כשכל אמא מתכוננת ללידה הראשונה שלה אז הסביבה והחברות מכינים אותה לכך שחייה עומדים להשתנות. מכינים אותה שתחווה אושר גדול לצד מחסור בשעות שינה, חוסר ספונטניות והתעסקות אינסופית בפיפי וקקי- הייתי קונה את זה עכשיו בלי לחשוב פעמיים.
יש הורים שבכלל דוגלים בגישה שהם צריכים להמשיך בחייהם כרגיל כי הילד מצטרף לחייהם ולא הם מצטרפים לחייו, כך שהם ימשיכו לצאת ולבלות והילד יצטרך להתאים את עצמו לשגרת חייהם- אלה ההורים המזליסטים שאני מקווה שהמזל הזה יהיה גם מנת חלקי בילד הבא.
אף אחד וגם שום דבר לא מכין או יכול להכין אותך, ללידה מוקדמת ולהשלכות שלה עליך פיזית ונפשית, על התינוק וההתפתחות שלו, על הזוגיות ועל החיים שלך באופן כללי.
אתן לכם נגיעה ממש על קצה המזלג, של מה זה היה עבורי להפוך לאמא לראשונה לפג גיבור.
קודם כל, זה להילחם על הזכות להיות אמא. כמעט שנתיים של ניסיונות להרות שכוללים מאות דקירות, בתי חולים, הורמונים, מצבי רוח משתנים, ups and downs, ענן של אי ודאות ובעיקר המון תקוות ואכזבות עד ההריון המיוחל.
שזה סוף סוף נקלט, זה היה להסתיר את ההריון מהסביבה עד לחודש החמישי בערך, מפחד שלא יצליח או מעין הרע חלילה שיגרום למשהו להשתבש בדרך, ובו זמנית להתפלל בלב שהכל יהיה בסדר.
זה לקרוא איך העובר מתפתח ברחם בכל שבוע ומה הוא אמור כבר לעשות או לשמוע, כמה אמור לשקול ואיך אמור להראות. זה לצלם את הבטן גדלה אחת לשבוע. זה לדבר אליו ולשיר לו ולהשמיע לו שירים שינעימו את זמנו ברחם.
זה להתחיל להתעניין ולקרוא על רשימת הדברים שצריך לקנות לילד או במה צריך להצטייד מחברים/משפחה ולהכין רשימה שמותאמת לכם... הספקתי רק להכין אותה כי מי מדבר בכלל על להספיק לקנות כשאת יולדת בהפתעה לפני הזמן ...
זה לקרוא על "אפס הפרדה" שמבוססת מחקרית, עד כמה זה חשוב לעשות השהייה של חיתוך חבל התבור לאחר הלידה, עד כמה זה חשוב לעשות עור לעור כבר בחדר הלידה וגם בזמן ההתאוששות, הן לילוד והן להחלמה מהירה יותר של האם מהלידה, ולהפחתת הסיכון לדכאון אחרי
לידה. לקרוא עד כמה עור לעור והנקה כבר בחדר הלידה עוזרים לחיבור הראשוני עם התינוק ולביסוס ההנקה לאחר מכן. זה להתחיל לברר באיזה בתי חולים זה מקובל ולקבוע סיורים בשני בתי חולים שאת שוקלת ללדת בהם, כדי לבדוק ולהשוות באיזה מהם מחלקת אפס ההפרדה יותר טובה והצוות יותר תומך בעניין ופחות מערים קשיים. זה לקבוע קורס הכנה ללידה לשבוע 32 באותו בית חולים שהחלטת שתלדי בו כי ההמלצות על מחלקת אפס ההפרדה שם היו הכי טובות.
זה להתקשר לקורס הכנת הלידה ולבקש לבטל אותו ואז כמענה על השאלה "מדוע?" של הפקידה את עונה שאת כבר לא צריכה אותו כי ילדת לפני חודש...
זה לפנטז על לידה טבעית בלי זירוזים או
אפידורל ומינימום התערבות במהלך הלידה. זה לא לקחת בחשבון בכלל שבלידות יש אפשרויות נוספות של קיסרי... או קיסרי חירום... או קיסרי בהול.. מי העלה זאת על הדעת בכלל? ולמה שזה יקרה לי? אצלי - שתמיד הכל מתוכנן לפרטי פרטים....
