רופא אשר הפר את חובת הגילוי שלו ואת זכות ההסכמה מדעת של המטופל ולא קיבל ממנו בכלל הסכמה לטיפול שהוא ביצע במטופל, או שקיבל ממנו הסכמה סתמית בלבד, להבדיל מהסכמה מדעת שמבוססת על מסירת כל המידע שהיה דרוש לו לשם מתן ההסכמה, עלול להימצא בדין כרופא אשר ביצע רשלנות רפואית.

בנוסף, הרופא עלול להימצא אחראי בדין ולשלם פיצויים למטופל גם בשל הפרת זכות האוטונומיה של המטופל להחליט על גופו. בהתאם לפסיקה, כאשר לא נמסר למטופל כל המידע המלא הדרוש לפני הטיפול הרפואי, מחדל זה כשלעצמו יכול להקנות הכרה בראש נזק של פגיעה באוטונומיה, וזאת ללא קשר לשאלת הנזק שנגרם כתוצאה מהטיפול, וכן ללא צורך בהוכחת קשר סיבתי בין העדר ההסכמה לטיפול ובין הנזק.

עילת התביעה בגין הפגיעה באוטונומיה נותנת ביטוי להכרה בזכות היסוד של כל אדם לכתוב את סיפור חייו ולהיות אדון לגורלו, הכל בשים לב לפגיעה בכל מקרה ומקרה. כך נקבע על ידי ביהמ"ש העליון קבע במסגרת הליך ע"א 1535/13 מדינת ישראל נ' ציפורה איבי.

המדובר בפגיעה בזכות יסוד, אשר מחייבת קביעת פיצוי הולם, להבדיל מפיצוי סמלי וזאת כאמור בפסק הדין החשוב בעניין ע"א 2781/93 דעקה נ' בי"ח כרמל.

הזכות לפיצוי במקרה כזה נובעת מכך שביצוע פעולה רפואית בגופו של אדם בהעדר הסכמתו המודעת מהווה פגיעה בכבודו ובזכותו לאוטונומיה.

כלומר, עצם הטיפול הרפואי ללא הסכמה מדעת מהווה התרשלות המזכה בפיצוי. במקרים כאלו, יתבטא הנזק בעיקר בתגובתו הנפשית והרגשית של המטופל לכך שנעשה בגופו טיפול רפואי ללא הסכמתו מדעת, גם אם לא נגרם לו נזק פיזי עקב כך.

קראו בנושא: הזכות של המטופל שלא לדעת

מהו ההבדל בין הפרת החובה לקבלת הסכמה מדעת לבין הפגיעה בזכות לאוטונומיה?

ובכן, ההבדל העיקרי ביניהן מתבטא בהוכחת מרכיב הנזק והקשר הסיבתי.

בעוד שלצורך הוכחת עילת הפרת חובת קבלת ההסכמה מדעת יש להוכיח שהטיפול שהרופא ביצע במטופל ללא הסכמתו גרם לו נזק, וכי קיים קשר סיבתי בין העדר ההסכמה לטיפול ובין הנזק שנגרם על ידי הטיפול, אזי לצורך הוכחת עילת הפגיעה באוטונומיה, אין כלל צורך כלל להוכיח את שני המרכיבים הללו, אלא די בכך שהוכח שלמטופל לא נמסר כל המידע הסביר שדרוש לו כדי להחליט האם להסכים לטיפול או לאו.

מעבר לכך, לפי פסיקת בתי המשפט, לשם הטלת אחריות בנזיקין בגין היעדר קבלת הסכמה מדעת, אין די בהוכחת הפרת חובת הגילוי, אלא על התובע להראות כי אם הוא היה מקבל את מלוא המידע הרלוונטי אודות ההליך, אז הוא היה מסרב להסכים לו.

לשם כך יש להעריך כיצד היה נוהג המטופל מלכתחילה, בטרם נודעו לו תוצאות ההליך. כך נקבע בהליך ע"א 143/08 קרצמן נ' שירותי בריאות כללית.

לעומת זאת, דבר זה איננו נחוץ לצורך הוכחת הפגיעה בזכות האוטונומיה. כלומר, עצם הפרת החובה למסור למטופל את כל המידע הדרוש לו, יכולה להוות כשלעצמה פגיעה בזכות לאוטונומיה של המטופל, וזאת גם אם המטופל היה בכל מקרה מבצע את הטיפול הרפואי שניתן לו, במידה וכל המידע הרפואי היה נמסר לו.

כך גם נקבע, לדוגמא, במסגרת הליך ת"א 10233-07 פלונית נ' ד"ר רוני מוסקונה אשר התנהל בפני בית משפט השלום בחיפה.

תיק זה עסק במטופלת אשר 10 שנים לאחר שעברה ניתוח להגדלת חזה, החלה להרגיש התקשויות בחזה שהסבו לה אי נוחות וגרמו לשדיה להיראות א-סימטריים.

עקב כך היא הגיעה לייעוץ אצל ד"ר רוני מוסקונה, הנתבע, וסיכמה עמו שהוא יבצע בה ניתוח להחלפת התותבות שבשדיה והגדלתם. במהלך הפגישה חתמה התובעת על טופס הסכמה לניתוח הגדלת שדיים על ידי תותבות סיליקון ג'ל.

