דחיית תביעת רשלנות רפואית לאחר ניתוח הגדלת חזה

פסק דין של בית משפט השלום בחיפה ת"א 16981-07 גבאי נ' שורש שירותי בריאות (רשת ארצית-1984) ואח' - דחיית תביעת רשלנות רפואית שהוגשה לאחר שהתובעת עברה ניתוח הגדלת חזה שכשל.

בפני כב' הנשיא אהוד רקם -

תובעת רוית גבאי ע"י ב"כ עו"ד מ. הפלר

נגד

נתבעים   

1.שורש שירותי בריאות (רשת ארצית-1984)

2.שורש שירותי בריאות (ראשון לציון)

3.אריאל תאגיד לרפואה ואסתטיקה בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד א. ללקין

4.אברהם ריגלר

ע"י ב"כ עו"ד הוד, סוקול

5.לוכסמבורג תרופות בע"מ

ספרות:

א' כרמי, בריאות ומשפט (2003)

פסק דין

1. על פי הנטען בכתב התביעה, התובעת ילידת 1973, לטענתה אחות מעשית או סיעודית במקצועה, עברה ב 02/12/2003 ניתוח להגדלת שדיים (להלן – הניתוח). הניתוח בוצע על ידי נתבע 4 - ד"ר אברהם ריגלר, מומחה בכירורגיה כללית (להלן - הנתבע), במרפאה שהיתה בבעלות נתבעת 3 (להלן גם – מרפאות אריאל). בעת הניתוח הוכנסו לשדיה של הנתבעת שתלים בנפח cc365 מתוצרת חברת MCGHAN, אשר יובאו לארץ על ידי נתבעת 5. התובעת טוענת כי בשל רשלנות רפואית של הנתבע בכל הקשור לניתוח נגרמו לה נזקי גוף.

2. נגד נתבעת 3 ניתן צו פירוק זמני וההליכים נגדה עוכבו, על פי החלטת כב' הרשמת ספרא ברנע מיום 21/10/07.

ביום 01/04/08 ניתן בהסכמה, פסק דין חלקי המורה על מחיקת התביעה כנגד נתבעת 5.

התובעת טענה כי נתבעות 1 ו-2, רכשו את נתבעת 3 על זכויותיה וחובותיה במסגרת הליכי הפירוק נגדה, ועל כן אחראיות לפיצוי התובעת בגין נזקיה הנטענים.

ביום 25/05/08 ניתן בהסכמה (למעט המחלוקת לעניין הוצאות), פסק דין חלקי המורה על מחיקת התביעה כנגד נתבעות 1 ו-2.

3. לטענת התובעת, לא ניתן לה, טרם ביצוע הניתוח, הסבר מלא על מהות ההליך הניתוחי והסיכונים הכרוכים בו (לטענתה נאמר לה כי מדובר בניתוח פשוט עם סיכויי הצלחה מלאים).

התובעת טוענת כי עקב רשלנותו של הנתבע, נגרם נזק לשד שמאל שלה – מיד לאחר הניתוח התפתחו כאבים והליך דלקתי (הכולל "פריצה וחשיפה של משתל הסיליקון דרך הצלקת הניתוחית"), שבסופו נדרש ניתוח נוסף להוצאת השתל בבית החולים הלל יפה (אושפזה ל 4 ימים מיום 28/02/05).

לטענת התובעת, במשך כל התקופה עד להוצאת השתל (שנה ו-3 חודשים), סבלה מכאבים, אך פניותיה לנתבעת 3 ולנתבע לא נענו.

לגרסת התובעת, הנתבע התרשל, בין היתר, בכך שהכניס לשדיה שתלי סיליקון גדולים מידי (גרמו ללחץ ומתיחה של רקמת העור ולחשיפת השתל), ולא קיים מעקב רפואי לאחר הניתוח (לגרסתה הנתבע לא פגש אותה ולו פעם אחת לאחר הניתוח וייתכן כי מעקב מסודר היה מוביל לטיפול רפואי אשר היה מונע את הצורך בהוצאת השתל).

לטענת התובעת, מיום הוצאת השתל בשד השמאלי (28/02/05) ועד ליום 07/10/07, בו עברה ניתוח נוסף (ניתוח מתקן בו הוצא גם השתל מהשד הימני והושמו בשדיה שני שתלים חדשים; להלן גם – הניתוח המתקן), היא נמצאה במצב בו נותר רק שתל אחד בשד הימני, ואילו בשד השמאלי נאלצה להשתמש בספוגים כדי לשוות מראה אסתטי לגופה ולהעלים את העיוות שנוצר כתוצאה מהוצאת השתל.

