו כי ילדת לפני חודש...
זה לפנטז על לידה טבעית בלי זירוזים או אפידורל ומינימום התערבות במהלך הלידה. זה לא לקחת בחשבון בכלל שבלידות יש אפשרויות נוספות של קיסרי... או קיסרי חירום... או קיסרי בהול.. מי העלה זאת על הדעת בכלל? ולמה שזה יקרה לי? אצלי - שתמיד הכל מתוכנן לפרטי פרטים....
זה לאבד את התמימות ביום בהיר אחד, שעל פניו נראה כמו כל יום שגרתי. זה להבין שאין שליטה בחיים על שום דבר ואי אפשר לתכנן כל דבר ולא תמיד הכל יוצא כמו שאנחנו רוצים או חולמים. זה לא להצליח להכיל ולהפנים את הפער העצום בין המציאות האכזרית לפנטזיות ולחלומות שהיו לי עבור ההריון והלידה הזו ובכלל לחיים שלי כאמא טרייה. הפער הזה לא נתפס בעיני עד היום...
ב 14.11.2017 (שבוע 28) התעוררתי עם דימום קל והחלטתי לגשת למוקד נשים לבדיקה, כעבור 4 שעות שבהן המתנתי בין הבדיקות השונות פינו אותי בבהילות באמבולנס למיון נשים עקב צירים, קיצור צוואר רחם ופתיחה. בדיעבד הבנתי שהיו לי צירים כבר משבועות מוקדמים מאד של ההריון (מחודש שלישי או רביעי) כי הרגשתי "בטן קשה" אך רופא הנשים שלי לא ייחס לזה חשיבות... במיון ישר חיברו אותי לעירויים והתחילו לתת סטרואידים ומגנזיום ואטוסיבן לווריד בניסיון לעצור את הצירים וזריקה אחת להבשלת ריאות של העובר (את השנייה שהייתי אמורה לקבל 24 שעות אחרי לא הספקתי לקבל לצערי). גם החתימו אותי מיד על טפסים לאישור של ניתוח קיסרי וזימנו רופא מהפגייה שיסביר לי מה המשמעויות אם אני אלד בזמן הקרוב ושיעבירו את התינוק ישירות לפגייה. שמעתי אותו מדבר, אבל לא הקשבתי, לא האמנתי שזה יקרה... רותקתי למיטה מנוטרת עם מוניטור ואסרו עלי לזוז. כמה שעות לאחר מכן ירדו לי המים. ועדיין הרופאה ניסתה לשדר לי אופטימיות ולהגיד שעדיין ניתן לסחוב את ההריון עוד כמה ימים או שבועות ושמי השפיר מתחדשים עם הזמן. אני בכלל לא קולטת את המצב ואת האפשרות שבאמת עוד כמה שעות ההריון שלי עלול להסתיים... אני בכלל לא קולטת שאני אמורה להישאר באשפוז בבית חולים עד הלידה, מתי שהיא לא תקרה. אני רק רוצה שהצירים יפסקו ולהשתחרר הביתה. מספר שעות אחרי ירידת המים (ובסה"כ 17 שעות מהרגע שאשפזו אותי) ביקשתי רשות לקום לשירותים ולהסתובב קצת בחדר כדי להזיז את השרירים הכואבים. הרופא התורן אישר לי מבלי לבדוק פתיחה. קמתי לשירותים, התפנתי וחזרתי לחדר. עשיתי כמה צעדים בחדר והופ הרגשתי משהו יוצא ממני. מסתבר שנשמט ממני חבל התבור... מצב נדיר ומסכן חיים לעובר שגם ככה היה במצג עכוז. תוך שניות, החדר התמלא בהמון אנשי צוות והטיסו אותי לקיסרי בהול כשהרופא שוכב עלי עם גופו ומנסה עם ידו למנוע מהעובר לצאת החוצה. אני חסרת אונים, בהלם של חיי, מבוהלת ומפוחדת, רועדת בכל הגוף ולא מפסיקה לבכות. 3 שעות לאחר מכן התעוררתי לבד בחדר התאוששות קר ומנוכר בלי משפחה מסביב ובלי לדעת מה קורה לילד. הפרדה טוטלית. ההפך הגמור מאפס הפרדה שחלמתי עליו. שלא לדבר כבר על עור לעור והנקה בחדר הלידה (זה כבר ממש מותרות)...
זה להתקשות לספר לעצמי ולאחרים ש"ילדתי" כי לא הרגשתי בכלל שילדתי. לא הייתי בלידה. לא הייתי שותפה לה בשום צורה. עברתי ניתוח שנכפה עליי, ניתוח שלא היה בכלל באפשרויות שלי כשחשבתי על הלידה. העובר נמשך ממני החוצה על ידי המנתחים. הוצא ממני בטרם עת, לא בשל כשהסיכויים לרעתו ונקודת הפתיחה שהענקתי לו לחיים היא רחוקה מלהיות אופטימלית. עכשיו הוא שוכב בגפו באינקובטור, צריך להלחם על חייו. עוד רגשות אשם שמתווספות לסל רגשות האשמה שכל אמא באשר היא, מקבלת בהפכה לאמא.
זה לשנוא את הצלקת (הארוכה והמכוערת להחריד) שנשארה לך על הבטן ולהתקשות בכלל להסתכל ולגעת בה במשך חודשים ארוכים.
זה לפגוש את התינוק הפיצפון שלך בפגייה, 12 שעות לאחר הניתוח כשהוא שוכב באינקובטור שנראה עליו ענקי, חסר ישע, מחובר למיליון חוטים, עם עירויים בידיים וברגליים, משקפי חמצן ואני לא יכולה לנשום אותו, או להחזיק, לנחם, לחבק, ללטף. אני אומרת תינוק, אבל הוא דומה יותר לעובר עם עור דקיק ושקוף שרואים דרכו את כל הנימים וכל גופו בגודל כף ידי והזרועות בגודל האצבע שלי ...ככה נראה עובר ששוקל קילו וקצת שהם בעצם רק עור ועצמות. ככה זה כשעובר יוצא בטרם עת מהרחם בתחילת חודש שביעי... בזמן שהוא עוד אמור להישאר בבטן, לגדול ולשלש את משקל גופו.
זה אומר לא לישון כל הלילה מהכאבים הפיזיים של הקיסרי, שאליהם מתווסף הכאב הקשה מנשוא של ההפרדה מהתינוק שלך ומהפחד מהלא נודע והחוסר וודאות. זה לדעת איך החיים שלו התחילו ולא לדעת איך הסיפור הזה יסתיים. זה כל הזמן לקוות שהסוף שלכם יהיה סוף טוב. זה להתפלל שתיפלו בצד הטוב של הסטטיסטיקה. זה לא לישון במשך שנתיים למען האמת, מרגע הלידה ועד היום. זה לקבל את העובדה שהתינוק שלך מתקשה להירדם ולישון גם ביום וגם בלילה. מתעורר בין 3 פעמים בלילה טוב ל 10 פעמים בלילה רע מיום שחרורו הביתה... זה לנסות בכל כוחי להיות סבלנית ומכילה כשלא ישנת כבר שנתיים לילה אחד רצוף ולאכל את עצמך מרגשות אשם כשאת מאבדת את הסבלנות בפעם החמישית כשהוא מתעורר ומסרב לחזור לישון.
זה לשמוע בבוקר של יום למחרת הניתוח, את האחות שצועקת לנו לקחת את התינוקות שלנו מהתינוקייה להנקה. זה לבכות מחוסר הרגישות של האחות הזאת, שאפילו לא טרחה לבדוק שבאותו חדר שוכבת יולדת עם תינוק בפגייה. הלוואי ויכולתי לקחת את שלי ולהניק אותו ושהוא יהיה צמוד אליי בכל השהות בבית חולים כמו שחלמתי ושנשתחרר ביחד עוד כמה ימים הביתה כמו שאר הבנות במחלקה בשמחה ובששון. במקום זאת, הלכתי להדרכה להנקה שהתקיימה ב11 בבוקר וישבתי שם עם אמהות שאוחזות בתינוקות שלהן ומדריכים אותן איך לחבר את התינוק לשד. זה להרגיש אכולת קנאה. לא להבין למה זה קרה לך? זה לבקש מהמדריכה שבתום ההדרכה תשב איתך פרטנית ותדריך אותך איך לסחוט קולסטרום ולהתחיל לשאוב חלב עבור הפג שלך. זה להתחיל לסחוט ולשאוב יום למחרת הניתוח אפילו שכואב לך ולהמשיך גם כשהפטמה כבר סדוקה ומדממת.
זה להכניס את עצמך למצב של אוטומט. להדחיק רגשות וכאבים. לחשוב רק על טובתו של הקטן שלך שזקוק לך. זה להיכנס לשגרת שאיבות מתישה של כל שלוש שעות בחדר השאיבות במחלקה או בפגייה. זה להלחם על כל טיפה כי את יודעת כמה כל טיפה של חלב אם זה זהב עבור הפג שלך שאין לו מערכת חיסונית.
זה להשתחרר לאחר 5 ימים ממחלקת יולדות בידיים ריקות כשאת יודעת שאת צריכה להשאיר את הילד שלך לבד בפגייה בלי אמא שלו. ילד שהוא בעצם עדיין עובר שכל מה שהוא צריך זה את החום וההגנה של אמא שלו. זה קורע אותך לגזרים... הרגשה שלא ניתן לתאר במילים. שאני לא מאחלת לאף אחד להרגיש.
זה לחכות 6 ימים מהיום שנולד עד שיאשרו לך להחזיק אותו לשעה ולהיות הכי מאושרת בעולם. זה לחזור למחרת בבוקר ולגלות שבלילה חלה החמרה במצבו ושהרופאים לא יודעים מה יש לו- זה להיות הכי לא מאושרת שהיית בחיים שלך. זה להבין שהפגייה זה רכבת הרים מטורפת של רגשות וכל יום עומד בפני עצמו ולא מעיד על היום שיבוא למחרת. זה לאזן כל הזמן בין האופטימיות למציאות ולנסות לשמור על תקווה ואמונה בפג שלך ובאותו הנשימה לא לתלות תקוות גדולות מדי כי זה יכול להיגמר כל רגע. הרופאים יודעים שהוא חטף זיהום בדם ולא יודעים בדיוק איזה. נותנים לו טיפול אנטיביוטי כללי במשך כמה ימים עד שמגלים בדיוק באיזה חיידק מדובר ועד שמתחילים לטפל בו ספציפית. זה להמשיך לשאוב כל שלוש שעות למרות שהכניסו אותו לצום של שבוע בגלל הזיהום בדם. זה לשאוב עבור המקפיא רק כדי לשמר את תפוקת החלב ליום שבו הוא ישוב בתקווה לקבל אותו. זה להאשים את עצמך שאולי הוא חטף את הזיהום דרך העור ממך בזמן שהחזקת אותו בקנגרו.
זה לרוץ כל בוקר לפגייה עם צידנית עם כוסות חלב האם ששאבת לו מהערב ועד הבוקר למחרת.
זה לרוץ אחרי הרופאים של הפגייה במסדרונות הפגייה כדי לדלות מהם פיסות מידע על מצבו וההתקדמות שלו.
זה לראות איך פותחים לו בנוכחותי עירוי בווריד (אחד מבין עשרות שפתחו לו כשלא הייתי בסביבה) ולשמוע אותו זועק, בצרחות חלושות, עם מעט הכוחות שנותרו בו, במשך דקות ארוכות שמרגישות כמו נצח, ולעמוד בצד ולבכות ולהרגיש חסרת אונים שאת לא יכולה לעשות כלום כדי להציל אותו מהעינוי הזה.
זה להגיע בוקר אחד ולגלות שגילחו לו בלילה צד אחד בראש ופתחו לו עירוי בווריד בראש, מה שגרם לווריד להתנפח כי לא הכניסו אותו טוב והאחיות לא שמו לב. זה לרוץ לדבר עם הרופא שיבוא לבדוק וייתן הנחיה לאחיות להוציא לו את זה.
זה לשבת שעות על גבי שעות, ימים על גבי ימים, מול האינקובטור שלו, על כיסא מברזל שלא מותאם בכלל לישיבה ממושכת ועל אחת כמה וכמה לא מתאים לאישה עם תפרים בבטן אחרי קיסרי בהול שמחזיקה את הפג שלה בקנגרו במשך שעה וחצי-שעתיים כמה פעמים ביום. זה להתנתק מהכאבים הפיזיים שלך אחרי הניתוח שרק מחמירים בישיבה הממושכת הזו, על כיסא העינויים הזה, ופשוט לפעול על אוטומט.