זה לאבד את התמימות ביום בהיר אחד, שעל פניו נראה כמו כל יום שגרתי. זה להבין שאין שליטה בחיים על שום דבר ואי אפשר לתכנן כל דבר ולא תמיד הכל יוצא כמו שאנחנו רוצים או חולמים. זה לא להצליח להכיל ולהפנים את הפער העצום בין המציאות האכזרית לפנטזיות ולחלומות שהיו לי עבור ההריון והלידה הזו ובכלל לחיים שלי כאמא טרייה. הפער הזה לא נתפס בעיני עד היום...
ב 14.11.2017 (שבוע 28) התעוררתי עם דימום קל והחלטתי לגשת למוקד
נשים לבדיקה, כעבור 4 שעות שבהן המתנתי בין הבדיקות השונות פינו אותי בבהילות באמבולנס למיון נשים עקב צירים, קיצור צוואר רחם ופתיחה. בדיעבד הבנתי שהיו לי צירים כבר משבועות מוקדמים מאד של ההריון (מחודש שלישי או רביעי) כי הרגשתי "בטן קשה" אך רופא הנשים שלי לא ייחס לזה חשיבות... במיון ישר חיברו אותי לעירויים והתחילו לתת סטרואידים ומגנזיום ואטוסיבן לווריד בניסיון לעצור את הצירים וזריקה אחת להבשלת ריאות של העובר (את השנייה שהייתי אמורה לקבל 24 שעות אחרי לא הספקתי לקבל לצערי). גם החתימו אותי מיד על טפסים לאישור של
ניתוח קיסרי וזימנו רופא מהפגייה שיסביר לי מה המשמעויות אם אני אלד בזמן הקרוב ושיעבירו את התינוק ישירות לפגייה. שמעתי אותו מדבר, אבל לא הקשבתי, לא האמנתי שזה יקרה... רותקתי למיטה מנוטרת עם
מוניטור ואסרו עלי לזוז. כמה שעות לאחר מכן ירדו לי המים. ועדיין הרופאה ניסתה לשדר לי אופטימיות ולהגיד שעדיין ניתן לסחוב את ההריון עוד כמה ימים או שבועות ושמי השפיר מתחדשים עם הזמן. אני בכלל לא קולטת את המצב ואת האפשרות שבאמת עוד כמה שעות ההריון שלי עלול להסתיים... אני בכלל לא קולטת שאני אמורה להישאר באשפוז בבית חולים עד הלידה, מתי שהיא לא תקרה. אני רק רוצה שהצירים יפסקו ולהשתחרר הביתה. מספר שעות אחרי ירידת המים (ובסה"כ 17 שעות מהרגע שאשפזו אותי) ביקשתי רשות לקום לשירותים ולהסתובב קצת בחדר כדי להזיז את השרירים הכואבים. הרופא התורן אישר לי מבלי לבדוק פתיחה. קמתי לשירותים, התפנתי וחזרתי לחדר. עשיתי כמה צעדים בחדר והופ הרגשתי משהו יוצא ממני. מסתבר שנשמט ממני חבל התבור... מצב נדיר ומסכן חיים לעובר שגם ככה היה במצג עכוז. תוך שניות, החדר התמלא בהמון אנשי צוות והטיסו אותי לקיסרי בהול כשהרופא שוכב עלי עם גופו ומנסה עם ידו למנוע מהעובר לצאת החוצה. אני חסרת אונים, בהלם של חיי, מבוהלת ומפוחדת, רועדת בכל הגוף ולא מפסיקה לבכות. 3 שעות לאחר מכן התעוררתי לבד בחדר התאוששות קר ומנוכר בלי משפחה מסביב ובלי לדעת מה קורה לילד. הפרדה טוטלית. ההפך הגמור מאפס הפרדה שחלמתי עליו. שלא לדבר כבר על עור לעור והנקה בחדר הלידה (זה כבר ממש מותרות)...
זה להתקשות לספר לעצמי ולאחרים ש"ילדתי" כי לא הרגשתי בכלל שילדתי. לא הייתי בלידה. לא הייתי שותפה לה בשום צורה. עברתי
ניתוח שנכפה עליי, ניתוח שלא היה בכלל באפשרויות שלי כשחשבתי על הלידה. העובר נמשך ממני החוצה על ידי המנתחים. הוצא ממני בטרם עת, לא בשל כשהסיכויים לרעתו ונקודת הפתיחה שהענקתי לו לחיים היא רחוקה מלהיות אופטימלית. עכשיו הוא שוכב בגפו באינקובטור, צריך להלחם על חייו. עוד רגשות אשם שמתווספות לסל רגשות האשמה שכל אמא באשר היא, מקבלת בהפכה לאמא.