התובעת טוענת כי פנתה למפרק אשר מונה לנתבעת 3 במטרה לקבל את הרשומות הרפואיות בעניינה, והוא הפנה אותה למרפאה בה בוצע הניתוח (התכתובות בין הצדדים צורפו לכתב התביעה). לגרסתה, במענה לפנייתה נאמר לה כי תיקה הרפואי אבד. בסיכומיה טענה התובעת כי כתוצאה מאובדן הרשומות הרפואיות, נגרם לה נזק ראייתי אותו יש לזקוף לחובת הנתבע.

טענה נוספת של התובעת היא, כי הניתוח בוצע על ידי רופא שבהכשרתו הינו מומחה לכירורגיה כללית ולא מומחה לכירורגיה פלסטית כפי שנאמר לה על ידי נציגי נתבעת 3.

כתמיכה לטענותיה בעניין רשלנות הנתבע, צירפה התובעת חוות דעת רפואית מיום 08/12/08, של ד"ר טופז, מומחה בכירורגיה פלסטית (להלן - מומחה התובעת). מומחה התובעת קבע לתובעת נכויות זמניות שונות (מיום ביצוע הניתוח ועד לביצוע הניתוח המתקן), ונכות צמיתה בשיעור של 10% מיום ביצוע הניתוח המתקן.

4. הנתבע טוען כי טרם ביצוע הניתוח ניתן לתובעת הסבר מלא ומקיף על ההליך הרפואי וכן אודות הסיכויים להצלחתו והסיכונים הטמונים בו.

אשר לרשלנות הנטענת - הנתבע טוען כי פעל במיומנות ובהתאם לסטנדרט רפואי סביר. לטענתו, בשים לב לחלוף הזמן בין מועד ביצוע הניתוח לתחילת ההליך הדלקתי שהתפתח ושבסופו הוצא השתל משדה השמאלי של התובעת (למעלה משנה), לא ייתכן כי הנזק שנגרם לתובעת הינו כתוצאה מרשלנות בביצוע הניתוח או אפילו כתוצאה מסיבוך מוכר המהווה חלק מהסיכון הטמון בניתוחים מסוג זה. לגרסתו, סביר להניח כי הנזק נגרם עקב טראומה או לחץ כלשהו על השד השמאלי, ואינו תוצאה של רשלנות מצדו בעת ביצוע הניתוח.

עוד טען הנתבע, כי הכאבים המתוארים על ידי התובעת בתקופה שלאחר הניתוח הינם תופעה שכיחה שאינה מעידה על תקלה כלשהי בביצוע הניתוח עצמו (כאבים במשך עד 3 חודשים הינם תופעת לוואי שכיחה ומוכרת בניתוח מסוג זה), ובכל מקרה לא הוכח כי התובעת סבלה מכאבים לאורך כל התקופה שלאחר ביצוע הניתוח ועד להוצאת השתל.

הנתבע טוען בנוסף, כי טענות התובעת לעניין גודל השתלים לא נזכרו כלל בחוות דעת המומחה מטעמה, ועל כן מהווים הרחבת חזית אסורה ודינם להידחות. לגופו של עניין טוען הנתבע, כי גודל השתלים שהושמו בשדיה של התובעת הינו סביר.

לעניין הרשומות הרפואיים, הנתבע טוען כי בתוקף היותו שכיר בנתבעת 3 בתקופה הרלוונטית, האחריות לשמירת הרשומות הרפואיות מוטלת על נתבעת 3 (המוסד הרפואי), ועל כן אין לזקוף לחובתו את העובדה שהרשומות הרפואיות בעניינה של התובעת אבדו.

לעניין הטענות בדבר מעקב רפואי לקוי, הנתבע טוען כי אינו זוכר את התובעת והטיפול בה, אך גם על פי גרסתה שלה, בכל פעם שהתלוננה על כאבים הופנתה לרופאים מטעם נתבעת 3 ונבדקה על ידם. הנתבע טוען כי בכל מקרה עזב את עבודתו בנתבעת 3 בחודש 09/04, כחמישה חודשים לפחות לפני הופעת הכיב בצלקת הניתוחית.

