פורום רשלנות רפואית

הסיפור שלי מתחיל ביום שבו הייתי אמורה לקבל מחזור והוא לא הגיע. המחזור שלי הוא כמו שעון, אף פעם לא מאחר. ביום הזה קמנו ומצאנו את החתול שלנו, שהיה של עופר מיזה 11 שנה, גוסס מתחת לאוטו. לקחנו אותו לבית חולים ושם נאלצנו להרדים אותו. חתול בריא, דומיננטי שלא ראה אף חתול או כלב ממטר, יום בהיר אחד מת מקריש דם. המחזור לא הגיע ואני כבר ידעתי. יש שאומרים שחתול הולך כי הוא לוקח איתו משהו רע מהבית, שהוא מפנה מקום למשהו חדש... אז תודה יוּדה, לעולם לא נשכח אותך חתול גיבור.

ההריון היה קסום, למרות הבחילות של ההתחלה, העלייה במשקל והחששות ממה הולך להיות, נהניתי מכל רגע. רכבתי על ג׳וני (הסוס) המתוק עד חודש שישי, עשיתי הליכות במושב, פילאטיס ויוגה עד הסוף. הרגשתי מעולה !
תמיד שמעתי סיפורי זוועות על לידות וזה היה הדבר שחששתי ממנו הכי הרבה. מה גם שיש לי קעקוע באיזור ההזרקה וחשבתי שאולי לא יוכלו לתת לי אפידורל... החלטתי שאני מתכוננת לזה הכי טוב שאפשר, עד כמה שאפשר.

המהלך הראשון - לקחת דולה. דפי היתה ההמלצה הראשונה שקיבלתי והדולה הראשונה שדיברתי איתה. השיחות עם האחרות היו לצורך סימון וי, הקליק עם דפי היה חד משמעי מהדקה הראשונה.

התהליך איתה היה כל מה שביקשתי ומעבר. עד כמה שאפשר להתכונן ללידה - היא הכינה אותנו. קראתי את הספר לידה פעילה ואחריו את היפנובירת׳רינג. חייבת לומר שלשני פחות התחברתי. הראשון חובה בעיניי לכל יולדת.
ככל שהתקרב המועד הרגשתי שיש לי המון המון ידע ועם זאת, הדבר הבטוח ביותר שאני יודעת זה שאני צריכה להיות מוכנה לכל תרחיש. שכמה שאני אזמן לעצמי את הלידה שאני רוצה, הכל יכול להיות ואני הולכת אל הלא נודע! בזכות דפי, עופר היה מוכן גם כן. למרות שהיה לי ברור שהוא יתפקד מצויין בלידה, הוא גם עלה על כל הציפיות.

כבר בחודש תשיעי הופיעו לי צירונים, חשבתי שאלד לפני הזמן.. אכלתי חריף ותמרים, עשינו מלא סקס, קפצתי על הכדור, עשיתי הליכות וכמעט כל דבר שקראתי שיכול לזרז... גורנישט.

שבוע 40 מגיע - הכל תקין וכלום לא קורה...
שבוע 40+4 - אני ועופר עושים הליכה בים, משהו מתחיל להתקדם,.. הצירים הופכים סדירים אבל חלשים ומרווחים.

יום למחרת יוצאים לעוד הליכה בים. עכשיו כבר הצירים יותר מורגשים ויותר תכופים... בסביבות 3 לפנות בוקר אני קמה מהמיטה כי לא מצליחה להעביר אותם בשכיבה... מתחילה לתזמן - צירים של דקה, כל 5-7 דקות... מתעפצת בישיבה כל הלילה על הספה.