זה לשנוא את הצלקת (הארוכה והמכוערת להחריד) שנשארה לך על הבטן ולהתקשות בכלל להסתכל ולגעת בה במשך חודשים ארוכים.
זה לפגוש את התינוק הפיצפון שלך בפגייה, 12 שעות לאחר הניתוח כשהוא שוכב באינקובטור שנראה עליו ענקי, חסר ישע, מחובר למיליון חוטים, עם עירויים בידיים וברגליים, משקפי חמצן ואני לא יכולה לנשום אותו, או להחזיק, לנחם, לחבק, ללטף. אני אומרת תינוק, אבל הוא דומה יותר לעובר עם עור דקיק ושקוף שרואים דרכו את כל הנימים וכל גופו בגודל כף ידי והזרועות בגודל האצבע שלי ...ככה נראה עובר ששוקל קילו וקצת שהם בעצם רק עור ועצמות. ככה זה כשעובר יוצא בטרם עת מהרחם בתחילת חודש שביעי... בזמן שהוא עוד אמור להישאר בבטן, לגדול ולשלש את משקל גופו.
זה אומר לא לישון כל הלילה מהכאבים הפיזיים של הקיסרי, שאליהם מתווסף הכאב הקשה מנשוא של ההפרדה מהתינוק שלך ומהפחד מהלא נודע והחוסר וודאות. זה לדעת איך החיים שלו התחילו ולא לדעת איך הסיפור הזה יסתיים. זה כל הזמן לקוות שהסוף שלכם יהיה סוף טוב. זה להתפלל שתיפלו בצד הטוב של הסטטיסטיקה. זה לא לישון במשך שנתיים למען האמת, מרגע הלידה ועד היום. זה לקבל את העובדה שהתינוק שלך מתקשה להירדם ולישון גם ביום וגם בלילה. מתעורר בין 3 פעמים בלילה טוב ל 10 פעמים בלילה רע מיום שחרורו הביתה... זה לנסות בכל כוחי להיות סבלנית ומכילה כשלא ישנת כבר שנתיים לילה אחד רצוף ולאכל את עצמך מרגשות אשם כשאת מאבדת את הסבלנות בפעם החמישית כשהוא מתעורר ומסרב לחזור לישון.
זה לשמוע בבוקר של יום למחרת הניתוח, את האחות שצועקת לנו לקחת את התינוקות שלנו מהתינוקייה להנקה. זה לבכות מחוסר הרגישות של האחות הזאת, שאפילו לא טרחה לבדוק שבאותו חדר שוכבת יולדת עם תינוק בפגייה. הלוואי ויכולתי לקחת את שלי ולהניק אותו ושהוא יהיה צמוד אליי בכל השהות בבית חולים כמו שחלמתי ושנשתחרר ביחד עוד כמה ימים הביתה כמו שאר הבנות במחלקה בשמחה ובששון. במקום זאת, הלכתי להדרכה להנקה שהתקיימה ב11 בבוקר וישבתי שם עם אמהות שאוחזות בתינוקות שלהן ומדריכים אותן איך לחבר את התינוק לשד. זה להרגיש אכולת קנאה. לא להבין למה זה קרה לך? זה לבקש מהמדריכה שבתום ההדרכה תשב איתך פרטנית ותדריך אותך איך לסחוט קולסטרום ולהתחיל לשאוב חלב עבור הפג שלך. זה להתחיל לסחוט ולשאוב יום למחרת הניתוח אפילו שכואב לך ולהמשיך גם כשהפטמה כבר סדוקה ומדממת.
זה להכניס את עצמך למצב של אוטומט. להדחיק רגשות וכאבים. לחשוב רק על טובתו של הקטן שלך שזקוק לך. זה להיכנס לשגרת שאיבות מתישה של כל שלוש שעות בחדר השאיבות במחלקה או בפגייה. זה להלחם על כל טיפה כי את יודעת כמה כל טיפה של חלב אם זה זהב עבור הפג שלך שאין לו מערכת חיסונית.
