התחלתי טיפולי פוריות עקב שחלות פוליציסטיות מבייצת כל חודש אבל אבל כל ביוץ זקיק 13-14 הגוף עסוק בלייצר זקיקים רבים במקום להתמקד בזקיק מוביל וטוב אחד עשיתי מעקב זקיקים עם טיפול באיקקלומין.
מעקב תקין ניצפו 6 זקיקים בניהם אחד מוביל יפה הכל היה תקין קיבלתי זריקת אוביטרל ויומיים אחרי ב28.10 הזרעה אצל רופא שהמרפאת פיריון הפנתה אותי הגעתי להזרעה הרופא פצע אותי היה לי כאב חזק מאוד עם הרגשה כאילו ניקב אותי הוא גם ציין שפצע אותי ויהיה דימום ולא נתן אנטיביוטיקה או משהו יום אחרי ההזרעה התחיל כאבים ועליית חום חשבתי השרשה מרוב שכל כך רוצה ילד לא התייחסתי חשבתי זה תקין 8 ימים אחרי הגעתי למיון כי הכאב לא פסק ובמכבי חשבו גירוי יתר שלחו אותי למיון הגעתי למיון גילו לי נוזלים בחצוצרות ושלא היה לפני כי עברתי צילום רחם שיצא תקין וכל המעברים פתוחים ביום ה10 להזרעה קיבלתי דימום מחזור כבד מאוד וכואב מאוד לא התייחסתי חשבתי תקין חזרתי למומחה עם סיכום המיון שלח אותי לדופלר שניקבע לי תור שבועיים אחרי בנתיים כמה ימים לפני ביוץ החלטתי על דעת עצמי לעשות מעקב למרות שלא קיבלתי טיפול מסקרנות לגבי הנוזים גילו לי זקיקים קטנים ממצא ציסטה נוזל עכור ונוזל בחצוצרות ובדוגלאס המשיכו הכאבים כל הזמן הזה כאבי אגן חזקים בטן סיוט וסבל חיכיתי לדופלר אחרי שהמרפאה אמרו לי לא הביא לך אנטיביוטיקה אחרי הזרעה אמרתי לא וגם לא הביאו לי שלחו אותי לדופלר ביום רביעי הייתי בדופלר גילו לי ממצאים ונוזל עכור חשד לאנדרומטריומה או שרידי דלקת יום למחרת בחמישי כאבים חזקים מאוד שלא יכולתי לסבול הגעתי למיון נשים הטכנאית ניגנבה קראה לרופא חצי שעה עשה לי אולטרסאונד סונר ודופלר ונימצא דלקת באגן שהתפשט לשחלות חצוצרות ורחם בעקבות זיהום, זיהום שנוצר לי מההזרעה.
כרגע מאושפזת מיום חמישי מקבלת אנטיביוטיקה דרך הוריד 7 מנות אנטיביוטיקה 3 סוגים שונים ביום, ובנתיים אומרים לחכות יקח החלמה כמה שבועות ויותר עד שהכל יסתדר ורק אז יוכל לעשות ivf כי להיקלט עכשיו לא יצליח וגם טיפול הרופא לא ממליץ אמר קודם צריכה לתת לגוף להחלים טיפול אחד יחיד רק התחלתי הזרעה אחת קטנה פציעה לא אחראית ורשלנות רפואית של רופא שלא נתן אנטיביוטיקה וקופת חולים שמעבירה אותי ממקום למקום ולא לוקחת אחריות התחננתי לרופא נשים אבל בגלל הריבעון לא יכולתי ללכת אלה רק לאותו רופא שפצע אותי שלא רציתי לחזור אליו.
מה אני אמורה לעשות עם הנזק שנהיה לי? וכל מה שעברתי בגללם? כולם אומרים לי לתבוע על רשלנות רפואית במקרה כזה. אני מבקשת לשמוע תשובה של אחד מעורכי הדין שלכם לגבי המקרה.
על פניו נראה כי המקרה מצדיק בירור רציני שיכלול קבלה של מלוא התיעוד הרפואי והתייעצות עם רופא מומחה. הקושי במקרים דוגמת המקרה שאת מתארת הוא שגם אם מתברר כי הייתה התרשלות בטיפול הרי שמבלי להקל ראש בסבל שעברת יש להניח כי לא מדובר בנזק קבוע. במקרים כאלו יש לשקול אם עלויות הגשת תביעת רשלנות רפואית הכוללות גם חוות דעת רפואית שעלותה לא זולה יצדיקו כלכלית תביעה שכן הפיצוי במקרה של נזק זמני אינו גבוה. בחלק מהמקרים ניתן לשקול משלוח מכתב דרישה באמצעות עורך דין ללא חוות דעת רפואית.
ממליץ לאחר שתחלימי על התייעצות מסודר בפגישה עם עורך דין מנוסה בתחום הרשלנות הרפואית.
בתאריך 5.5.19 התשאפזתי בהלל יפה על מנת לבצע זירוז לידה , הייתי מאושפזת במחלקת הריון בסיכון עד לתאריך 7.05 . בתאריך 7.05 הורידו אותי לחדר לידה בחדר לידה הייתי 24 שעות עייפה כאובה והיה לי נורא קשה ! 2 המשמרות שהיו באותו התאריך ואותן המיילדות שהיו במשמרת בוקר ומשמרת צהריים היו מקסימות ומכילות אני רוצה לציין את שמם לשבח ! אלבינה ושיראל מקסימות מקסימות ! וחבל מאוד שלא ילדתי במשמרת שלהן ! אך במשמרת לילה שהגיע בתאריך 7.05 היה נורא , חוויה שהשאירה בי צלקת לכל החיים , הייתה לי חווית לידה נוראית וזה היה רק בגלל המשמרת של המיילדות שהגיעו למשמרת לילה ! אף אחד לא התייחס אלי צעקתי מכאבים ואף אחד לא התייחס וזה למה כי חסר כח אדם וכל משמרת לילה כל המיילדות היו בחדר אחד אצל יולדת אחרת אמא שלי התחננה לעזרה מהמיילדות ומה ענו לה אנחנו נזמין לך בטחון וזה למה ? כי היא ביקשה שיבואו לבדוק אותי כשאף אחד לא מתייחס אלא נמצאים בחדר אחד אצל יולדת אחרת ? כי חסר כח אדם אז יולדות אחרות לא חשובות עכשיו ? בעלי גם ניגש כמה וכמה פעמים לבקש שמישהו יבוא לבדוק ולעזור לי כי אני כאובה ומעבר לזה נגמר האפידורל ואף אחד לא התייחס ומה ענו לו היא יכולה להמתין כשהאפידורל כבר הפסיק להשפיע למרות זאת זה לא עיניין את המיילדות ובנוסף לזה הם רק ענו לבעלי בצורה של אנחנו נזמין לך בטחון ! על מה ולמה ? כי הוא מבקש עזרה ?? האבא של התינוק שאמור להיוולד מבקש שיעזרו לאשתו ללדת ? ואומרים לו שנזמין לך בטחון ? זאת ההתנהלות בחדר לידה של הלל יפה ??? אני צריכה עזרה ואני בפתיחה מלאה ואין שום יחס כלפי ! לאחר שאני הייתי שעתיים בפתיחה מלאה הגיעה מיילדת שדיברה אלי בצורה לא נעימה בלשון המעטה ! מעבר לזה חשוב לי לציין שכאשר היא הגיעה לחדר היא נכנסה מבלי להתיג את עצמה מבלי לעשות היכרות מבלי לשאול מה שלומי היא הייתה עצבנית כאוסה והגיעה עם אנרגיות מאוד שליליות שהוציאה את כל האנרגיות האלה עלי ! על מישהי שצריכה את התמיכה של המיילדת והיא עשתה את ההפך הגמור !! היא הייתה עצבנית והוציאה עלי את כל העצבים שלה ! היא אמרה לי שאני לא נעימה ושאני משרה אנרגיות שליליות ושאני אתחיל להתאפס על עצמי , אני נורא נפגעתי!! אני לא ציפיתי שמיילדת תדבר אלי בצורה הזאת , אני לא ציפיתי שאפגע כל כך ברגע שצריך להיות הכי מרגש הפך להיות סיוט !
הייתי כאובה כבר 24 שעות בחדר לידה ואף אחד לא התייחס אלי !! ולבוא ולדבר אלי בצורה כזאת לא נעימה ! מעבר לזה כאשר התחילה לידה פעילה היא נרדמה באמצע לידה ישבה בלידה וישנה ! לא עיניין אותה בכלל שאני נמצאת בלידה פעילה!! בלידה נכחה רופאה מקסימה בשם רון-לי שהיא זאת שלקחה חלק בלידה ובלעדיה זה לא היה קורה ! חשוב לציין שרופא בכלל לא אמור להיות נוכח בלידה אבל במזל היא הייתה שם והצילה את המצב ! בגלל הרשלנות של אותה משמרת לילה של המיילדות הגעתי למצב שלא הצלחתי ללדת בכוחות עצמי והעובר היה במצוקה ולכן הגיעה מנהל המחלקה והסגן שלו ורופא ילדים והלידה נגמרה בוואקום עם חתכים עמוקים ! וכל זה בגלל שלא הקשיבו לבקשות שלי כשהתחננתי שאני כאובה ושיבדקו אותי ! התינוק שלי יצא עם צלקת בראש רק בגלל כל החוויה הזוועתית שעברתי בבית חולים הלל יפה ! הייתה לי לידה נוראית וכל זה בזכות משמרת לילה של המיילדות בתאריך 7.05 ובמיוחד מי שהייתה אמורה להרגיע אותי להיות לצידי להתחשב בי ולתת לי עזרה עשתה את ההפך הגמור! המיילדת רק דיברה אלי בצורה לא נעימה , והכי גרוע היא נרדמה על הכיסא קרוב ל 10 פעמים תוך כדי הלידה עצמה, המיילדת פשוט התנתקה על הכיסא הראש שלה ירד כלפי מטה והיא פשוט ישנה ,ובסוף הוציאה עלי את כל העצבים שלה ! מישהי כזאת לא צריכה להיות מיילדת היא לא יכולה לעבוד עם אנשים ועוד בחדר לידה במצב כה רגיש !! הייתה עוד מיילדת שדיברה בצורה מאוד לא נעימה וכל הזמן חיפשה איך כל הזמן רק להגיד אני אזמין בטחון אני אזמין בטחון על מה ולמה ??? חבל מאוד שזאת הדרך של אותן מיילדות בהלל יפה ! כל אותה משמרת לילה לא תפקדה ! אשמח לדעת את כל השמות של אותן מיילדות ואני מתכוונת להגיע עם התלונה הזאת רחוק מאוד ! לכלי התקשורת וכל מקום אפשרי ! כי הייתה לי חוויה נוראית , גם התינוק שלי נשאר עם צלקת וגם אני נשארתי עם צלקת נפשית !
האמת קרה לי מקרה דומה בבית חולים בלינסון.
אני הגעתי עם פתיחה 4 וחצי.
הכניסו אותי לחדר לידה. היה מיילד מהמם הגעתי לפתיחה מלאה שהוחלפו משמרות הביאו לי אחת שכבר עוד שנייה בפנסיה וצרחתי מכאבים ומה שהיה לה לומר לי זה תתאפסי על עצמך.
עד שרופא בא לבדוק אותי ואמר לי שברור שיש לי כאבים גם עם אפידורל והסביר לי משהו עם צוואר הרחם.
הגעתי לשם מ7 וחצי בבוקר. בינתיים התינוק דחף בלי סוף הרגשתי שהוא לוחץ אבל המיילדת נעלמה לה למשך שעתיים ולפני שהלכה הסבירה לי שלידה ראשונה מחכים בין שעתיים לשלוש שעות. ממולי היה מקרה של יולדת וכולם הלכו אליה ולא היה עם מי לדבר.
השעה 1 וחצי בלילה ועדיין לא ילדתי ב2 הגיעה מיילדת אחרת שניגשה אליי ושאלה אותי לא עבדו איתך לא הייתה איתך מיילדת? עניתי לא וראיתי שהסתכלה על הרופאה בפליאה. מיותר לציין שאת האפידורל פעמיים דקרו אותי.
בסופו של דבר לא היה ברירה בזמן שיכלתי ללדת בלידה רגילה ילדתי באמצעות לידת ואקום שכבר אין לי כוחות ואני לא מרגישה תרגליים.
4 פעמים ניסו להוציא לי אותו עם ואקום. לא התראיתי איתו 24 שעות. איבדתי המון דם והברזל שלי צנח. יום למחרת לקחו אותו לעשות בדיקת CT מחשש לשבר בגולגולת בגלל הוואקום המפחיד הזה.
ברוך ה' הקב"ה היה איתנו ולא היה לו כלום במזל.. העיקר שברוך ה' יצאנו בידיים מלאות.
זוועה היתה הלידה שלי בהלל יפה. קודם כל איך שהגעתי שאלו אותי "למה באת לפה"? אממ.. בואו נחשוב למה באץי לחדר לידה.. שעמם לי בבית..
אחרי כן הכניסה אותי המיילדת חצדר בלי מקלחת למרות שכל המחלקה הייתה ריקה.
בעלי שאל אותה אם אפשר חדר עם מקלחת אז היא התעצבנה עליו ובסוף אחרי שאמר לה שהמחלקה ריקה , העבירה אותי לחדר עם מקלחת.
במהלך הלידה היא כיבתה לי את המזגן כל פען בכוונה למרות שביקשתי שלא תכבה כי היה לי חם,
גנבה לי את הכדור פיזיו בכוונה מהחדר!!! מזל שחברה שלי שהיא גם דולה הייתה איתי ושלוש פעמים הלכה לחדר אחר להחזיר לי את הכדור!
באה רופאה אמרה אני בודקת פתיחה ועשתה לי סטריפינג בלי להודיע לי מראש, צרחתי מכאבים ובנוסף התחיל דימוםצמה שאסר אותי על בעלי, למה לא להודיע מראש? לקבל את הסכמתי? פשוט אונס זה מה שהרגשתי באותן דקות שצרחתי מכאבים מהסטריפינג הזה.
מאז הסטריפינג במשך שעתיים עד חילוף משמרת עשו "חרם" על החדר שלי ולא באו אפילו לבדוק אותי. מה שיה לי מצוין כי גם ככה לא רציתי לראות את הפרצוף המחליא של המיילדת הזאת.
בסוף כשכבר כן התחלפה משמרת הייתה מיילדת שהציגה את עצמה כאילו היא באה להיות "המלאך הגואל " שלי ולעשות חוייה מתקנת.
בסוף כשהיו צירים של הסוף היא התעכבה ולא באה למרות שבעלי קרא לה שלוש פעמים והיא פשוט ישבה שם בדלפק ואמרה שתיכף באה!
אני מנסיונות קןדמים כבר תפסתי לעצמי את הרגליים ועבדתי עם המוניטור, דחפתי לפי הצירים שבמוניטור, פשוט יילדתי את עצמי שם בחדר עד שהגברת החליטה לקום אלי ואז היה לה רק לקבל את התינוק.
אני מצטער לשמוע על החוויה הקשה שעברת בעת הלידה בבית בחולים הלל יפה. בעניין היחס הבוטה והלא ראוי של הצוות איני בטוח שההליך הנכון יהיה תביעת רשלנות רפואית שכן תביעה כזו מתאימה יותר למקרים של התרשלות בטיפול אשר גרמה לנזק בלתי הפיך.
באשר לצלקת של התינוק ולפגיעה הנפשית בך כדי להעריך אם אכן הצלקת של התינוק היא תוצאה של התרשלות יהיה צורך לקבל את מלוא התיעוד הרפואי ולהתייעץ עם מומחה בתחום הגניקולוגיה, אני ממליץ שתפני תחילה אל עורך דין מנוסה בתחום הרשלנות הרפואי שיוכל גם לבחון את עניין הנזק הנפשי שלך.