זה להעביר את "חופשת הלידה" בבתי חולים. זה לחכות בציפייה ליום השחרור ולייחל לו ובאותו העת לפחד מהשחרור הביתה כי הוא כבר לא יהיה מחובר למוניטור שמנתר את הנשימות שלו ואת ריכוז החמצן בדם ואת הדופק שלו, ואז איך אני אוכל לדעת אם הוא במצוקה חלילה?! כבר לא נהיה עטופים בטיפול של האחיות והרופאים 24/7. גם אחרי שחרורו הביתה, זה להמשיך לנסוע איתו לעשרות בדיקות ומעקבים של עיניים, שמיעה, התפתחות הילד, אורולוגיה, גסטרו, ריפוי בעיסוק, קלינאית, הפרעות אכילה, טיפול רגשי ולקינוח עוד 15 חיסוני RSV בנוסף לתוכנית החיסונים הרגילה של טיפת חלב. חיסונים כואבים ושורפים במיוחד שרק לשמוע את הצרחות שלו אחריהן היו גומרות אותי. זה מעקבים שלא נגמרים עד היום. זה להלחם במערכת, להלחם על הזכויות של הילד שלך, ביורוקרטיה בלי סוף, ומאות טלפונים לקבלת אישורים לטופסי 17 כולל כתיבת ערעורים על בקשות שנדחו.
זה לקנות סל קל ועגלה רק בסופ"ש שלפני יום השחרור.
זה להיות אובססיביים להיגיינה וניקיון כדי להגן עליו מפני זיהומים. זה לרחוץ את הידיים שלך עשרות פעמים ביום עם חומר חיטוי של הבית חולים (גם בתקופה של הפגייה וגם אחרי השחרור הביתה) במשך עוד חודשים ארוכים עד לרמה שכל הידיים שלך פצעים מדממים שייקח להם עוד חצי שנה להתרפא בעזרת קרמים טיפוליים.
זה לא לקבל אורחים אחרי הלידה בבית מחשש לזיהומים ומחלות. זה לא לחגוג את לידתו, לא לעשות מסיבת ברית, זה לא לקבל עזרה מאמא שלך ואחותך. זה לעשות הכלללל לבד על אדים של שינה עד שאת מרגישה שעוד רגע את קורסת. זה בעיקר להיות הרבה לבדדדד עם יצור קטן שזקוק לך ואת כל מה שיש לו והוא כל מה שיש לך באותם רגעים ואת מכריחה את עצמך לתפקד רק למענו.
זה להתנתק מהמשפחה והחברים כי אף אחד לא יכול להבין מה שעבר ועובר עליכם. קשה להסביר וגם למי יש זמן וסבלנות בכלל להתחיל להסביר? כשהשאלה הראשונה שלהם זה: "למה זה קרה?" כאילו שאני לא שואלת את זה את עצמי עד היום...והערה השנייה שלהם זה: "אבל עכשיו הוא בסדר, לא?" כאילו שברגע שמשתחררים הביתה אז את מקבלת תינוק רגיל והחיים שלך ממשיכים כרגיל וכאילו שאת יכולה לנבא עתידות ויכולה לדעת אם בעתיד הוא יהיה בסדר... אוטיזם ושיתוק מוחין חלילה מגלים רק לקראת גיל שנה ולאחריו אז איך אני יכולה לדעת עכשיו ש"הכל כבר בסדר"?????
זה לגלות יומיים אחרי שהוא משתחרר הביתה שהילד פולט ומקיא 90% ממה שאוכל וכל האכלה שלו של 50 סיסי מבקבוק נמשכת שעה וחצי ובמהלך האכילה הוא משתנק ונחנק. זה להבין מהר מאד שהילד סובל מריפלוקס חמור כך שהאוכל שהוא אוכל עולה לו בגרון באופן תמידי. לא משנה אם הוא במצב שוכב או במאונך על הידיים. הילד סובל מצרבות ומכוויות בוושט בגלל זה ונמצא בחוסר מנוחה תמידי. הוא לא מצליח לישון יותר מ 20 דקות במהלך היום וכל הרדמה שלו נמשכת שעה לפחות. זה לתת לתינוק ששוקל פחות מ 2.5 קילו, תרופה שכוללת אלכוהול שרושמים למבוגרים נגד צרבות, 3 פעמים ביום, במשך חודש וחצי. זה להאכיל במשך שעה וחצי עם הפסקות לגרבסים תקועים כל האכלה, 8 פעמים ביום ובלילה, כשבין לבין המשכתי לשאוב 4 פעמים ביום במשך חצי שעה כל שאיבה, כדי להמשיך לתת לו חלב אם ולשמר את תפוקת החלב. כל זה הותיר לי אולי 3 שעות במצטבר לישון בלילה, כשגם ב 3 שעות האלה ישנתי בכוננות כי הוא היה נחנק מהאוכל שעלה לו בגרון והייתי צריכה לזנק מהמיטה ולהרים אותו מהר. גם כשהוא כבר ישן זה היה לבדוק כל הזמן אם הוא נושם.
זה לחכות חודש אחרי השחרור עד שיגיע לקרוב ל 3 קילו כדי להתחיל בניסיונות להניק אותו כי שגרת השאיבות והאכלתו האיטית והמתישה מבקבוק ואז גם לעשות לבקבוקים שטיפה וסטריליזציה פשוט הייתה גומרת אותי פשוטו כמשמעו. זה להבין מיועצת הנקה שהיניקה שלו חלשה ולא יעילה ולהביא משקל הביתה ולשקול את הילד אחת ליומיים כדי לבדוק אם מה שהוא מצליח לינוק מספיק כדי שהוא יגדל. זה להיות כל הזמן אובססיבית סביב המשקל שלו. זה לאפשר לו לינוק כמה זמן שהוא רוצה וגם לישון על הציצי (למרות ההערות של הסביבה והמשפחה) גם אם זה אומר שהוא מחובר אלי במשך שעה וחצי כל פעם כי איך שהייתי מנתקת אותו הוא היה מתעורר, ובכל דרך אחרת לא היה מצליח להירדם. זה לגדל ילד על הידיים 90% משעות היממה במשך 9 חודשים לפחות בגלל הריפלוקס הארור הזה. זה לגלות שלילד יש הפרעות אכילה ולהעביר את כל היום בניסיונות האכלה שלו (עד היום, אם כי המצב משתפר עם הזמן). זה להבין אחרי אבחון, שהפרעות האכילה שלו נובעות מקשיי לעיסה וקושי בהזזת הלשון שמשפיעים גם על עיכוב בהתפתחות השפתית. זה להבין מרופאת ההתפתחות והקלינאית תקשורת שלילד יש דיספרקסיה ושהוא יתחיל לדבר בגיל מאוחר, במקרה הטוב אחרי גיל 3, במקרה הרע לקראת גיל 6. זה להבין שהנה אני שוב אמורים להתחיל ללמוד איך להתמודד עם האתגרים והתסכולים שילוו אותי בשנים הקרובות כי לילד קשה להביע את עצמו שפתית ומין הסתם שזה ישפיע עליו רגשית וחברתית.
זה המון טיפולים ותרגילי פיזיותרפיה שעשיתי איתו בבית. זה להלחם על כל הרמת ראש שלו בשכיבה על הבטן, על כל גלגול, על התחלה של זחילה, עמידה, הליכה. הכל בא בעבודה קשה ושום דבר לא היה ברור מאליו. זה להודות ולשמוח על כל התקדמות ולהתמלא בגאווה ובהשתאות על כל צעד.
זה לגלות חודש אחרי השחרור מהפגייה שאי אפשר לעשות לו ברית רגילה כי הוא סובל מבצקת במפשעה ובאשכים וכי יש לו בנוסף לזה תסביב של הפין שיצריך ניתוח בעוד שנה לפחות. זה לעשות לילד שלך ניתוח בגיל שנה וחצי בהרדמה מלאה לסגירת הבקע (מה שגורם לנוזלים לעבור למפשעה) וניתוח לתיקון התסביב בפין, יחד עם ברית כירורגית. זה לראות את הילד שלך מורדם. זה לחוש את כל תחושות הפחד והחרדה שליוו אותי שנה וחצי לפני ,שוב פעם מההתחלה. זה להיות שם בשבילו, לנחם ולהרגיע כשכואב לו ושורף לו, כל פעם שהוא מטיל את מימיו במשך חודש עד שהאזור מתרפא ומחלים באטיות. זה לרצות לעבור את הניתוח בשבילו רק שלא יצטרך לעבור שוב את כל הסבל הזה. כמה תינוק קטן כבר יכול לסבול? כמה?!
זה לשאוב במשך חודשיים וחצי. זה להלחם על ההנקה בשיניים ולא לוותר על אף הכאבים, הסתימות החוזרות ונשנות שכואבות לך למות, הסדקים, הפצעים, הפיטריה על הפטמות שלי ועל הלשון שלו, על אף הדלקת שהייתה לי בשד, גם כשכבר נשארו רק הנקות לילה אחרי גיל שנה ושגרמה לי לרצות להפסיק כבר להניק ולגמור עם כל הסבל הזה. בהתחלה זה היה להמשיך עם ההנקה רק עד לניתוח המיועד כדי שיהיה לי במה לנחם אותו כשכואב. אחרי זה המשכתי כדי שיהיה לי איך לשכך בלילות את כאבי השיניים שבוקעות. המשכתי כי זה עזר לנו בהסתגלות לגן שלו בגיל שנה ו 9 חודשים כשלראשונה נשאר בלעדי, ועכשיו זה להמשיך להניק כי הוא פשוט רוצה, מסרב להיגמל ומתפנק מזה. זה להיות גאה בעצמי שהצלחתי לסנן את רעשי הרקע ולמרות כל הקושי ושזה לא בא לי בקלות וטבעיות, אני ממשיכה להניק ולהעניק עד עכשיו- גיל שנתיים.
זה לגלות שכל העירויים שפתחו לו מדי יום בידיים וברגליים בפגייה, הותירו צלקות בולטות על גופו העדין, שמזכירות לי כל יום מה הוא עבר ושהוא תמיד יהיה הגיבור הקטן שלי. בכל גיל. גם כשיהיה אב לילדים.
זה לא לדעת איך עונים על שאלה פשוטה כביכול של "בן כמה הוא?" לרוב אני פשוט אומרת את הגיל המתוקן לפי התאריך שהיה אמור להיוולד, ולא לפי היום שנולד בו באמת, כדי להימנע מהערות שתמיד באות אחרי של "איזה קטן הוא נראה" ו- "למה הוא עדיין לא עושה X,Y,Z?" ואז אני צריכה להתחיל להסביר הסברים לאנשים שמילא לא מבינים בזה כלום ושואלים רק לצורך השאלה...
זה כל הזמן לתחקר מדוע זה קרה, למה הגוף בגד בך ואיך יכולתי למנוע את זה. בטוח הייתי יכולה לעשות משהו אחרת כדי שזה לא יקרה.
זה לפחד רק מהמחשבה להיכנס להריון שני מהפחד מלידה מוקדמת נוספת ולעבור את כל זה שוב, כי מי שילדה לפני הזמן פעם אחת- הסיכויים שלה ללדת שוב לפני הזמן גבוהים הרבה יותר. זה לדעת שההריון הבא שלך יהיה הריון בסיכון גבוה כבר מראשיתו. זה לדעת שתצטרכי לעשות בדיקות לפני הכניסה להריון כדי לנסות לברר מה גרם לזה, להזריק לעצמך מדי יום, משבוע מוקדם מאד, זריקות למניעת התקצרות צוואר הרחם, ולהתאשפז במחלקה להריון בסיכון בכל מקרה של חשש ללידה.
זה לדעת ממקרים אחרים של הורים לפגים שיכל להיות הרבה הרבה יותר גרוע. זה להודות כל יום על הילד שיש לך. שיצאנו בידיים מלאות מהפגייה. זה להודות כל יום שהילד בריא וחכם, מתפתח בקצב שלו, אומנם עם עיכובים ועבודה קשה ועם טיפולים ומעקבים, אבל בגדול הוא בריא ועם הזמן הוא ידביק את הפער. זה להודות שיצאנו יחסית די בזול מכל הסיפור הזה. זה לדעת שזה ימשיך ללוות אותנו בשנים הקרובות ולהתאזר בהמון בסבלנות. זה ללמוד סבלנות.