לגרסתו, לאחר הופעת הכיב בצלקת הניתוחית ופניית התובעת לנתבעת 3, עובדת נתבעת 3 (זיוה חכם), פנתה אליו והוא הודיע דרכה לתובעת כי הוא מוכן לנתח את התובעת שוב בתנאי שתישא בתשלום עבור שימוש בחדר ניתוח, אולם התובעת סירבה וביכרה לעבור את הניתוח בבית החולים הלל יפה.

לתמיכה בטענותיו צירף הנתבע חוות דעת רפואית מיום 21/06/09, שנערכה ע"י ד"ר גולן, מומחה בכירורגיה פלסטית (להלן - מומחה הנתבע). מומחה הנתבע קבע לתובעת נכויות זמניות שונות (מהתקופה שתחילתה כחודש לפני הניתוח להוצאת השתל משד שמאל ועד ליום ביצוע הניתוח המתקן), וכי לא נותרה לתובעת נכות צמיתה.

5. בישיבת  21/10/09 הגיעו ב"כ הצדדים להסכמות כדלקמן:

התובעת זנחה טענותיה לעניין נזק ונכות בתחום הנפשי כתוצאה מהניתוח (פועל יוצא של הסכמה זו – הוצאת חוות דעת המומחה בתחום הנפשי מטעם התובעת מהתיק; ראה גם הודעת התובעת מיום 09/09/09 והחלטתי מיום 13/09/09). בנוסף, חוות הדעת המשלימה של מומחה התובעת הוצאה מהתיק.

6. בפניי נשמעו עדויות התובעת, הנתבע, זיוה חכם (עובדת נתבעת 3 בתקופה הרלוונטית) והמומחים הרפואיים מטעם הצדדים.

7. הרשומות הרפואיות

7.1. אין מחלוקת בין הצדדים כי לבד מהרשומה הרפואית מיום הניתוח עצמו, יתר הרשומות הרפואיות מנתבעת 3 הנוגעות לטיפול בתובעת לא אותרו, ולא צלחו הניסיונות שנעשו על ידי הצדדים לאתרן.

התובעת טענה בסיכומיה, כי את המחדל באובדן הרשומות והנזק הראייתי שנגרם לה בשל כך בהוכחת תביעתה יש לזקוף לחובת הנתבע (בין היתר באמצעות העברת נטל ההוכחה בדבר אי ההתרשלות לשכמו).

7.2. בפסיקה נקבע, כי מקום בו היה על הרופא לבצע רישום נאות וזה לא נעשה, או שהרישום אבד ואיננו, מבלי שניתן למחדל זה הסבר מניח את הדעת, יועבר נטל ההוכחה בדבר העובדות השנויות במחלוקת שיכלו להתברר מתוך הרישום, בהתאם לנסיבות, אל הרופא או המוסד הרפואי הנתבע (ע"א 58/82 קנטור נ' ד"ר מוסייב, פ"ד לט(3) 253, עמ' 260; ע"א 8151/98 ביאטריס שטרנברג נ' ד"ר אהרון צ'צ'יק, פ"ד נו(1) 539, עמ' 553 - 552). על פי מתחם התפרסותו של החסר הראייתי, נגזר היקפו של הנטל המועבר (עניין שטרנברג, שם).

טענת התובעת לפיה יש לזקוף לחובת הנתבע את המחדל באובדן הרשומות והנזק הראייתי שנגרם לה בשל כך בהוכחת תביעתה עלתה לראשונה בסיכומי התובעת. בכתב התביעה הועלתה טענה זו כנגד נתבעים 1-3 בלבד (ראה סעיפים 29-30 ו-52-53 לכתב התביעה). התובעת לא עתרה בבקשה לתיקון כתבי טענותיה לאחר מתן פסקי הדין החלקיים, שתוצאתם היתה מחיקת התביעה כנגד יתר הנתבעים, ועל כן טענה זו מהווה הרחבת חזית אסורה ודינה להידחות.