זה להשתחרר לאחר 5 ימים ממחלקת יולדות בידיים ריקות כשאת יודעת שאת צריכה להשאיר את הילד שלך לבד בפגייה בלי אמא שלו. ילד שהוא בעצם עדיין עובר שכל מה שהוא צריך זה את החום וההגנה של אמא שלו. זה קורע אותך לגזרים... הרגשה שלא ניתן לתאר במילים. שאני לא מאחלת לאף אחד להרגיש.
זה לחכות 6 ימים מהיום שנולד עד שיאשרו לך להחזיק אותו לשעה ולהיות הכי מאושרת בעולם. זה לחזור למחרת בבוקר ולגלות שבלילה חלה החמרה במצבו ושהרופאים לא יודעים מה יש לו- זה להיות הכי לא מאושרת שהיית בחיים שלך. זה להבין שהפגייה זה רכבת הרים מטורפת של רגשות וכל יום עומד בפני עצמו ולא מעיד על היום שיבוא למחרת. זה לאזן כל הזמן בין האופטימיות למציאות ולנסות לשמור על תקווה ואמונה בפג שלך ובאותו הנשימה לא לתלות תקוות גדולות מדי כי זה יכול להיגמר כל רגע. הרופאים יודעים שהוא חטף
זיהום בדם ולא יודעים בדיוק איזה. נותנים לו טיפול אנטיביוטי כללי במשך כמה ימים עד שמגלים בדיוק באיזה חיידק מדובר ועד שמתחילים לטפל בו ספציפית. זה להמשיך לשאוב כל שלוש שעות למרות שהכניסו אותו לצום של שבוע בגלל הזיהום בדם. זה לשאוב עבור המקפיא רק כדי לשמר את תפוקת החלב ליום שבו הוא ישוב בתקווה לקבל אותו. זה להאשים את עצמך שאולי הוא חטף את הזיהום דרך העור ממך בזמן שהחזקת אותו בקנגרו.
זה לרוץ כל בוקר לפגייה עם צידנית עם כוסות חלב האם ששאבת לו מהערב ועד הבוקר למחרת.
זה לרוץ אחרי הרופאים של הפגייה במסדרונות הפגייה כדי לדלות מהם פיסות מידע על מצבו וההתקדמות שלו.
זה לראות איך פותחים לו בנוכחותי עירוי בווריד (אחד מבין עשרות שפתחו לו כשלא הייתי בסביבה) ולשמוע אותו זועק, בצרחות חלושות, עם מעט הכוחות שנותרו בו, במשך דקות ארוכות שמרגישות כמו נצח, ולעמוד בצד ולבכות ולהרגיש חסרת אונים שאת לא יכולה לעשות כלום כדי להציל אותו מהעינוי הזה.
זה להגיע בוקר אחד ולגלות שגילחו לו בלילה צד אחד בראש ופתחו לו עירוי בווריד בראש, מה שגרם לווריד להתנפח כי לא הכניסו אותו טוב והאחיות לא שמו לב. זה לרוץ לדבר עם הרופא שיבוא לבדוק וייתן הנחיה לאחיות להוציא לו את זה.
זה לשבת שעות על גבי שעות, ימים על גבי ימים, מול האינקובטור שלו, על כיסא מברזל שלא מותאם בכלל לישיבה ממושכת ועל אחת כמה וכמה לא מתאים לאישה עם תפרים בבטן אחרי קיסרי בהול שמחזיקה את הפג שלה בקנגרו במשך שעה וחצי-שעתיים כמה פעמים ביום. זה להתנתק מהכאבים הפיזיים שלך אחרי הניתוח שרק מחמירים בישיבה הממושכת הזו, על כיסא העינויים הזה, ופשוט לפעול על אוטומט.
זה להעביר את "חופשת הלידה" בבתי חולים. זה לחכות בציפייה ליום השחרור ולייחל לו ובאותו העת לפחד מהשחרור הביתה כי הוא כבר לא יהיה מחובר למוניטור שמנתר את הנשימות שלו ואת ריכוז החמצן בדם ואת הדופק שלו, ואז איך אני אוכל לדעת אם הוא במצוקה חלילה?! כבר לא נהיה עטופים בטיפול של האחיות והרופאים 24/7. גם אחרי שחרורו הביתה, זה להמשיך לנסוע איתו לעשרות בדיקות ומעקבים של עיניים, שמיעה, התפתחות הילד, אורולוגיה, גסטרו, ריפוי בעיסוק, קלינאית, הפרעות אכילה, טיפול רגשי ולקינוח עוד 15 חיסוני RSV בנוסף לתוכנית החיסונים הרגילה של טיפת חלב.