זה ללמוד שמה שלא הורג מחשל, אם כי משאיר לא מעט צלקות וטראומות. זה לקבל מהילד שלך שיעור באיך נאחזים בחיים כנגד כל הסיכויים. לקבל ממנו שיעור בלהיות סבלנית ולחיות את ההווה ולהעריך כל דבר כי באמת שום דבר שקשור לילדים לא מובן מאליו- לא היכולת להיכנס להריון, לא להחזיק הריון עד סופו, לא העובדה שיוצאים מבית החולים בידיים מלאות ולא שיש לך ילד בריא.
זה ללמוד לאהוב באמת על אף כל הקושי ואולי אף בזכותו.
זה להבין שהפגים האלה הם הגיבורים הכי גדולים, גדולים מהחיים, הם ניסים מהלכים!
תודה רבה ששיתפת בחוויה האישית הלא פשוטה. ההתמודדות עם לידת פג כרוכה אכן באינספור קשיים שתיארת בצורה יפה ורגישה.
אני משוכנע שהקוראות והקוראים ימצאו עניין רב בדברים שכתבת.
אבא שלי הגיע לטרם במוצאי שבת האחרון בגלל שהרגיש לא טוב, כולל כאבים בחזה. אחרי שחיכה בתור ים של זמן, נבדק על ידי רופא ושוחרר עם אבחנה של שפעת. 3 שעות אחרי השחרור קיבל התקף לב בבית ופונה לבית החולים תל השומר. שם הו מאושפז. ברור שבגלל הרשלנות הרפואיץ של ה"רופא" במוקד של טרם קרה מה שקרה. אנחנו מחפשים את משרד עורכי הדין הטוב והמנוסה ביותר לתביעה נגד טרם. המליצו עליכם בפייסבוק. אשמח לדעת האם יש לכם ניסיון בהגשת תביעות נגד טרם? איך אפשר להעריך כמה פיצויים אפשר לקבל במקרה כזה?
היו ויש לנו תביעות כנגד טרם אולם בסופו של דבר הזהות המדוייקת של הנתבע (טרם, ביקורופא או כל מוקד רפואי אחר) פחות משמעותית אלא נושא התביעה והניסיון של עורך הדין בתביעה כזו.
המקרה שאת מתארת בתחום הקרדיולוגיה דומה לתביעות רבות שהגשנו ואנו מטפלים בהן.
יהיה צורך לקבל את מלוא התיעוד הרפואי מטרם ומבית החולים, לבחון אותו בסיוע קרדיולוג ולהעריך אם הייתה התרשלות בפענוח האקג, באי הפניה למיון וכו'.
אתם מוזמנים ליצור עמנו קשר טלפוני להסבר נוסף ותיאום פגישת יעוץ אשר אינה כרוכה בתשלום.
הגעתי לפי המלצה של חברה בפייסבוק ואני מקווה שתוכלו לתת עצה משפטית ולהסביר מה ניתן לעשות במקרה הזה: בעלי עבר בדיקת פט סיטי נקיה לפי האבחון של הרופאים בבית החולים תל השומר - שמחנו מאוד כמובן על תוצאות הבדיקה. כעבור חודש ניגשנו לניתוח לצורך הסרת שלפוחית והתגלו גרורות בכל חלל הבטן כולל מיימת בעלי נפטר חודש ושובע לאחר מכן בהפתעה גדולה. האם זו רשלנות רפואית לפי הידע שלכם?
כדי להעריך אם את הגרורות שהתכלו בניתוח היה צריך לראות בבדיקת ה PET CT יהיה צורך לבחון את התיעוד הרפואי ולהתייעץ עם מומחה בתחום הרדיולוגיה. גם אם יתברר כי אכן הגרורות הוחמצו בבדיקה יש לבחון האם המקרה יתאים לתביעת רשלנות רפואית וזאת משום שיש טעם בתביעה כזו אם אפשר להוכיח נזק ממשי בשל ההתרשלות. במקרה שאת מתארת גם אם יתברר כאמור כי היתה התרשלות בביצוע הבדיקה או פענוחה איני בטוח שניתן יהיה לבסס נזק בשל כך.
לידה ראשונה, מגיעה בשבוע 39 עקב חשש למקרוזומיה - עובר גדול (בדיעבד לא כזה גדול, נולד 3.700)
מגיעים לבית החולים, מתחילים בתהליך של בלון, זירוז וכל הסיפור, 17 שעות בחדר לידה, מוניטור עוברי, צירים אין סופיים- העובר לא יורד בתעלה, מגיעים לפתיחה 9,10 אנחנו בלידה- אבל הילד לא מצליח לרדת מספיק אפילו כדי למשוך אותו באמצעות ואקום.
תוך מספר דקות מגיע רופא בכיר בבית החולים (שלא אציין את שמו) ומסביר לי שאני מקבלת כמות נאה של פיטוצין, חייב להיכנס לניתוח המצב לא יכול להימשך כך.
נכנסת לניתוח עם בעלי, הרדמה אפידורלית כמו בכל קיסרי-ומרגישה הכל ! מרגישה איך לוחצים על הבטן לחלץ את הילד, מרגישה איך לוחצים כדי לחלץ את השלייה.
ופה מתחננת בפני כל הצוות שירדימו אותי כללית שאני לא יכולה לשאת את הכאב, מה שלא ידעתי - זה שפגעו לי בשלפוחית השתן בזמן הזה, קרע רחב בשלפוחית שבגללו למעשה הרדימו אותי בהרדמה כללית, שומעת איך הרופאים מבקשים להוציא את בעלי מהחדר ומפה והלאה - מתעוררת בטיפול נמרץ, לצד בעלי שממתין יחד עם כל המשפחה שלי בחוץ, מבינה שהייתי בניתוח במשך 3 וחצי שעות מבלי שאף אחד מהם ידע מה קורה, ולמה אני לא נמצאת בחדר ההתאוששות הרגיל של כל היולדות לאחר ניתוח קיסרי.
צוות האחיות בטיפול נמרץ רואה אותי ומתעוררת ומסביר לי שעליי להירגע, היה לי ניתוח שהסתבך ובו תפרו לי את השלפוחית במהלכו, אין לי מושג איך התינוק הקטן שלי נראה, האם הוא בסדר ומה קורה איתו?
24 שעות שוהה מחלקת טיפול נמרץ ולאחריו מעבירים אותי למחלקת יולדות, כואבת, בעיקר לא מבינה אם זו לידה (ועוד בפעם הראשונה) איך מחלימים ככה? נכנסת רופאה שמסבירה לי שתהליך ההחלמה שלי הולך להיות ארוך, אשהה במחלקה בין 10-14 ימים ושעליי להיות אופטימית ולהאמין שאחזור להיות מי שהייתי לפני הלידה, אישה בריאה. (מה?)
מחוברת לקטטר במשך כל האישפוז מאחר ורוצים לבצע בקרה על השתן ועוד נקז שמחובר לי לבטן בו לוקחים דגימה של קריאטנין לבדוק שחלילה הקרע לא נשאר והשתן דולף בגוף.
החלטתי שאני לא מוותרת, שאני קמה יחד עם כל המכשירים, עם כל הכאב ועושה את זה, כל יום הולכת קצת... ועוד קצת, מתיישבת עם הקטטר ועם הנקז ועם המחטים של הליינים של ה3 סוגי אנטיביוטיקה ביום ולא מוותרת לעצמי ובטח לא לילד שלי, קמתי אליו לתינוקייה רק לאחר 4 ימים-לא היה רגע מרגש כזה !
עד שהסירו את כל המכשירים לוודא שהשתן תקין, כמובן בליווי של אורולוגים ועוד אין ספור בדיקות שנערכו בבית החולים.
אתם יכולים לקרוא לזה מחדל רפואי ולבטח זה מה שהיה-אבל זה הנס הפרטי שלי, הסיפור שלי וההחלמה הארוכה שלימדה אותי להעריך כל כך את העובדה שהצלחתי להביא בריאה לעולם !
היום אנחנו 3 חודשים אחרי, בביקורות ובדיקות מתמידות. ארי שלי נולד בריא ושלם אחרי הכל !
תודה על הנס הגלוי ותודה על זה שלמרות הכל, ולמרות כל הקושי, קמתי על הרגליים חזקה לצד התינוק שלי - כי שום דבר לא מובן מאליו !
רק בריאות! גדלי אותו בנחת...
ומקווה שאת מתחילה לאסוף את מסמכים כדי לתבוע. מה שקרה בניתוח שלך הוא רשלנות רפואית פר אקסלנס ואסור לעבור על זה בשתיקה, כי הרופאים שעשו לך את זה ימשיכו להתנהל ברשלנות גם בלידות הבאות... עד שזה לא עולה להם בכסף והם לא מתמודדים מול תביעת פיצויים הם לא יבינו את המשמעות של הנזקים שהם גורמים בהתנהלות הרשלנית הזאת.
מישהו שם עשה פאשלה, ומישהו צריך לשלם על זה.
שאלה לי - במשפט נגד בית החולים רמבם ומשרד הבריאות בו הגשנו תביעה בגובה 20 מיליון שח - הפנתה אותנו השופטת לגישור. אך למרות הדבר, והעובדה שלקח לנו מלא זמן ליצור קשר עם המשרד שמטפל בנתבעים (כל הזמן מבטיחים לחזור ולא חוזרים ועוד פחות מחודש נותר להציע הסכמה על מהות ההליך ) מה הדבר הנכון ביותר לעשות? לבקש הארכה לצד השני להגיע אתנו לשיח על מנת לקיים את ההליך או להגיש בקשה לשופטת ובה לצרף את כל המכתבים ואימיילים ששלחתי אשר לא קיבלו מענה ולבקש ממנה לדרוש מהמשיבים תשובה מדוע הם מנסים בכוונה למנוע מאתנו הליך גישור? אגב בלי קשר להליך - הנתבעים טרם קיבלו ידיעה בדבר כך שלפני 4 חודשים שלחו אתנו לגישור -זאת מתשובתה של עורכת הדין שלהם שענתה לי פעם אחת שהיא עדיין כלל לא קיבלה מהם אישור ושהיא צריכה ליידע אותם בדבר???? לא כל כך ברור לי פשוט האם הליך גישור הוא מחייב ? דבר שני שלא ברור לי , האם אני יכול לטעון לזילות בית המשפט שכן מטרת הגישור עבורנו אינה רק לסיים מהר את הפרשה זו אלא גם לא להתפרסם בצורה שתפגע בפרטיות שלנו ?
פניתי אליכם בהמלצה של כמה חברים בפייסבוק - מקווה שתוכלו לחוות דעה!
תודה על הפניה, אני מתנצל אך מדובר ביעוץ אשר דורש הכרות עם התיק על כל פרטיו ואין לי דרך לתת לכם יעוץ ראוי רק על בסיס התיאור שמסרת. מקווה ומניח שתקבל זאת בהבנה ומקווה שעורך הדין המייצג אתכם יוכל להשיב לך בסוגיה זו.
כשהגעתי להמשך טיפול (בנייה+כתר) במרפאה של קופת החולים שלי, הרופא הראה לי את הצילום של השן והסביר לי שהטיפול שעשו לי אינו תקין ואין אפשרות להמשיך לבנייה וכתר כי יש סיכון לזיהום ודלקת - הוא הראה לי בצילום שיש תעלה אחת קצרה מדי ושתי תעלות ארוכות מדי (והסביר לי שזו הסיבה שהשן עדיין כואבת לי).
אני לא רוצה לחזור לרופא הפרטי לטיפול מתקן, מה האפשרויות העומדות לרשותי בנוגע לסכום ששילמתי על הטיפול-שורש הזה? אפשר להגיש תביעת רשלנות רפואית במקרה הזה?
עקרונית נראה שניתן להגיש תביעת רשלנות רפואית אולם יש לקחת בחשבון כי היקף התביעה אינו גדול מאחר ומדובר בשן אחת. במקרים כאלו כדאי לשקול לפנות לעורך דין מנוסה בתחום הרשלנות הרפואית ולבחון אפשרות פניה בכתב לרופא ובהמשך למבטחת שלו באחריות מקצועית ללא תביעה שכן תביעה מחייבת חוות דעת רפואית אשר עלותה חוצה את קו העשרת אלפים ש"ח.
ההתרגשות בעיצומה. הריון לא קל דופק מהיר, חולשה, הקאות חרוניות, אמרו לי כולם, בת מגיעה אם דרמה זרמתי יאלה יעבור...