ואולם יש לדחות טענה זו גם לגופה –

בניגוד לנטען בכתב התביעה (בסעיף 32), התובעת טענה בסיכומיה כי הנתבע לא עבד במעמד של עובד שכיר במרפאות אריאל (טענה כי מעמדו היה כשל "קבלן שירותים"). דין הטענה להידחות. זו טענה שנטענה לראשונה בסיכומי התובעת ועל כן מדובר בהרחבת חזית אסורה. בנוסף, על פי העדויות בתיק (עדות הנתבע וזיוה חכם), הנתבע עבד כשכיר בנתבעת תמורת משכורת חודשית (לעניין מעמדם של רופאי מרפאות אריאל כעובדים שכירים בתקופה הרלוונטית ראה גם - עב' (אזורי ת"א) 3214/07 ד"ר אבני ירון - אריאל תאגיד לרפואה ואסתטיקה בע"מ, תק-עב 2009(1), 4649 (2009)).

על פי סעיף 17(ב) לחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996 (להלן – החוק), החובה לניהול הרשומות במוסד רפואי ושמירתן, מוטלת על מנהל המוסד ולא על הרופא. אי קיום הוראות הסעיף מהווה אף עבירה פלילית (סעיף 28 לחוק). נוכח האמור לעיל, אין מקום בענייננו לזקוף את המחדל של אי הצגת הרשומות הרפואיות לחובתו של הנתבע, ואין להורות על העברת נטל ההוכחה אליו (ראה לעניין זה בנוסף ב: סעיפים 29 ו 34(10) לפקודת בריאות העם, 1940; תקנה 3(ד) לתקנות בריאות העם (שמירת רשומות), תשל"ז-1976; פרופסור אמנון כרמי, בריאות ומשפט, 2003 בעמ' 825; ד"ר עדי אזר – ד"ר אילנה נירנברג, רשלנות רפואית, מהדורה שניה, תש"ס, בעמ' 84).

במאמר מוסגר יצוין, כי הטענה לנזק ראייתי אפשר שהיתה מתקבלת אם התביעה היתה מוגשת כנגד בעלי דין נוספים כמו מנהל המוסד (כהגדרתו על פי החוק) ומבטחת נתבעת 3 בתקופה הרלוונטית.

8. בנוסף יש לדחות את טענת התובעת, לפיה ביחסים בין התובעת לנתבע חל הכלל של ה"דבר מדבר בעדו", על פי סעיף 41 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש).

טענה זו נטענה בעלמא וללא ביסוס בכתב התביעה ואף נזנחה בסיכומי התובעת. בכל מקרה לא ניתן לקבוע בענייננו כי מתקיים התנאי השלישי והמצטבר להפעלת הכלל, לפיו נסיבות אירוע המקרה שגרם לנזק מתיישבות יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה.

על פי ההלכה הנוהגת, מטופל אינו יכול להסתמך על כלל זה אם קיימת סיבה אפשרית לפגיעה ולנזק שנגרם בעקבותיה, שאינה נובעת מרשלנות הרופא המטפל (ראה לעניין זה - פרופסור אמנון כרמי, בריאות ומשפט, 2003 בעמ' 224 ואילך והאסמכתאות המפורטות שם).

בענייננו, כאשר קיימת אפשרות שהנזק לתובעת נגרם עקב טראומה או לחץ כלשהו על השד השמאלי, סמוך לפני הופעת הכיב אשר גרם לפתיחת הצלקת הניתוחית, ואינו תוצאה של רשלנות מצדו של הנתבע בעת ביצוע הניתוח (גם מומחה התובעת מסכים כי טענת הנתבע והמומחה מטעמו בעניין זה אפשרית מבחינה רפואית; ראה להלן), יש לקבוע כי התנאי השלישי להחלת הכלל אינו מתקיים.

במצב דברים זה, ומשלא התקיימו כל התנאים הנדרשים לצורך החלת הכלל, אני קובע כי בנסיבות אין נטל השכנוע עובר אל הנתבע להראות שלא היתה רשלנות מצדו.

9. הסכמה מדעת

9.1. לטענת התובעת, לא ניתן לה, טרם ביצוע הניתוח, הסבר על מהות ההליך הניתוחי והסיכונים הכרוכים בו. לטענתה, באי מתן ההסבר האמור לא ניתנה הסכמתה מדעת לביצוע הניתוח, ומחדלו זה של הנתבע אף מקיים את יסודות עוולת התקיפה ומהווה פגיעה באוטונומיה.

בהקשר זה יצוין, כי טופס ההסכמה לניתוח לא נמצא בתיק (ככל הנראה היה חלק מהרשומה הרפואית הכוללת בעניינה של התובעת), אולם על פי האמור בסעיף 39 לסיכומיה התובעת, אין מחלוקת כי התובעת אכן חתמה על טופס ההסכמה.