כמובן שתוכלי במקביל לפנות בתלונה למשרד הבריאות בגין היחס הלא ראוי של הצוות המטפל.
עברתי 5 לידות בהלל יפה 4 הראשונים הייתי ממש מרוצה והחמישית בשישי האחרון עברתי גם זירוז עם פיטוצין ואחרי שפקעו לי את המים חצי שעה אחרי אמרתי למיילדת (סטגרית) שאני מרגישה את הראש יש לציין שלא ממש התייחסה ואמרה לי את רק בפתיחה של 4 וזאת רק התחושה אחרי התחננות שתבדוק אמרה 4 וחצי ביקשתי טישטוש כי הרגשתי כבר צירי לחץ ואמרתי לעצמי עם יש זמן אז שיהיה משהו שירגיע יש לציין שהטשטוש לא עזר והרגשתי את הראש למטה התחננתי שתבדוק אותיי ולא בדקה התחלתי ללחוץ כבר בלי לשאול בלחיצה הראשונה כל התינוק יצא ונפל על המיטה תפסתי אותו עם הרגל...
המיילדת נבהלה נכנסו שתי מיילדות כדי לבדוק אותי וראו שכבר ילדתי המיילדת הראשית נכנסה ואמרה יופי שלוש מיילדות בחדר והיולדת יולדת לבד...
זה יכל להגמר אחרת עם רשלנות רפואית חמורה מאד וברוך השם יצאתי משם בנס
אני עברתי בדיוק את אותה חווית לידה לפני 4 חודשים, רק בבית החולים סורוקה בבאר שבע. ואוו כמה שאני לא מייחלת לאף אחת לעבור לידה נוראית כזאת. בדיוק בדיוק מה שאת עברת! 3 משמרות, 5 מיילדות, הראשונות היו נסיכות... האחרונה היתה שטן אמיתי, כמה רוע...
ה׳ יודע איך נתנו לה להיות מיילדת ועוד טענה שהיא 33 שנה מיילדת בביהח. בכלל שבסורוקה יש חוסר כוח אדם אמיתי ותחלופה מסחררת בגלל האזור הזה. כמה צרחות. מיילדת אחת בכל המחלקה! מצאתי את עצמי בפתיחה 6 עם פיטוצין שלא היה צורך בכלל כי הלידה התקדמה יפה. אני מחכה לאפידורל כי נגמר המינון. מתחילה לכאוב בטירוף, אף אחד לא מגיב. לא מגיע. אני כבר מגיעה לפתיחה מלאה ועם צרחות של כאב!!!! בעלי מגיע למצב שבועט בקיר מעצבים שכואב לו לראות אותי נגמרת!! ואף אחת לא מגיעה לטפל.
אחותי ובעלי ילדו אותי ממש ככה! המיילדת הזו אמרה להם מה לעשות ופשוט יצאה! עד שכבר כמעט איבדתי הכרה והתינוק שלי היה במצוקה והלידה נגמרה בואקום נוראי וקשה. והחלמה שבכלל היתה קשה כי חתכו יותר מידי. בטוחה שאם קצת יותר יחס ואכפתיות זה לא היה קורה! התינוק כמעט היה בחוץ!!! רק קצת עזרה שלא היתה... ואני איבדתי את הכוחות האחרונים שלי כבר.
יותר מזה, שלאחר מכן גיליתי ש5 בנות שילדו איתי באותה שעה גם עברו ואקום. זה רק הוכיח שהבית החולים הזה עובד זוועה!
זה לא אמיתי! ככה מתנהלת מערכת הבריאות שלנו! פלא שיש כל כך הרבה תביעות רשלנות רפואית בארץ?
אבל תמיד יש אפשרות בכל בית חולים לבקד להחליף מיילדת, אם את לא רוצה ולא נוח לך אפשר להחליף מיילדת...
אני גם לא הצלחתי ללדת בפתיחה מלאה והייתי מעל 3 שעות עם פתיחה 10. גם אצלי מנהל מחלקה נכנס ועוד רופאת ילדים ובסוף לידת ואקום גם לבן שלי היה סימן עם פצעים כאלו חתכים (בסופו של דבר הם חייבים להוציא אותו כי התינוק היה במצוקה עוברית)
צר לי לשמוע באמת לגבי המיילדת ברור שאת צריכה לקחת עורך דין וברור שתגישי תביעה ותתלונני!
מקווה שהלידה הבאה שלך תהיה עם חוויות הרבה יותר טובות
הגעתי אליכם בהמלצה של חברות ואני רוצה לשמוע דעה מקצועית לגבי המקרה שלי.
הסיפור שלי התחיל אחרי הלידה השניה שלי,
דימומים ללא הפסקה שבוע שבועיים שלוש חודש+ ומחכים לביקורת של הרופאה בכדיי לבדוק, אין תורים בקופ"ח "טבעי לדמם אחרי לידה" זה מה שאמרה לי המזכירה כשביקשתי להיכנס רגע לרופא, כן..גם מעל חודש היא אמרה, אז עבר עוד חודש, מגיעה לרופאה..קחי גלולות יאזן אותך הורמונאלית ויפסיק.
הדימום הפסיק צדקה - אבל רק לשבוע.
מסיימת חוזרת אליה רואה משהו לא ברור באולטרסאונד ומביאה כדורים אחרים שגם עזרו רק לכמה ימים, אולטרסאונד שוב אצל רופא אחר מגלה מיומות אך מוזר לו שלא ציינו אחריי הניתוח חוזרת שוב שבועיים אחרי סה"כ 4 חודשים אחרי הלידה "אני עדיין מדממת" אמרתי לה "ויש לי מין גוש בצלקת של הניתוח שקצת כואב" שוב אולטרסאונד ונגיעה במה שמפריע - "זה רק הצטברות של כליי דם זה יכול לקרות" קחי הפניה להיסטרוסקופיה" מתקשרת לתאם תור - תחכי חצי שנה!!
מזל שיש את אמא מנסה לזרז לי תור הרופא מסתכל על ההפניה ומבקש ממנה שאחזור לרופאה שלי כי היא לא ניסתה מספיק. עד פה מספיק מכעיס?
אני כבר לא מרגישה כל כך טוב,חולשה סחרחורות. עושה בדיקות דם. מקבלת צלצול מהרופאה משפחה ב7 בערב - "לכי עכשיו לקבל מנת דם את עם הומוגלובין 5 זה לא צחוק"
נוסעת למיון במאיר לקבל דם וכמובן הם החלו בסיירת בדיקות של איך אני מדממת כבר כמעט חצי שנה, מאז הלידה. ימים לא נעימים בכלל של בדיקות שעות על גבי שעות. מוצאים משהו! יש!
שארית שליה תקועה בצוואר הרחם הולכים להרדמה כללית למחרת בבוקר ומוסרים לי שנמצא ממצא לא סדיר ונשלח לפטולוגיה, אומרים שיהיו תשובות עד 3 שבועות.
התקשרו שלושה ימים אחרי, כבר דיי הבנתי. גידול ממאיר בצוואר הרחם - עושים למחרת פט סיטי שהראה גידול 4.5 ס"מ בצוואר הרחם שמערב את הרחם עם גידול של 3.9 ס"מ בלוטות הלימפה ולקינוח בדופן הבטן על צלקת הניתוח הקיסרי ושריר הבטן מה שהרופאה פשוט ניפנפה.
ילדתי בניתוח קיסרי חירום כי "משהו" הפריע לילדה לצאת רגיל, אז נותחתי והגידול פשוט "ברח" לו אל דופן הבטן
מפה 9 מחזורי טיפול כימוטרפי
29 הקרנות חיצוניות לאגן, 5 הקרנות פנימיות
חצי שנה סבלתי דיממתי ורופא אחד שלח לשני, אין ספור בדיקות, פאפ תקין!
האם לפי הניסיון שלכם אני יכולה לעשות משהו משפטית? להגיש תביעה לפיצויים בגלל רשלנות רפואית? מה עושים במצב כזה?
על פניו נראה כי המקרה מעור סימני שאלה לגבי איכות ואופן המעקב הרפואי והטיפול. כדי להעריך אם הייתה חובה על הרופאים לאבחן את הגידול בצוואר הרחם בשלב מוקדם יותר נזדקק לקבל את מלוא התיעוד הרפואי ולהתייעץ עם מומחה רפואי בתחום המיילדות והגניקולוגיה.
את מוזמנת ליצור עמנו קשר טלפוני לקבלת יעוץ ראשוני והסבר פרטני.
נאלצתי לתבוע את רופא-השיניים שלי בתביעת רשלנות רפואית היות ולאחר שעקר את כל השיניים בפי וטעה במיקום השתלים ולא לקח אחריות אלא הפסיק הטיפול חד צדדית ובהעדר השיניים אני נחנקת על בסיס יומי וזקוקה לתרגילי היימליך ולולא תרגילי ההיימליך של בני לא הייתי נמצאת היום בין החיים!!!! כמובן שנאלצתי להצטייד בחוות דעת רפואיות יקרות על מנת להוכיח רשלנות רפואית עשיתי מאמץ כלכלי אדיר כדי לעמוד בפרץ ולממן עלויות יקרות אלה! חשבתי לתומי שביהמ''ש השלום יעשה צדק בעינייני אך טעיתי ובגדול! היות והשופטת מלכתחילה לא הייתה אובייקטיבית והיתה מוטה לצידו של הנתבע דבר שהתבטא בכל אחת מהחלטותיה של השופטת בנוסף נענתה בחיוב לכל גחמותיו של הנתבע ואף הטילה גזרות כלכליות קשות עליי! גם כאן נאלצתי לשלם למרות שאני אלמנה ובשל מצבי זה אינני עובדת מתחילת התהליך הבנתי שהשופטת תעשה כל שביכולתה על מנת להילחם בתביעתי לכן פניתי לע''וד שלי וביקשתי הליך פסלות שופט אך הע''וד שלי אמר שקשה מאוד וכמעט בלתי אפשרי להצליח בתהליך פסלות שופט חששתי מאוד לגורל התביעה לכן פניתי לשרת המשפטים דאז איילת שקד ולשר המשפטים הנוכחי אמיר אוחנה והלנתי בפניהם על מסכת היסורים שהשופטת מעבירה אותי חשוב לי לציין שהמתנתי לפס''ד קרוב ל3 שנים! וזהו עינוי ועיוות דין! כשהפס''ד סוף כל סוף הגיע לאחר תקופה כה ארוכה נוכחתי שצדקתי לאורך כל הזמן השופטת דחתה את התביעה כרגע נשארתי מרוששת מבחינה כלכלית ופניתי לסיוע משפטי של משרד המשפטים על מנת לקבל יצוג משפטי בינתיים פניתי מיוזמתי למחוזי וביקשתי אורכה לערעור ואף שילמתי אגרה לפתיחת התיק המתנתי קרוב לחודש ימים להחלטה של הסיוע המשפטי האם לתת לי יצוג ונשלח אלי מכתב ובו הודיעו שלא אקבל את היצוג כרגע נותרתי חסרת אונים וללא יצוג משפטי ואף הרשמת במחוזי קנסה אותי ב3000 ש''ח העו''ד שלי שכבר לא מייצג אותי אמר לי שהערעור הוא בזכות! הסיבה לדחיית בקשת האורכה לערעור היא משום שהמשיב הגיב ולטענתו לא הגשתי מסמכים וביקש מהרשמת לדחות את בקשתי ולא לאפשר לי לערער וכך היא העדיפה את בקשתו על שלי! מה עליי לעשות היכן אוכל לקבל סיוע משפטי פרו בונו? ואיך ניתן לבטל את החלטתה של הרשמת? בתודה ובברכה אשמח מאוד לתשובתך!
אני מצטער לשמוע על המקרה. אני מציע כי תנסי לפנות ללשכת עורכי הדין בבקשה לבחון אם יש להם עורכי דין אשר הציעו את שירותיהם פרו בונו במקרים המצדיקים זאת כלכלית, יתכן ושם יוכלו לסייע לך.
אבקש לדעת האם מוכרת לכם מחלת CCHS והאם המחלה צריכה להיות מאובחנת במסגרת בדיקות גנטיות לפני ההריון? האם לידת ילד עם מחלת CCHS מבלי שלהורים ניתנה כל אינדיקציה, אחרי מעקב הריון מקיף במסגרת קופת חולים לאומית, יכולה להיות עילה לתבוע פיצויים מקופת חולים? אנחנו המומים מהמצב ואחרי שהבנו לחלוטין את המשמעות של המחלה הנוראית הזאת, אנחנו מחפשים תשובות. תודה לכם מראש על העזרה.
אני מכיר את מחלת CCHS הנדירה, המוטציה הגנטית אשר גורמת לה מוכרת מזה שנים ולפי מיטב ידיעתי יש גם בספרות דיווחים על אבחון בעת ההריון. כדי להעריך אם במקרה שלכם היתה אפשרות לאבחון בזמן ההריון אזדקק כמובן לפרטים נוספים ומידע מלא על מעקב ההריון.
אתם מוזמנים ליצר עמנו קשר טלפוני לקבלת הסבר ויעוץ.
02:30 מתעוררת ל"קקי"
02:40 מעירה את בן הזוג
02:45 מתקשרים לדולה ולאמא שלי
03:06 יוצאת לבד באמבולנס לתה"ש
03:18 כניסה למיון יולדות
03:36 טבת נולדת במיון
03:40 אבא מגיע להדרן אחרי שאמא שלי החליפה אותו בבית עם הקטן
ועכשיו לסיפור המפורט:
בת 43. הריון ספונטני.
עובדת משרה מלאה פלוס פלוס פלוס. בבית מטר, בן 3, שובב, פעיל ונמרץ. בין לבין עדיין משלבת אימוני חד"כ עד חודש חמישי, שחייה ככל האפשר.
מהלך הריון תקין. עולה במשקל קצת יותר מאשר בפעם הקודמת, והבטן נדמית גדולה הרבה יותר.
בהמשך יסתבר כי ישנו ריבוי מי שפיר, אשר פותח פרוטוקול שלם של בדיקות (אקו-לב, ייעוץ גנטי, סקירת מערכות מיוחדת, העמסת סוכר של 100 ועוד מרעין בישין. כמובן שהכל תקין והוחלט יחד עם רופא הנשים שהקטנה שבפנים פשוט רוצה בריכת שחייה גדולה...כמו האמא).
לא נרשמו אי אלו תופעות לוואי בהריון, לא בחילות, לא חשקים חריגים , רק סרבול בנהיגה ובישיבה, כאבי התרחבות אגן ותאומים שנתפסים להם פה ושם.
בשבוע 32 עוד טסה לחו"ל מטעם העבודה ומסמנת לעצמי להתחיל ולהוריד מינון ככל שאפשר ולצאת ל"חופשת לידה" בסוף השנה, כדי להקדיש את השבועיים האחרונים בהתכווננות ללידה, שחייה, ניקוי ראש ומנוחה.
היה ברור כי גם את הלידה הזו תלווה דולה, וכמובן שנכוון שוב ללידה טבעית בתל השומר. אני אופטימית. יש אמבטיות גדולות ולא בריכה מתנפחת. אולי הפעם אצליח ללדת לידה במים?
בחודש תשיעי אכן מורידה מעט נפח עבודה (אבל רק מעט), ומתחילה (בדיעבד מעט מדי ומאוחר מדי), ללכת לטיפולי וואטסו מעולים אצל עומר שנער, שקלט אותי במדויק. לא "נעימים" במים, אלא מתיחות, וואטסו פעיל, עיסוי בחלקים הדאובים כמו השכמות שלי, ובכלל טיפול דינמי יחסית שמתאים לנו במדויק. הגברת הקטנה בבטן נהנית במים ומשתפת פעולה, בדיוק כמו בשחייה בבריכה או בחוג השחייה של אחיה הגדול אותו אני מלווה עד לשבוע 37.
