הפריודונט שבדק את הילדה הסביר לה כי מצב שינייה חמור, שכן נגרם לה נזק רב עקב מחלה פריודונטית שלא טופלה כראוי במסגרת הטיפול האורטודנטי שניתן לה, לרבות עקב אובדן של עצם סביב רוב השיניים וספיגת שורשים.

כתוצאה מכך ובשל כך החלה הילדה טיפול אצל פריודונט באופן פרטי והפסיקה את הטיפול האורתודנטי.

כעבור 8 שנים, עם הגיעה של הילדה לגיל 18, היא הגישה תביעת רשלנות רפואית כנגד רופאת השיניים וקופ"ח כללית בגין הטיפול האורטודנטי הרשלני שבוצע בה במשך 4 שנים.

התיק התנהל במשך 10 שנים תמימות (!) במועד מתן פסק הדין, עם הגיעה של הילדה לגיל 28 שנים, הסתבר כי מאז הטיפול היא נאלצה לעבור עקירה של שן אחת בלבד, אך המומחים שבדקו אותה קבעו כי הפרוגנוזה של שינייה גרועה, כך שהיא צפויה לאבד שיניים רבות נוספות וכי היא תיאלץ לעבור טיפול שיקומי מקיף שיכלול הכנסת שתלים וכתרים.

בנוסף, היא סובלת מליקויים סגריים וקשיי לעיסה.

התביעה לפיצויים בשל הנזקים בטיפול השיניים של הילדה

המחלוקת בין הצדדים במסגרת תביעת הפיצויים של הילדה עסקה בעיקרה בשאלות הבאות:

• האם במהלך הטיפול סבלה הילדה ממחלת חניכיים ואם כן, באיזה שלב בטיפול המחלה פרצה?
• האם הרופאה יכלה לצמצם את נזקי המחלה?
• האם המשך הטיפול האורתודנטי גרם להחמרת המחלה?

הצדדים הסכימו כי מחלת החניכיים לא התפתחה כתוצאה מהטיפול האורטונדטי, אלא שהילדה טענה שהמחלה התפתחה אצלה במהלך הטיפול האורטודנטי ושאם הרופאה היתה מאבחנת אותה במועד ומטפלת בה כראוי, ניתן היה למנוע את הנזק של אובדן שינייה.

לעומת זאת, הרופאה טענה שמדובר במחלת חניכיים גנטית שפרצה אצל הילדה רק לקראת סוף הטיפול האורטודנטי שהיא נתנה לה, כך שאין כל קשר בין הטיפול שלה לנזק שנגרם לילדה.

כידוע, נטל ההוכחה מוטל על התובע, בהתאם לכלל המוציא מחברו – עליו הראיה. אולם, במקרה דנן, בית המשפט קבע כי יש להעביר את הנטל לגבי העובדות ששנויות במחלוקת לכתפי הנתבעות, משום שהמדובר בעובדות שניתן היה להוכיחן באמצעות עריכת תיעוד רפואי מלא כנדרש של הטיפול בזמן אמת, ועריכת צילומי רנטגן לילדה במהלך הטיפול.

אולם, מאחר והרופאה התרשלה לגבי שני ההיבטים הללו, ולא דאגה לתעד ולרשום רישום רפואי כנדרש, לרבות תיעוד ממצא קליני שהעיד על האפשרות להתפתחות מחלת החניכיים וכן לא דאגה להפנות את הילדה לצילומי רנטגן בכל שנות הטיפול בילדה, אשר יכלו להעיד על התפתחות המחלה בפועל, אזי נטל השכנוע עובר לכתפי הנתבעות.

בהמשך לכך נקבע כי הנתבעות לא הרימו את הנטל להוכיח כי הטיפול שניתן לילדה אכן היה נכון בנסיבות העניין ותאם את הסטנדרט המקובל. עוד נקבע כי הן לא הרימו את הנטל להוכיח כי הגורם הבלעדי לנזקי הילדה הוא מחלת החניכיים וכי המחלה פרצה רק בסוף הטיפול.

לבסוף קבע בית המשפט כי רופאת השיניים הפרה את חובת הזהירות לאורך כל שלבי הטיפול בילדה, החל מהאבחנה וכלה בטיפול עצמו.

נפסק כי הנזק שנגרם לילדה הוא תוצאה של שילוב בין המחלה לבין הטיפול האורתודנטי הרשלני, באופן לפיו הרופאה אחראית ל-90% מהנזק שנגרם לילדה וכי רק 10% ממנו הנו תוצאה של מחלת החניכיים.

בהתאם לכך נפסק לילדה פיצוי כולל בסך של כ-2 מיליון ₪. סכום הפיצויים כלל גם סכום של כמיליון וחצי ש"ח רק עבור טיפולי השיניים המורכבים שהתובעת תצטרך לעבור בעתיד, כדי לשקם את הנזקים שנגרמו לה עקב הטיפול האורטודנטי הרשלני שניתן לה.

קיראו עוד בנושא: רשלנות רפואית בעת השתלת שיניים