התאשפזתי בזמן ההריון מליון פעם! כל פעם סיבה אחרת ..חלמתי לידה טבעית כמו האחרון שלי. מהירה.
שבוע ועוד שבוע נהיה קשה וקשה יות ישנה כל הזמן. חסרת כוחות. בצקות. חולשות.
שבוע 35 להריון מרגישה שצריכה ללדת הרגשה בלב! אבל זה מוקדם מידי, חשבתי שאני מדמיינת.באותו השבוע יום שישי כאבי ראש(כבר הייתי רגילה היה לי כל ההריון) אומרת לבעלי שאני הולכת לנוח לא מרגישה טוב.
מגיעה למיטה שמה לב שהדופק עולה לי וחצי גוף שלי מרגישה עיקצוצים.
נזכרת באירוע מוחי שאבי עבר איתי בתור נערה וגם לו כך היה. קוראת לבעלי לחדר. בעלי נכנס עם השניצל של יום שישי . אומרת לו כואב לי הראש ומאבדת הכרה.
ישר מתקשר לאמבולנס. מגיעים מלא צוות
מתחילה לפרקס לחץ דם 180! ישירות לבית החולים בלינסון (המדהימים) אגב הוא נחנק מהשניצל.
ישירות חדר לידה ניתוח חירום שהתינוקת שחיכיתי לה כלכך לא תינזק חלילה. אני ובעלי לא תיארנו לעצמנו לרגע שאני הולכת ללדת וכ'ו סתומים קיצר.
ניתוח קיסרי יצאה הבונבונה שלי. שמה רות.
במשקל 2350 גרם!
קצת מצוקה נשימתית והועברה לשניידר להשגחה אבל בריאה ושלמה..אני בהתאוששות כאבי תופת. הרגשתי ששורפים לי את הבטן!
שמים לי מורפיום מקל מעט אבל עדיין סיוט! בחיים לא נותחתי.
כעבור חצי שעה סיטי בראש. גוררים אותי במיטה אחרי ניתוח קיסרי לאויבים שלי לא מאחלת כאב כזה מעבירים אותי למיטה של ה-CT
דמעות מרוב כאב. ניגמרת הבדיקה. חזרתי למחלקה התחלנו לשמוח בבת שלנו המתוקה שנולדה יום שישי בערב.
מוצ'ש חמי וחמותי באו לבקר. התרגשות!
דקה קודם הגיע סגן מנהל מחלקה נויורכירוגיה ד'ר בן דוד לבשר לנו שמצאו ממצא ב-CT
ציסטה במוח 9 ס'מ עומק! ובגודל 2 ס'מ שזה ענק!! ולוחץ לי על הזיכרון לטווך קצר ועוד. לכן אני סינילית.
ואומר לי ניתוח בימים הקרובים!
מה ניתוח? אני אחרי ניתוח! הוא אומר לי יכולת ללכת..ניצלת בנס!
אנשים לא יודעים שיש לה ציסטה במוח וביום בהיר פשוט מתמוטטים והולכים.
ואני ההרומנים של ההריון פרצו החוצה את כל הפירקוסים כאבים חולשה וכ'ו.
נושמת עמוק. בוכה. מנסה לעכל וכבר בהכנות לפני ניתוח.
Mri ועוד מלא בדיקות.
אחותי באה מחו'ל שלא אמות לה בטעות ולא תראה אותי לפני.
כולם מתייצבים.מתפללים. מעודדים.
ואני מרגע ההודעה המצב שלי מחמיר! מפרקסת כל היום! בין חיים למוות ממש ככה!
מגיע יום הניתוח. שלישי שבוע וחצי אחרי הלידת חירום.
קמה עם חיוך.
מאמינה שאצא בריאה ושלמה!
הסתלבטו עליי בחדר ניתוח שאני מחייכת.
ניתוח של שלוש שעות. ניכנסתי ב6 בבוקר יצאתי ב8 בערב לטיפול נימרץ בניורוכירוגיה.
יצאתי חיה והתחיל השיקום.
זה הנס האישי שלי שרציתי לשתף אתכן!
אז רות הבת המתוקה שלי שהצילה את חיי בת כמעט 3 חודשים היום ואני נולדתי מחדש בניתוח הזה!
לאחר התלבטות ביני לבין עצמי ולאחר שחזרנו לעצמנו אחרי שבועים מטורפים שאנחנו בבית בוחרת לשתף במטרה לשמוע חוות דעת של עורכי דין מומחים, אחרי שכמה בנות בפייסבוק אמרו לי שכדאי להתייעץ עם עורך דין ולבדוק אם יש עילה לקבל פיצויים.
אז הסיפור שלי מתחיל ככה,
לפני כחודש בשעה טובה ילדתי בת שנייה ילדה בריאה תודה לאל עם שיחרור תקין והכל כסדרה
במהלך ההריון כמובן לאחר סדרת בדיקות שצריכים לעבור נאמר לי כרגיל ע״י הרופאה המטפלת כי אצטרך לעבור את חיסון נגד שעלת בשבועות 27-36 אך אין חיסון זה חובה לפי בחירה עקב ״ההשלכות".
טעות מודה שבחרתי לא לעשות את החיסון מכיון שבהריון הראשון גם לא עשיתי ולא חששתי כלל מכיון שהכל היה תקין ועבר בשלום.
ילדתי בשבוע 41 בבית חולים כרמל ובזמן אישפוזי השתעלתי ללא הפסקה ולא הבנתי את הסיבה היה ממש קר ברמות של קיפאון אז הנחתי שזה התקררות קלה ממיזוג האוויר.
השתחררנו הביתה לאחר 5 ימים והשיעול עדין לא פסק רק הלך וגבר למצב של גם בשעה שמנסה להירדם זה לא קורה כי השיעול גובר וגובר ליחה מטורפת עד למצב של חנק וחוסר נשימה
לאחר ביקור אצל רופא המשפחה ש״בדק״ נאמר לי שזה אכן התקררות בגלל עונת מעבר ונתן סירופ לריכוך השיעול למשך שבוע מכיון שאני מניקה אז אסור אנטיביוטיקה.
כעבור שבוע אין הטבה במצב אלא רק הולך ומחמיר ביקור נוסף ופתאום נאמר כי יש ברונכית וכן אצטרך לקחת תרופה למרות שאני מניקה ואין זה מפריע.
כמובן שלקחתי וכמובן כמה מפתיע אין שום שינוי וכלום.
ביקור נוסף שבו כבר ביקשתי צילום חזה ובדיקה מעמיקה כי לא הגיוני בכלל
בבדיקות דימות הכל יצא תקין והרופאה מסרה שאין מה לעשות השיעול יחלוף מעצמו.
לאחר אין סוף תרופות סבתא שרק מנסה להרגיע תשיעול ואין ספור ביקורים אצל רופאים כלום ושום דבר לא משתפר רק ניהיה גרוע יותר
בראש השנה נסענו לביקור בצפון לחגוג את החג אצל משפחתי.
במהלך החג השני חשתי ממש ברע עד למצב שביקרתי במיון בצפת ושם גם נאמר שהכל תקין וזה אכן התקררות יום לאחר החג הילדה מתחילה לחרר ולהראות סימני התקררות כמובן שמיד לקחתי אותה לרופא שנתן לי מי מלח לשיחרור הליחה.
חושבים שעזר ממש לא,
החירור נמשך וביקור נוסף ואותו דבר כי אכן מדובר בהתקררות
במהלך יום שבת הילדה חסרת מנוחה וכל פעם שאוכלת מקיאה את הכל בחזרה מכחילה בצורה מפחידה משתעלת ללא הפסקה.
מחייגת ל*2700 מבקשת לדבר עם רופא און ליין חוזר אליי תוך חצי שעה ואומר לי במשפט אחד
תעשי לה הפסקות בין האוכל של 10 דקות
שיחה של בדיוק דקה.
עושה בדיוק כדבריו ללא שינוי
מחייגת שוב עונה לי האחות ואומרת לי במילים אלה בדיוק
מה התקשרת לפני 10 דקות
אמרתי לה עכשיו הפנייה למיון
מתחקרת אותי בשאלות מטומטמות שלפני בדיוק 10 דקות מסרתי תשובות לרופא
ועוד אומרת לי כמה שפחות לרדת למיון יש מלא חיידקים מצחיק משהו.
אחרי שהתחננתי שלחה הפנייה,
איך שהגעתי למיון ילדים עוד לפני שנכנסתי הרופא שחייבת לו את חי שמע את החירחור אמר לי ככה.
עוד לפני בדיקה מודיע לך באופן רשמי
הילדה מתאשפזת הילדה חסומה
לאחר סדרת בדיקות מקיפה שנמשכת עד השעות הקטנות של הלילה
נאמר לי ככה לילדה יש שעלת טיפול נמרץ דחוף.
חמצן דופק עירוי פחד אלוהים היסטריה מטורפת דופק יורד דופק עולה
ושלא נדע מצב של החייאה
מה למה איך וכיצד וכל השאלות שרק אפשר לשאול
ומסתבר שרק בטיפול נמרץ כן כן בצפת הצליחו לעלות.
על זה שאני בעצמי נדבקתי וחליתי עדין עם שיעול מטורף אך כבר לא מזיקה לאחר טיפול כמובן וכי לצערי הדבקתי את היקר לי מכל שגם תודה לאל כבר אחרי
אז למה בעצם בחרתי לשתף והסיבה היחידה היא
אמהות יקרות תעשו תחיסון
גם עם יש תופעות לוואי יומיים שלושה אל תוותרו ותתעקשו על בדיקות במיוחד לתינוקות
בורא עולם אליך אקרא בזעקה
תודה על צחוק תודה על בכי
תודה על טוב תודה על רע
בהזדמנות זאת אנצל תמקום להודות למחלקת טיפול נמרץ ילדים בית חולים רבקה זיו בצפת
אתם ללא ספק מלאכים שלובשים לבן רק חבל שהעבודה שלכם לא מספיק מעורכת
תודה על כל רגע ורגע שלא עזבתם ולא הסרתם מבט טיפול אחד על אחד
אומרים כל המציל נפש כאילו הציל עולם שלם ללא ספק זה המשפט אלייכם
תודה שהייתם שם ברגעים בהם ליבי החסיר פעימה ולא פעם אחת.
אני מבקשת לשמוע דעה של אחד מעורכי הדין שלכם, חייבת להבין אם יש מה לעשות במקרה כזה.
המדובר על פניו במקרה מורכב אשר קשה יהיה להעריך אך על בסיס התיאור שלך אם יהיה מתאים לתביעת רשלנות רפואית. כדי להעריך אם האיחור באבחון מחלת השעלת אצלך וההדבקה של ביתך הם אכן תוצאה של התרשלות בטיפול יהיה צורך לקבל את מלוא התיעוד הרפואי ולהתייעץ עם מומחה רפואי מתאים.
אני ממליץ שתערכי פגישת יעוץ מסודרת עם עורך דין בעל נסיון בתחום הרשלנות הרפואית להערכת המקרה, סיכויי התביעה וכדאיותה.
הייתי בת 27 אמא לילד מקסים בריא ושלם שמילא אותי באושר, החלטתי לאחר שנתיים שאני מעוניינת בהבאת עוד ילד לעולם, ואכן נקלטתי.
התרגשותי הייתה לאין שיעור, חיכיתי וציפיתי, קבעתי מיד תור לרופא ששלח אותי לעשות בדיקות דם.
מגיעה לרופא ומצפה כבר להתחיל את תחילת דרכי המאושרת, הרופא מתיישב מולי והוא לא נראה מרוצה מהתוצאה, בבדיקה התגלה אצלי הדבקות בוירוס מסוכן הנקרא CMV , הוא מסביר לי כי זהו וירוס שאוהב מוחות של עוברים לצערו, אין לו חיסון אלא אם כן נדבקת לפני ההריון ואז את מחוסנת אבל במקרה שלי נדבקתי בשבועות הראשונים להריון, מה שאומר שבוודאות גם בתי נדבקה, ההשלכות שיכולות להיות במקרה הקל הן, פגיעה בשמיעה או במקרים הקשים יותר, עיוורון או פיגור שכלי עם כל המשתמע מכך.
זה הימור, מצב של 50/50 את בחורה צעירה, את לא יודעת מה זה לגדל ילד עם בעיות שכאלה, יש לך עוד אפשרות להביא הרבה ילדים, חבל. מציע לך לעשות הפלה.
