פורום רשלנות רפואית

02:30 מתעוררת ל"קקי"
02:40 מעירה את בן הזוג
02:45 מתקשרים לדולה ולאמא שלי
03:06 יוצאת לבד באמבולנס לתה"ש
03:18 כניסה למיון יולדות
03:36 טבת נולדת במיון
03:40 אבא מגיע להדרן אחרי שאמא שלי החליפה אותו בבית עם הקטן

ועכשיו לסיפור המפורט:

בת 43. הריון ספונטני.
עובדת משרה מלאה פלוס פלוס פלוס. בבית מטר, בן 3, שובב, פעיל ונמרץ. בין לבין עדיין משלבת אימוני חד"כ עד חודש חמישי, שחייה ככל האפשר.

מהלך הריון תקין. עולה במשקל קצת יותר מאשר בפעם הקודמת, והבטן נדמית גדולה הרבה יותר.
בהמשך יסתבר כי ישנו ריבוי מי שפיר, אשר פותח פרוטוקול שלם של בדיקות (אקו-לב, ייעוץ גנטי, סקירת מערכות מיוחדת, העמסת סוכר של 100 ועוד מרעין בישין. כמובן שהכל תקין והוחלט יחד עם רופא הנשים שהקטנה שבפנים פשוט רוצה בריכת שחייה גדולה...כמו האמא).

לא נרשמו אי אלו תופעות לוואי בהריון, לא בחילות, לא חשקים חריגים , רק סרבול בנהיגה ובישיבה, כאבי התרחבות אגן ותאומים שנתפסים להם פה ושם.

בשבוע 32 עוד טסה לחו"ל מטעם העבודה ומסמנת לעצמי להתחיל ולהוריד מינון ככל שאפשר ולצאת ל"חופשת לידה" בסוף השנה, כדי להקדיש את השבועיים האחרונים בהתכווננות ללידה, שחייה, ניקוי ראש ומנוחה.

היה ברור כי גם את הלידה הזו תלווה דולה, וכמובן שנכוון שוב ללידה טבעית בתל השומר. אני אופטימית. יש אמבטיות גדולות ולא בריכה מתנפחת. אולי הפעם אצליח ללדת לידה במים?

בחודש תשיעי אכן מורידה מעט נפח עבודה (אבל רק מעט), ומתחילה (בדיעבד מעט מדי ומאוחר מדי), ללכת לטיפולי וואטסו מעולים אצל עומר שנער, שקלט אותי במדויק. לא "נעימים" במים, אלא מתיחות, וואטסו פעיל, עיסוי בחלקים הדאובים כמו השכמות שלי, ובכלל טיפול דינמי יחסית שמתאים לנו במדויק. הגברת הקטנה בבטן נהנית במים ומשתפת פעולה, בדיוק כמו בשחייה בבריכה או בחוג השחייה של אחיה הגדול אותו אני מלווה עד לשבוע 37.

לא אלאה אתכן בהגיגים על החודש התשיעי, אך בהחלט פחות ידידותי יחסית, מסורבל ומקשה פיזית, וגם הקימה בלילה כל שעה וחצי לפיפי....נו. חודש תשיעי. בשבוע 36 התיק ללידה מוכן, ורשימה בה השלמות לדקה ה-90 מונחת על השולחן.

ביום ב' 30.12.2019 מעדכנת את בן הזוג שיש שינוי במנח הקטנטונת בבטן. במקום בעיטות לא סימטריות לצד, אני מרגישה בעיטות אנכיות לתוך הגרון. שינתה תנוחה מעט . מעניין. באותו ערב הבעיטות קשוחות מאוד. זה המקום לציין שהגברת מאוד תנועתית ופעילה מהרגע שניתן היה לחוש בה ובמשך רוב שעות היום/הלילה. בועטת היטב וללא רחמים.

ביום ג' ה-31.12.2019 בבוקר, פותחת בטיפול וואטסו נהדר שבו הבטן אינה מפסיקה לנוע. עומר אפילו משנה מעט את התרגילים כדי להתאימם לתנועה של הקטנה בפנים ולעשות לכולנו נעים ורגוע יותר...איך אפשר להתנתק כשכל הבטן בתנועה?