לא אלאה אתכן בהגיגים על החודש התשיעי, אך בהחלט פחות ידידותי יחסית, מסורבל ומקשה פיזית, וגם הקימה בלילה כל שעה וחצי לפיפי....נו. חודש תשיעי. בשבוע 36 התיק ללידה מוכן, ורשימה בה השלמות לדקה ה-90 מונחת על השולחן.
ביום ב' 30.12.2019 מעדכנת את בן הזוג שיש שינוי במנח הקטנטונת בבטן. במקום בעיטות לא סימטריות לצד, אני מרגישה בעיטות אנכיות לתוך הגרון. שינתה תנוחה מעט . מעניין. באותו ערב הבעיטות קשוחות מאוד. זה המקום לציין שהגברת מאוד תנועתית ופעילה מהרגע שניתן היה לחוש בה ובמשך רוב שעות היום/הלילה. בועטת היטב וללא רחמים.
ביום ג' ה-31.12.2019 בבוקר, פותחת בטיפול וואטסו נהדר שבו הבטן אינה מפסיקה לנוע. עומר אפילו משנה מעט את התרגילים כדי להתאימם לתנועה של הקטנה בפנים ולעשות לכולנו נעים ורגוע יותר...איך אפשר להתנתק כשכל הבטן בתנועה?
לקראת 18:00 מרימה עם הצוות שלי כוסית שמפניה לסיום שנה מוצלחת בעבודה, לתחילתה של שנה חדשה וליציאתי לחופשה. הלו"ז לשבועיים הקרובים מלא- מפגשים עם חברים, סידור גבות, מספרה , טיפולי וואטסו, בריכה בכל יום. כל טוב.
חוזרת הביתה לקראת 19:00. ב-20:00 משכיבים את מטר לישון. מתיישבים בן זוגי ואני לארוחת ערב. מרימים כוסית לשנה חדשה ושוכבים לישון לקראת 23:00.
בשעה 02:30 מתעוררת לשירותים בתחושה שיש לי קקי או גזים כואבים או שניהם. לא ממש ברור. אפילו די תמוה לאור השעה והעובדה שאיני סובלת מגזים כלל.
מתיישבת, מנסה ללחוץ , כואב מאוד בבטן התחתונה ולא יוצא כלום.
מנגבת ורואה הפרשה מעט דמית. מוזר. חוזרת למיטה ומנסה להירגע שוב ולבחון את התחושה. אחרי גל של כאב מבינה שמשהו קורה ומעירה את בן הזוג. השעה 02:40. הוא פוקח עין ומנסה לשאול האם אני בטוחה? או שננוח ונמתין לבוקר...בטוחה , בטוחה. קמים.
מתקשרים לאמא שלי שתתארגן ותגיע להישאר עם מטר. מתקשרים ומעירים את, הדולה, ואני מתארת לה את התחושה שאני רוצה קקי. ללא הפסקה. ואין לי קקי, אלא כאבי בטן של קקי. חזקים. ובגלים.
היא שומעת אותי, ובהבלחה של רגע אומרת: קחי אמבולנס וסעי לבית החולים. אל תחכו לאמא שלך. פשוט תיסעי. באמבולנס. מהר.
הדר ואני מנסים לסייע לי להתארגן. התדירות של הכאב גבוהה מאוד ואפילו לא מספיקים לתזמן שם דבר. מתלבשת, סוגרים את התיק. על הלפטופ עם מוזיקה ללידה מוותרים. גם על כריכים. 03:06 אני יורדת במדרגות ונכנסת לאמבולנס. לתומי עוד רציתי לשבת מלפנים, אך שני החבר'ה הצעירים העלו אותי למיטה מאחור. הדליקו את התאורה הפסיכית שלהם כמקובל וביקשו שאחגור את עצמי.
נראה לכם?!? אני מנסה לשמור על איזושהי תנועתיות, לא חוגרת ונובחת שיכבו את האור. אוחזת בידו של הפרמדיק ומעבירה צירי לחץ (לקקי ..זוכרות?) של 40 שניות כל 2 דקות לפי התזמון שלו. בדרך הם עוצרים פעמיים בשל הסירוב לחגור , מסבירה להם בטון קשוח ובנשימות קשות שיפעילו את הצופר ויטוסו..... 10 דקות תזמון הגעה לבית החולים. רגע לפני שעוצרים, מרגישה משהו חם במכנסיים. כאילו שיצא לי קקי. מביך. קקי?!? מגיעים לרחבה של תל השומר.
הדולה הקרה מקבלת אותי. מעבירים אותי על האלונקה מהר לחדר מיון לקחת מדדים.
במיון מקבלת את פנינו מיילדת לחוצה, בעלת ווייב לא נעים. נכון, מהצד שלה מגיעה יולדת מתנשפת שהיא אינה מכירה, ומהצד שלי אני דורשת מהר לחדר לידה טבעית...אין כזה פנוי. אז דחוף לחדר עם דוש...גם כזה אין. אין חדרי לידה פנויים.
ברגע שאני עוברת מהאלונקה למיטה במיון, כל בריכת השחייה הפנימית נשפכת החוצה. על המיטה, על הנעליים של אפרת, על הרצפה. הרבה מים. הקקי היתה בועית שק מי שפיר שנלכדה לה בחוץ ופתחה את הסכר.
המיילדת מחברת אותי למכשיר מוניטור עוברי ומקלידה נתונים למחשב. לא נעים. אורות, המולה, המון אנשים.
לשמחתי לא זוכרת מה שמה, וזאת אחרי שנזפתי בה תוך כדי צירים שאני אשתף פעולה אם היא תוריד את מפלס ההיסטריה.
אין לי מושג כמה דקות חלפו, נכנסה לחדר הרופאה האחראית במין ד"ר הילה להב עזרא. מזל ענק. אפרת מסבירה לה בקצרה מי אני ומה הרקע (לידה טבעית, שניה, ללא רצון להתערבות רפואית וכיוצ"ב).
גם אני בין לבין, מגלה שנכנסת למצב של היפר ונטילציה. ההמולה והאורות לא מאפשרים לי להסדיר נשימה ולכוון נכון. מה גם שבראש עוד יש לי זמן ואני הרי רוצה לידה טבעית בחדר המתאים...
ד"ר הילה קולטת את העניינים ועושה מהלך מבריק- משקפת לי בדיוק את המצב:
1. אין חדר לידה פנוי
2. אני בשלב מתקדם של הלידה. כלומר אלו אכן צירי לחץ ואני אוטוטו יולדת
3. עלי לשנות יחד איתה תנוחה
4. העוברית כ-10 במצב של ירידת דופק ואנחנו חייבות ללדת אותה בהקדם
היא מוציאה את מרבית ה"אורחים" החוצה, כמו גם את המיילדת המרגיזה, מחשיכה את האורות, מסבירה שעלי לשנות לתנוחה על הצד בה בפישוק וברגל מורמת מעלה יהיה קל וממזער נזקים אפשריים, מושחת שמן שקדים על הפירנאום ומסבירה כי אנחנו עומדות ללדת טבעי ומהר ככל האפשר בשל הירידה הממושכת בדופק ורצון להמנע ממצב של מצוקה עוברית.
אני מקשיבה, מפנימה ומיישמת.
משנות מנח, אפרת מחזיקה את הרגל באוויר, לוקחת נשימה עמוקה ולבקשתה של הילה לוחצת כדי להוציא אותה החוצה. מרגישה את הראש, את ה"הכתרה" והנה הראש בחוץ וצווחה של תינוקת במיון. זה השלב, בדיעבד שאפרת סיפרה בו רופא הילדים שנכח בחדר הכריז כי מבחינתו הוא מיותר.
בדיעבד גם התברר שהרופאה הזמינה "קיווי" כלומר מכשיר ואקום לחירום...הילה מבקשת עוד חצי לחיצה להוציא את הגוף, אני לוחצת וכל הקטנטונת הזו בחוץ. ד"ר הילה מוודאת שאני רוצה עור לעור, מותחת אותה כדי להניח על החזה ונתקעת. חבל הטבור קצר מאוד וניתן להניח את הגוזלית רק על הבטן. מניחה. משהה טבור. ואז שואלת אם אני רוצה לנתק. הייתי שמחה רק שאני לא מגיעה מאחר והכל למטה מדי בשל חבל הטבור הקצר...הרופאה מנתקת. 2 דקות לאחר מכן נכנס הדר, בן הזוג שבדיוק הספיק להגיע ל....לראות אותה מונחת על הבטן שלי ולקבל אותה אליו לידיים עטופה.
איך הדר הגדיר זאת? קניתי כרטיסים לסרט והגעתי רק לכתוביות...
בחוץ צוות הפרמדיקים שנשארו בכל המשך הזה (רבע שעה בערך?!?) מאחלים לו מזל טוב אבא ורוצים להצטלם איתו והוא בכלל נערך ללוות אותי בלידה הטבעית...אירוני ומשעשע.
המיילדת הנוספת עירית, מלווה אותנו אחר כך ברכות ובהתחשבות מדהימה עד להעברה למחלקה. בכלל כל הצוות (מלבד המרגיזה בהתחלה), היו לא פחות ממושלמות בגישה, בנועם, באכפתיות, ברצון לאפשר הכל בחדר אליו העבירו אותי בינתיים עד למחלקה, כדי שנשמור על 0 הפרדה.
מלבד שריטה קטנה, לא נרשמו סיבוכים בלידה.
שנינו עדיין לא מעכלים כמה מהר הכל קרה...החל מהבחירה של טבת במועד ובתאריך וכלה בלידה הסופר-מהירה הזו. שימו לב שרק היום סיימתי להעלות את הפוסט על הכתב. כמעט חודש אחרי ועדיין הכל הגיע מהר ומפתיע....וטוב שכך!
שלום לכם
בשבוע שעבר ילדתי בבית החולים תל השומר. הבן שלי, ילד ראשון, נולד בלידת ואקום חירום ואז ניתחו אותי בחירום בעקבות קרע מסכן חיים ברחם. בקיצור אני מאושפזת, מלאה בתפרים וכאבי תופת. הבוקר דיברו איתי ועם בעלי הרופאים ואמרו לי שלא אוכל עוד להכנס להריון בגלל הנזק לרחם. בבי"ח נתנו לי משככי כאבים ללא אבחנה... טרמדקס, אופטלגין וכדורי הרגעה. אני לא יודעת איפה לקבור את עצמי. אנחנו משפחה שומרת מסורת. לאחים של בעלי יש 5-6 ילדים. בעלי בהלם. אני בהלם. רציתי לבדוק אתכם האם יש מה לעשות מבחינת תביעה על הנזק לרחם. אתם מכירים עוד מקרים דומים? איך בודקים האם אפשר לקבל פיצויים במקרה כזה? איך בכלל מחשבים תשלומי פיצויים במקרה כמו שלנו, במקום שכסף לעולם לא יחזיר לי את היכולת להביא ילדים לעולם?
טיפלנו ואנו מטפלים כיום בתביעות רשלנות רפואית בגין קרע של הרחם. בחלק מהמקרים הקרע נגרם בשל מתן מינון יתר של פיטוצין, ביצוע פעולות מסוכנות בלידה ועוד. ככל שמתברר כי אכן היתה התרשלות בטיפול אשר גרמה לקרע ברחם הפיצוי מכיל רכיבים שונים כמו כאב וסבל, הוצאות פונדקאות ועוד.
אתם מוזמנים ליצור עמנו קשר טלפוני לקבלת יעוץ והסבר.
בברכת בריאות,
עורך דין עופר סולר
072-3340001
052-3596150
אשתי ואני קיבלנו לפני מספר שבועות הודעה מבית החולים כרמל כי אחת ממערכות האחסון בבנק הזרע שלהם נפגעה בשל תקלה ודגימות הזרע שבתוכה הופשרו. רציתי לדעת האם למרות שבית החולים לקח אחריות על המקרה והודה כי היתה תקלה + עדכן את משרד הבריאות לגביה, ישנה אפשרות לתבוע את בית החולים בשל אובדן הזרע. האם משרדכם מכיר תביעות שעוסקות במקרים דומים?
הרופא נשים ראה שאני שלילית בשבוע 6 ומעולם לא הזהיר אותי. את הבדיקה הבאה עשה לי בשבוע 25 ולהודיע לי על התוצאות החיוביות ל CMV. הודיע בשבוע 31 ואמר שהוא "מצטער שהוא שם לב רק עכשיו".
באתי אליו בוכה מעולפת ומה שהיה לו לומר לי זה שטויות זה בטח כלום אבל תעשי בדיקת מי שפיר.
ששאלתי על הסיכונים אמר לי מה כבר יקרה? מקסימום תלדי פג. באמת ילדתי פג, עם CMV חיובי. ארור הרופא הזה. והשיא של השיאים זה שהתוצאות של המי שפיר היו אמורות להגיע אליו והוא אמור להודיע לי (ככה הסבירו לי תל השומר), הילד שלי בן שנה וחודשיים ולא שמעתי מהרופא הזה מאז ההפניה למי שפיר.
הריון שני, מחלת חום בשבוע 11+5 cmv חיובי. פה בעצם מתחיל סיפור ההריון שלי!
לאחר שיצא חיובי מצאנו את עצמנו מלאי שאלות חששות מה עושים, המפעם היחידה ששמעתי על הנושא זה בגלל שחברה טובה מאוד נדבקה ונאלצה לעשות הפסקת הריון. אנחנו בלחץ מטורף! הפנו אותי לדר ברדיצ’ב הגענו אליו הוא הרגיע והסביר מה קורה והמליץ לבצע מי שפיר.יש לציין שהשקיפות והסקירות יצאו תקינות.
שבוע 22 בדיקת מי שפיר העובר נדבק!
הלכנו לרופא נשים שישר המליץ על הפסקת הריון.
לא רוצה לתאר לכם את ההרגשה הרגשתי שהעולם חרב עליי.
חזרנו לדר ברדיצ’ב והוא הרגיע אותנו הסביר את הסיכונים ואת התהליך הארוך שעומד לפנינו ובכל זאת החלטנו להמשיך.
בנוסף הלכנו לפרופסור אמיר יעקב שהרגיע אותנו עוד יותר.
ביצענו כל 3 שבועות סקירת מערכות מכוונות בבית חולים כרמל צוות מדהים , כל סקירה תפילות פחדים חששות. Mri מוח תקין.
בנוסף לכל גם סכרת הריון חטפתי.
לא אשקר,
הריון מאוד קשה נפשית מלא בחרדות. תודה שהתברכתי בבעל מדהים משפחה וסביבה תומכת אחרת זה היה קשה יותר.
הריון ראשון- שלילית. ידעתי שיש איזה עניין עם ה-CMV, ולכן כשהתחלנו לחשוב על הריון שני ביקשתי מרופאת הנשים בדיקות דם כדי לבדוק אם נדבקתי בטווח שמאז הלידה ועד אותו רגע של ההחלטה להתחיל לנסות.
בהתחלה היא די ניסתה למסמס את זה ואמרה שהבדיקות האלה לא קריטיות כי היום אני יכולה להיות שלילית ומחר חיובית, אז מה שחשוב זה לעשות אותן בהריון, אבל בסוף נתנה.
חצי שנה אחרי, כשכבר הייתי בתחילת ההריון, גיליתי שאני חיובית. אין לתאר את הלחץ וההיסטריה.
בתכלס, רק כתוצאה מזה שהתגלגלתי לאתר של האלופות פה ידעתי בדיוק מה לבקש ממנה - אם לא הייתי מבקשת הפניה לזיהומולוג וליתר הדברים, כנראה שהם לא היו נעשים.