הרגשתי שנפלו עלי השמיים, החיוך שהיה וההתרגשות פשוט נדמו, לא ידעתי איך להגיב, התרסקתי מבכי.
בעלי ניסה להיות חזק אך התפרק לא מעט פעמים, אנחנו אנשים מאמינים אבל עדיין ציפה שאעשה הפלה בלי שהוא יאלץ לבקש כי אנחנו יודעים את המשמעות לכך מבחינתנו.
בני משפחתי ששמעו על כך, לא רצו לשמוע בכלל על האפשרות שאני אשאיר את העובר (יכולה להבין אותם, זה לא פשוט ולא קל במיוחד שחלקם נחשפו לסיפורים על ילדים שאכן נפגעו קשות ולא שרדו הרבה שנים) ההתעקשות שלהם, בעלי וגם עוד מגוון רופאים שניגשתי אליהם פשוט קבעו לי פה אחד... חבל על ההתעקשות שלך, חלקם אפילו בכעס...תפילי!!
לא חשבתי על זה אפילו לשניה מודה, אני לא מסוגלת להמית ילד הגדל בתוכי, פשוט לא מסוגלת, ועוד אחרי שהוא בחר בי. החלטתי שאני לא מפילה ויהי מה. אם זה מה שאלוהים רוצה, זה מה שיהיה מבחינתי.
מאותו רגע קיבלתי תעצומות נפש חזקות כנגד כולם, התפללתי בלי סוף, ביקשתי מנבכי ליבי בורא עולם אתה אוהב אותי אני יודעת את זה, מאמינה בכל ליבי שאתה לא תעשה לי את זה, אין סיכוי, אהבתך אלי גדולה יותר מכל אהבה של אדם בשר ודם, יודעת ומאמינה שהכל יהיה בסדר וכך המשכתי.
עברו החודשים, כמובן שישר שובצתי להריון בסיכון ונשלחתי לאינספור בדיקות בהן, מוניטור עוברי בתדירות גבוהה, אקו לב עובר, MRI ועוד כל מיני בדיקות הריון לא הכי שגרתיות. לחץ כבר אמרתי?
משמיים הגעתי לפרופסור יעקב בר, המלאך שלו ציפיתי, שאמר לי "תראי בשבועות שאת נקלטת הוא הכי מסוכן כביכול כי זה קרה בעת ההתעברות עצמה אז במקרה שכזה אם חס וחלילה היה פיגור מוחי קשה (המתאים לוירוס הזה) הילדה לא הייתה שורדת והיית עוברת הפלה טבעית אני מאמין שהעובר יצא בסדר גמור רק לא יודע לגבי השמיעה והראיה כי לא ניתן לבדוק זאת בעת בדיקת סקירת מערכות רגילה".
זה כל מה שהייתי צריכה לשמוע כדי להמשיך, יצאנו ממנו יותר מחוזקים ואני התמלאתי באמונה עוד יותר, בעלי עדיין לא היה רגוע לגמרי.
מחודש לחודש ראו תינוקת בריאה בכל איבריה מעט קטנה אבל חיצונית תודה לאל מושלמת. עכשיו השאלה מה עם נושא העיוורון והשמיעה...
שוב התמדתי בתפילות, והאמת שלא הזלתי יותר מידי דמעות כי באמת האמנתי שהכל יהיה בסדר שאני אוכיח לכולם ששום תפילה לא הולכת ריקם והאהבה האינסופית של בורא עולם היא מעל לכל הבחנה של רופא כזה או אחר מבחינתי.
הגיע יום הלידה, תוך כדי דחיפות אני ממשיכה לבקש לא מתייאשת, לידה מהירה וקלה מאוד תודה לאל, הקטנטונת מגיחה, יצאה פשוט מהממת, מבצעים בדיקת אפגר – תקינה.
בזמן האשפוז בודקים אותה, ברוך השם כל האיברים במקום, והראייה, אבל מה, ישנה לקות שמיעה באוזן אחת בלבד. חיבקתי את הממצאים האלה באהבה ואמרתי תודה רבה לך בורא עולם ישועתך היא כהרף עין!! יש לי ילדה בריאה, ובעניין האוזן, ניתן לטפל.
זכיתי לנס, ובאחת מתפילותיי, הבטחתי לבורא עולם, שאם אכן אזכה לנס אפרסם אותו והיום אני עומדת במילה שלי, באיחור רב לצערי, אבל עדיף מאוחר מלעולם לא.
היום יש לי נסיכה בת 4 הכי מיוחדת שיש כ"כ אהובה מי שלא יודע לא מבחין בלקות בכלל. היא איננה זקוקה למכשיר שמיעה. היא כ"כ מיוחדת שהיא מצליחה יותר מכולם לבד, באופן אבסורדי יש לה חוש קצב יותר מאחים שלה ,עצמאית ודעתנית לא קטנה שמה הוא אלה.
אז זהו סיפורי, ואין בו כדי לשכנע אף אחד לעשות משהו מיוחד, אלא רק שתדעו שיש מי ששומע את תפילותיכם, יש מי שרוצה שיהיה לנו רק טוב, וגודל אהבתו היא לאין שיעור, אל תמהרו לחרוץ גורלות, פשוט תאמינו, השליכו יהבכם עליו והוא כבר ידאג לכן.
מודה לרופאים שליוו אותי וכן נתנו לי תקווה בהם ד"ר יורם מנור, ופרופסור יעקב אמיר.
ומעל לכולם – תודה רבה לך בורא עולם!!! אין כמוך ואין עוד מלבדך! אוהבת אותך כ"כ תודה תודה תודה!!
כדי להעריך אם אכן התגלתה התרשלות בטיפול לארח הלידה בנושא הותרת שארית השיליה צריך יהיה לקבל את מלוא התיעוד הרפואי וכמובן שיהיה צורך להמתין ולראות מה מתפתח מבחינת מצבך. הפגיעה ברירית הרחם וביכולת להרות הינה סיבוך אפשרי אך נדיר ואני מאחל לך כמובן שהכל יבוא על מקומו בשלום ללא נזק קבוע.
אם יתברר בהמשך שחלילה נותרה פגיעה ברירית הרחם אשר פוגעת ביכולת להיכנס להריון יהיה מקום לדעתי לברר את במקרה ולהעריך את סיכויי התביעה.
במקרים בהם לא נותר נזק קבוע ניתן לשקול גם טיפול משפטי אך יש לקחת בחשבון כי אם אין נזק קבוע היקף הפיצוי גם במקרים בהם מוכחת התרשלות מתון ביותר.
ממליץ שתערכי יעוץ מסודר בפגישה עם עורך דין מנוסה בתחום הרשלנות הרפואית.
את בני הפעוט ילדתי בניתוח קיסרי חירום, בגלל סיבוכים בלידה. תודה לאל, למרות הלחץ הרב בזמן הלידה, הכל עבור בצורה תקינה, למעט העובדה שהילד נחתך בפנים בזמן הלידה ויש לו צלקת מתחת לעין שמאל לאורך הלחי. הרופאים שראו אותו מאז הלידה (הוא בן 10 חודשים) אומרים שתשאר צלקת לכל החיים. השאלה אם מקרה כזה מצדיק פיצויים מצד הרופאים ובית החולים והאם מוצדק וכדאי להגיש תביעה על רשלנות רפואית. מצפה לשמוע את דעתכם בנושא.
אפשר להערכתי במקרה כזה לשקול תביעת רשלנות רפואית כמובן שיש צורך לבחון מאת מלוא התיעוד הרפואי כדי לקבל תשובה ברורה וחד משמעית ממומחה רפואי. יש לקחת בחשבון כי תביעה כזו תחייב מתן חוות דעת הן ממומחה בתחום המיילדות והגניקולוגיה והן ממומחה בתחום הכירורגיה הפלסטית, חוות דעת אשר עלותן אינה מבוטלת.
אני רוצה להגיש תביעה על רשלנות רפואית באיחור מחלת סרטן השד. אני נמצאת בטיפולים כבר 3 חודשים. התלונות הראשונות שלי לרופא המשפחה היו 7-8 חודשים לפני שגילו שיש סרטן. למה? כל מיני סיבות. למה זה גרם? שאף אחד לא יודע מה יהיה הגורל שלי ואם אצליח להחלים מהמחלה הארורה. אני אחרי ניתוח כריתת שד.
דיברתי עם עורך דין - קרוב משפחה - אומר שתביעות רשלנות רפואית נמשכות 4-5 שנים ולוקחות המנון אנרגיה ומשאבים. לא אין כוחות, אין אנרגי ולא בטוח שיש 4-5 שנים לצערי.
האם זה נכון שתביעת רשלנות רפואית נמשכת כל כך הרבה שנים? האם במקרים של מחלה מסכנת חיים כמו סרטן, יש דרך לקצר את התביעה ולסיים אותה בהליך מהיר מסיבות ברורות?
אכן תביעות רשלנות לרוב אינן קצרות ובדרך כלל נמשכות פרקי זמן שיכולים להגיע לשנים.
תביעות רשלנות רפואית הינן תביעות מורכבות הדורשות איסוף של מלוא התיעוד הרפואי וקבלת חוות דעת רפואיות ממומחים רפואיים, עניין אשר אשר דורש זמן לא קצר. רק כדי לבסס תביעה כזו לוקח בדרך כלל לפחות מספר חודשים לתובע ולאחר מכן לנתבע יש גם זכות לאסוף את התיעוד הרפואי המלא ולקבל חוות דעת מטעמו.
בהמשך כאשר מנסים לסיים את התיק בפשרה הנתבע זקוק לאישורים מחברות ביטוח ואף נושא זה צורך זמן. במקרים בהם יש חשש ממשי כי תוחלת חיי התובע קצרה ניתן לגבות ממנו עדות מוקדמת - הליך בו הוא מעיד סמוך לאחר הגשת התביעה טרם שהתיק נקבע לשמיעת הראיות. עדות מוקדמת לא מקצרת את זמן הטיפול בתיק אלא מבטיחה שעדות התובע תשמע.
אני סבור כי תחילה כדאי לברר אם אכן יש עילת תביעה מבוססת במקרה זה באמצעות עורך דין מנוסה בתחום, יש לבחון בפרט לא רק אם הייתה התרשלות במועד האבחון אלא גם האם פרק הזמן שחלף היה משמעותי דיו לעניין התקדמות המחלה (הנזק). מנסיוני בטיפול בתביעות בגין איחור באבחון סרטן יש מקרים מסוימים בהם להערכת אונקולוגים פרק זמן של חצי שנה לערך אינו דרמטי מבחינת הפרוגנוזה והתקדמות המחלה וכמובן שיש גידולים אגרסיביים יותר בעל קצב צמיחה מהיר הרבה יותר בהם בחצי שנה המחלה מתקדמת מאד.
ממליץ אם כך שבשלב ראשון תפני אל עורך דין מנוסה בתחום.
שלום רב
אשמח לעזרה
אני חברת קופת חולים מאוחדת ומשלמת עבור שיא ועדיף.
אני בהריון מתחילת חודש פברואר 2019 והרופא נשים שלי שלח אותי באפריל 2019 לבצע בדיקת מי שפיר .
עם ההפניה, הלכתי למזכירת קופת חולים מאוחדת לבקש התחייבות לבית החולים.
המזכירה שאלה אותי מה גילי, עניתי לה 35 ואז היא ענתה לי את לא צריכה התחייבות כי מגיל 35 זה חינם לכל הנשים, משרד הבריאות מממן את ההוצאה.
קבעתי תאריך לבדיקת מי שפער בבית החולים.
באותו יום המזכירה בבית החולים שאלה שוב מה תאריך הלידה שלי ומתי הוסת האחרונה.
היא שוב אישרה לי שאין לי מה לשלם כי אני בת 35.
ביצעתי את הבדיקה .
לאחר כמה חודשים התקשרו אלי מבית החולים והודיעו לי שמשרד הבריאות מסרב לממן את הבדיקה כי נכנסתי להריון לפני גיל 35 ועלי לשלם 2800₪ על הטיפול הרפואי או להביא התחייבות מקופת החולים.
פניתי לקופת החולים שכמובן מסרבת לאשר התחייבות.
קיבלתי היום מכתב התראה ממשרד עו״ד שמייצג את בית החולים הדסה עין כרם.
אני לא מבינה איך המזכירות גם של קופת החולים וגם של בית החולים לא ידעו להגיד לי שמשרד הבריאות מממן מגיל 35 בתנאי שהאישה נכנסת להריון בגיל 35.
זה חוסר גילוי נאות .