חיסונים כואבים ושורפים במיוחד שרק לשמוע את הצרחות שלו אחריהן היו גומרות אותי. זה מעקבים שלא נגמרים עד היום. זה להלחם במערכת, להלחם על הזכויות של הילד שלך, ביורוקרטיה בלי סוף, ומאות טלפונים לקבלת אישורים לטופסי 17 כולל כתיבת ערעורים על בקשות שנדחו.
זה לקנות סל קל ועגלה רק בסופ"ש שלפני יום השחרור.
זה להיות אובססיביים להיגיינה וניקיון כדי להגן עליו מפני
זיהומים. זה לרחוץ את הידיים שלך עשרות פעמים ביום עם חומר חיטוי של הבית חולים (גם בתקופה של הפגייה וגם אחרי השחרור הביתה) במשך עוד חודשים ארוכים עד לרמה שכל הידיים שלך פצעים מדממים שייקח להם עוד חצי שנה להתרפא בעזרת קרמים טיפוליים.
זה לא לקבל אורחים אחרי הלידה בבית מחשש לזיהומים ומחלות. זה לא לחגוג את לידתו, לא לעשות מסיבת ברית, זה לא לקבל עזרה מאמא שלך ואחותך. זה לעשות הכלללל לבד על אדים של שינה עד שאת מרגישה שעוד רגע את קורסת. זה בעיקר להיות הרבה לבדדדד עם יצור קטן שזקוק לך ואת כל מה שיש לו והוא כל מה שיש לך באותם רגעים ואת מכריחה את עצמך לתפקד רק למענו.
זה להתנתק מהמשפחה והחברים כי אף אחד לא יכול להבין מה שעבר ועובר עליכם. קשה להסביר וגם למי יש זמן וסבלנות בכלל להתחיל להסביר? כשהשאלה הראשונה שלהם זה: "למה זה קרה?" כאילו שאני לא שואלת את זה את עצמי עד היום...והערה השנייה שלהם זה: "אבל עכשיו הוא בסדר, לא?" כאילו שברגע שמשתחררים הביתה אז את מקבלת תינוק רגיל והחיים שלך ממשיכים כרגיל וכאילו שאת יכולה לנבא עתידות ויכולה לדעת אם בעתיד הוא יהיה בסדר...
אוטיזם ושיתוק מוחין חלילה מגלים רק לקראת גיל שנה ולאחריו אז איך אני יכולה לדעת עכשיו ש"הכל כבר בסדר"?????
זה לגלות יומיים אחרי שהוא משתחרר הביתה שהילד פולט ומקיא 90% ממה שאוכל וכל האכלה שלו של 50 סיסי מבקבוק נמשכת שעה וחצי ובמהלך האכילה הוא משתנק ונחנק. זה להבין מהר מאד שהילד סובל מריפלוקס חמור כך שהאוכל שהוא אוכל עולה לו בגרון באופן תמידי. לא משנה אם הוא במצב שוכב או במאונך על הידיים. הילד סובל מצרבות ומכוויות בוושט בגלל זה ונמצא בחוסר מנוחה תמידי. הוא לא מצליח לישון יותר מ 20 דקות במהלך היום וכל
הרדמה שלו נמשכת שעה לפחות. זה לתת לתינוק ששוקל פחות מ 2.5 קילו, תרופה שכוללת אלכוהול שרושמים למבוגרים נגד צרבות, 3 פעמים ביום, במשך חודש וחצי. זה להאכיל במשך שעה וחצי עם הפסקות לגרבסים תקועים כל האכלה, 8 פעמים ביום ובלילה, כשבין לבין המשכתי לשאוב 4 פעמים ביום במשך חצי שעה כל שאיבה, כדי להמשיך לתת לו חלב אם ולשמר את תפוקת החלב. כל זה הותיר לי אולי 3 שעות במצטבר לישון בלילה, כשגם ב 3 שעות האלה ישנתי בכוננות כי הוא היה נחנק מהאוכל שעלה לו בגרון והייתי צריכה לזנק מהמיטה ולהרים אותו מהר. גם כשהוא כבר ישן זה היה לבדוק כל הזמן אם הוא נושם.