בנוסף, היו כל מיני הפניות שהיא נתנה - אבל היו ממש שגויות! ורק אחרי בירורים וחיטוטים הבנתי מה ב ד י ו ק לבקש ממנה (כולל הקוד הספציפי שצריך להיות בהפניה). תהליך מתיש נפשית. המזל היה שהיא לא התעקשה, וכל הפניה שביקשתי היא מיד הוציאה לי.
אני חייבת לספר סיפור אופטימי על הרופא נשים שלי (ושל אחותי). הוא שולח לבדיקת cmv באופן קבוע לפני הריון ובמהלכו.
בהריון הקודם של אחותי היא נדבקה רגע לפני שהיא תכננה והוא אמר לה בפרוש שמומלץ לחכות, לעקוב אחרי עליית הנוגדנים וכשתהיה מספיק רחוקה מהמחלה שתנסה.. היא חיכתה 4 חודשים ואז נכנסה להריון רגוע ללא חשש מהנושא.
ואצלי עלו על זה די בהתחלה של המחלה והוא הציע להמשיך עם המעקבים הדרושים וניסה להרגיע ולהגיד שבינתיים הוא לא הכיר אישה שהילד שלה נפגע כשהיא נדבקה בהריון.
על פניו המקרה בהחלט מעורר סימני שאלה לגבי איכות הטיפול ויתכן שיש עילה לתביעה. לא פירטת את היקף הנזק אם בכלל לבנך, גם עניין זה בעל משמעות כמובן. יהיה צורך לקבל את מלוא התיעוד הרפואי ולהתייעץ עם מומחה רפואי מתאים.
הי! יש לי שאלה לגבי חוק החולה הנוטה למות - הגדרה של מיהו החולה הנוטה למות (אני שואלת בשביל להבין לגמרי לגבי למי בתוקף טופס הנחיות מקדימות): לפ הידוע לי ההנחיות המקדימות תקפות למי שחולה במחלה חשוכת מרפא ורופא אחראי פסק שאין לו יותר מחצי שנה לחיות. ושההנחיות לא בתוקף במידה ואדם עובר, נגיד, תאונת דרכים קשה וללא טיפול - ימות.
לפי לשון החוק לא ברור לי למה. בסעיף 8א לחוק החולה הנוטה למות מגדירים חולה נוטה למות: ״רופא אחראי מוסמך לקבוע כי מטופל הוא חולה הנוטה למות, אם נוכח כי המטופל סובל מבעיה רפואית חשוכת מרפא ותוחלת חייו, אף אם יינתן לו טיפול רפואי, אינה עולה על שישה חודשים״.
האם פציעות עקב תאונה הן לא בעיה רפואית חשוכת מרפא?
איני רופא אך למיטב ידיעתי בפציעות בהשוואה למחלות קשות מורכב יותר לחזות תוחלת חיים וסיכויי החלמה. מאחר ומדובר בעניין החורג מנושא הפורום אשר הינו רשלנות רפואית איני יכול להרחיב בעניין זה.
החלטתי לשתף את סיפור הלידה של מיכאל כיוון שחשה צורך לעבד מחדש את מה שקרה ואפילו שחלפו שנים.
אני יודעת שהיו לידות קשות וטראומטיות בהרבה משלי ואני יודעת שיש נשים שחוות סיבוכים בלידה שאחריהם המצב מדרדר מאד... אבל אני לא משתחררת מתחושת הפוסט-טראומה שמציפה אותי, פלאשבקים, כעס ואכזבה שעולים שוב ושוב. אז אני מקווה שהעלאתו בכתב אולי תעזור.
זה היה הריון ראשון. את כולו ביליתי בקריאה מרובה של ספרי לידה טבעית ואין סוף מידע באינטרנט. עד הלידה כבר הרגשתי שעשיתי תואר בנושא, ולא חסכתי מהסביבה הרצאות והסברים ללמה אני מעוניינת בלידה טבעית לחלוטין ומה רע בלקחת זריקת אפידורל ופיטוצין.
הדפתי את כל המלעיזים ושמתי בפני אתגר לצלוח את הלידה כמו הלביאה שאני, כמו כל הנשים לפני, הרי עשו את זה משחר האנושות - אז קטן עלי.
תהליך הלידה של מיכאל התחיל ב-27/11/17, שבוע 38+6. בסביבות השעה 18:00 החלו צירים חלשים בהפרשים של 10 דקות. כיוון שזכיתי בצירים מוקדמים מחודש שישי, ממש לא ייחסתי להם חשיבות, רק שהפעם הם לא נעלמו אחרי כמה שעות. לא כל כך הצלחתי לישון אבל ההפרש נשאר כמו שהוא וכך גם רמת הכאב.
בבוקר ביקשתי מבעלי להישאר בבית לכל מקרה שלא יהיה. במהלך היום עדיין הצירים נשארו אותו הדבר. לקראת הערב כבר קראתי לאימי שתעזור לאבחן מה קורה כאן, כבר מעל ל-24 שעות עם צירים שלא מתגברים. שתיתי חצי כוס יין אדום כדי לשלול צירים מדומים, ואכן היו אמיתיים.
עד השעה 22:00 הצירים החלו להגיע בזמנים קצרים יותר של 5 דקות, ועל אף שאנחנו גרים דקה ברגל מבית החולים, אמא שלי קבעה שהגיע הזמן לבדוק, אפילו רק כדי לראות מה קורה.
בבית החולים נצפו צירים מצויינים, אבל רק פתיחה 2 ומחיקה 80%. התבקשנו לחזור עוד שעתיים.
בבית ישבתי על כדור פיזיו, ראיתי קומדיות, שתיתי תה פטל, ניסיתי לזרז כמה שאני יכולה.
02:00, חוזרים למיון יולדות - כלום לא השתנה. משוחררים הביתה. אני התחלתי כבר לבכות. מעל 30 שעות של צירים, ללא שינה. עכשיו כבר כל 3 דקות.
04:00, קמה מהמיטה בכאבים ומעירה את בעלי שחייבים לחזור. כיוון שעד עכשיו הצירים לא כאבו לי בכלל, ידעתי שמה שאני מרגישה עכשיו הוא הדבר האמיתי. התפתלתי על הספה בבכי בזמן שבעלי מתזמן ציר כל דקה וחצי. חוזרים לבית החולים.
06:00, פתיחה 4, עוברים לחדר לידה טבעי.
מקבלת את סימה המיילדת המהממת (שילדה גם את אימי בלידת אחותי הקטנה), עוברים על כל הבקשות שלי ללידה הטבעית שתכננתי, מפעילים את האיזי-טנס ויאללה.
הצירים כואבים אבל אני צולחת אותם בהצלחה עם נשימות.
כבר 11:00, לא מתקדמים בקצב הרצוי, כבר יותר מדי זמן על פתיחה חמש וחצי. מבקשים את אישורי לפקוע מים ולתת פיטוצין. עם יד אחד מפעילה איזי-טנס וביד השנייה גז צחוק, אף אחד מהם לא מקל אפילו לא קצת. בבכי של תחושת כישלון ואכזבה מבקשת אפידורל.
20 דקות אל תוך הפיטוצין ונצפות האטות דופק של העובר. ב-20 הדקות הללו גם הפתיחה התקדמה מחמש וחצי לשמונה וחצי. מפסיקים עם הפיטוצין.
15:00, פתיחה מלאה. סימה מתחלפת באיילת.
בסביבות חמש וחצי איילת מתחילה לעבוד איתי על לחיצות, לקחו לי כמה פעמים כדי להבין את הקטע, איילת עברה איתי על כמה סוגי תאורות כדי לבחור את המיטבי עבורי, בחרתי מעומעם.
רבע לשש מתחילים לעבוד - בעלי מחזיק לי רגל אחת, אמא שלי מאחוריו ואני לוחצת כשמרגישה ציר ומחכה לפידבקים אם לוחצת טוב או לא. איילת אומרת שכן.
לאחר כמה דקות אני רואה שמדליקים את כל הנאונים, צוות גדול נכנס בהכרזה "שלום, באנו לעזור". אין לי מושג מה קורה, לפני דקה אמרו לי שאני עושה עבודה טובה, מה השתבש?
מישהו ברקע אומר לי שיש האטות דופק ואנחנו כנראה נצטרך לעשות לידת וואקום על מנת לנוע מצוקה עוברית מיותרת.
אני לא שם. אין לי זמן לחשוב, אני רק צריכה לבצע. החלטה מודעת שעשיתי עם עצמי היתה שאני לא פוקחת את העיניים. אני לא רוצה לראות איך עושים את זה, רק תתנו לי הוראות.
רופאה מימיני קוראת לי להסתכל עליה, אני לא רוצה, היא דוחקת בי, תסתכלי עלי - "עשית עבודה טובה מאוד, אם היית ממשיכה ללחוץ תוך כמה דקות הוא היה בחוץ. אבל אין לנו כמה דקות." הלב שלי צנח.
"תגידו לי מתי ללחוץ" אני מחכה רק שמישהו יתפעל אותי. משמאלי בעלי מעודד ומבקש שאתן את כל כולי בלחיצה, הוא חייב לצאת עכשיו. ברקע הרופא אומר שחייב לחתוך, אפילו לא טרחתי לענות. רק תוציאו אותו. הרופאה שמימיני לוחצת לי על הבטן בכל הכוח, אין לי אוויר מהכאב, איך לוחצים ככה? שתי לחיצות שבהן נתתי את כל חיי והוא בחוץ. 18:06.
שמו אותו עליי, תינוק כחול, מחרחר. "למה הוא לא בוכה?" אני שואלת בהיסטריה את הצוות, את בעלי ההמום, אין תשובה - הצוות הרפואי חותך לו את חבל התבור וישר לוקחים אותו לאנשהו. אני שולחת את בעלי אחריהם.
אין לי מושג מה היה, לא יודעת למה לקחו אותו ומה עשו לו. אף אחד לא מדבר. שומעת במעומעם שהשילייה יצאה תקינה. תופרים אותי (בדיעבד, לא טוב בכלל, ברמת רשלנות רפואית משוועת).
אזכה להתייחד עם התינוק שלי רק עוד מה שנראה כמו נצח.
ללא השהיית חבל התבור, ללא עור לעור, ללא הנקה בחדר הלידה.
36 שעות צירים ו-12 שעות בחדר לידה. מיכאל שלי נולד בריא ושלם ב-29.11.
מזכירים לי ואני מזכירה לעצמי שכל עוד התינוק ואני יצאנו בריאים ושלמים, צריך להודות ולשמוח. לכן קשה לי עם הרגשות הקשים על הלידה, תחושת הכישלון שלא הצלחתי ללדת כמו שתכננתי, שלא ידעתי להיות אסרטיבית מספיק כדי לסרב לזירוז וכנראה למנוע את כל השתלשלות האירועים שהוא גרר. מאוכזבת מעצמי בעיקר. רציתי חוויה מעצימה וקיבלתי את הלידה שהכי חששתי מפניה.
לעובר שלי יש מערכת וורידית חריגה נדירה, אחת מבין 24 מקרים שהתגלו בעולם, אך למזלי ניתן לחיות עם זה ללא סיכונים ולאחר הלידה בע"ה הכל מסתדר לבד - כך לפחות הרופאים אומרים ואנחנו מאד מקווים.
אבל....
זה שיש מצב חריג במערכת הוורידית עלול לסמל על מחלה אחרת- כמו ניוון שרירים, חירשות ועוד 1500 מחלות גנטיות אחרות.
אני ביצעתי מי שפיר בשבוע 16, הכל היה תקין כולל צ'יפ גנטי. אף אחד לא הציע לי לבצע בדיקת אקסום ולא אמרו שקיים דבר כזה בכלל - היום מתברר שזאת בדיקה סופר פשוטה, שבעצם כרוכה בלקחת מהמי שפיר שכבר נלקח ולשמור עד סוף ההריון.
ולכן, עכשיו שבוע 30 אני צריכה לבצע מי שפיר נוסף ולזה מלוות חששות וסיכונים מטורפים שלא הייתי חייבת לעבור במידה והיו שומרים לי על המי שפיר לטובת בדיקת אקסום.
האם לפי הניסיון שלכם (ותודה לאל שמצאתי אתכם כי בשום מקום אין הסבר "לא מסחרי" על החובה של הרופאים להמליץ על הבדיקה) יש אפשרות לתבוע את הרופאים במצב שלי?
כדי לקבל פיצוי משמעותי בגין תביעת רשלנות רפואית יש להוכיח נזק שנגרם בשל ההתרשלות. מהתיאור שאת מסרת נראה כי אכן הייתה סטייה מסטנדרט רפואי סביר ככל שלא הוצעה לך האפשרות לשמור דגימה ממי השפיר. יחד עם זאת ככל ולא נגרם נזק קבוע והנזק מסתכם "רק" בצורך בבדיקת מי שפיר נוספת (מבלי להקל ראש בכך) יהיה צורך לשקול אם הקף הנזק יצדיק כלכלית תביעה.
מציע כי בתום ההריון תערכו יעוץ מסודר עם עורך דין מנוסה בתחום הרשלנות הרפואית בפגישת יעוץ מסודרת.
רציתי לשאול ולהבין לפי מה מחשבים פיצוי במקרה של מוות במהלך של הרדמה מלאה לפני לקיחת ביופסיה בבית החזה. אני מבין שזאת שאלה כללית ואין הרבה נתונים, ואסביר: הטיפול בתביעה הועבר על ידי השארים של המנוח לטיפול של עורך דין (קרוב משפחה מדרגה שלישית...) ונמצא שיהתה רשלנות רפואית. במסגרת הליך גישור ניתנה הצעה לתשלום פיצויים שנראים לי נמוכים מאד.
עורך הדין שמייצג את השארים, שמתברר שהוא לא ה"מומחה הכי גדול בתחום הרשלנות" אומר כי אופן החישוב של הפיצויים נעשה רק לפי שכרו של הנפטר, כלומר אדם שלא עובד או משתכר בשכר נמוך כמעט לא "שווה"...
מאחר ואנחנו "תקועים" עם העורך דין שמייצג אותנו, אני מנסה להתייעץ אתכם ולשמוע את דעתכם.
נושא שכרו של המנוח אכן מהווה פקטור בחישוב הפיצויים בתביעת רשלנות רפואית אולם אינו הפקטור היחיד. יש להתחשב בגורמים אחרים גם כגון גיל, האם המוות היה מיידי או היה כרוך בסבל טרם הפטירה ועוד.
אין לי דרך להעריך את העניין ללא כל נתונים נוספים אך אתם מוזמנים ליצור עמי קשר ככל שתבקשו לערוך יעוץ פרטני.
ישתבח שמו לעד בשבח ובהודיה לבורא עולם ילדתי את בני השלישי אשתף אתכם בקצת ממה שהתרחש לפני כן.
עברתי שנה שאני לא מאחלת לשונאים שלי הריון בסיכון גבוה לחץ דם גבוה, אבל מה, גבוה ברמה שרואה שחור כבר סחרחורות פעימות לב מהירים חשש מפני רעלת הריון ועוד.
תוסיפו לזה סימפוליזיס שהולך ומתרחב מהריון להריון כאבי תופת ברמה שהפך אותי לכמעט נכה ממש ככה !
וכשעשיתי סקירת מערכות אמרו לי יש מצב שלילד יש מום בלב בגלל שרואים רק שני עורקים ולא שלוש (לא הבנתי כלום)
בנוסף משקעים נפשיים מצב כלכלי של אין מה לאכול ואנחנו חיים מסלי מזון של הרווחה (ובעלי עבד כמו חמור - קשה מאוד)
כמובן שמאושפזת כל שני וחמישי. ובעלי מסכן צריך להיות מטורטר מעבודה לילדים לנקיונות לאוכל (תודה לאל שבעלי אדם כזה טוב וחזק באישיות מה הייתי עושה בלעדיו?!)
