על רופאים, רפואה, אחריות משפטית ותביעות רשלנות רפואית

המבחן המשפטי להטלת אחריות בגין ביצוע טעות רפואית

התפיסה המנחה את מערכת המשפט הנה, שלא כל טעות מהווה רשלנות וקיים טווח מסוים של שגיאות לגיטימיות. לצורך עמידה על מהות הטעות מפעיל בית המשפט מבחן מרובע: קיום חובת זהירות של הרופא כלפי המטופל, הפרת החובה, גרם נזק וקשר סיבתי בין הנזק שנגרם לבין הפרת החובה.

עמידה בתנאים אלה מוכיחה קיום רשלנות רפואית ותוביל להטלת אחריות. קיראו בהרחבה על: הפרת חובת הזהירות

פרקטיקה של הגשת תביעות רשלנות רפואית בפועל

בשנים האחרונות הולכת ומתרחבת המגמה של הגשת תביעות רשלנות רפואית. לצורך התגוננות מפני התנהלות זו, שהפכה אמצעי מקובל בקרב מטופלים, שניזוקו מהליך הרפואי או אינם מרוצים מתוצאותיו, מבוטחים רופאים בפוליסות ביטוח אחריות מקצועית ובביטוח מפני תביעות רשלנות רפואית.

מנגד, במטרה לצמצם את היקף תביעות הרשלנות ברפואה הציבורית, הוקשחו החקיקה והתקנות בתחום. כיום, לאדם, שניזוק עקב רשלנות רפואית ומבקש להגיש תביעה מומלץ שלא לפעול בגפו אלא לפנות לקבלת יעוץ משפטי מטעם עורך דין, הבקיא בתחום ובמורכבותו.

תוצרי הלוואי של הטלת אחריות מוחלטת על רופאים

השתת אחריות מוחלטת בגין ביצוע טעויות רפואיות עשויה לבסס מספר תופעות בלתי רצויות: ראשית, התפתחות רפואה מתגוננת - פעולות אבחוניות או טיפוליות, הננקטות למניעה עתידית של הגשת תביעות בעילת רשלנות רפואית.

תופעה זו גורמת לחוסר העזה לנסות הליכים רפואיים מתקדמים, שיטות טיפול ותכשירים תרופתיים חדשים ולקפיאת המערכת הרפואית על שמריה. 

מימד אחר הינו העצמת "קשר השתיקה" בין הרופאים - מדיניות של טיוח, העלמת עין וחוסר שיתוף פעולה עם הגשת חוות דעת נגד קולגה לענף שהתרשל. הדבר מוביל להותרת תביעות רשלנות מחוץ לכותלי בית המשפט, המשך התנהלות רשלנית, אי עשיית צדק ופגיעה באמון הציבור.

עוד בנושא: היבטים משפטיים בחייו המקצועיים של רופא

ההגנה הניתנת לרופאים מפני תביעות משפטיות

אל מול חשיבות השמירה על הערך של התנהלות נטולת טעויות בתחום הרפואה, ניצבת ההכרה בכך, שרופא הוא לפני הכל אדם, המועד לביצוע משגים. לקויות בהבנת הנסיבות עשויות להוביל לדיאגנוזה רפואית שגויה ובעקבות כך להפעלת שיקול דעת לקוי ולקבלת החלטות מוטעות.

נוכח האמור, קיימים סייגים להחלת חובת הזהירות על רופאים בתחומי ההתמחות השונים: ראשית, מבחן הרופא הסביר תחום לפעולות, שמתקבל על הדעת לדרוש מהרופא לנקוט בהן, על פי הידע המקצועי המעודכן והרלוונטי באותה תקופה.

בהתאם, לא מצופה מרופא ליישם פרקטיקות וחידושים, שלא היו בידיעתו בעת האירוע. נדרשת הוכחת התבססות על ניסיון והפעלת שיקול דעת סביר, כשאחריות תוטל במקרי סיכון בר צפיות ולא בגין כל סיבוך נדיר.

בנוסף, ניתן כר נרחב יחסית לניסוי תכשירים רפואיים חדשים ובחירה בשיטות רפואיות מתקדמות, לצורך פיתוח תחומי הרפואה השונים.

פרט לכך קיימת הגנת אשם תורם של המטופל לקרות הנזק, המפחיתה משיעור חבות הרופא וממידת האחריות, המוטלת עליו ומצמצמת את שיעור הפיצויים, שייגזרו עליו. 

במקביל, מתבצעים מהלכים לשיפור וטיוב המערכת הרפואית, תוך פיתוח התחום של ניהול סיכונים ברפואה, במטרה למסד מנגנוני בקרה למניעת טעויות והפחתת נזקים.

קראו בהרחבה: חלוקת האחריות בין המעורבים במקרה של טיפול רפואי כושל