זה לחכות חודש אחרי השחרור עד שיגיע לקרוב ל 3 קילו כדי להתחיל בניסיונות להניק אותו כי שגרת השאיבות והאכלתו האיטית והמתישה מבקבוק ואז גם לעשות לבקבוקים שטיפה וסטריליזציה פשוט הייתה גומרת אותי פשוטו כמשמעו. זה להבין מיועצת הנקה שהיניקה שלו חלשה ולא יעילה ולהביא משקל הביתה ולשקול את הילד אחת ליומיים כדי לבדוק אם מה שהוא מצליח לינוק מספיק כדי שהוא יגדל. זה להיות כל הזמן אובססיבית סביב המשקל שלו. זה לאפשר לו לינוק כמה זמן שהוא רוצה וגם לישון על הציצי (למרות ההערות של הסביבה והמשפחה) גם אם זה אומר שהוא מחובר אלי במשך שעה וחצי כל פעם כי איך שהייתי מנתקת אותו הוא היה מתעורר, ובכל דרך אחרת לא היה מצליח להירדם. זה לגדל ילד על הידיים 90% משעות היממה במשך 9 חודשים לפחות בגלל הריפלוקס הארור הזה. זה לגלות שלילד יש הפרעות אכילה ולהעביר את כל היום בניסיונות האכלה שלו (עד היום, אם כי המצב משתפר עם הזמן). זה להבין אחרי אבחון, שהפרעות האכילה שלו נובעות מקשיי לעיסה וקושי בהזזת הלשון שמשפיעים גם על עיכוב בהתפתחות השפתית. זה להבין מרופאת ההתפתחות והקלינאית תקשורת שלילד יש דיספרקסיה ושהוא יתחיל לדבר בגיל מאוחר, במקרה הטוב אחרי גיל 3, במקרה הרע לקראת גיל 6. זה להבין שהנה אני שוב אמורים להתחיל ללמוד איך להתמודד עם האתגרים והתסכולים שילוו אותי בשנים הקרובות כי לילד קשה להביע את עצמו שפתית ומין הסתם שזה ישפיע עליו רגשית וחברתית.
זה המון טיפולים ותרגילי פיזיותרפיה שעשיתי איתו בבית. זה להלחם על כל הרמת ראש שלו בשכיבה על הבטן, על כל גלגול, על התחלה של זחילה, עמידה, הליכה. הכל בא בעבודה קשה ושום דבר לא היה ברור מאליו. זה להודות ולשמוח על כל התקדמות ולהתמלא בגאווה ובהשתאות על כל צעד.
זה לגלות חודש אחרי השחרור מהפגייה שאי אפשר לעשות לו ברית רגילה כי הוא סובל מבצקת במפשעה ובאשכים וכי יש לו בנוסף לזה תסביב של הפין שיצריך ניתוח בעוד שנה לפחות. זה לעשות לילד שלך ניתוח בגיל שנה וחצי בהרדמה מלאה לסגירת הבקע (מה שגורם לנוזלים לעבור למפשעה) וניתוח לתיקון התסביב בפין, יחד עם ברית כירורגית. זה לראות את הילד שלך מורדם. זה לחוש את כל תחושות הפחד והחרדה שליוו אותי שנה וחצי לפני ,שוב פעם מההתחלה. זה להיות שם בשבילו, לנחם ולהרגיע כשכואב לו ושורף לו, כל פעם שהוא מטיל את מימיו במשך חודש עד שהאזור מתרפא ומחלים באטיות. זה לרצות לעבור את הניתוח בשבילו רק שלא יצטרך לעבור שוב את כל הסבל הזה. כמה תינוק קטן כבר יכול לסבול? כמה?!