תודה לאל שהעניק לי אותו.
נסעתי לקבר של האר״י הקדוש ואמרתי לו אם הילד יוצא בריא אני קוראת לילד על שמו!
טוב אחרי שבסוף חודש שמיני כל פעם רוצים לשלוח אותי לזירוז ואני מסרבת בשבוע 39 הרגשתי משהו מוזר בשבת התחלתי לבכות אמרתי לבעלי (אנחנו שומרים שבת): אני אפתח בתהילים (תמיד אני פותחת בתהילים כשאני מרגישה משהו לטוב לפחות טוב לקבל מסר מאיתו יתברך)
מה שיוצא אני מרוצה היה כתוב: ״חבלי_מוות_אפפוני״
באותו רגע לא תיק לא כלום טסתי למיון יולדות. בדרך היה פקק מטורף כי היתה תאונה פתאום בצד עוצרת ניידת בעלי קופץ החוצה מבקש מהנהג השוטר ״בבקשה אישתי צריכה ללדת קח אותנו לבית חולים הלל יפה אני מתחנן״
השוטר בלי לחשוב פעמיים השם ישמור אותו ויזכה אותו למצוות חסדים ולברכה והצלחה בחייו שם צקלקה טס ואנחנו אחריו מזיז רכבים תוך שתי דקות הגעתי לחדר מיון בחדרה.
היתה פתיחה קטנה של 2 וחצי זה לא חדר לידה הרופאה הכניסה את היד איך שהכניסה צירים מטורפים תוך כמה דקות הגעתי לפתיחה של חמש, חדר לידה בטיל.
מחברים אותי למכשיר מוניטור עוברי ולאן שצריך. אני מבקשת אפידורל.
הלידה הכי טובה שהיתה לי בחיים!
הילד יוצא המיילדת (נטלי המדהימה) עם דמעות בעיניים אומרת ״אמאלה את חייבת לראות״
חבל הטבור היה כרוך לילד מסביב לצוואר והיה קשר בחבל הטבור ואמרה ״אם עוד קצת זה היה טיפה יותר לחוץ לילד לא היה חמצן והיה יכול להיות אסון״
חס ושלום בטל ומבוטל!
ישר נפל האסימון ״חבלי מוות אפפוני״ מה רב גודלך השם. כמה אתה טוב ומיטיב מי אנחנו בכל!
בכיתי בשקט אבל בעוצמה כזו שאין לי דרך להגדיר.
זכינו לעשות ערב זוהר כמו שאמרתי לא היה לנו שקל. מבית הכנסת של בעלי פתאום אנשים שאנחנו גם לא מכירים רוצים לתת וקנו לו חליפה והביאו כסף וחבר הכי טוב של בעלי שהוא גם הסנדק ( אדם עם מידות כל כך טובות) בחר שהכל עליו וקנה לברית את האוכל והשתייה ממש לא החסיר דבר. המוהל לא לקח אגורה לא רצה בכלל.
חסדי שמיים עצומים אומרים שכל ילד מביא את הברכה שלו.
הבורא יתברך לא החסיר מאיתנו דבר תודה לאל הןא כבר תכף בן חמישה חודשים עברנו מחדרה לרעננה עשינו המון שינויים חיוביים אני עובדת במקום שאני מאוהבת
המצב הכלכלי השתפר ישתבח שמו
וקראנו לאפרוח שלי לוריא ישראל
לוריא על שמו של האר״י הקדוש
רבי יצחק לוריא אשכנזי וישראל על שמו של הבעל שם טוב אבי תורת החסידות.
אני רוצה לברך כל אחת מכן שהבורא יפתח שערי שמיים שערי ברכה שערי אורה שערי הצלחה שערי פרנסה שערי בריאות איתנה שערי אהבה וירעיף עליכן יתן לכן מטל השמיים ומשמני הארץ אמן!
ברצוני לשאול איך אפשר למחוק מהתיק הרפואי שלי אבחנה שגויה שניתנה לי לפני שנים רבות לפני 20 שנה או לתקן אבחנה זו . אני סובלת מכאב כרוני וזה לא מאפשר לי לקבל קנביס. ו4 נירולוגים כבר הגישו בקשה למשרד הבריאות בשל מצבי החמור.
מחיקת תיעוד רפואי או אבחנות רפואיות מהתיק כמעט בלתי אפשרית אלא במקרים קיצונים מאד. אם מתברר שהאבחנה שניתנה שגויה אז הרופא שכותב את האבחנה העדכנית והנכונה מציין לעיתים במפורש בתיק כי האבחנה שניתנה בתאריך מסוים התבררה כלא נכונה וכי האבחנה הנכונה הינה כזו וכזו.
ללידה של נלי התכוננתי בעיקר נפשית, רציתי תיקון, רציתי לידה ללא התערבויות בכלל, אחרי שהלידה של יהונתן, הבכור שלנו, הייתה טראומתית מאד עבורי.
את יהונתן ילדתי באיכילוב בשבוע 40 אחרי יומיים של צירים בבית (החזירו אותי פעמיים מהמיון הביתה) ו- 13 שעות בחדר לידה, עם פיטוצין ואפידורל כשהוא במנח OP עם מים מיקוניאלים.
אחרי 4 שעות של לחיצות בפתיחה מלאה וכשאני עם חום, הרופאים אמרו שזה או יתוח קיסרי או לידת ואקום. בחרתי חצי מעורפלת בוואקום שלווה במניפולצית קריסטלר (לחיצות חיצוניות על הבטן) שהותירו לי סימנים כחולים על הבטן.
צוות הרופאים באיכילוב היה מצויין, המיילדת לעומת זאת הרבה פחות מסבירה. לא היה איתי ליווי מקצועי כי האמנתי שאני מסוגלת לבד עם בת הזוג שלי ואמא. את יהונתן לקחו ממני מיד אחרי הלידה ולא ראיתי אותו במשך 6 שעות שהיו ארוכות כמו נצח.
היה לי חשוב חוץ מחוויית לידה מתקנת להיות באפס הפרדה מוחלט ולהניק מיד אחרי.
אחרי עיבוד לידה ופצע שלא הגליד, לדעתי עד הלידה הזו, בהריון של נלי עשיתי הכל!!- קורס היפנו, לקחתי דולה, תרגלתי נשימות ועשיתי מדיטציות כל הזמן.
בשלב מסויים, סביב שבוע 34, התברר לנו שנלי במנח עכוז. הייתי אופטימית וחשבתי על לידת עכוז וגינאלית ועל זה שעוד יש לו זמן להתהפך. הלכנו פעמיים לעשות היפוך במים אצל רות פדידה (במסגרת סטאז׳) שלא הצליח, למרות שנלי חולץ מהאגן ושינה תנוחה.
במקביל עשיתי תרגילים בבית, בבריכה, מדיטציות ולמרות הכל נלי לא התהפך. בשבוע 37 הלכנו לעשות היפוך חיצוני שהיה חוויה מזעזעת וכואבת בטרוף זעקתי לשמיים. וגם ההיפוך החיצוני לא צלח. אחרי זה הייתי אצל מדקרת סינית פעמיים, ממש הרגשתי שהוא מנסה להתהפך ולא מצליח.
הלכנו לייעוצים לגבי לידת עכוז וגינאלית אצל רופאים מומחים שמיילדים עכוז, קראתי מלא, חקרתי, עשיתי מדיטציות והיפנו, הכנתי את עצמי לקראת לידת עכוז. ואז.. נקודת השבר, פגישה עם אחד הרופאים המומחים שמיילדים עכוז, שהצליח לעורר בי פחד וחרדה והופ שוב צפה בי הטראומה מהלידה הקודמת.
לאחר השיחה איתו הסתבר לי שבבתי חולים בישראל (לפחות בשניים בהם אני בדקתי) לידת עכוז וגינאלית נערכת בחדר ניתוח, על הגב, עם אפידורל, חתך חיץ נעשה מראש, בחדר הניתוח יש מלא אנשי צוות ולרוב אסורה כניסת מלווים.
נותרתי עם תחושה של - אני שוב רק כלי, שאין שום הקשבה לגוף שלי ולנפש שלי ושאם אני בוחרת ללדת עכוז זה רק ע״פ פרוטוקולים וכולל הפחדות שאני לא עומדת בהן.
לאט לאט התקוות שלי התפוגגו ולא רציתי ללכת אל הנודע הזה, לא ישנתי לילות שלמים, ובעיקר שוב פחדתי ללדת. לצערי שום דבר ואף אחד כבר לא עזר וקבעתי 2 ניתוחים קיסריים באפס הפרדה אחד באיכילוב לשבוע 38+5 והשני באסף הרופא לשבוע 40.
יום ראשון שבוע 38+4 הלכנו למומחה בבית חולים תל השומר, לשמוע גם ממנו על לידת עכוז וגינאלית, במעקב שם גילו שיש לי לחץ דם גבוה שלא יורד גם לאחר מנוחה ומניפולציות כאלה ואחרות, ובאמת באותו היום היו לי כאבי ראש חדים שלא עברו.
הרופא רצה להשאיר אותי להשגחה ואם לחץ דם לא ירד עד הערב לנתח. לא רציתי להיות מנותחת שם ובטח לא בניתוח שהוא לא אפס הפרדה. חתמתי על סרוב והלכנו הביתה בידיעה שמחר אני יולדת בניתוח קיסרי אלקטיבי באיכילוב.
לא ישנתי כל הלילה למרות שאמרתי לעצמי שאני חייבת כוחות למחר, בבוקר הייתי בלחץ ומתח ולא הצלחתי לאכול כלום. בשעה 13:00 הגענו לאיכילוב אני, בת הזוג שלי- אביה, הדולה שלנו וההורים שלי.
בשעה 16:00 נכנסתי לחדר ניתוח לבד וכשעברתי מהאלונקה למיטת הניתוח ירדו לי המים, כך נלי סימן לי שגם הוא מוכן, חייכתי לעצמי והתרגשתי ממש, הרגשתי שבחרתי נכון. ואז ההכנות לניתוח, כשאני לבד, חוויה פחות נעימה, רעדתי היו לי בחילות וזה היה נראה כמו נצח, למרות שכל הזמן דיברתי לנלי ושמחתי שהוא גם מוכן לצאת.
בערך ב16:45 הכניסו את אביה לחדר ותוך כמה דקות שמענו בכי מתוק וקטן. לא האמנתי שזהו הוא בחוץ כל כך מהר!. ביקשתי אותו אליי ועוד כל מיני בקשות שלא ממש נשמעו, בטענה שהוא קטן מאד (בהקשר הזה אציין שהרופא המרדים היה מדהים!
מקצועי, מקסים, קשוב ומרגיע אפילו הגיע לבקר אותי במחלקה יום אחרי, בניגוד למנתחת שהייתה אנטיפטית ולא תקשרה איתי בכלל, אפילו לא הודיעה לנו לפני שהוציאה את נלי). אביה האלופה התעקשה איתם שיביאו אליי את נלי, והמיילדת הניחה אותו על החזה שלי, הוא באמת היה מאד קטן והיה קר בחדר הניתוח אז ביקשתי אחרי כמה דקות שיקחו אותו לשקילה ולעיטוף.
המיילדת אמרה לנו שאם הוא שוקל פחות מ2.5 קילו הוא יצטרך השגחה ואם יותר היא תחזיר אותו אלי להנקה. נלי הצטיין ונולד במשקל 2.520 קילו והמיילדת חזרה איתו לחדר התאוששות, ניסיתי להניק אבל רעדתי מאד מההרדמה, אז המיילדת והדולה המקסימות סחטו ממני קולסטרום עבורו ואביה האכילה אותו במזרק.
לצערי בגלל סוכר נמוך נלי עבר בכל זאת להשגחה ואחרי שעתיים נפגשנו שוב במחלקה.
הצוות באיכילוב למעט הרופאה המנתחת (שכן הייתה מאד מקצועית, לאור ההחלמה הקלה והטובה שלי מהניתוח) היו מקסימים ומקצועיים ביותר. אני שמחה שהקשבתי לעצמי לאורך ההריון, שהביא עימו אתגרים לא פשוטים בחודש וחצי האחרונים שלו. ושלבסוף הלידה הזו הייתה עבורי חוויה טובה ואפילו מתקנת למרות שזה לא מה שציפיתי או קיוותי לו אבל לנלי שלנו האהוב היו תוכניות אחרות.
סובל כחודש וחצי מחום גבוה קבוע ושלשולים
נלקח לרופא ילדים לאבחון 13 פעם ,הרופא אמר זה רק וירוס והמליץ על אנהלציה הילד לא השתפר להפך המצב המשייך להדרדר.
נלקח שוב ושוב לרופא ללא פתרון רק כל פעם מחדש לו את החומר של האנהלציה , לפני שבועים החום הגיע ל 40+ לקחנו אותו בלילה למרכז רפואי הרופא התורן אמר שיש חשד לדלקת אוזנים ואין צורך בלהפנות אותו לבית חולים וביקש שנקח אותו למחרת לרופא ילדים שלו.
נלקח יום אחרי זה לרופא שבדק אותו שוב ואמר שאין משהו חריג ויש קצת דלקת באוזן ימין ואוזן שמאל תקינה והמליץ על טיפות אוזנים.
המצב של הילד לא השתפר ולפני 5 ימים נלקח לרופא פרטי , הרופא אמר שיש דלקת אוזנים והמליץ על טיפול באוגמנטין ואם המצב לא משתפר לפנות אותו למיון ,יום אחרי זה אוזן שמאל התנפחה חיצוני ולאחר התיעצות עם רופא אף אוזן וגרון בטלפון ביקש לפנות אותו למיון בדחיפות לחשד למסטואידיטיס.
לקחנו אותו למיון ואכן אובחן כסובל מ מסטואידיטיס קשה הילד עבר ניקור פנימי וחיצוני בשתי אוזנים ויום אחרי זה עבר ניתוח כפתורים, הרופא האף אוזן וגרון אמר שזה רשלנות רפואית ושהילד סובל מדלקת באוזנים במשך תקופה ממושכת ורופא הילדים שלו היא צריך לאבחן את המצב מזמן
הבעיה החמורה שעכשיו שהילד יש לו לקוי שמיעה ברמה בינונית חמורה והרופא לא בטוח עדין האם זה בגלל הנוזלים או נגרם נזק עצבי בלתי הפיך
1. רופא לא אבחן מחלה במשך חודש וחצי.
2. רק לאחר חודש ו 10 ימים של חום ושלשולים הרופא נתן הפניה למיון.
על פניו נראה כי המקרה בהחלט מצדיק בירור רציני של אפשרות להתרשלות בטיפול בילד. במקרים של ספק ואפשרות לגרימת נזק חמור כמו במקרה המתואר על הרופא המטפל להפנות את הילד לבדיקה מעמיקה יותר במסגרת בית חולים.
אני מאחל לכם כמובן שיתברר כי אין נזק עצבי הגורם לירידה בשמיעה אלא שמדובר בבעיה חולפת, לאחר השלמת הבירור מומלץ לפנות בהקדם לייעוץ משפטי אצל עורך דין מנוסה בתחום הרשלנות הרפואית.
אתם מוזמנים לפנות אלינו לקבלת יעוץ והסברים נוספים.
לפני חצי שנה נולד בני בכורי רפאל יוסף
הדבר הכי טוב שקרה לי!
הריון לא תקין, לידה עם סיבוכים ולא פשוטה
אבל ללא ספק היה שווה את זה.
שתי פסים אדומים, התרגשות מטורפת.