התובעת נותחה על ידי הרופא, לאחר שבבוקר הניתוח היא חתמה על 3 טפסי הסכמה נוספים: להרדמה, לניתוח ולהגדלת שדיים.

לאחר הניתוח, נבדקה התובעת במרפאת הרופא ולאחר שנמצא כי ישנה התקשות בשדיה, סוכם ביניהם כי הרופא ינתח אותה שוב, לשם שינוי מקום השתלים ממנח על-שרירי למנח תת-שרירי. הרופא ביצע בה את הניתוח השני, אולם כעבור מספר חודשים, שוב הלינה התובעת על חזרתה של תופעת ההתקשות, אך מאז לא בוצע בה כל טיפול או ניתוח נוסף.

בדיעבד התברר כי למרות שהתובעת והרופא סיכמו שהוא ישנה את מקום השתלים למנח תת-שרירי, במהלך הניתוח השני הוא החליט בכל זאת להחזיר אותם למנח על-שרירי.

התובעת הגישה תביעת רשלנות רפואית כנגד הרופא בטענה כי הוא התרשל באופן הטיפול הרפואי שהוא ביצע בה, בין היתר בכך שהוא החזיר את השתלים למנח העל-שרירי במקום להעביר אותם למנח תת-שרירי וכן הפר את זכות ההסכמה מדעת שלה ופגע בזכות שלה לאוטונומיה.

על סמך הראיות שהובאו בתיק, קבע בית המשפט כי הרופא לא התרשל כלל בטיפול הרפואי שהוא העניק לתובעת וזאת גם למרות שבדיעבד הוא החליט להחזיר את השתלים למנח על-שרירי.

בית המשפט אימץ את עמדת המומחה הרפואי מטעם בית המשפט, שקבע כי השיטה בה נקט הרופא במהלך הניתוח המתקן השני הייתה ראויה ומקובלת, ואף מיטבית, וכן מבוססת על שיקולים סבירים, ידע עדכני, ניסיון ונסיבות המקרה.

עוד קבע בית המשפט כי הוא שוכנע שגם לו התובעת היתה יודעת שהשתלים יושבו למנח מעל השריר ולא למנח-תת שרירי, היא היתה בכל זאת מבצעת את הניתוח השני ועל כן יש לדחות את עילת ההתרשלות בגין העדר הסכמה מדעת.

יחד עם זאת נקבע כי יש לפצות אותה בגין הפגיעה בזכות האוטונומיה שלה. שכן, כאשר לא נמסר למטופל המידע הדרוש, יכול מחדל זה כשלעצמו להוות עילה להכרה בראש נזק של פגיעה באוטונומיה, וזאת ללא קשר לשאלת הנזק שנגרם מאותו טיפול.

הפיצוי במקרה זה נובע מן ההכרה כי בביצוע פרוצדורה רפואית בגופו של אדם שלא בהסכמתו המודעת ישנה פגיעה בכבודו ובזכותו לאוטונומיה. לחולה זכות לבחור אם לקבל טיפול רפואי ואיזה טיפול רפואי ינתן לו.

כך נקבע במסגרת הליך ע"א 9936/07 דוד נ' ענטבי:

"אין לשכוח כי האוטונומיה של היחיד ניצבת בליבת כבוד האדם. אי מתן למטופל בחירה חופשית של הטיפול בו משול לטשטוש עד כדי מחיקת ההבדל בין הרופא לבין המטופל. השניים הינם גורמים עצמאיים ונפרדים. המטפל הוא בעל הידע והניסיון ואילו המטופל, כמושא הטיפול, הינו בעל הדעה הסופית. טיפול באחרון בלא שמירה על זכויותיו עלול להפוך אותו, שלא במכוון, לחפץ - לאובייקט, במקום סובייקט".

הפיצוי בגין פגיעה בזכות לאוטונומיה בלבד, כאשר לא הוכח קשר סיבתי בין הפרת חובת הגילוי לבין מתן ההסכמה לטיפול הרפואי, ניתן בשל עוגמת הנפש שנגרמה למטופל, ועל פי אומדן שמתבסס על חומרת הפגיעה באוטונומיה, ומשקף נכונה את הפיצוי הראוי מבחינה נורמטיבית על יסוד מכלול נסיבות העניין, התרשמות בית המשפט במקרה הספציפי ונסיבות ההפרה הקונקרטית.

הכלל הוא שככל שחשיבות ההחלטה בה מדובר מבחינת החולה גדולה יותר, נישולו ממעורבות אפקטיבית בתהליך קבלת ההחלטה פוגע במידה רבה יותר בזכותו לאוטונומיה, ולהיפך. במסגרת זו על בית המשפט לאזן בין הפגיעה בזכות יסוד, המחייבת קביעת פיצוי הולם, להבדיל מפיצוי סמלי, לבין הצורך להימנע מפסיקת פיצויים בשיעורים מופרזים.

לאור נסיבות המקרה, מהן עולה שהתובעת הייתה מסכימה לשינוי שיטת הניתוח לו היה נאמר לה על כך מראש, נקבע כי יש לפסוק לה פיצוי שאיננו ברף הגבוה, ובהתאם לכך נפסק לה סך של 50,000 ₪.

שאלות? לחצו לקבלת ייעוץ משפטי אישי!