זה לשאוב במשך חודשיים וחצי. זה להלחם על ההנקה בשיניים ולא לוותר על אף הכאבים, הסתימות החוזרות ונשנות שכואבות לך למות, הסדקים, הפצעים, הפיטריה על הפטמות שלי ועל הלשון שלו, על אף הדלקת שהייתה לי בשד, גם כשכבר נשארו רק הנקות לילה אחרי גיל שנה ושגרמה לי לרצות להפסיק כבר להניק ולגמור עם כל הסבל הזה. בהתחלה זה היה להמשיך עם ההנקה רק עד לניתוח המיועד כדי שיהיה לי במה לנחם אותו כשכואב. אחרי זה המשכתי כדי שיהיה לי איך לשכך בלילות את כאבי השיניים שבוקעות. המשכתי כי זה עזר לנו בהסתגלות לגן שלו בגיל שנה ו 9 חודשים כשלראשונה נשאר בלעדי, ועכשיו זה להמשיך להניק כי הוא פשוט רוצה, מסרב להיגמל ומתפנק מזה. זה להיות גאה בעצמי שהצלחתי לסנן את רעשי הרקע ולמרות כל הקושי ושזה לא בא לי בקלות וטבעיות, אני ממשיכה להניק ולהעניק עד עכשיו- גיל שנתיים.
זה לגלות שכל העירויים שפתחו לו מדי יום בידיים וברגליים בפגייה, הותירו
צלקות בולטות על גופו העדין, שמזכירות לי כל יום מה הוא עבר ושהוא תמיד יהיה הגיבור הקטן שלי. בכל גיל. גם כשיהיה אב לילדים.
זה לא לדעת איך עונים על שאלה פשוטה כביכול של "בן כמה הוא?" לרוב אני פשוט אומרת את הגיל המתוקן לפי התאריך שהיה אמור להיוולד, ולא לפי היום שנולד בו באמת, כדי להימנע מהערות שתמיד באות אחרי של "איזה קטן הוא נראה" ו- "למה הוא עדיין לא עושה X,Y,Z?" ואז אני צריכה להתחיל להסביר הסברים לאנשים שמילא לא מבינים בזה כלום ושואלים רק לצורך השאלה...
זה כל הזמן לתחקר מדוע זה קרה, למה הגוף בגד בך ואיך יכולתי למנוע את זה. בטוח הייתי יכולה לעשות משהו אחרת כדי שזה לא יקרה.
זה לפחד רק מהמחשבה להיכנס להריון שני מהפחד מלידה מוקדמת נוספת ולעבור את כל זה שוב, כי מי שילדה לפני הזמן פעם אחת- הסיכויים שלה ללדת שוב לפני הזמן גבוהים הרבה יותר. זה לדעת שההריון הבא שלך יהיה
הריון בסיכון גבוה כבר מראשיתו. זה לדעת שתצטרכי לעשות בדיקות לפני הכניסה להריון כדי לנסות לברר מה גרם לזה, להזריק לעצמך מדי יום, משבוע מוקדם מאד, זריקות למניעת התקצרות
צוואר הרחם, ולהתאשפז במחלקה להריון בסיכון בכל מקרה של חשש ללידה.
זה לדעת ממקרים אחרים של הורים לפגים שיכל להיות הרבה הרבה יותר גרוע. זה להודות כל יום על הילד שיש לך. שיצאנו בידיים מלאות מהפגייה. זה להודות כל יום שהילד בריא וחכם, מתפתח בקצב שלו, אומנם עם עיכובים ועבודה קשה ועם טיפולים ומעקבים, אבל בגדול הוא בריא ועם הזמן הוא ידביק את הפער. זה להודות שיצאנו יחסית די בזול מכל הסיפור הזה. זה לדעת שזה ימשיך ללוות אותנו בשנים הקרובות ולהתאזר בהמון בסבלנות. זה ללמוד סבלנות.
זה ללמוד שמה שלא הורג מחשל, אם כי משאיר לא מעט צלקות וטראומות. זה לקבל מהילד שלך שיעור באיך נאחזים בחיים כנגד כל הסיכויים. לקבל ממנו שיעור בלהיות סבלנית ולחיות את ההווה ולהעריך כל דבר כי באמת שום דבר שקשור לילדים לא מובן מאליו- לא היכולת להיכנס להריון, לא להחזיק
הריון עד סופו, לא העובדה שיוצאים מבית החולים בידיים מלאות ולא שיש לך ילד בריא.
זה ללמוד לאהוב באמת על אף כל הקושי ואולי אף בזכותו.
זה להבין שהפגים האלה הם הגיבורים הכי גדולים, גדולים מהחיים, הם ניסים מהלכים!
יומהולדת שמח חיים של אמא:)