אף אחד לא מוכן לקחת אחריות.
מה עלי לעשות ?
איך לענות למכת התראה ?
איך לדרוש מהם לשלם ?
תודה
רק בימים האחרונים, כמעט שנה אחרי שמלאכי נולד, עלה בי רצון לשתף את סיפור הלידה שלו. אולי כי נהיה קצת יותר זמן...
בית החולים סנט גוזף, שם ילדתי.
אז... כיחידנית וכמישהי שרגילה לעשות הכל בעצמה ידעתי תמיד שארצה ללדת בבית, בקצב שלי, בדרך שלי, ואם אפשר אז לבד באמבטיה כמו חתולה.
אז אי אפשר. סכרת הריון שהתגלתה בחודש 5 סיימה את התוכנית, אך בהמלצת מיילדת הבית הנהדרת תמי דורון התחלתי לחקור על ביהח סנט ג'וזף בירושלים והיה לי ברור שזה המקום בשבילי.
שישי בלילה, שניה לפני סיום חודש תשיעי, הכל בסדר בתנועות, בגוף, אבל קול קטן בראש אומר לי- משהו לא בסדר, לכי להבדק. אז נפרדת מהפיג'מה ומהחתול ומסיעה את עצמי לקפלן, בטוחה שיגידו לי שלאינטואיציה שלי קוראים סתם חרדה וישלחו אותי לישון חזרה בבית.
אז וואלה, לא. המוניטור מצויין אך בבדיקת אולטראסאונד אומרת הרופאה שיש לי מיעוט מים מוחלט. מה זה אומר? שבשביל התינוק מינימום מי השפיר שהוא צריך כדי להיות בטוב הוא 5 סמק ואני- 1 סמק. באסה. לכי תתאשפזי וב7 בבוקר נתחיל ליילד אותך. ואני? אני רוצה סנט ג'וזף בכלל. מה פיטוצין עכשיו.
אז עוצמת עיניים כשממתינה במחלקה. מתייעצת עם המלאכים שבאופן כלכך מעורר אמון הובילו אותי לקפלן בשישי בלילה וכל מה שברור לי זה שאני יולדת בסנט גוזף.
אז טלפון לאבא החמוד שלי שיבוא לאסוף אותי מקפלן לירושלים. בקפלן האחיות המסורות ונהדרות מנסות כל מה שאפשר כדי להשאיר אותי שם, כולל איומים ופולניה והכל, אבל אני שקטה וכבר החלטתי ויודעת שהכל טוב.
ב5 בבוקר מגיעה עם אבא לסנט ג'וזף. חושך. שקט. כולם ישנים. המאבטח הולך להעיר את האחות והאחות הולכת להעיר את הרופא.
בדיקות, עניינים, צריך ללדת, העובר לא יכול להשאר עם מיעוט מים מוחלט. השילייה כבר לא מייצרת מים, מי יודע כמה זמן כבר הוא ככה.
מתאשפזת וכשבאים הרופאים אני רואה את האנשים האדיבים, החמים, האכפתיים האלו, ובתוך כל היופי של המחלקה הזו אני מרגישה שאני הכי עטופה ושמורה ושאם גן עדן היה צריך לבחור כתפאורה בית חולים לשכון בו זה כנראה היה שם.
שיחררתי את אבא ואני בטוב לשכב לבד עד שאחרי שעתיים גיסתי המהממת הילה מגיעה ואחכ גם תמר, חברת קמע המזל שלי.
החברים בצוות הרפואי שוב ושוב מבטיחים שיעשו את המכסימום כדי שהלידה תהיה טבעית. ומסייגים בזה שהיא חייבת לקרות עד מחר. אז מתחילים השראת לידה. בקפלן קיבלתי סטריפינג (לא כואב כמו שחששתי) אז אני בפתיחה אחת אך בלי ציר באופק.
הרופאים נותנים לי פרופס, בסביבות 9 בבוקר, ומקווים שיעשה משהו.
ב15 בודקים שוב- אין תזוזה. פתיחה 1 ובלי צירים. אומרים שנחכה קצת ונשים בלון. הם כבר לא אופטימיים לגבי לידה טבעית אז נותנים לי להתרגל לרעיון שאולי נזדקק בסוף לפיטוצין כי השפעה של בלון יכולה לקחת זמן רב והרבה פעמים היא בכלל לא יעילה.
אני בנתיים יושבת עם גיסתי ופתאום קולטת שאני קצת נעה ונדה כאן. אין לי הבנה בכלל על מה הייתי רוצה שיקרה ואיך. אני עדיין בראש שלי חוזרת תיכף לפיג'מה ולחתול. מה לידה עכשיו??
אז אמרתי- יאללה, בואי נחשוב על תוכנית לידה- אני ב18 מתחילה צירים, עד חצות זה מאחורי. וברור שצחקנו כי זה מפגר ומה הקשר-אני בפתיחה 1 מהלילה ומרב שבחיים לא היה לי ציר אני עוד חושבת שציר זה משהו שאפשר להתמודד איתו בנשימות...
אבל מה שנאמר נשמע איפשהוא במרומים וכנראה גם בבטן.
ב18 הכניסו לי את הבלון. הדולה אמרה שבטח תבוא בבוקר כי לא מאמינה שמשהו יזוז עד אז וגם סיסטר ולנטינה המדהימה, המיילדת הראשית, ביקרה ואמרה שתבוא בבוקר לדרוש בשלומי. גיסתי נוסעת הביתה ומבטיחה לחזור כשצריך. אני נשארת עם תמר, הבסטי והקמע שלי.
ב19 יש לי קקי ויוצא הבלון. אני חושבת שעשיתי משהו לא בסדר אבל האחיות, מלאכיות עלי אדמות, יוצאות בריקודים ומיד עושות לי תרגילי ספינינג בייביז. תוך שעה אני בפתיחה 5 ומתחילה לצרוח מכאבים ועכשיו מתחילה להבין שאף אחד לא התכוון לזה שאם אני אנשום אז יקרה משהו עם הכאב. פשוט התכוונו לזה שעדיף שנמשיך לנשום כי אחרת סתם חבל...
בחדר לידה המיילדת ישר מכבה אורות ושואלת אם ארצה בריכה. לא בא לי טוב בריכה אבל כן מקלחת. תמר בכל ציר מכוונת את זרם המים לגב התחתון ובאורח קסם זה כואב קצת פחות. אני כבר לא בתקשורת עם אף אחד וחוץ מלהיות מופתעת בכל ציר מחדש כמה יפה אני יודעת לצרוח את נשמתי אני לא ממש מודעת לכלום.
ב21 מגיעה הדולה ואחכ גם הילה גיסתי. הדולה אומרת להשתרש וזה באמת עוזר. היא אומרת שאני נראית בפתיחה 7.
לפני שעתיים, כשנכנסתי המיילדת שמה עלי מוניטור נייד ועכשיו היא אומרת שהתינוק כבר ירד אז קשה לשמוע את הדופק אז אם אפשר שאעמוד ליד המיטה עם המוניטור. השעה כבר 22 והצירים כלכך פסיכיים שאני מבינה שמעולם לא הבנתי כלום ושאם כאב כזה קיים בעולם וכל אשה יולדת עברה אותו אז איך זה לא נושא השיחה היחיד. תמיד.
המיילדת הנהדרת עונה לדולה ששואלת, שאין צורך להשכיב אותי ולבדוק פתיחה. היא פשוט תשים מראה מתחתי ותראה מתי התינוק בא. שתזכה לחיים ארוכים.
בשלב מסויים היא אומרת לי לעלות על המיטה ולתפוס את הרגל שלי כדי שהיציאה שלו תהיה קלה. הדבר היחיד שאני חושבת עליו
(חוץ מ:צצצצאאאאא כבר, באמאש'ך!!!) זה למה אני זו שצריכה לתפוס לעצמי את הרגל. מה, אני לא מספיק עסוקה כאן?
ואז הקראונינג. וואלה, לא נורא. מעדיפה 4 שעות קראונינג על צירים.
תמוש עוזרת לי ומחזיקה את הרגל (יש לי 3 מלוות בחדר לידה! יש !)
והקטני שלי יוצא ומסתכל עליה והיא והילה מתחילות לבכות. ואז אני נזכרת שבעצם יש תינוק בכל הסיפור הזה. זה היה ממש מוזר. כאילו שכחתי מזה עד אז. אבל בנתיים הוא לא ממש משנה לי. אני רק חושבת מה יהיה- אם לראש היה קשה לצאת, מה יהיה עם הכתפיים. וזו פעם ראשונה בלידה שאני נזכרת לחשוש ממשהו. דודה שלי תמיד אומרת שעדיף בחוץ מאשר בפנים אז אני ממשיכה ובייבי מחליק החוצה. וכל מה שאני יכולה להגיד זה- מה??? מה??? מה???
כי נתקע לי המחשב בראש כנראה.
השעה היא 23:10 ואני בשוק מזה שהלידה הראשונה שלי לקחה 4 שעות מאז הציר הראשון.
וזהו, משם שילייה יוצאת, יש לי דימום פסיכי אז מפנים את כולם ותוך שנייה מגיע צוות רפואי הכי מקצועי בעולם ומטפל בי. מלאכי כל הזמן הזה עלי ואף אחד מהצוות לא מעלה בכלל על דעתו לקחת תינוק שנולד מאמא שלו.
כשהכל מסתיים אני מבקשת לשמור את השילייה והמיילדת שואלת אם אני רוצה גם תמונה של הבייבי עם השילייה למזכרת. ויתרתי.
אני קמה להתקלח ועולה לחדר הפרטי שעלה 700 ללילה אבל נתנו לי להשאר בו 3 ימים כי לא היה ביקוש (תביאו מזומן כי הם לא לוקחים צ'קים ואשראי. גם לא בקפיטריה).
וזהו. בשבוע הבא מלאכי בן שנה. בתור יחידנית אני עוברת הרבה רגעים לא קלים ואני יכולה לומר בלב שלם שחווית הלידה האנושית, החמה, האוהבת כלכך שחוויתי בסנט ג'וזף, לקחה ולוקחת חלק משמעותי מההשתקמות שלי, מההורות שלי ומהנסיון שלי להיות כל הזמן אדם קצת יותר טוב בעולם.
בהצלחה לכל היולדות שבדרך. מי יתן שסיפור הלידה שלכן יהיה הדבר הכי מדוייק עבורכן ושתמיד האור של אחרים יאיר גם לכן את הדרך בכל אותם רגעים בהם הוא נדרש.
עשיתי ניתוח קיסרי לידה ראשונה ולצערי ניהיה לי זיהום ברחם עשו לי סיטי ויצא אבצס 8 ס"מ בנוסף המטומה וחשש לקריש דם עכשיו אני כבר מאושפזת 11 יום מתוך זה רק 5 ימים עם אנטיביוטיקה לוריד שמתאימה לטיפול בשבילי ( לפני זה נתנו לי אנטיביוטיקה שלא השפיעה בכלל)3 פעמים ביום וזריקה 1 בבטן נגד קריש דם אמרו לי היום הרופאים שמהיום אני צריכה לקבל אנטיביוטיקה עוד שבועיים ובנוסף בודקים אופציה לעשות את זה דרך הבית במידה וזה לא יהיה מסובך מדי מצד אחד אני מתה לחזור הביתה לילדה שבקושי יצאה לי לראות ולהיות איתה ומצד שני אני רוצה לחזור בריאה...
בכל מקרה אני רוצה לבדוק אתכם האם זה מצב תקין מבחינה רפואית ומשפטית? האם יש כאן עילה לתביעה על רשלנות רפואית?
כדי להעריך אם הזיהום שנגרם לך ברחם לאחר הניתוח הקיסרי הוא תוצאה של התרשלות בטיפול יהיה צורך לקבל את מלוא התיעוד הרפואי ולעיין בו בסיוע מומחה רפואי בתחום המיילדות והגינקולוגיה.
חשוב להבין כי זיהומים בעקבות ניתוח הם סיבוכים אשר בחלק מהמקרים אינם ברי מניעה ורובם אינם תוצאה של התרשלות בטיפול. כמובן שצריך יהיה לברר האם הזיהום אובחן במועד וטופל כנדרש.
אני מציע כי תפני תחילה אל עורך דין מנוסה בתחום הרשלנות הרפואית שיוכל לסייע לך בקבלת מלוא התיעוד ובהפניה למומחה הרפואי המתאים.
לאחר ביקור אצל רופא משפחה נשלח אלי בsms בקשה לענות על משוב דיגטלי על השירות והיחס שקיבלתי בסניף.