9.2. כדי שמטופל יוכל לתת הסכמתו לטיפול המוצע לו, יש לספק לו מידע הולם על מצבו, מהות הטיפול, הסיכויים והסיכונים הטמונים בו והאלטרנטיבות הטיפוליות הקיימות.

חתימת מטופל על טופס ההסכמה להרדמה ולניתוח, אינה ראיה ודאית לכך שאמנם ניתנה הסכמה מדעת, אלא אם חתימתו לוותה במתן הסבר כאמור על ידי הרופא המטפל (ראה - ע"א 323/89 קוהרי נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(2) 143).

אשר לניתוחים אלקטיביים - ההסבר הנדרש לקבלת הסכמה מדעת לצורך ניתוח אלקטיבי, שאף בלעדיו ניתן לנהל אורח חיים רגיל, נכלל ברף העליון של חובת הגילוי, והוא כולל, בנוסף להתייחסות לסיכויי ההצלחה, גם מתן אזהרה מפני הסיבוכים האפשריים (ע"א 6153/97 יובל שטנדל נ' פרופ' יעקב שדה, פ"ד נו(4), 746).

9.3. לגרסת הנתבע, הוא אמנם לא זכר את המקרה הספציפי של התובעת ואת הטיפול בה, אולם הוא נוהג לתת הסבר לכל המטופלים לפני מתן הטיפול הרפואי, ומעולם לא הבטיח למנותח כי סיכויי ההצלחה הם מלאים (סעיפים 9-11 לתצהיר הנתבע ועדותו בעמ' 30 לפרוטוקול ישיבת  13/01/10).

בניגוד לנטען על ידי התובעת בסיכומיה, בעדותה בפניי הודתה התובעת כי הנתבע לא אמר לה כי מדובר בניתוח עם סיכויי הצלחה של "100%", אלא כי מדובר ב"סיכויים טובים" להצלחה. עוד טענה כי הוסבר לה על ההליך הניתוחי (כולל סיכויי דחייה של השתל בנסיבות מסוימות, סיכוני ההרדמה ועוד), וכי טרם ביצוע הניתוח ערכה בעצמה (לטענתה היא אחות מעשית או סיעודית בהכשרתה) בירור על מהות ההליך (עדותה של התובעת בעמ' 18 ו-20 ואילך לפרוטוקול ישיבת  13/01/10).

נוכח הסתירות בגרסאות התובעת בעניין זה והאמור בעדותה בפניי, שוכנעתי להעדיף את גרסת הנתבע ולקבוע כי ניתן לתובעת הסבר מספק בדבר מהות ההליך הניתוחי והסיכונים הכרוכים בו.

בנוסף, הקשר הסיבתי הנדרש בסוגיית ההסכמה מדעת הוא הקשר בין אי גילוי המידע המלא ואי קבלת ההסכמה מדעת לבין ההחלטה על הסכמה לטיפול. על המטופל להוכיח כי אילו היה מקבל את המידע המלא היה נמנע מן הטיפול (ע"א 4384/90 שמעון ואתורי ואח' נ' בית החולים לניאדו ואח', פ"ד נא(2) 173; ד"ר עדי אזר - ד"ר אילנה נירנברג, רשלנות רפואית, מהדורה שנייה, תש"ס, בעמ' 250).

אי לכך, גם אם טעיתי בקביעתי כי לתובעת נמסר הסבר מלא על ידי הנתבע, ובמידה שלא נמסר לה הסבר כאמור - נוכח עדותה של התובעת, לפיה בכל מקרה היתה עוברת את הניתוח, שוכנעתי, כי גם אם היה נמסר לתובעת הסבר מלא על הסיכונים הכרוכים בניתוח הגדלת שדיים, היא היתה בוחרת בכל מקרה לעבור את הניתוח.

גם העובדה כי בניתוח המתקן הושתלו לה לבקשתה שתלים בנפח גדול מזה שהושתלו לה בניתוח נשוא התביעה – תומכת בקביעה שהיתה בוחרת בכל מקרה לעבור את הניתוח.