בשבוע 13 שקיפות עורפית , פעם ראשונה כמובן לא יודעת באיזה בדיקה מדובר
הרופא בודק. תוצאה לא תקינה.
ממליץ על ייעוץ גנטי ודיקור מי שפיר.
אני ובעלי יוצאים משם בהלם, לא מבינים במה מדובר ומה עושים הלאה.
אני בוכה בהיסטריה, מסתגרת לא רוצה לראות אף אחד.
טוב , לא עושה ייעוץ גנטי ולא מי שפיר ,
לא רלוונטי כי בכל מצב לא אפיל.
וכך גם בהמשך,כל הבדיקות מציגות הריון לא תקין .
שבוע 38 מגיעה למרפאה למעקב הריון שגרתי
מוניטור עוברי ובדיקת שתן.
האחות מגלה רעלת הריון לחץ דם גבוה וחלבון בשתן.
מיד מפנה אותי למיון.
מגיעה לאסותא אשדוד, מנהל ביה"ח קורא את התיק וממליץ שאלד בבית חולים אחר מכיוון שאצלם אין כירורגי ויש אפשרות שהתינוק יוולד עם מום כלשהו.
נסענו לתל השומר , שם אישפזו אותי 4 ימים בהשגחה
אחרי 4 ימים העבירו אותי לחדר לידה ,
התחילו זירוזים סטריפינג ופיטוצין ..
אחר כך בפתיחה 2 וחצי נתנו לי אפידורל
בלילה נפקעו לי המים, רק אחרי שעתיים הרופאה שמה לב . האטות בדופק שלו ולחץ דם גבוה שלי והפתיחה רק 3.
הוחלט להכניס ללידה במסגרת ניתוח קיסרי חירום, תוך 2 דק כבר הייתי בפנים
הרדמה חלקית רק של האזור, שומעת הכל הרגשתי שאני מתחרפנת, בכל זאת הכל חדש לי והכל מסובך והכל קרה תוך שניות.
אחרי 20 דק ב26.6.19 בשעה 3:00
נולד רפאלי שלי עם תסמונת דאון אבל בלי מומים מסוכנים כמו שהרופאים הפחידו.
מהתיאור שמסרת בנוגע למעקב ההריון והלידה אני חושש כי על פניו לא נראה שניתן יהיה לבסס תביעת רשלנות רפואית. הרופאים במהלך ההריון הבהירו לכם כי יש לבצע יעוץ גנטי ובדיקת מי שפיר אשר היא הבדיקה המתאימה לאבחון עובר עם תסמונת דאון. הבחירה שלכם שלא לבצע את הבדיקות כמובן לגיטימית אולם נראה שהרופאים ביצעו את הנדרש כאשר הסבירו לכם על הבדיקות הנדרשות.
ללא בדיקת מי שפיר הרופאים אינם יכולים לחזות במדויק האם לעובר יש בעיות גנטיות ואם יש אילו בעיות ולכן העובדה שיתכן שהרופאים העלו מספר אפשרויות למחלות גנטיות ומומים אצל העובר שחלקם לא התממש אלא רק תסמונת הדאון. אין להבנתי בכך כדי לבסס טענת רשלנות רפואית. כמובן שכדי לבחון את העניין בצורה מלאה יהיה צורך לקבל את מלוא התיעוד ולהתייעץ באופן מסודר עם עורך דין מנוסה בתחום הרשלנות הרפואית.
שלום אני קיבלתי מכה בעין אחרי זה ראיתי זבובים והפזקים בעין ניגשתי לרופא עיניים בקהילה הוא אמר לי שכנראה יש היפרדות זגוגית. רשתית שלמה ושאחזור אליו בעוד שבוע. שבוע אחרי סימפטומים החמירו אך רופא חזר על עצמו ונתן ליתר ביטחון בדיקה של oct ביצעתי את הבדיקה ולמחורת לפני שעוד הספקתי לקבל פיענוח נסגרה אצלי העין לא ראיתי בא כלום הרופא שלי לא עבד באותו יום לכן נכנסתי לרופא אחר ששלח אותי דחוף למיון תוצאה סופית היפרדות רשתית ממרכז הראיה וניתוח vetrotomy שבהמשך ידרוש ניתוח קטרקט נאמר לי על ידי רופאים במיון שאם הייתי מגיע לפני הייתי עובר ניתוח פשוט עם לייזר . הראיה שלי לא תהייה אף פעם כפי שהייתה קודם מקסימום 50 אחוז וגם זה לא בטוח. האם רופא שבדק אותי בהתחלה בקהילה אשם וניתן להגיש תביע נגדו. תודה מראש
על פניו נראה כי המקרה מצדיק בירור רציני ובחינה, אין לי לצערי דרך לדעת על בסיס התיאור שמסרת אם רופא העניים שבדק אותך תחילה התרשל ואם בשלב זה כבר החלה הפרדות הרשתית. כדי להעריך אם הייתה התרשלות בטיפול והאם הנזק שנגרם קשור להתרשלות זו יהיה צורך לקבל את מלוא התיעוד הרפואי ולהתייעץ עם מומחה רפואי בתחום רפואת העיניים.
אמליץ כי בשלב ראשון לפנות אל עורך דין מנוסה בתחום הרשלנות הרפואית שיוכל לסייע בקבלת התיעוד הרלבנטי ובהפניה למומחה הרפואי המתאים.
כמה ימים של אי שקט, לא מרגישה תנועות עובר יותר מידי, החלטתי לא לקחת סיכון וללכת לשבת בבית חולים ולעשות שביתה איטלקית עד שיגידו לי מה הבעיה בעצם.
החליטו לאשפז אותי , חמישה ימים מאושפזת מוניטור עוברי כל שעתיים בדיקות אולטראסאונד ומה לא, אומרים לי: מוניטורים יפים הכל בסדר אנחנו רואים תנועות במוניטור והאם את עדין לא מרגישה תנועות עובר; ,אני מסבירה שלא עדיין לא.
עד פה הכל טוב, יום לפני שהחליטו לזרז אותי הפסקתי בכלל להרגיש, עוד פעם אולטראסאונד ומסבירים שהעוברית לא זזה יותר מידי ואנחנו מחר מזרזים אותך.
אני כולי לחוצה, לידה ראשונה לא ידעתי למה לצפות ושמעתי כל כך הרבה דברים רעים על זירוזים שאדוני ישמור איזה סרטים רצו לי בראש, במיוחד אחרי שקראתי על סיבוכים בלידה אחרי מצוקה עוברית, כשהכל התחיל כשהאמא לא הרגישה את התנועות של העובר... פחד!
מפה לשם ירדנו לחדר לידה ב 17 וחצי, מביאים לי רבע כדור פרופס ומחכים לצירים , התחילו צירים עדינים סדירים וסבילים ככה שלא הייתי צריכה עוד כדור, מסתובבת משתגעת לא זז הזמן, 22:15 מגיע המיילדת בודקת פתיחה 1.7 40% מחיקה, לא זז יותר מידי אבל הצירים סדירים אז זה טוב.
אומרים לי יאללה פיטוצין ופיקעת מים, אני ישר נלחצת, מפחדת מהכאב שיבוא אחר כך, שואלת מליון שאלות לא מקבלת את התשובה שאני מחפשת ופה אני כבר מתיעצת עם דר' גוגל [אז ראיתי את האתר שלכם אגב] ממליץ לי פיטוצין אפידורל ומשם פקיעת מים.
מקשיבה לדר' גוגל ועושה לפיו.
01:00 יאללה פיטוצין והנה הצירים מגיעים ומהר!!04:00 מבקשת אפידורל, המרדים תוך 20 דקות אצלי 04:35 זהו, חזרתי לחייך טועמת שוקולד ויאלה פיקעת מים , לא מרגישה כלום הכל מצויין, בום נרדמת!
כל 45 דקות מתעוררת מסתכלת סביבי וחוזרת לישון .
10
בבוקר מתעוררת סופית , מרגישה שהאפידורל כבר לא חזק כמו מקודם והצירים יפים יפים וחזקים חזקים, מבקשת שהמרדים יגיע שוב , מחכה בסבלנות לבואו, ולאט לאט מרגישה כאילו יש לי אגוז קוקוס שרוצה לצאת לי מהישבן, בא והולך כל 2 דקות, מתחילה שוב לסבול , למרדים לוקח יותר מ40 דקות להגיע, מתחילה להשגע את המיילדת שיגיע כבר!!
הגיע! סוף סוף! העלה את המינון הזריק עוד מנה ויאללה הרדמה חזקה פי 10 ממקודם רדומה מהכתפיים עד קצות האצבעות ברגליים.
מודה לשם ולמרדים ונרגעת.
המיילדת חוזרת ויאללה בואי נבדוק אם התקדמנו, אני כבר חושבת אולי פתיחה 5 הלוואי והתקדם מתחילה להתפלל בלב.
אני בעננים!!
12:00 בצהריים מתעוררת עם לחצים מטורפים כל זה והאפידורל עוד דופק, אבל לא מספיק! פעם שלישית, כבר צועקת עכשיו אפידורל , נכנסת המיילדת בודקת פתיחה, פתיחה 9 מחיקה 99% ואז האטות בדופק, אני נלחצת המיילדת נלחצת וקוראת לרופא שמכבה את הפיטוצין, מגיע המרדים מוסיף עוד מנה ישר לצינור קוראים לרופא, ומשם הכל זז כבר מהר, הרופא בודק אחרי 10 דקות פתיחה 10 מחיקה 99% קרום קטן נשאר, פותח אותו ידנית ויאללה מרימים לי רגליים (לא מרגישה כלום מהאפידורל בקושי לנשום אפשרי) ויאללה להתחיל לדחוף, דוחפת דוחפת נושמת דוחפת מתחילה להזיע קשה לי אני תשושה 22 שעות בחדר לידה 14:30 ממשיכה לדחוף כבר 40 דקות מטורפות [לא רוצה לחשבו על ניתוח קיסרי בשום אופן].
בעלי צועק ברקע "מאמי הצרבות השתלמו יש לה שיער מלא" אני דופקת לו מבט של "נראה לך עכשיו שזה מה שמעניין אותי!" מהלחץ הוריד מבט חייך ואמר עוד פעם אחת והיא בחוץ.
לחיצה אחת ארוכה והאושר של חיי ביתי הבכורה יצאה לאוויר העולם 14:43! 2830 של אהבה עיוורת נקיה ומושלמת!
ולגביי החוסר תנועות , היא יצאה עם חבל טבור כרוך סביב צווארה ולא היה לה כח לזוז יותר מידי, שמרה אנרגיות בבטן!
שתדעו לכם , תחושות של אמא עוד מהבטן אמיתיות ונכונות! אני למדתי את זה איתה!
ולסיום: בנוסף עשו לי רוויזיה, לזה בכלל לא התכוננתי , בעיקר לא נפשית ופיזית!
אחריי הלידה יצאה כמובן השליה תוך 5 דקות, בודקים בודקים משהו לא נראה , קוראים לעוד חוות דעת, חוששים שלא יצאה בשלמותה ושיש שארית שליה ברחם - יאללה רופאה בדיקת רחם! בואו נגיד ככה שהלידה היתה 0. לעומת הבדיקה הזאת!
הרופאה התחילה לחפור לי ברחם אחריי הלידה לבדוק שאריות שליה, לא הייתי מסוגלת לכאב!
יאללה פעם 4 מרדים, הגיעה תוך 5 דקות, הזריק מורפיום ועוד קוקטייל של דברים טובים לוריד ומסכת גז צחוק , 3 2 1 בום! לא מרגישה כלום ולא יודעת איפה אני ומה קורה.
אחריי 25 דקות מתעוררת לאט לאט שואלת את בעלי מתי הרופאה חוזרת לעשות לי רוויזיה?
מסתבר שהיא כבר עשתה אמרה לי ביי ניקו אותי הלבישו אותי ואני עוד מסטולה מתה על המיטה מדברת שטויות מההרדמה ובעלי עם הקטנה!
מתאפסת אומרת תודה לאל, ויאללה יומיים אישפוז והביתה.
התייעצות חשובה אני בת 39 ובהריון ראשון שבוע 21.(בעצם שני , ראשון היה ללא דופק).
עשיתי בדיקות ותודה לאל הכל יצא תקין. מפאת גילי הרופא אמר שחייב להמליץ על בדיקת מי שפיר ומצד נוסף אמר שיסתפק בבדיקת NIPT.
אני דיי מתלבטת אם בכלל לעשות את הבדיקה או להסתפק בבדיקות שבוצעו דרך הקופה כי במידה והייתי לצורך העניין בת 34 לא היו מפנים אותי כלל לבדיקה נוספת...
האם בדיקת ניפט יכולה להיות מספיקה במקרה שלי? הבנתי שאין בבדיקה סיכונים בכלל וזה בעיקר מה שמניע אותי בקבלת ההחלטה.
לחבר שלי הייתה תביעת נזיקין מול קצין התגמולים.
ועו"ד של קצין התגמולים טענה שיש גם לאביו פוסטראומה וכן פירטה את פגיעתו.
ראשית אין קשר בין מחלות האב לבן.
שנית מאיפה יכלה להשיג מידע רפואי אישי ומסווג על אביו מבלי שהאבא נתן הסכמה על כך?
כיצד ניתן לתבוע במקרה זה את עו"ד על הפרת סודיות רפואית ופירסומה וכן מה הקשר לתביעה של בנו?
או שמא כדאי לפנות למשטרה להגיש תלונה שיחקרו מי הביא לה מידע רפואי מסווג על האבא.
אכן כדי לקבל את התיעוד של אביו של התובע נדרשת חתימה של האב על טופס ויתור על סודיות רפואית. איני בטוח שהמשטרה הינה הגוף הנכון לפנות אליו, מציע להתייעץ עם עורך דין אשר עוסק בתביעות כנגד קצין התגמולים.
למי שלקראת לידה אולי זה לא סיפור מתאים, מתחיל בירידת מים וממשיך באפידורל/פיטוצין/אנטיביוטיקה/ריביזיו.
עשינו הכל- קורס היפנוברתינג, לידה פעלה, יוגה הריון, דמיון מודרך, מדיטציה. הרגשתי שיותר מוכנה ממני כנראה אין- סמכתי על הגוף שלי, אני מתרגלת יוגה שנים, אני חזקה, אני יודעת להתמודד עם כאב, יש לי פרטנר מושלם לדבר הזה. אפילו התרגשתי, רציתי שזה יגיע.
חזרנו מחברים ב22:00, שבוע 40+3, כל הנסיעה הביתה חלמתי להכנס למקלחת, כאב לי הגב התחתון והייתי עייפה יותר מבדרך כלל. היה חופש סוכות והיינו בימים אינטניסבים מאד, יומיים שלמים בים בחום לא רגיל לעונה והרבה בניסעות הלוך ושוב.
אני זוכרת שלפני שיצאנו הביתה באותו ערב חברה שלא ראיתי הרבה זמן התיישבה מולי וסיפרה לי משהו על בחור שהיא יוצאת איתו ופשוט לא הצלחתי להקשיב, כל הזמן איבדתי אותה, ולא הבנתי איך היא לא מבינה שאין לי מושג על מה היא מדברת. הגענו הביתה ואני ישר נכנסתי למקלחת, הייתי הרבה זמן עם המים על הגב התחתון וחשדתי בעצמי שזה באמת יותר כואב מהרגיל.
אמרתי לעצמי שכדאי ללכת לישון כמה שיותר מהר כדי שיהיה כח למחר, אולי מחר זה יגיע. נכנסתי למיטה והגב התחיל לכאוב יותר, פתאום היה כאב חד ותחושה מאד מוזרה בבטן, קמתי מהמיטה במהירות ובדיוק כשנעמדתי ירדה שלולית של מים, חצי על המזרון וחצי על הרצפה.
