אחי ז"ל נפטר ביבת החולים הדסה הר הצופים בגלל
רשלנות רפואית ולא ידעתי זאת ובגלל שהתעקשתי ללדת שם אימא שלי לא רצתה לפתוח פה ולומר לי זאת.
כשהגעתי הכל היה מקסים חוץ מחדרים ישנים וציוד ישן. חדר לא מפנק בעליל אבל נראה שהצוות נחמד אז בכל זאת שמחתי.
התינוקת שלי נתקעה 10 שעות עם הראש בפנים, אבל היה רופא צעיר שמתאים לו יותר להיות סטנדאפיסט ובמקום לשלוח אותי (לידה ראשונה, בת 40!) לניתוח קיסרי, הוא החליט לחורר לה את הראש כדי לתקוע לה שם אנטנה ולהבין מה קורה איתה (היה עדיין לה סימן על הראש חצי שנה מהלידה והיא בכתה כשנגעו לה בראש). אחרי שסבלתי גם את הצירים (עד 8) הזירוזים והשטויות שלהם, החליטו לנתח בקיסרי. כאן התחיל הסיוט.
הובילו אותי לקיסרי אבל הרופא לא יידע את חדר הניתוח וכשהגעתי היו שם סטז'רים שנראים בגיל 20 ורבו עם הרופא ואחד עם השני, העליבו אחד את השני וגידפו אחד את השני. התחילו להרדים אותי אבל היות שהרופא לא עידכן אותם שהוא כבר הרדים אותי,
אפידורל וכל מיני כאלה הם הרדימו אותי ובמקום לא להרגיש את כל החלק התחתון לא הרגשתי את כל הגוף, לא יכולתי לבלוע וקיפצתי על המיטה כמו מישהי שנתנו לה מכות חשמל. מישהי החזיקה אותי ואיכשהו הצלחתי להסביר שהידיים כואבות מרוב שהן רדומות ויש לי צמרמורות בהן.
אחת מהסטאז'ריות נתנה לי גלילי דבק של חדר
ניתוח כדי שאנסה ללחוץ בתוך כפות הידיים וצעקה עליי שלא אעז לגנוב אותם כי הם יקרים! כל רגע היא דיברה איתי רק על זה. לא עניין אותה שזה אמור להיות סטרילי כי זה שייך לחדר ניתוח והידיים שלי מזיעות (החום גם עלה לי). לא עניין אותה איך אני מרגישה. שלא אקח את הדבק!
הם רבו מעל הראש שלי, בין היתר על כך שנתנו לי יותר מדי
הרדמה. ופתאום אחת מהן צורחת לי מעל הראש שיש לי סיכות שלא הורידו לי וכשאני באמצע ניתוח היא צווחת שהראש יעלה באש.
ב"ה הניתוח הסתיים, לא נתנו לי להחזיק את התינוקת שלי. אני בכלל הייתי כמעט בעולם אחר. לא הצלחתי לנשום, בערתי מחום ולא הצלחתי לבלוע. לפני כן הם שמו לי מסכת חמצן אבל רצו לפנות אותי מהחדר ותלשו את זה מעליי. הרגשתי שאני עומדת להתעלף. לא עניין אותם. דרשו שאעבור למיטה הניידת כדי שיוציאו אותי. לא יכולתי בכלל לזוז. כולי רדומה ובוערת. ניסיתי לבקש בשארית כוחותיי את מסכת החמצן ואז המנתח אמר: "עדיין לא עברת למיטה? יאללה, יטפלו בך כבר בחדר התאוששות". יכולתי למות בדרך לשם. לא עניין אותם. קפצתי על המיטה כמו דג מחוץ למים ובערתי.
בחדר התאוששות שמו אותי ליד החלון הגדול הסגור. כמו חממה. גם כך בערתי מחום והתחננתי בקושי היה לי קול. התחננתי שיזיזו אותי, התחננתי לשתות ואף אחד לא התייחס אליי. אימא שלי קשישה ולא יכולה גם לעמוד. היא ביקשה בבכי שיטפלו בי וצרחו עליה והוציאו אותה משם. חשבתי שאני מסיימת שם את חיי. מעולם לא הרגשתי כ"כ רע ועוד במקום שאמורים להיות רופאים. אטימות, רוע, חוסר מקצועיות. וכאן רק התחיל הסיפור.
לאחר שהוציאו אותי מחדר ההתאוששות במצב קשה שמו אותי במסדרון. לא עניין אותם שאני בוכה או איך אני מרגישה. רצו להכניס אותי לחדר חשוך וחנוק עם "בת דודה" שיש אצלה מלא אורחים וחאפלות. אמרתי להם שלא יהיה ולא יקום אז המשיכו לייבש אותי ואז שמו אותי ליד חלון אבל בגלל שהיה מיזוג אז הוא היה סגור אבל כל החדר שלי התמלא בשמש וגם כך קדחתי מחום. לא עניין אף אחד. אימא שלי ואחותי גם התחננו. עד שלא צרחתי את נשמתי שום דבר לא עזר.