לקראת 18:00 מרימה עם הצוות שלי כוסית שמפניה לסיום שנה מוצלחת בעבודה, לתחילתה של שנה חדשה וליציאתי לחופשה. הלו"ז לשבועיים הקרובים מלא- מפגשים עם חברים, סידור גבות, מספרה , טיפולי וואטסו, בריכה בכל יום. כל טוב.

חוזרת הביתה לקראת 19:00. ב-20:00 משכיבים את מטר לישון. מתיישבים בן זוגי ואני לארוחת ערב. מרימים כוסית לשנה חדשה ושוכבים לישון לקראת 23:00.

בשעה 02:30 מתעוררת לשירותים בתחושה שיש לי קקי או גזים כואבים או שניהם. לא ממש ברור. אפילו די תמוה לאור השעה והעובדה שאיני סובלת מגזים כלל.

מתיישבת, מנסה ללחוץ , כואב מאוד בבטן התחתונה ולא יוצא כלום.

מנגבת ורואה הפרשה מעט דמית. מוזר. חוזרת למיטה ומנסה להירגע שוב ולבחון את התחושה. אחרי גל של כאב מבינה שמשהו קורה ומעירה את בן הזוג. השעה 02:40. הוא פוקח עין ומנסה לשאול האם אני בטוחה? או שננוח ונמתין לבוקר...בטוחה , בטוחה. קמים.

מתקשרים לאמא שלי שתתארגן ותגיע להישאר עם מטר. מתקשרים ומעירים את, הדולה, ואני מתארת לה את התחושה שאני רוצה קקי. ללא הפסקה. ואין לי קקי, אלא כאבי בטן של קקי. חזקים. ובגלים.

היא שומעת אותי, ובהבלחה של רגע אומרת: קחי אמבולנס וסעי לבית החולים. אל תחכו לאמא שלך. פשוט תיסעי. באמבולנס. מהר.

הדר ואני מנסים לסייע לי להתארגן. התדירות של הכאב גבוהה מאוד ואפילו לא מספיקים לתזמן שם דבר. מתלבשת, סוגרים את התיק. על הלפטופ עם מוזיקה ללידה מוותרים. גם על כריכים. 03:06 אני יורדת במדרגות ונכנסת לאמבולנס. לתומי עוד רציתי לשבת מלפנים, אך שני החבר'ה הצעירים העלו אותי למיטה מאחור. הדליקו את התאורה הפסיכית שלהם כמקובל וביקשו שאחגור את עצמי.

נראה לכם?!? אני מנסה לשמור על איזושהי תנועתיות, לא חוגרת ונובחת שיכבו את האור. אוחזת בידו של הפרמדיק ומעבירה צירי לחץ (לקקי ..זוכרות?) של 40 שניות כל 2 דקות לפי התזמון שלו. בדרך הם עוצרים פעמיים בשל הסירוב לחגור , מסבירה להם בטון קשוח ובנשימות קשות שיפעילו את הצופר ויטוסו..... 10 דקות תזמון הגעה לבית החולים. רגע לפני שעוצרים, מרגישה משהו חם במכנסיים. כאילו שיצא לי קקי. מביך. קקי?!? מגיעים לרחבה של תל השומר.

הדולה הקרה מקבלת אותי. מעבירים אותי על האלונקה מהר לחדר מיון לקחת מדדים.

במיון מקבלת את פנינו מיילדת לחוצה, בעלת ווייב לא נעים. נכון, מהצד שלה מגיעה יולדת מתנשפת שהיא אינה מכירה, ומהצד שלי אני דורשת מהר לחדר לידה טבעית...אין כזה פנוי. אז דחוף לחדר עם דוש...גם כזה אין. אין חדרי לידה פנויים.

ברגע שאני עוברת מהאלונקה למיטה במיון, כל בריכת השחייה הפנימית נשפכת החוצה. על המיטה, על הנעליים של אפרת, על הרצפה. הרבה מים. הקקי היתה בועית שק מי שפיר שנלכדה לה בחוץ ופתחה את הסכר.

המיילדת מחברת אותי למכשיר מוניטור עוברי ומקלידה נתונים למחשב. לא נעים. אורות, המולה, המון אנשים.

לשמחתי לא זוכרת מה שמה, וזאת אחרי שנזפתי בה תוך כדי צירים שאני אשתף פעולה אם היא תוריד את מפלס ההיסטריה.