המחשבה הראשונה שהיתה לי בראש היתה "אוי,הפרקט" (זה עדיין מצחיק אותי). בן זוגי יצא מהמיטה גם הוא, עוד לא הספקנו להרדם, חיבק אותי והלך להביא מגבת לספוג את המים. התקשרתי למיילדת הפרטית שסגרנו איתה בלניאדו. היא ענתה מיד, אמרה שכדאי לצאת לבית החולים.
שאלתי אם בטוח שכדאי כבר לצאת, היא אמרה כן- זאת ההנחיה. התקשרנו לאמא שלי שהיא דולה,אמא שלי אמרה שכדאי לחכות לראות אם יש צירים. תזמנו שעה וכל 4-5 דקות היה ציר של בערך 40 שניות, צירים ללא ספק אבל נסבלים, אני על הכדור פיזיו יושבת ומתזמנת, בעלי מעמיס את האוטו. אחרי שעה החלטנו לצאת, המים המשיכו לרדת בכמויות והצירים נהיו יותר תכופים.
הגענו למיון בלניאדו, חיברו אותי למכשיר מוניטור עוברי ואמרו שבאמת יש צירים יפים, וטוב שבאנו. צוואר מחוק 100% ופתיחה 1 וחצי. אמא שלי הגיעה והעברנו זמן במסדרון, לאחר מכן קיבלנו חדר במחלקת יולדות. הצירים היו מספיק חזקים כדי שלא אוכל לישון, לא יכולתי לשכב אלא רק לשבת ולהשען קדימה.
היינו רגועים. המיילדת הפרטית שלנו היתה במשמרת ואמרה לי לבוא למיון ושהיא תבדוק לי פתיחה לקראת ערב. אחרי 12 שעות של צירים מתחזקים במחלקת יולדות הגענו למיון להבדק, עד אותה נקודה הכל היה עוד נסבל לחלוטין והרגשתי בטוחה שאני יכולה לעשות את הדבר הזה.
היא בדקה אותי ואמרה לי במשפט אחד "אין התקדמות וכנראה שאני לא אוכל להיות איתכם היום" יחד עם האכזבה העמוקה על כך שאין התקדמות (למרות שפתיחה זה לא הסממן היחיד להתקדמות! והיו עכשיו 12 שעות של התקדמות!) הידיעה שהיא לא תהיה איתנו עירערה אותי מאד. סמכנו עליה, נסענו אליה הביתה לפגישה וישבנו אצלה שעתיים, שילמנו לה הרבה כסף, נסענו שוב פעם יחד עם אמא שלי לפגוש אותה כדי שהן יכירו גם.
שאלתי אותה למה היא לא תהיה איתנו והיא אמרה לי "אני מארחת משפחה". לא יכולתי להסתכל לה בעיניים, לא רציתי לבזבז את האנרגיה הכל כך חשובה לי עליה. קמנו והלכנו, אחרי שהיא אמרה שתנסה למצוא מחליפה וכו' וכו'. בדיעבד, מאותו הרגע הכל התדרדר.
חזרתי למחלקה עם צירים כואבים והרגשתי שהגוף שלי בוגד בי, איך יכול להיות שאין התקדמות? הפלייליסט הכל כך מושקע שבעלי הכין רק העציב אותי, כל השירים ריגשו אותי והרגשתי חלשה. מתישהו התחלתי לבכות ונראה לי שלא הפסקתי, און אנד אוף.
העברנו את הלילה. הצוות בלנידאו ידע שמגיעה מיילדת פרטית ואני חושבת שלכן כמעט ולא ניגשו אלינו, אבל המיילדת הפרטית המחליפה אמרה שנקרא לה רק כשמעלים אותנו לחדר לידה.
השעות האלה זכורות לי במעורפל. הגיעה מיילדת לבדוק פתיחה, 1.7, מתחילים אנטיביוטיקה כי עברו יותר מ18 שעות מאז ירידת המים. מיילדת מגיעה אומרת פתיחה 3, אולי 3-4. אנחנו מתקשרים למיילדת, בואי, פתיחה 4, לידה פעילה.
היא אומרת לא, 3-4 לא מספיק. אני מתוסכלת, מרגישה שהיא לא רוצה לעזור לנו. לא מבינה למה בכלל אנחנו איתה אבל מרגישה שצריך להאחז במשהו ואולי כשהיא תגיע הכל יהיה אחרת. חולמת על הבריכה בחדר הטבעי.
מיילדת חמודה מגיעה לבדוק פתיחה, היא אומרת פתיחה 6! אני מתרגשת ומרגישה הקלה עצומה, המיילדת אומרת שהיא חדשה ואם איכפת לי שמישהי נוספת תבוא לבדוק. מגיעה מיילדת אחרת בודקת ואומרת "פתיחה 3" אפילו לא 3-4.
אני מתחילה לאבד את זה, נכנסת למקלחת כל כמה זמן, בוכה המון. רוצים לעשות לי מוניטור. אני נשכבת על הצד ובעלי שוכב לידי ומחבק אותי, שמים לי את המוניטור ואני עושה את כל מה שאני יכולה כדי לא לזוז. אני עוצמת עיניים ונושמת.
אחרי הרבה זמן אני פותחת את העיניים ורואה שהמוניטור זז, ושהמכונה בכלל לא קולטת כלום. אני מבינה שאף אחד לא מסתכל על המוניטור הזה ושאני סתם סובלת. אני זוכרת את תחושת הכעס העצום שהשתלטה עליי, כל כך כואב לשכב בצירים, כל כך קשה לא לזוז, ואני עושה את זה בלי סיבה? התחלתי לצעוק, אולי לצרוח, שמישהו יכנס לכאן. שאני לא מוכנה לזה יותר. למה אני כאן? למה אני כאן עושה מוניטור אם אף אחד מהצוות לא מסתכל עליו? למה אנחנו בבית חולים אם אף אחד לא לא מתעניין בנו?
מבחינתי יש איזשהי מיילדת שלא פגשתי שסירבה לבוא כבר פעמיים (אלוהים יודע למה לא אמרנו לה פשוט לא להגיע, כנראה מתוך ייאוש) וחוץ מזה אנחנו לבד. כבר יותר מ24 שעות.
אמא שלי עשתה את מה שהיא יכלה אבל אני הייתי בכזה ייאוש שאני מאמינה שחסמתי את רוב הרעיונות שלה, ואולי יכולתי לעשות את זה בגלל שהיא אמא שלי, ואם היתה דולה אחרת אולי הייתי קצת יותר זורמת איתה (אפילו מטעמי נימוס). צרחתי ונכנסו המון אנשי צוות לחדר, מיילדת מקסימה אחת לקחה אותי ביד לשירותים, הפשיטה אותי והושיבה אותי על כיסא במקלחת. היא החזיקה לי את המים על הגב ונרגעתי.
מתישהו אמרה פתיחה 4-5, יאללה עולים לחדר הטבעי. אני כבר לא לגמרי זוכרת- הגענו לחדר הטבעי וסוף וסוף הגיע המיילדת הפרטית המחליפה. אני הייתי בישורתים לבדי על כיסא פלסטיק, היא נכנסה פנימה הציגה את עצמה ואז יצאה (!) אני זוכרת שלא הבנתי למה היא יוצאת.
למה היא לא לוקחת את הדוש ומתחילה לעזור לי? בדיעבד כולם היו בלחץ להצליח לנפח את הבריכה (אין שום סיבה להביא בריכה, עדיף לקנות כיסוי ואז פורסים אותו ב2 שניות) אני לבד במקלחת, יוצאת ונעמדת על 6 על המיטה. המיילדת מגיעה ועושה לי מסאג' נעים בגב התחתון, זה מרגיע. היא עוצרת ושואלת "את בציר עכשיו?" אני אומרת לה "כרגע לא" אז היא אומרת לי "אז זה לא אפקטיבי" ומפסיקה את המסאג'.
אני אומרת לה "זה היה נעים, זה עזר לי" אז היא ממשיכה לעשות ואני מרגישה שהיא עושה את זה בחוסר רצון, זה כבר לא מרגיע. היא הולכת. אמא שלי מגיעה אני מבקשת שלא תלך, עובר זמן והיא הולכת, כולם עסוקים בלנפח ולמלא את הבריכה.
בן זוגי נעמד לידי ואני מבקשת שלא ילך, הוא הולך ומתעסק עם הבריכה. אני שומעת את המיילדת אומרת לבן זוגי "גם מפתיחה מלאה יכול לעבור הרבה זמן עד הלידה" אני מיואשת. מרגישה שגם היא לא מאמינה שהלידה הזאת מתקרבת, שקורה כאן משהו.
התחושה בינה לבין אמא שלי לא נעימה, הן כל הזמן מתנגשות בכל מני נושאים, אני שומעת מהצד טונים לא נעימים. קשה לי מאד. מרגישה לבד, לא מצליחה להפסיק לבכות. אני זוכרת את הרגע שהסתכלתי על הסדין בעודי על 6 על המיטה, אחרי שביקשתי מכל אחד מהם לא ללכת וכל אחד הלך.
המחשבות שלי התבהרו ופתאום נהיה לי שקט, התבוננתי מהצד על הסיטואציה וקול אמר לי "זה מסוכן" הבנתי שאני בייאוש, שאני לא מצליחה להגיע לכח שלי, שמסביב בלגן. הבנתי שצריך לשנות כיוון, ועכשיו. שאלתי את המיילדת "אם אני רוצה אפידורל, כמה זמן מהרגע הזה עד שאני מרגישה את ההרדמה?" היא אומרת "חצי שעה" . יאללה. הולכים לחדר לידה רגיל.
אני מפסיקה לבכות, לא מדברת עם אף אחד, מחליפה לכותנות של בית החולים, מתיישבת על המיטה, יושבת כמו פסל. לא איכפת לי כלום, רק לקבל את הזריקה הזאת. כבר יותר מ30 שעות עם צירים, יותר מ30 שעות בבית חולים.
המרדים מגיע ומהר מאד יש הקלה עצומה, אני שוכבת, בשלב מסויים נרדמת. אמא שלי הולכת לישון באוטו. המיילדת הולכת. אחרי שעה וחצי עדיין אין ממש צירים. רוצים לתת פיטוצין.
אמא שלי מנסה לעכב, לי לא איכפת, שיתנו. מבחינתי גם להגיע לניתוח, העיקר שהוא יצא ושהלידה הזאת תגמר. יש פיטוצין ואני מרגישה את הצירים, אבל בלי כאב, רק לחץ מסויים. אני רוצה לדחוף על הצד עושים ניסיון קצרצר והמיילדת אומרת לא, לא טוב.
אני רוצה לדחוף בהוצאת אוויר המיילדת אומרת לי "ככה הוא לא יצא" אי אפשר, תחזיקי ותדחפי. אני יודעת שאני קרעת את הגוף שלי, מרגישה שזה לא נכון, מנסה בכל זאת בהוצאת אוויר המיילדת אומרת לי "לא את לא מרגישה, את לא יכולה לדחוף ככה, זה לא מקדם".
נכנעת, עוצרת את האוויר ודוחפת, אני על הגב, מחזיקים לי את הרגליים. בשלב מסוים המיילדת מנתקת את האפידורל, אני שואלת אותה למה היא מנתקת היא אומרת שיקח לזה עוד שעתיים להפסיק לעבוד, אני מבינה שתוך גג שעתיים זה נגמר. אני שמחה, אני רק רוצה שיגמר.
מתחילה לדבר עם התינוק שלנו, הוא חזק אני יודעת, כל מוניטור הדופק שלו היה חזק בלי רגע של האטה. אומרים שהוא אתלט. אני לא דואגת לו יותר, אני יודעת שאנחנו בסדר. מדברת איתו בלב ואומרת לו בוא, בוא אלינו, מרגישה אהבה כל כך גדולה ובאופן מפתיע מגלה שתוך כדי הלחיצות אני גם מחייכת.
אני מסבירה לו בלב שכדאי לצאת, שזה עולם טוב, שיבוא, שהכל בסדר, שאני אוהבת אותו. אני קוראת לו בשם למרות שעוד לא החלטנו סופית שזה השם שלו. שעתיים של לחיצות, נכנסת רופאה, אומרים שכדאי לחתוך. אני מסכימה, שיחתכו, לא איכפת לי. המיילדת חותכת ואמא שלי מתכווצת לידי. אני דוחפת.
המיילדת אומרת לי "צריך להוציא אותו, תדחפי" אני שומעת בקול שלה שלא יתנו לי עוד הרבה זמן. הוא כבר שעות על גבי שעות שם. זה יכול להיות מסוכן. אני דוחפת עוד פעמיים ולפני שאני מבינה מה קרה יש צרחה חזקה ושמים אותו עליי.
האור מסנוור אותו ואני מיד מגנה על העיניים שלו, אומרת לו שוב ושוב שהכל בסדר, הכל בסדר, הכל בסדר. אמא שלי ובן זוגי לידי בוכים ומתחבקים, אני לא בוכה.
פתאום אני חזקה, אני שומרת עליו, אני עדיין מבולבלת אבל כל כך מאושרת, אדרנלין מטורף בכל הגוף. נותנים לי פיטוצין והשילייה יוצאת, המיילדת בודקת, קוראת לרופא, אני כבר מבינה לפני שאומרים לי, היא לא שלמה. ריביזיו. מוציאים את אמא שלי ובן זוגי מהחדר. לוקחים את התינוק שלי, שמים אותו על מין מגש ליד הכיור.
מחזירים את האפידורל, הפעם הרעידות מהאפידורל מאד קשות, אני לא מצליחה לדבר מרוב שהלסת שלי רועדת. אני מבקשת מהמיילדת להחזיק את התינוק, היא חושבת שאני רוצה אותו עליי ואומרת לי שאי אפשר. אני אומרת לה "לא, תחזיקי אותו את" היא לא מבינה ואומרת "את רוצה שאני אחזיק אותו?" אני אומרת לה "כן, שלא יהיה לבד" היא מרימה אותו ולמרות שאני לא סובלת אותה אני שמחה שהוא עליה ולא על מגש. מגיע רופא, אני לא מריגשה אבל יודעת שהוא עם היד שלו בתוך הרחם שלי מוציא שאריות שליה כנראה...
נותנים לי עוד אנטיביוטיקה, הרופא אומר שיש לי חום והוא רוצה לתת לי משהו להורדת חום. אני מבקשת שלא יתנו לי עוד דברים, הווריד שלי פתוח ובתחושה שלי כל הזמן מחברים אותי למשהו אחר, אני כבר לא יודעת מה. מגיע רופא ותופר אותי. כולם חוזרים לחדר.
אני לא יכולה להחזיק את התינוק בגלל הרעידות, אני כל כך רוצה להחזיק אותו. בשלב מסויים אבא שלי נכנס לחדר, כולם סביב בן זוגי שמחזיק את התינוק. אני שוב לבד. מרגישה כל כך לבד, לא מבינה כלום.
פתאום אחות מגיעה ושואלת אותי משהו, אני לא שומעת אותה וקולטת שאני לא רואה טוב, הכל מטושטש ונהיה שחור, ואני שומעת צליל גבוה באוזן ולא מצליחה לשמוע מעבר לזה. אני אומרת לה "אני לא שומעת ולא רואה אותך" היא מסתכלת על המכונה לידי וקוראת לרופא, אני מבינה שהלחץ דם שלי מאד נמוך. באותו רגע חשבתי שאולי אני עומדת למות, יכול להיות שזה נשמע מעט דרמטי עכשיו אבל זה מה שהרגשתי.
הסתכלתי על התינוק שלי כשהוא על אבא שלו וידעתי שיש לו אבא נפלא, ושהוא יהיה בסדר. הייתי במקום נייטראלי, שום דבר לא היה בידיים שלי יותר והייתי מוכנה לקבל הכל. רופא נכנס ומהר מחברים אותי לנוזלים. אני רואה שהצוות לחוץ.