יום ראשון - שבוע 40+6. כשעופר מתעורר אני מבקשת ממנו להשאר איתי בבית, נראה לי שזה מתקרב. היום דפי צריכה לטוס, אני כבר מבינה שהיא לא תהיה איתי בלידה. מתבאסת אבל סומכת עליה שקרן המחליפה שלה טובה בדיוק כמוה.
ולא טעיתי

בשעה 11:00 בבוקר קרן המהממת מגיעה אלינו לפגישה, רואה אותי ואומרת שיש עוד זמן ונהיה בקשר... לקראת הערב הצירים מתגברים וכבר קצת יותר קשה לי לשבת אותם.. אני קופצת הרבה על הכדור ונחה בין לבין... כל כמה שעות קרן בודקת מה מצבי. בלילה ניסיתי את הטנס כדי לנסות לשכב קצת, רק עצבן אותי וממש לא עזר לצירים! משם הדרך למקלחת היתה קצרה ובשעה 4:00 לפנות בוקר קרן הגיע אלינו. אז כבר לא יכולתי לשבת וגם לא על הכדור, רק לעמוד.

ב5:30 עשינו הליכה במושב - שעת זריחה מהממת והצירים הולכים ונהיים תכופים יותר.. ב6:30 מחליטים להעיר את עופר ולצאת לתל השומר, 35 דקות נסיעה בלי פקקים... כשיצאנו ב7:00כבר לקח שעה ורבע

בשעה 8:15 הגענו לבית חולים, מיד קיבלו אותי, עשו לי מוניטור ובדיקת פתיחה... פתיחה 1.5. וואו. לא האמנתי שאחרי 48 שעות כאלה זה יהיה המצב.

בינתיים ההורים שלי הגיעו ואני בצירים כל 5 דקות יכולה רק לעמוד. הציעו לי סטריפינג וסירבתי. פחדתי שאם זה לא יעזור זה רק יתסכל אותי יותר. הציעו לי דיקור והסכמתי. בשעה 11:30 עשו שוב בדיקת פתיחה, כלום לא השתנה, פתיחה 1.5. חלק מהצוות מציעה לי ללכת הביתה וחצי לא. אני יודעת שבבית אני לא באמת יכולה לנוח אבל מבינה שלהשאר בבית חולים גם לא מקדם אותי... אחרי אינספור התלבטויות אני מחליטה ללכת הביתה. אני אומרת להורים ללכת ועושה מוניטור אחרון לפני שחרור. הרופא רואה את הצירים שלי ואומר שהוא לא מבין לאן אני הולכת בדיוק. הוא יוצא מהחדר ואני מתחילה לבכות מהתסכול. כל הזמן הזה קרן איתנו (מ4 בבוקר אצלנו בבית), שמחה שאני סוף סוף בוכה ואני לא מבינה למה... ובשלב הזה היא מציעה לי להכנס למקלחת במיון ופשוט לשהות בה כמה שיותר...
נכנסו למקלחת, מים על הגב, יושבת, עומדת, עיסויים ושמנים. אחרי שעה וחצי של צחוק וכאב החלטתי שמספיק.

המיילדת שבדקה אותי בבוקר מציעה שתבדוק אותי שוב לפני שהיא הולכת הביתה. הופה, פתיחה 3!!! עכשיו אני מבינה למה קרן שמחה שבכיתי, משהו אצלי השתחרר. היא מציעה לי סטריפינג ואני מבינה שאני חייבת פוש כי אני כבר מותשת, עכשיו זה הזמן הנכון. אני מסכימה. שני סיבובים של האצבעות, לא כאב, סתם הלחיץ.

השעה היתה 15:45. בשעה 16:00 הכניסו אותי לחדר הטבעי, ישר הלכתי למקלחת, שמנו פינק פלויד - האלבום האהוב עליי the devision bell ואני נכנסת ויוצאת מהמקלחת, שמה חלוק, מורידה חלוק, מחבקת ומנשקת את עופר ומעבירה ציר בחוץ וציר בפנים. מדהים כמה כאב וכמה אושר אפשר להרגיש בו זמנית. מדהים כמה הנשימות האלו עוזרות!