אין לי מושג כמה דקות חלפו, נכנסה לחדר הרופאה האחראית במין ד"ר הילה להב עזרא. מזל ענק. אפרת מסבירה לה בקצרה מי אני ומה הרקע (לידה טבעית, שניה, ללא רצון להתערבות רפואית וכיוצ"ב).

גם אני בין לבין, מגלה שנכנסת למצב של היפר ונטילציה. ההמולה והאורות לא מאפשרים לי להסדיר נשימה ולכוון נכון. מה גם שבראש עוד יש לי זמן ואני הרי רוצה לידה טבעית בחדר המתאים...

ד"ר הילה קולטת את העניינים ועושה מהלך מבריק- משקפת לי בדיוק את המצב:
1. אין חדר לידה פנוי
2. אני בשלב מתקדם של הלידה. כלומר אלו אכן צירי לחץ ואני אוטוטו יולדת
3. עלי לשנות יחד איתה תנוחה
4. העוברית כ-10 במצב של ירידת דופק ואנחנו חייבות ללדת אותה בהקדם

היא מוציאה את מרבית ה"אורחים" החוצה, כמו גם את המיילדת המרגיזה, מחשיכה את האורות, מסבירה שעלי לשנות לתנוחה על הצד בה בפישוק וברגל מורמת מעלה יהיה קל וממזער נזקים אפשריים, מושחת שמן שקדים על הפירנאום ומסבירה כי אנחנו עומדות ללדת טבעי ומהר ככל האפשר בשל הירידה הממושכת בדופק ורצון להמנע ממצב של מצוקה עוברית.

אני מקשיבה, מפנימה ומיישמת.

משנות מנח, אפרת מחזיקה את הרגל באוויר, לוקחת נשימה עמוקה ולבקשתה של הילה לוחצת כדי להוציא אותה החוצה. מרגישה את הראש, את ה"הכתרה" והנה הראש בחוץ וצווחה של תינוקת במיון. זה השלב, בדיעבד שאפרת סיפרה בו רופא הילדים שנכח בחדר הכריז כי מבחינתו הוא מיותר.

בדיעבד גם התברר שהרופאה הזמינה "קיווי" כלומר מכשיר ואקום לחירום...הילה מבקשת עוד חצי לחיצה להוציא את הגוף, אני לוחצת וכל הקטנטונת הזו בחוץ. ד"ר הילה מוודאת שאני רוצה עור לעור, מותחת אותה כדי להניח על החזה ונתקעת. חבל הטבור קצר מאוד וניתן להניח את הגוזלית רק על הבטן. מניחה. משהה טבור. ואז שואלת אם אני רוצה לנתק. הייתי שמחה רק שאני לא מגיעה מאחר והכל למטה מדי בשל חבל הטבור הקצר...הרופאה מנתקת. 2 דקות לאחר מכן נכנס הדר, בן הזוג שבדיוק הספיק להגיע ל....לראות אותה מונחת על הבטן שלי ולקבל אותה אליו לידיים עטופה.

איך הדר הגדיר זאת? קניתי כרטיסים לסרט והגעתי רק לכתוביות...

בחוץ צוות הפרמדיקים שנשארו בכל המשך הזה (רבע שעה בערך?!?) מאחלים לו מזל טוב אבא ורוצים להצטלם איתו והוא בכלל נערך ללוות אותי בלידה הטבעית...אירוני ומשעשע.

המיילדת הנוספת עירית, מלווה אותנו אחר כך ברכות ובהתחשבות מדהימה עד להעברה למחלקה. בכלל כל הצוות (מלבד המרגיזה בהתחלה), היו לא פחות ממושלמות בגישה, בנועם, באכפתיות, ברצון לאפשר הכל בחדר אליו העבירו אותי בינתיים עד למחלקה, כדי שנשמור על 0 הפרדה.

מלבד שריטה קטנה, לא נרשמו סיבוכים בלידה.

שנינו עדיין לא מעכלים כמה מהר הכל קרה...החל מהבחירה של טבת במועד ובתאריך וכלה בלידה הסופר-מהירה הזו. שימו לב שרק היום סיימתי להעלות את הפוסט על הכתב. כמעט חודש אחרי ועדיין הכל הגיע מהר ומפתיע....וטוב שכך!

בידיים מלאות ולידות קלות לכולן!