10.  האחריות

10.1.  על פי סיכומי ב"כ הצדדים אין מחלוקת בדבר קיומה של חובת זהירות, מושגית וקונקרטית, של הנתבע כלפי התובעת. הגישה המקובלת היא, כי מרגע שרופא החל במתן טיפול רפואי, קמה מצידו חובת זהירות קונקרטית כלפי המטופל (ראה לדוגמה - ע"א 4025/91 צבי נ' ד"ר קרול, פ"ד נ(3) 784).

אמת המידה לבחינת הרשלנות תהיה זו של הרופא הסביר בנסיבות המקרה (בעת ההפרה הנטענת ולא בחכמה שלאחר מעשה). החלטותיו ופעולותיו של הרופא צריכות להיות מבוססות על שיקולים סבירים וברמה המקובלת. היינו, על הרופא לבסס החלטותיו על הידע העדכני הנתמך בספרות מקצועית, בניסיון קודם, והכול בהתאם לנורמות רפואיות מקובלות באותה עת (ע"א 323/89 קוהרי נ' מ"י, פ"ד מ"ה(2) 142).

10.2.  התובעת טענה (בין היתר, גם בחוות דעת הרפואית מטעמה), כי הנתבע הינו בעל תואר מומחה בכירורגיה כללית ולא בכירורגיה פלסטית. לגרסתה, עובדה זו כשלעצמה יש בה כדי להצביע על רשלנות הנתבע בביצוע הניתוח.

טענה זו נדחית – על פי נספח א' שצורף לתצהיר הנתבע, לתובע ניתן אישור משרד הבריאות לערוך ניתוחים בתחום הכירורגיה הפלסטית, ורק החל משנת 2006 (יותר משנתיים לאחר הניתוח אותו עברה התובעת), עקב הנחיות חדשות של משרד הבריאות, הוא נדרש להודיע למנותחים טרם ביצוע הניתוח כי הוא כירורג כללי בהכשרתו ולהחתימם על טופס הסכמה לכך.

בנוסף, בכל מקרה הנתבע כרופא בעל הכשרה של מומחה בכירורגיה כללית המבצע ניתוחים פלסטיים, מחויב בסטנדרט הזהירות המצופה ממומחה בתחום הכירורגיה הפלסטית (ראה לעניין זה - ת"א (מחוזי יר') 3532/01 חזון רות נ' שירותי בריאות כללית, תק-מח 2003(3), 3184 (2003); פרופסור אמנון כרמי, בריאות ומשפט, 2003 בעמ' 202-203).

10.3. אשר לרשלנות הנטענת ולקשר הסיבתי לנזקים הנטענים –

אין מחלוקת בין המומחים, כי עם הופעת הכיב בשדה השמאלי של התובעת וחשיפת השתל, היה צורך מיידי לבצע ניתוח לצורך הוצאת השתל (עמ' 4 לחוות דעת מומחה הנתבע; עדות מומחה התובעת בעמ' 47 לפרוטוקול ישיבת  16/02/10).

מומחה התובעת טען, בחוות דעתו ובעדותו בפניי, כי ייתכן מצב בו נגרם זיהום והליך דלקתי המלווה בכאבים לאורך תקופה כל כך ארוכה מיום ביצוע הניתוח ועד להוצאת השתל.

הנתבע והמומחה מטעמו טענו מנגד, כי כאבים בתקופה הסמוכה לאחר הניתוח (עד כ 3 חודשים), הינם תופעה מוכרת בניתוח מסוג זה.

בנוסף, לא ייתכן לטענתם כי ההליך הדלקתי (המלווה בכאבים), יימשך תקופה ארוכה כל כך לאחר הניתוח ועד למועד בו נגרמה פתיחת הצלקת הניתוחית, ותופעה זו אינה מוכרת בספרות הרפואית (למעט, שלא כבענייננו, במקרים של קרע או דליפה בשתל עצמו). בספרות הרפואית מוכרת רק אפשרות של דחיית השתל בשבועות הראשונים שלאחר הניתוח. לגרסת מומחה הנתבע, הזיהום בשד השמאלי התפתח סמוך לפני הופעת הכיב ופתיחת הצלקת הניתוחית, וסביר להניח כי הנזק נגרם עקב טראומה או לחץ כלשהו על השד השמאלי (כמו שפשוף של חזייה עם ברזלים), סמוך לפני הופעת הכיב אשר גרם לדלקת ולפתיחת הצלקת הניתוחית, ואינו תוצאה של רשלנות מצד הנתבע בעת ביצוע הניתוח.