שעה לאחר מכן אני כבר בפתיחה 5, ממלאים את האמבטיה ואני נכנסת. ברגע הראשון זה הרגיש כמו חלום. כל הכאבים כאילו נעלמו. כמה דקות לאחר מכן, התחילו צירים עוד יותר כואבים ועוד יותר ארוכים ממקודם... עופר שפך עליי מים ואני ניסיתי לתפוס אחיזה ולשפר תנוחה כל ציר כדי להקל על הכאב.... זו היתה הפעם הראשונה שחשבתי לעצמי האם אני יעשה את זה שוב ככה ומה לעזאזל עבר לי בראש שחשבתי ללדת טבעי?!

ומיד לאחר מכן גם הצרחה הראשונה שאני לא יכולה!

אני כבר מבינה שההתקדמות שלי מאוד מאוד מהירה ולא עברו כמה דקות והמיילדת אומרת לי שאני אלופה והשיא כבר מאחוריי... אמרתי לה שאני יודעת, תכף מתחילים צירי לחץ.

ואכן כמה דקות אחר כך הם החלו... אז כבר עברתי לעמידה על הברכיים באמבטיה... בשלב הזה המיילדת רצתה מוניטור עוברי אחרון...

מכניסה את המוניטור למים ולא שומעת דופק...

מבקשת להוציא את הטוסיק מהמים ועדיין לא שומעת דופק... בשלב הזה היא אומרת לי שהיא מצטערת ושהיא יודעת שרציתי ללדת במים אבל היא חייבת ליילד אותי על המיטה כי היא לא שומעת דופק... אני מייד יוצאת מהמים ועוברת למיטה כשבדרך היא מנסה לשמוע שוב דופק ולא מצליחה.

היא לוחצת על הכפתור חירום ואני מבינה שאני חייבת להוציא אותו לא משנה מה. אני לא נלחצת. אני יודעת שהכל בסדר. הצוות נכנס, אומרים לי ללחוץ כי אני יולדת ואני אומרת לעצמי שאין סיכוי שיוצא לי משם משהו... איך אני עושה את זה? תני את הצרחה של חייך והוא יצא. וכך עשיתי, צרחתי את החיים שלי והוא יצא. בריא, שלם ונושם. ישר שמו אותו עליי ואני מרגיעה אותו תוך כדי בכי שהכל בסדר ואמא פה... כמה בכיתי מאושר. השעה היתה 18:40. שעתיים וחצי אחרי שנכנסתי לחדר לידה. שעתיים וחצי מפתיחה 3.

לצערי הרב, לאחר שעה המתנה השילייה לא יצאה ודיממתי הרבה אז פינו אותי לחדר ניתוח לעבור הוצאת שילייה ידנית. האמת שלא היה איכפת לי, הייתי בעננים!

אני חייבת לציין שלא יכולתי לבקש מערך תומך יותר ממה שהיה לי. בראש ובראשונה בעלי היקר שדאג לאינטרסים שלי בשיא האסרטיביות ולאוקסיטוצין שלי בהכי הרבה חום ורגישות שראיתי ממנו עד הלום.

דפי הדולה שהכינה אותי הכי טוב שאפשר, עד כמה שאפשר קרן הדולה שהביאה פתרונות מדוייקים והאירה את עיניי לכמה לחץ היה עליי שההורים עוד היו ואיך הכל השתחרר שהם הלכו ובכיתי. מיכל המיילדת שידעה בדיוק מתי להגיד מילה טובה ומתי להיות בצד וכל הצוות שקיבל וליווה אותי מהבוקר.

מצד אחד היה לי הרבה מזל. מצד שני עשיתי את
ההכנה הכי טובה שיכולתי ואת הבחירות הכי טובות בשבילי כדי שתהיה לי את הלידה שתמיד רציתי, החל מבחירת הדולה ועד לבחירת בית החולים. ואכן, היתה לי לידה מעצימה ומרגשת !