לא הסכימו להביא את התינוקת שלי בלילה בגלל הניתוח הקיסרי ואני לתומי סמכתי על התינוקייה. עד היום אני אוכלת את עצמי בגלל זה.
לא יכולתי לזוז מהמיטה והם היו מביאים לי את התינוקת כדי שאאכיל אותה. מהטראומה החלב התייבש לי ושתי אחיות לא קיבלו זאת כעובדה וחלבו לי את החזה בצורה הכי כואבת שיש ועדיין לא יצא כלום. היא היתה אוכלת ממש טיפונת והם היו משקרים לי שהיא אוכלת. כל הפרצוף שלה היה מרוח במטרנה כדי שאני אראה כביכול שהיא אכלה אבל לתינוקת שלי יש ריפלוקס והיא היתה יכולה לאכול טיפה טיפה. לא עניין אותם. הם שכחו ממנה בכלל. התחננתי שיביאו לי להאכיל אותה כי לא יכולתי לזוז והם הביאו לי אותה אחרי 6 שעות! עד שנמאס לי. אמרתי לאחות צעירה ואמריקאית זדונית וארורה (שאגב, גם אמרה לי בצורה מגעילה תוך כדי שהיא צוחקת כמו הזוייה שהבת שלי אוהבת למצוץ) שאם היא לא תביא לי את הבת שלי כדי שאאכיל אותה אני אוציא את כל הצינוריות ואלך לשם מדממת. היא אמרה שאם אני אעשה את זה היא תזמין משטרה ושהיא עסוקה אז אם יש לי טענות שאכתוב מכתב תלונה. הוצאתי את הצינוריות והגעתי לשם מדממת. ראיתי תינוקות צורחים ואת בת השירות יושבת במחשב ולא מעניין אותה. כל האימהות ישנות ולא יודעות שלאף אחד לא אכפת. וזה לא נגמר.
ראיתי איך הבת שלי צורחת וכבר אין לה קול. רעבה ותשושה ורק בכיתי ולא רציתי לעזוב. היות שלא נתנו לי אותה ללילה, במקום לנוח אחרי ניתוח ישבתי שם איתה כל הלילה וראיתי זוועות! תינוקות בוכים שעות ואין מי שייגש אליהם. תינוקות רעבים שלא מאכילים אותם. התנדבתי לעזור אבל חטפתי צעקות. ראיתי רופא שבודק תינוק בוכה כמו עוף קפוא. זורק, ברןטלי והשאיר אותו עירום והלך. לא עניין אף אחד. יום אחד דווקא בצהריים, שאלתי למה לא מתייחסים לתינוק שבוכה כבר שעה. אמרו לי שאימא שלו לא באה להאכיל אותו וזה מה שיש. במקום לתפוס אותה מהאוזניים כדי שתבוא הם נתנו לו לבכות עוד שעה שלמה.
כשראיתי את התינוקות בוכים כאב לי הלב. ביד אחת תפסתי את הבת שלי, ביד אחרת ניענעתי עריסה וברגל ניענעתי עוד עריסה. זה קצת הרגיע את התינוקות אבל בת השירות צווחה עליי שלא אעז להתקרב לתינוקות אחרים. אמרתי לה שניענעתי את העריסה ולא התקרבתי לתינוקות וזה לא עניין אותה אז צעקתי עליה שבמקום להיות שעות במחשב שתטפל בהם!
הם התקמצנו על המטרנה ושאלו אותי בכל פעם מחדש מה קרה לבקבוק הקודם. הם לא יודעים שיש תינוקות שאוכלים בכל פעם טיפה וזה מתיישן? לא משלמים להם מספיק כדי שיסתמו את הפה שלהם על דבר כ"כ בסיסי כמו אוכל? כמובן שהאוכל ליולדות גרוע בצורה יוצאת דופן אבל מילא.
הרגשתי שאני משתגעת. מאבדת את עצמי, את השפיות. יחס דוחה, מנוכר, משפיל, מתעלל. רציתי להשתחרר הביתה יום לפני. לא הסכימו והייתי צריכה להתחנן על נפשי. למי שמדליקה נרות שבת: לא היו נרות שבת. הייתי צריכ לבקש 4 פעמים ולבוא דוב ושוב עד שהביאו.
היו עוד הרבה דברים קשים אבל כבר כתבתי המון. אני לא יודעת אם יש מה לעשות משפטית ואם אפשר לתבוע את בית החולים על רשלנות רפואית והיחס הנוראי הזה... בכל מקרה, חשוב לי לשמוע דעה של
עורך דין על התיאור ההזוי של מה שעבר עלי בהדסה הר הצופים.
מיכל