אני מתחילה להרגיש יותר טוב, עדיין רועדת המון. בשלב מסויים מחזירים לי את התינוק שלי אבל אני כבר מאד מטושטשת, מגיעה יועצת הנקה ואני לא מבינה מה היא אומרת אבל מצליחה איכשהו להניק.
המיילדת שואלת אם היא יכולה ללכת ואם זה בסדר שהיועצת הנקה תעביר אותנו לחדר. אני מסוממת לגמרי, לא מבינה את השאלה ממש אבל כן, זה בסדר. היועצת הנקה לוקחת אותנו לדלפק של היולדות, אומרת שלום והולכת.
אנחנו לא יודעים איזה חדר אנחנו, התינוק לידי, בעלי שואל, אומרים לו חדר אחר ממה שהמיילדת אמרה לו. מחכים. מתישהו לוקחים אותנו לחדר.
אין לי אמירה בסיפור הזה, אני לא יודעת בעצמי עוד מה לעשות איתו. היו הרבה אנשים טובים שהיו מעורבים בלידה הזאת ובכל זאת בשבילי זו היתה חוויה טראומטית. עברו 3 חודשים וקשה לי לדבר על זה. לידה זה דבר מורכב, בית חולים זה דבר מורכב, אנשים זה דבר מורכב ונשים בזמן צירים זה דבר מאד מורכב (!!) יש לנו את דרורי המקסים המתוק והקטן שלנו, שאתמול היה בן 3 חודשים. אם זה מה שהיה צריך לעבור כדי להביא אותו לעולם הזה, היה שווה כל רגע.
הבת שלי אובחנה עם מחלה גנטית נדירה מאוד ומוגדרת סופנית, מוזנת בגסטרוסטום. מאושרת 100 אחוז נכות מלידה. עכשיו השתחררנו אחרי חודשיים של אישפוז בבית חולים ושם אובחנה עם מחלה קשה ונדירה. הגשנו מסמכים לביטוח לאומי על החמרת וקיבלנו תשובה שהם אישרו 100 נכות.
אחד הרופאים שראינו בבית החולים שאל אם לא אמרו לנו כלום על המחלה בזמן ההריון. כמובן שענינו שלא והאמת שבזמן ההריון אף אחד לא דיבר על המחלה ואפילו לא אמרו חצי מילה בנושא. אבחנו את הילדה רק אחרי הלידה, שהבינו שהיא במצב לא טוב ומאז אנחנו באשפוזים וטיפולים, בזמן שאנחנו יודעים שהכל עניין של זמן כי אין למחלה מרפא.
חברות אמרו לי לבדוק את הנושא של רשלנות רפואית בגלל שלא בדקו אותי כמו שצריך בהריון ובגלל שאף אחד לא אמר לי ולבעלי שיש סיכוי של אחד למיליון אפילו ללידה של ילדה עם מחלה נדירה שאי אפשר לרפא.
ראיתי בפרסומים שלכם שזה העיסוק שלכם ואם תוכלו להגיד מה אתם אומרים על המקרה הזה, אני מאד יודה לכם. לבעלי ולי אין בכלל נגיעה לכל התחום הזה והאמת שאין לנו זמן להרים את הראש בגלל המחלה של הילדה.
ראשית מאחל לכם התמודדות קלה ככל הניתן עם המצב הלא פשוט ובריאות.
אנו אכן עוסקים בתביעות רשלנות רפואית בגין אי אבחון מחלות גנטיות בהריון והתקדמות הרפואה והבדיקות הזמינות מאפשרות כיום לאבחן חלק גדול מהמחלות שבעבר לא התגלו בהריון.
כדי להעריך אם יש אפשרות להגיש תביעת רשלנות רפואית במקרה זה אזדקק ליותר פרטים לגבי סוג המחלה, מהלך ההריון וכו.
אני מציע כי נשוחח תחילה טלפונית ואז אוכל לאחר קבלת מידע בסיסי מכם להעריך אם יש מקום לבחינת המקרה באופן מסודר.
אתם מוזמנים ליצור עמי לפיכך קשר טלפוני ליעוץ לראשוני.
אחי ז"ל נפטר ביבת החולים הדסה הר הצופים בגלל רשלנות רפואית ולא ידעתי זאת ובגלל שהתעקשתי ללדת שם אימא שלי לא רצתה לפתוח פה ולומר לי זאת.
כשהגעתי הכל היה מקסים חוץ מחדרים ישנים וציוד ישן. חדר לא מפנק בעליל אבל נראה שהצוות נחמד אז בכל זאת שמחתי.
התינוקת שלי נתקעה 10 שעות עם הראש בפנים, אבל היה רופא צעיר שמתאים לו יותר להיות סטנדאפיסט ובמקום לשלוח אותי (לידה ראשונה, בת 40!) לניתוח קיסרי, הוא החליט לחורר לה את הראש כדי לתקוע לה שם אנטנה ולהבין מה קורה איתה (היה עדיין לה סימן על הראש חצי שנה מהלידה והיא בכתה כשנגעו לה בראש). אחרי שסבלתי גם את הצירים (עד 8) הזירוזים והשטויות שלהם, החליטו לנתח בקיסרי. כאן התחיל הסיוט.
הובילו אותי לקיסרי אבל הרופא לא יידע את חדר הניתוח וכשהגעתי היו שם סטז'רים שנראים בגיל 20 ורבו עם הרופא ואחד עם השני, העליבו אחד את השני וגידפו אחד את השני. התחילו להרדים אותי אבל היות שהרופא לא עידכן אותם שהוא כבר הרדים אותי, אפידורל וכל מיני כאלה הם הרדימו אותי ובמקום לא להרגיש את כל החלק התחתון לא הרגשתי את כל הגוף, לא יכולתי לבלוע וקיפצתי על המיטה כמו מישהי שנתנו לה מכות חשמל. מישהי החזיקה אותי ואיכשהו הצלחתי להסביר שהידיים כואבות מרוב שהן רדומות ויש לי צמרמורות בהן.
אחת מהסטאז'ריות נתנה לי גלילי דבק של חדר ניתוח כדי שאנסה ללחוץ בתוך כפות הידיים וצעקה עליי שלא אעז לגנוב אותם כי הם יקרים! כל רגע היא דיברה איתי רק על זה. לא עניין אותה שזה אמור להיות סטרילי כי זה שייך לחדר ניתוח והידיים שלי מזיעות (החום גם עלה לי). לא עניין אותה איך אני מרגישה. שלא אקח את הדבק!
הם רבו מעל הראש שלי, בין היתר על כך שנתנו לי יותר מדי הרדמה. ופתאום אחת מהן צורחת לי מעל הראש שיש לי סיכות שלא הורידו לי וכשאני באמצע ניתוח היא צווחת שהראש יעלה באש.
ב"ה הניתוח הסתיים, לא נתנו לי להחזיק את התינוקת שלי. אני בכלל הייתי כמעט בעולם אחר. לא הצלחתי לנשום, בערתי מחום ולא הצלחתי לבלוע. לפני כן הם שמו לי מסכת חמצן אבל רצו לפנות אותי מהחדר ותלשו את זה מעליי. הרגשתי שאני עומדת להתעלף. לא עניין אותם. דרשו שאעבור למיטה הניידת כדי שיוציאו אותי. לא יכולתי בכלל לזוז. כולי רדומה ובוערת. ניסיתי לבקש בשארית כוחותיי את מסכת החמצן ואז המנתח אמר: "עדיין לא עברת למיטה? יאללה, יטפלו בך כבר בחדר התאוששות". יכולתי למות בדרך לשם. לא עניין אותם. קפצתי על המיטה כמו דג מחוץ למים ובערתי.
בחדר התאוששות שמו אותי ליד החלון הגדול הסגור. כמו חממה. גם כך בערתי מחום והתחננתי בקושי היה לי קול. התחננתי שיזיזו אותי, התחננתי לשתות ואף אחד לא התייחס אליי. אימא שלי קשישה ולא יכולה גם לעמוד. היא ביקשה בבכי שיטפלו בי וצרחו עליה והוציאו אותה משם. חשבתי שאני מסיימת שם את חיי. מעולם לא הרגשתי כ"כ רע ועוד במקום שאמורים להיות רופאים. אטימות, רוע, חוסר מקצועיות. וכאן רק התחיל הסיפור.
לאחר שהוציאו אותי מחדר ההתאוששות במצב קשה שמו אותי במסדרון. לא עניין אותם שאני בוכה או איך אני מרגישה. רצו להכניס אותי לחדר חשוך וחנוק עם "בת דודה" שיש אצלה מלא אורחים וחאפלות. אמרתי להם שלא יהיה ולא יקום אז המשיכו לייבש אותי ואז שמו אותי ליד חלון אבל בגלל שהיה מיזוג אז הוא היה סגור אבל כל החדר שלי התמלא בשמש וגם כך קדחתי מחום. לא עניין אף אחד. אימא שלי ואחותי גם התחננו. עד שלא צרחתי את נשמתי שום דבר לא עזר.
לא הסכימו להביא את התינוקת שלי בלילה בגלל הניתוח הקיסרי ואני לתומי סמכתי על התינוקייה. עד היום אני אוכלת את עצמי בגלל זה.
לא יכולתי לזוז מהמיטה והם היו מביאים לי את התינוקת כדי שאאכיל אותה. מהטראומה החלב התייבש לי ושתי אחיות לא קיבלו זאת כעובדה וחלבו לי את החזה בצורה הכי כואבת שיש ועדיין לא יצא כלום. היא היתה אוכלת ממש טיפונת והם היו משקרים לי שהיא אוכלת. כל הפרצוף שלה היה מרוח במטרנה כדי שאני אראה כביכול שהיא אכלה אבל לתינוקת שלי יש ריפלוקס והיא היתה יכולה לאכול טיפה טיפה. לא עניין אותם. הם שכחו ממנה בכלל. התחננתי שיביאו לי להאכיל אותה כי לא יכולתי לזוז והם הביאו לי אותה אחרי 6 שעות! עד שנמאס לי. אמרתי לאחות צעירה ואמריקאית זדונית וארורה (שאגב, גם אמרה לי בצורה מגעילה תוך כדי שהיא צוחקת כמו הזוייה שהבת שלי אוהבת למצוץ) שאם היא לא תביא לי את הבת שלי כדי שאאכיל אותה אני אוציא את כל הצינוריות ואלך לשם מדממת. היא אמרה שאם אני אעשה את זה היא תזמין משטרה ושהיא עסוקה אז אם יש לי טענות שאכתוב מכתב תלונה. הוצאתי את הצינוריות והגעתי לשם מדממת. ראיתי תינוקות צורחים ואת בת השירות יושבת במחשב ולא מעניין אותה. כל האימהות ישנות ולא יודעות שלאף אחד לא אכפת. וזה לא נגמר.
ראיתי איך הבת שלי צורחת וכבר אין לה קול. רעבה ותשושה ורק בכיתי ולא רציתי לעזוב. היות שלא נתנו לי אותה ללילה, במקום לנוח אחרי ניתוח ישבתי שם איתה כל הלילה וראיתי זוועות! תינוקות בוכים שעות ואין מי שייגש אליהם. תינוקות רעבים שלא מאכילים אותם. התנדבתי לעזור אבל חטפתי צעקות. ראיתי רופא שבודק תינוק בוכה כמו עוף קפוא. זורק, ברןטלי והשאיר אותו עירום והלך. לא עניין אף אחד. יום אחד דווקא בצהריים, שאלתי למה לא מתייחסים לתינוק שבוכה כבר שעה. אמרו לי שאימא שלו לא באה להאכיל אותו וזה מה שיש. במקום לתפוס אותה מהאוזניים כדי שתבוא הם נתנו לו לבכות עוד שעה שלמה.
כשראיתי את התינוקות בוכים כאב לי הלב. ביד אחת תפסתי את הבת שלי, ביד אחרת ניענעתי עריסה וברגל ניענעתי עוד עריסה. זה קצת הרגיע את התינוקות אבל בת השירות צווחה עליי שלא אעז להתקרב לתינוקות אחרים. אמרתי לה שניענעתי את העריסה ולא התקרבתי לתינוקות וזה לא עניין אותה אז צעקתי עליה שבמקום להיות שעות במחשב שתטפל בהם!
הם התקמצנו על המטרנה ושאלו אותי בכל פעם מחדש מה קרה לבקבוק הקודם. הם לא יודעים שיש תינוקות שאוכלים בכל פעם טיפה וזה מתיישן? לא משלמים להם מספיק כדי שיסתמו את הפה שלהם על דבר כ"כ בסיסי כמו אוכל? כמובן שהאוכל ליולדות גרוע בצורה יוצאת דופן אבל מילא.
הרגשתי שאני משתגעת. מאבדת את עצמי, את השפיות. יחס דוחה, מנוכר, משפיל, מתעלל. רציתי להשתחרר הביתה יום לפני. לא הסכימו והייתי צריכה להתחנן על נפשי. למי שמדליקה נרות שבת: לא היו נרות שבת. הייתי צריכ לבקש 4 פעמים ולבוא דוב ושוב עד שהביאו.
היו עוד הרבה דברים קשים אבל כבר כתבתי המון. אני לא יודעת אם יש מה לעשות משפטית ואם אפשר לתבוע את בית החולים על רשלנות רפואית והיחס הנוראי הזה... בכל מקרה, חשוב לי לשמוע דעה של עורך דין על התיאור ההזוי של מה שעבר עלי בהדסה הר הצופים.
אני מצטער לשמוע על החוויה הלא טובה שעברת. עם כל הצער ומבלי מלילה להקל ראש בדברים שתיארת איני משוכנע כי מרביתם אם לא כולם לא יתאימו לתביעת רשלנות רפואית שכן קשה יהיה להוכיח את חלקם ובפרט איני בטוח שניתן יהיה להוכיח נזק קבוע.
ניתן לשקול תלונה להנהלת בית החולים ו/או למשרד הבריאות אך תלונה כזו לא תביא לפיצוי.
רוצה להכיר את כל האפשרויות שבפניך ולקבל החלטה מושכלת? פנה/י אלינו:
מכתבי תודה והערכה
"חשוב היה לי גם לכתוב ולהגיד תודה, עוד פעם, על הטיפול המשפטי שלך ושל צוות המשרד בתביעת הפיצויים שלנו מול בית החולים תל השומר. הגענו אליך בהמלצה של רופא בכיר ולמרות הקשיים, קיבלנו פסק דין ופיצויים הולמים"
ד.מ. סביון
"עופר סולר היקר, אין לנו מילים לתאר את הטיפול המשפטי המסור והמקצועי שקיבלנו ממך, לאורך 4 וחצי שנים שבהם ניהלת את התביעה מול בית חולים העמק בתבונה רבה, עמדת לצד בני המשפחה בכל עת ובכל עניין. מאחלים לך רק בריאות והצלחה"
משפחת ב.ע. חדרה
"פנינו למשרדך כשנה וחצי אחרי אירוע קשה של לידה שהסתבכה, ליווית והפנת אותנו אל המומחים הרפואיים והגשת תביעת פיצויים שהסתיימה במהירות, בדרך של פשרה ומבלי להגרר להליכים משפטיים מיותרים וכואבים. על כל אלה תודתינו"
בני הזוג בצרה
"עו"ד עופר סולר ייצג את המשפחה בתביעה נגד גניקולוג וקופת חולים מאוחדת. זכינו להכיר את המומחה המשפטי הטוב ביותר בתחום בזכות המלצה של קרוב משפחה והגענו לתוצאה ראויה, שעזרה להמתיק ולו במעט את חומרת הפגיעה והשפעותיה"