יום לאחר שעניתי על המשוב קיבלתי שיחה מהסניף ובצד השני של הקו נמצא הרופא שטיפל בי, לאחר שניות בודדות של שיחה תקף עם מילים כמו חתיכת שקרן, חוצפן ואל תחזור אלי יותר בחיים שלך לך לרופא אחר.
כמובן שלא הגבתי בשום דיבור דומה לו מנגד. (ניתקתי את השיחה)
ושאלתי היא, האם המשוב שמלאתי לא אמור להיות אנונימי?
והאם התנהגות של הרופא כשירה?
יש מה לעשות מול קופת חולים או מול אותו רופא משפחה שמתנהג ככה?
ברור לי שאין כאן בסיס להגיש תביעת רשלנות רפואית או לשון הרע, אבל לא נראה לי הגיוני לעבור בשתיקה על התנהלות כזאת...
אכן גם להבנתי יש טעם לפגם בעובדה שהמידע שמסרת הועבר (אני מניח) לרופא תוך חשיפת זהותך. מערכת היחסים בין רופא למטופל הינה מערכת יחסים אינטימית ואפשר להניח כי שאלון כזה של בקרת שירות יהיה חסוי מפני הרופא המטפל בכל הקשור לזהות המשיב גם אם הדבר לא מצויין מפורשות בפניה.
אני סבור כי כדאי וראוי להעלות את העניין בפני הנהלת הקופה.
לפני 4 וחצי חודשים הגיעה מעיין אסתר לעולם:) .
מהרגע שגיליתי על ההריון חלמתי על לידה טבעית והתכווננתי לזה... הכנתי את עצמי ועשיתי תרגילים.
אבל למעייני היו תוכניות אחרות.. מתחילת ההריון היא הייתה במנח עכוז ועשתה עוד כמה צרות בדרך (המון האטות בדופק בכמעט לידה בשבוע 29) .
הגענו לשבוע 36 והייה לי תור להיפוך אחרי חג השבועות.
בשבת שלפני שבועות נסענו למשפחה קצת רחוק מהבית במחשבה שלא אלד כי יש זמן ... שבת בצהריים אני פונה לבעלי ואומרת לו שאני לא מרגישה תנועות.
נוסעים באמבולנס לבית חולים כי אנחנו שומרים שבת וחג.. מגיעים למיון בקפלן מוניטור תקין אבל באולטראסאונד הילדה לא זזה פשוט שוכבת שם.. אישפזו אותי להשגחה.
כול זה כשאני בלי בגדים להחלפה בלי תחתונים בלי כלום.
בוקר שבועות. הרופאה האחראית רוצה לנסות היפוך אבל העקשנית שלי לא מסכימה להתהפך.
אחריי עוד יומיים מגיעה אליי הרופאה ואומרת לי שהיא רוצה להיכנס מחר , בבוקר לניתוח קיסרי(שבוע 37 ) כי משהו מרגיש לה לא הכי בסדר.
מתקשרת לכל המשפחה שיארגנו הכל כי עוד כמה ימים אנחנו בבית !! לאמא שלי שתבוא מרמת הגולן בקיצור נכנסת להתרגשות ואכזבה גדולה כי וויתרתי על הרצון הכי גדול שלי. לידה טבעית.
ניתוח קיסרי - יום למחרת בשעה 10:31 בבוקר מוצאים את מעייני מהבטן ואני שומעת בכי קטן ונרגעת.. יודעת שהיא נושמת ובסדר.
מעלים אותי להתאוששות ואחרי 5 שעות למחלקה.. ואני רק רוצה את הקטנה שלי.. להניק ולהחזיק אותה.
בעלי נכנס לחדר עם הקטנה ו8 רופאים בערך .. הילדה שלך מאוד חמודה אומרים לי אבל אנחנו חוששים שיש לה תסמונת דאון ... ואני ? רק רוצה לנשום אותה.. תקחו בדיקות ותחזרו אליי עם תשובות בינתיים אני רוצה אותה איתי! אחרי כמה ימים חזרו התשובות ונאמר לנו שהכל תקין מבחינה הזו והכול בסדר.
מכאן כבר אקצר ואומר ככה... בערב היא שוב נלקחה לבדיקות ומתגלה אצלה היפוגליקמיה חמורה..כלומר הסוכר שלה כול כך נמוך שאין לה טיפת אנרגיה בגוף. היא חוברה למליון מכשירים ובסוף אחרי חודש בטיפול נמרץ עם תרופה לדיכוי הסוכר השתחררנו מבית החולים.
למה אני מספרת לכם את זה? כי אני רוצה שתדעו שאנחנו לביאות ויכולות הכל! חלמתי על לידה טבעית ולהניק ישר ולא הייתה לי אפשרות. הייתי צריכה להתמודד עם אכזבה וויתור על החלומות שלי אבל בסופו של דבר עם כל הקושי והאשפוז הארוך.
רוצה לשמוע ולהבין יותר האם הליך שנעשה בלידה שלי הוא נפוץ או שפשוט נפלתי על רופא הזיה בחדר לידה.
ילדתי כבר לפני שנה וחצי, בלידה טבעית ומדהימה, טפו טפו. בסוף הלידה נזקקתי לכמה תפרים קטנים (לא משהו רציני בכלל) והגיע רופא לתפור. אציין שהוא רופא שנבדקתי אצלו מספר פעמים בחיי ואני מכירה את הטיפוס, לא הכי מלבב, אם כי מקצועי מאוד. הילדה שלי הייתה עלי וינקה במהלך כל התפירה.
הוא כמעט ולא דיבר איתי, לא הסתכל עלי, לא הסביר או סיפר מה מצבי ומה הוא עושה. עשה הרדמה מקומית בעדינות וגם את התפירה כמעט ולא הרגשתי. כשסיים הכניס לי אצבע לרקטום מבלי להודיע לפני, בדק שהכל בסדר, אמר מזל טוב על הדרך והלך.
במהלך כל החמש דקות שזה לקח הרגשתי שזה לא אמור להיות ככה. לא הבנתי למה הוא לא מתקשר איתי, למה לא משתפים אותי במצבי ובמה שעושים לי... אחרי לידה מדהימה ומעצימה, זה היה סיום עצוב ומבאס לתהליך היפה שעברתי.
אבל בעיקר נצרבתי מהחדרת האצבע לרקטום. לא התכוננתי לזה ולא ידעתי שזה בא, ובאותו הרגע שזה קרה ממש קפאתי. אלו היו שניות, אבל הם השפיעו עלי ממש עמוק. לקח לי הרבה זמן אחרי הלידה והרבה כוחות נפשיים לשחרר את האזור מהטראומה הזו.
ברור לי שכך או כך בגלל התפרים.
ברור לי שכך או כך בגלל התפרים האזור היה פגוע ורגיש, אבל אני מרגישה שהרבה מזה היה בגלל האופן שבו הדברים נעשו, ובגלל חוסר התקשורת בין הרופא אלי.
לשמחתי ולמזלי המיילדת והדולה המדהימות שהיו איתי תיווכו לי אחר כך מה היה שם ולמה עשו מה שעשו, ובאמת הכל ממש בסדר, אבל גם היום, שנה וחצי אחרי הלידה, אני עדיין מסתובבת עם זה.
אשמח גם לשמוע האם כל עניין התפירה והתפרים נחווה כמו שהוא נחווה אצלי? האם החדרת אצבע לרקטום כחלק מתהליך התפירה הוא עניין שבשגרה? האם לא נדרשת הסכמה שלי לפעולה חודרנית שכזאת? הרופא פשוט יכול לעשות מה שהוא רוצה?
אין לי דרך לצערי להשיב לך האם במקרה הספציפי שלך החדרת האצבע הייתה אכן נדרשת, לשם כך יש צורך לבחון את התיעוד ולהתייעץ עם מומחה רפואי.
אמנם אין צורך בהסכמה בכתב לבדיקה רקטאלית ועדיין להבנתי מדובר כמובן בפעולה רגישה, שעלולה גם להכאיב ומצופה מרופא אשר עומד לבצע אותה למטופלת להסביר לפני ביצועה מדוע הוא נדרש לבצעה וכמובן לעדכן את המטופלת טרם הבדיקה.
איני משוכנע כי המקרה הזה, מביש וחסר רגישות ככל שיהיה יתאים לטיפול משפטי ברמה של תביעת פיצויים אולם תוכלי תמיד לפנות בכתב להנהלת בית החולים בתלונה ובבקשה להסבר.
בעלי ואני היינו אצל 3 עורכי דין באזור הצפון, מאחר ואנחנו רוצים להגיש תביעת רשלנות רפואית על נזק בלידה. היינו כאמור ב-3 פגישות עם 3 עורכי דין שונים שקיבלנו עליהם המלצות. כל אחד מהם מספר שהוא הכי טוב והאמת שקיבלנו על כולם המלצות, רק שיש הבדל בתשלום שהם מבקשים: בין 20% מפסק הדין ועד 30% מפסק הדין, כאשר ההבדל של 10% יכול להגיע למאות אלפי שקלים לפי הערכות שלנו. ניסינו להבין מה מניע וגורם להבדל בשכרי הטרחה שמבקשים עורכי הדין ולא מצאתי תשובה ברורה.
הבנתי שאין כללים או חוק שמחייב לקחת אחוז מסויים, והנושא פתוח לחלוטין למו"מ מול עורך הדין. בדקתי גם בלשכת עורכי הדין והבנתי שאין הנחיות שלהם לגבי שכר הטרחה של עורכי דין מייצגים ברשלנות רפואית.
ברור לי שזה שוק חופשי וברור לי שכל עורך דין יכול להעריך את שעת העבודה שלו בסכום אחר, אבל בהנחה שתביעה לוקחת X שעות עבודה וההבדל בשעות העבודה בין עורכי דין - באותו תיק בדיוק - יהיה זניח, לא הבנתי איך יכול להיות שמבקשים שכרי טרחה בפערים שיכולים להגיע למאות אלפי שקלים - מה שמשקף במקרה הטוב 1000 שעות עבודה!
לפי מה עורכי הדין קובעים את האחוז שהם דורשים מהלקוח בתביעה? אני מאד אשמח לשמוע את העמדה שלכם בנושא.
אכן אין חוק מחייב בנושא שכר טרחת עורך דין בתביעות רשלנות רפואית וכל עורך דין יכול לתמחר את שכרו לפי ראות עיניו ולפי תנאי השוק והנושא כפי שכתבת נכון פתוח למו"מ בין עורך הדין ללקוח.
מניסיוני בחלק מהמקרים התמחור של עורך הדין משקף (לא תמיד כמובן) את ניסיונו של עורך הדין. עורך דין מנוסה ובעל וותק לעיתים ידרוש שכר טרחה גבוה יותר מעורך דין בעל פחות שנות ניסיון. הוותק והניסיון של עורך הדין בפרט בתחום של תביעות רשלנות רפואית יכולים כמובן לשרת את הלקוח בכך שהתוצאה הסופית תהיה טובה יותר אולם כאמור גם בעניין זה לא מדובר כמובן באמת מוחלטת בכל מקרה.
התוצאה של הפיצוי בטיפול ע"י עורכי דין שונים יכולה להשתנות בצורה משמעותית לפי איכות הטיפול בתיק ולא בלתי אפשרי שעורך דין הגובה שכר טרחה גבוה יותר דווקא ישאיר בידי הלקוח בסופו של יום פיצוי גבוה יותר מאשר עמיתו הגובה שכר טרחה נמוך יותר אך יגיע לתוצאה פחות מוצלחת.
בשורה התחתונה עליכם לבחור את עורך הדין אשר אתם סבורים לפי התרשמותכם, ההמלצות שקיבלתם וכו' כי יביא לכם את התוצאה הטובה ביותר. שיעור שכר הטרחה הינו כמובן פרמטר שיש לקחת בחשבון אך אינו היחיד.
הסיפור שלי מתחיל ביום שבו הייתי אמורה לקבל מחזור והוא לא הגיע. המחזור שלי הוא כמו שעון, אף פעם לא מאחר. ביום הזה קמנו ומצאנו את החתול שלנו, שהיה של עופר מיזה 11 שנה, גוסס מתחת לאוטו. לקחנו אותו לבית חולים ושם נאלצנו להרדים אותו. חתול בריא, דומיננטי שלא ראה אף חתול או כלב ממטר, יום בהיר אחד מת מקריש דם. המחזור לא הגיע ואני כבר ידעתי. יש שאומרים שחתול הולך כי הוא לוקח איתו משהו רע מהבית, שהוא מפנה מקום למשהו חדש... אז תודה יוּדה, לעולם לא נשכח אותך חתול גיבור.