לא שוכנעתי שיש להעדיף את טענות התובעת והמומחה מטעמה על פני גרסת הנתבע והמומחה מטעמו לעניין הרשלנות והקשר הסיבתי הנטענים – התובעת והמומחה מטעמה, לא תמכו את טיעוניהם בעניין האפשרות של התפתחות הליך דלקתי לתקופה כל כך ארוכה בספרות רפואית או אסמכתא אחרת.

בנוסף, מומחה התובעת הסכים כי קיימת אפשרות שהנזק לתובעת נגרם עקב טראומה או לחץ כלשהוא על השד השמאלי סמוך לפני הופעת הכיב אשר גרם לפתיחת הצלקת הניתוחית (ראה עדותו בעניין זה בעמ' 47 לפרוטוקול ישיבת  16/02/10). מומחה התובעת אף קבע בחוות דעתו, כי בהיעדר תיעוד רפואי "לא ניתן לקבוע כיום באופן מדויק את הסיבה לפתיחת הצלקת הניתוחית ולחשיפת המשתל" (עמ' 6 לחוות הדעת).

ועוד, על פי הרשומות הרפואיות שנמצאות בתיק, הניתוח עבר בהצלחה וללא סיבוכים (גיליון סיכום הניתוח).

תמיכה נוספת לטענת הנתבע – בניגוד לנטען על ידי התובעת, על פי מסמך רפואי מבית החולים הלל יפה מיום 27/02/05 (הוגש וסומן נ/9), אשר נערך על ידי מומחה הנתבעת עצמו, הכיב בשד שמאל של התובעת הופיע כ 4-5 שבועות לפני ביצוע הניתוח להוצאת השתל מהשד השמאלי (משמע, למעלה משנה לאחר ביצוע הניתוח; ראה גם בנספח ז' לכתב התביעה). תמיכה נוספת – בגיליון סיכום הניתוח, הונחתה התובעת מפורשות להימנע משימוש בחזיות עם ברזלים לתקופה של חצי שנה.

בנוסף, טענת התובעת לעניין קיומם של כאבים בלתי פוסקים במשך כל התקופה שמיום הניתוח ועד להופעת הכיב (ולאחריו הניתוח להוצאת השתל משד שמאל) לא הוכחו כנדרש – התובעת מאשרת בתצהירה כי הנתבע מסר לה על אפשרות שתסבול מכאבים לתקופה של עד 3 חודשים מיום הניתוח (סעיף 7 לתצהיר).

במסמכים הרפואיים הקיימים בתיק (הפניית רופא המשפחה מיום 27/02/05 והמסמכים הרפואיים מבית החולים הלל יפה החל מתאריך 27/02/05), לא מצוין כי התובעת סבלה מכאבים לאורך התקופה שמיום הניתוח (אלא רק כי הכיב בשד שמאל של התובעת הופיע כ 4-5 שבועות לפני ביצוע הניתוח להוצאת השתל מהשד השמאלי).

בנוסף, התובעת טענה כי עקב כאביה, פנתה במועד כלשהו (לא צוין מועד מדויק) במהלך התקופה שלאחר הניתוח ועד להופעת הכיב בשד שמאל, לביצוע בדיקת אולטרה סאונד במכון בחדרה, שם אובחן לטענתה כי השד השמאלי גדול ונפוח בהרבה מהשד הימני (סעיף 11 לכתב התביעה וסעיף 9 לתצהירה מטעמה). התובעת לא צירפה כל ראיה להוכחת טענה זו (רשומה רפואית אובייקטיבית שהיתה יכולה לתמוך בטענות התובעת בעניין זה). אי הצגת הרשומה הרפואית האמורה ללא מתן הסבר סביר לעצם אי הצגתה, מהווה על פי דין הימנעות מהבאת ראיה, אשר בנסיבות תיק זה פועלת לרעת גרסת התובעת (ראה לעניין זה - י' קדמי, על הראיות, מהדורת תש"ע, בעמ' 1889 והאסמכתאות המפורטות שם).

ועוד, על פי עדות זיוה חכם, התובעת הגיעה כמה פעמים למרפאה לאחר הניתוח, כליווי לבן זוגה, אשר עבר אף הוא טיפולים אסתטיים, וברוב הפעמים התובעת התעניינה דווקא בביצוע ניתוח להגדלה נוספת של שדיה, ובפעמים הבודדות בהן התלוננה על כאבים, היא הופנתה לרופא התורן במרפאה (עמ' 37 לפרוטוקול ישיבת  13/01/10).