ההריון היה קסום, למרות הבחילות של ההתחלה, העלייה במשקל והחששות ממה הולך להיות, נהניתי מכל רגע. רכבתי על ג׳וני (הסוס) המתוק עד חודש שישי, עשיתי הליכות במושב, פילאטיס ויוגה עד הסוף. הרגשתי מעולה !
תמיד שמעתי סיפורי זוועות על לידות וזה היה הדבר שחששתי ממנו הכי הרבה. מה גם שיש לי קעקוע באיזור ההזרקה וחשבתי שאולי לא יוכלו לתת לי אפידורל... החלטתי שאני מתכוננת לזה הכי טוב שאפשר, עד כמה שאפשר.
המהלך הראשון - לקחת דולה. דפי היתה ההמלצה הראשונה שקיבלתי והדולה הראשונה שדיברתי איתה. השיחות עם האחרות היו לצורך סימון וי, הקליק עם דפי היה חד משמעי מהדקה הראשונה.
התהליך איתה היה כל מה שביקשתי ומעבר. עד כמה שאפשר להתכונן ללידה - היא הכינה אותנו. קראתי את הספר לידה פעילה ואחריו את היפנובירת׳רינג. חייבת לומר שלשני פחות התחברתי. הראשון חובה בעיניי לכל יולדת.
ככל שהתקרב המועד הרגשתי שיש לי המון המון ידע ועם זאת, הדבר הבטוח ביותר שאני יודעת זה שאני צריכה להיות מוכנה לכל תרחיש. שכמה שאני אזמן לעצמי את הלידה שאני רוצה, הכל יכול להיות ואני הולכת אל הלא נודע! בזכות דפי, עופר היה מוכן גם כן. למרות שהיה לי ברור שהוא יתפקד מצויין בלידה, הוא גם עלה על כל הציפיות.
כבר בחודש תשיעי הופיעו לי צירונים, חשבתי שאלד לפני הזמן.. אכלתי חריף ותמרים, עשינו מלא סקס, קפצתי על הכדור, עשיתי הליכות וכמעט כל דבר שקראתי שיכול לזרז... גורנישט.
שבוע 40 מגיע - הכל תקין וכלום לא קורה...
שבוע 40+4 - אני ועופר עושים הליכה בים, משהו מתחיל להתקדם,.. הצירים הופכים סדירים אבל חלשים ומרווחים.
יום למחרת יוצאים לעוד הליכה בים. עכשיו כבר הצירים יותר מורגשים ויותר תכופים... בסביבות 3 לפנות בוקר אני קמה מהמיטה כי לא מצליחה להעביר אותם בשכיבה... מתחילה לתזמן - צירים של דקה, כל 5-7 דקות... מתעפצת בישיבה כל הלילה על הספה.
יום ראשון - שבוע 40+6. כשעופר מתעורר אני מבקשת ממנו להשאר איתי בבית, נראה לי שזה מתקרב. היום דפי צריכה לטוס, אני כבר מבינה שהיא לא תהיה איתי בלידה. מתבאסת אבל סומכת עליה שקרן המחליפה שלה טובה בדיוק כמוה.
ולא טעיתי
בשעה 11:00 בבוקר קרן המהממת מגיעה אלינו לפגישה, רואה אותי ואומרת שיש עוד זמן ונהיה בקשר... לקראת הערב הצירים מתגברים וכבר קצת יותר קשה לי לשבת אותם.. אני קופצת הרבה על הכדור ונחה בין לבין... כל כמה שעות קרן בודקת מה מצבי. בלילה ניסיתי את הטנס כדי לנסות לשכב קצת, רק עצבן אותי וממש לא עזר לצירים! משם הדרך למקלחת היתה קצרה ובשעה 4:00 לפנות בוקר קרן הגיע אלינו. אז כבר לא יכולתי לשבת וגם לא על הכדור, רק לעמוד.
ב5:30 עשינו הליכה במושב - שעת זריחה מהממת והצירים הולכים ונהיים תכופים יותר.. ב6:30 מחליטים להעיר את עופר ולצאת לתל השומר, 35 דקות נסיעה בלי פקקים... כשיצאנו ב7:00כבר לקח שעה ורבע
בשעה 8:15 הגענו לבית חולים, מיד קיבלו אותי, עשו לי מוניטור ובדיקת פתיחה... פתיחה 1.5. וואו. לא האמנתי שאחרי 48 שעות כאלה זה יהיה המצב.
בינתיים ההורים שלי הגיעו ואני בצירים כל 5 דקות יכולה רק לעמוד. הציעו לי סטריפינג וסירבתי. פחדתי שאם זה לא יעזור זה רק יתסכל אותי יותר. הציעו לי דיקור והסכמתי. בשעה 11:30 עשו שוב בדיקת פתיחה, כלום לא השתנה, פתיחה 1.5. חלק מהצוות מציעה לי ללכת הביתה וחצי לא. אני יודעת שבבית אני לא באמת יכולה לנוח אבל מבינה שלהשאר בבית חולים גם לא מקדם אותי... אחרי אינספור התלבטויות אני מחליטה ללכת הביתה. אני אומרת להורים ללכת ועושה מוניטור אחרון לפני שחרור. הרופא רואה את הצירים שלי ואומר שהוא לא מבין לאן אני הולכת בדיוק. הוא יוצא מהחדר ואני מתחילה לבכות מהתסכול. כל הזמן הזה קרן איתנו (מ4 בבוקר אצלנו בבית), שמחה שאני סוף סוף בוכה ואני לא מבינה למה... ובשלב הזה היא מציעה לי להכנס למקלחת במיון ופשוט לשהות בה כמה שיותר...
נכנסו למקלחת, מים על הגב, יושבת, עומדת, עיסויים ושמנים. אחרי שעה וחצי של צחוק וכאב החלטתי שמספיק.
המיילדת שבדקה אותי בבוקר מציעה שתבדוק אותי שוב לפני שהיא הולכת הביתה. הופה, פתיחה 3!!! עכשיו אני מבינה למה קרן שמחה שבכיתי, משהו אצלי השתחרר. היא מציעה לי סטריפינג ואני מבינה שאני חייבת פוש כי אני כבר מותשת, עכשיו זה הזמן הנכון. אני מסכימה. שני סיבובים של האצבעות, לא כאב, סתם הלחיץ.
השעה היתה 15:45. בשעה 16:00 הכניסו אותי לחדר הטבעי, ישר הלכתי למקלחת, שמנו פינק פלויד - האלבום האהוב עליי the devision bell ואני נכנסת ויוצאת מהמקלחת, שמה חלוק, מורידה חלוק, מחבקת ומנשקת את עופר ומעבירה ציר בחוץ וציר בפנים. מדהים כמה כאב וכמה אושר אפשר להרגיש בו זמנית. מדהים כמה הנשימות האלו עוזרות!
שעה לאחר מכן אני כבר בפתיחה 5, ממלאים את האמבטיה ואני נכנסת. ברגע הראשון זה הרגיש כמו חלום. כל הכאבים כאילו נעלמו. כמה דקות לאחר מכן, התחילו צירים עוד יותר כואבים ועוד יותר ארוכים ממקודם... עופר שפך עליי מים ואני ניסיתי לתפוס אחיזה ולשפר תנוחה כל ציר כדי להקל על הכאב.... זו היתה הפעם הראשונה שחשבתי לעצמי האם אני יעשה את זה שוב ככה ומה לעזאזל עבר לי בראש שחשבתי ללדת טבעי?!
ומיד לאחר מכן גם הצרחה הראשונה שאני לא יכולה!
אני כבר מבינה שההתקדמות שלי מאוד מאוד מהירה ולא עברו כמה דקות והמיילדת אומרת לי שאני אלופה והשיא כבר מאחוריי... אמרתי לה שאני יודעת, תכף מתחילים צירי לחץ.
ואכן כמה דקות אחר כך הם החלו... אז כבר עברתי לעמידה על הברכיים באמבטיה... בשלב הזה המיילדת רצתה מוניטור עוברי אחרון...
מכניסה את המוניטור למים ולא שומעת דופק...
מבקשת להוציא את הטוסיק מהמים ועדיין לא שומעת דופק... בשלב הזה היא אומרת לי שהיא מצטערת ושהיא יודעת שרציתי ללדת במים אבל היא חייבת ליילד אותי על המיטה כי היא לא שומעת דופק... אני מייד יוצאת מהמים ועוברת למיטה כשבדרך היא מנסה לשמוע שוב דופק ולא מצליחה.
היא לוחצת על הכפתור חירום ואני מבינה שאני חייבת להוציא אותו לא משנה מה. אני לא נלחצת. אני יודעת שהכל בסדר. הצוות נכנס, אומרים לי ללחוץ כי אני יולדת ואני אומרת לעצמי שאין סיכוי שיוצא לי משם משהו... איך אני עושה את זה? תני את הצרחה של חייך והוא יצא. וכך עשיתי, צרחתי את החיים שלי והוא יצא. בריא, שלם ונושם. ישר שמו אותו עליי ואני מרגיעה אותו תוך כדי בכי שהכל בסדר ואמא פה... כמה בכיתי מאושר. השעה היתה 18:40. שעתיים וחצי אחרי שנכנסתי לחדר לידה. שעתיים וחצי מפתיחה 3.
לצערי הרב, לאחר שעה המתנה השילייה לא יצאה ודיממתי הרבה אז פינו אותי לחדר ניתוח לעבור הוצאת שילייה ידנית. האמת שלא היה איכפת לי, הייתי בעננים!
אני חייבת לציין שלא יכולתי לבקש מערך תומך יותר ממה שהיה לי. בראש ובראשונה בעלי היקר שדאג לאינטרסים שלי בשיא האסרטיביות ולאוקסיטוצין שלי בהכי הרבה חום ורגישות שראיתי ממנו עד הלום.
דפי הדולה שהכינה אותי הכי טוב שאפשר, עד כמה שאפשר קרן הדולה שהביאה פתרונות מדוייקים והאירה את עיניי לכמה לחץ היה עליי שההורים עוד היו ואיך הכל השתחרר שהם הלכו ובכיתי. מיכל המיילדת שידעה בדיוק מתי להגיד מילה טובה ומתי להיות בצד וכל הצוות שקיבל וליווה אותי מהבוקר.
מצד אחד היה לי הרבה מזל. מצד שני עשיתי את
ההכנה הכי טובה שיכולתי ואת הבחירות הכי טובות בשבילי כדי שתהיה לי את הלידה שתמיד רציתי, החל מבחירת הדולה ועד לבחירת בית החולים. ואכן, היתה לי לידה מעצימה ומרגשת !
רוצה להכיר את כל האפשרויות שבפניך ולקבל החלטה מושכלת? פנה/י אלינו:
מכתבי תודה והערכה
"חשוב היה לי גם לכתוב ולהגיד תודה, עוד פעם, על הטיפול המשפטי שלך ושל צוות המשרד בתביעת הפיצויים שלנו מול בית החולים תל השומר. הגענו אליך בהמלצה של רופא בכיר ולמרות הקשיים, קיבלנו פסק דין ופיצויים הולמים"
ד.מ. סביון
"עופר סולר היקר, אין לנו מילים לתאר את הטיפול המשפטי המסור והמקצועי שקיבלנו ממך, לאורך 4 וחצי שנים שבהם ניהלת את התביעה מול בית חולים העמק בתבונה רבה, עמדת לצד בני המשפחה בכל עת ובכל עניין. מאחלים לך רק בריאות והצלחה"
משפחת ב.ע. חדרה
"פנינו למשרדך כשנה וחצי אחרי אירוע קשה של לידה שהסתבכה, ליווית והפנת אותנו אל המומחים הרפואיים והגשת תביעת פיצויים שהסתיימה במהירות, בדרך של פשרה ומבלי להגרר להליכים משפטיים מיותרים וכואבים. על כל אלה תודתינו"
בני הזוג בצרה
"עו"ד עופר סולר ייצג את המשפחה בתביעה נגד גניקולוג וקופת חולים מאוחדת. זכינו להכיר את המומחה המשפטי הטוב ביותר בתחום בזכות המלצה של קרוב משפחה והגענו לתוצאה ראויה, שעזרה להמתיק ולו במעט את חומרת הפגיעה והשפעותיה"