בנוסף וכאמור לעיל, בהיעדר אסמכתאות רפואיות תומכות, לא שוכנעתי להעדיף את טענות התובעת והמומחה מטעמה בעניין זה, על פני גרסת הנתבע והמומחה מטעמו.

התובעת אף לא הביאה עדים נוספים לתמיכה בטענותיה בעניין זה, המתבססות על עדותה שלה בלבד.

בנוסף ובהתאמה לנימוקים לדחיית טענותיה של התובעת לעניין הכאבים הנטענים, אני דוחה את טענותיה של התובעת בדבר אי ביצוע מעקב רפואי נאות לאחר הניתוח. יצוין כי גם על פי גרסתה שלה, היא נבדקה על ידי רופא מטעם נתבעת 3 בכל פעם שהתלוננה על כאבים (סעיף 8 לכתב התביעה). בנוסף ובניגוד לנטען על ידה, על פי גיליון סיכום הניתוח, התובעת עברה לפחות ביקורת אחת לאחר הניתוח (בין היתר לצורך הוצאת התפרים), ואף נבדקה על ידי רופא מטעם נתבעת 3 לאחר הופעת הכיב (לגרסתה – טופלה באנטיביוטיקה וסירבה להצעת נתבעת 3 לקיום הניתוח להוצאת השתל במרפאתה וביכרה לעבור אותו בבית החולים).

בנוסף, על פי עדויות הנתבע וזיוה חכם אשר לא נסתרו, הנתבע עזב את עבודתו בנתבעת 3 בחודש 09/2004 (על פי הרשומות הרפואיות שצורפו לתיק, כ-5 חודשים לערך לפני הופעת הכיב בשד שמאל). התובעת טופלה ונותחה במסגרת נתבע 3 - מרפאות אריאל, ולא הוכח על ידה, כי מבחינה רפואית ומבחינת ההלכה המשפטית בנושא, ביצוע מעקב רפואי על ידי מומחים נוספים אחרים באותו תחום ולא על ידי הרופא אשר ביצע את הניתוח, מהווה התרשלות.

התובעת טענה, כי ההליך הדלקתי הינו תוצאה של לחץ מהכנסת שתלים גדולים מידי בניתוח. דין הטענה להידחות – טענה מהותית זו עלתה לראשונה בחקירת מומחה התובעת ולא נזכרה כלל בחוות הדעת מטעמו. בנוסף, מומחה הנתבע טען כי השתלים שהוכנסו לשדי התובעת הינם בגודל סביר לגופה, וכי במידה והיו גדולים מידי התוצאה היתה צריכה להיות לחץ ופתיחה של הצלקת הניתוחית תוך שבועות ספורים מהניתוח ולא כבענייננו. בנוסף, בניתוח המתקן (ביום 07/10/07), הוכנסו לשדי התובעת שתלים גדולים עוד יותר (בנפח 415cc), ומאז הניתוח המתקן ועד היום (חלפו כמעט 3 שנים), עובדה זו כשלעצמה מצביעה על כך שאין בסיס לטענה בדבר גודל השתלים (ראה בחוות הדעת המומחה מטעם הנתבע ובעמ' 54 ו-59 לפרוטוקול ישיבת  16/02/10).

11. נוכח קביעותיי ומסקנותיי לעיל, אני קובע כי התובעת לא הרימה את נטל ההוכחה המוטל עליה ולא הוכיחה במידה הנדרשת בהליך אזרחי, כי הטיפול הרפואי שניתן לה על ידי הנתבע היה רשלני וחרג מסטנדרט ההתנהגות המצופה מהרופא הסביר (בעל מומחיות בתחום הכירורגיה הפלסטית).

12. אשר על כן, אני מורה על דחיית התביעה. בנסיבות ראוי לדעתי שכל צד ישא בהוצאותיו וכך אני קובע.

13. המזכירות תשלח העתק מפסק הדין לב"כ הצדדים ומתייתרת הופעתם לשימועו.  

ניתן היום, א' אלול תש"ע, 11 אוגוסט 2010, בהעדר הצדדים.

בואו לדבר על פסק הדין עם מומחים ועורכי דין: פורום רשלנות רפואית