בית משפט השלום בתל אביב - יפו

ת"א 30812-03 כרמי נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות - בפני כב' השופט  חאג יחיא

תובעים   
נגד

נתבעים

מדינת ישראל - משרד הבריאות
ע"י ב"כ עו"ד ח. כהן ואח'

פסק דין

1. התובעת, ילידת 1969, פיזיותרפיסטית במקצועה ואם לשלושה. בתאריך 24/04/1997 בהיותה בשבוע ה- 42 להריונה השני היא אושפזה בבית החולים ברזילי שבאשקלון (להלן : 'בית החולים') שבבעלות ו/או בניהול מדינת ישראל – משרד הבריאות (להלן: 'הנתבעת') וזאת לצורך ביצוע ניתוח קיסרי עקב חשש למצוקה עוברית עפ"י תרשים המוניטור. לידה זו היתה לידתה השנייה והתובעת ילדה בשעה טובה בן במשקל 3,370 גרם ועפ"י דו"ח הניתוח, השליה הוצאה בשלמות ובגמר הניתוח לא היה דמם והרחם היה מכווץ, רמת ההמוגלובין הטרום ניתוחית עמדה על 12.3 גרם לדציליטר.

מהלך הניתוח הקיסרי היה תקין פרט לאירוע זניח של השמת תפרים נוספים באזור הרצועה העגולה מימין. המהלך לאחר הניתוח הקיסרי היה שיגרתי התובעת טופלה באנטיביוטיקה, התפרים הוצאו וכן קיבלה ANTI-D עקב סוג דם RH שלילי, הצלקת היתה תקינה ועל כן היא שוחררה אל ביתה ביום 04/05/1997 במצב כללי טוב כשרמת ההמוגלובין בשחרורה עמדה על 10.5 גרם לדציליטר.

בשל דם נרתיקי שהתגלה שבועות מספר לאחר הלידה שבה התובעת ופנתה לבית החולים ביום 13/05/1997. בדיקה סטנוגרפית לא העלתה ממצא חריג ברחם, התובעת עברה בדיקות תפקודי קרישה ואולטראסאונד שנמצאו תקינים וללא כל ממצא חריג, כמו כן באולטראסאונד נמצא רחם ריק וספירת הדם היתה 11.2 גרם לדציליטר. למחרת היום, הדמם פסק ללא כל טיפול והתובעת שוחררה אל ביתה עם המלצות לביקורת אצל רופא נשים מטפל.

עקב אירוע חוזר של דמם, התובעת פנתה שוב לבית החולים בתאריך 19/5/97, בבית החולים התובעת נבדקה ונמצא דימום בכמות בינונית, בבדיקת אולטראסאונד נמצא רחם ריק ורמת ההמוגלובין היתה 9.5 גרם לדציליטר. בו ביום הוחלט לבצע גרידה שבמהלכה הוצא חומר רב ובתשובה פתולוגית מאותו יום לא נמצאו סיסי שיליה (חלקים זעירים מהשליה), נמצאה רירית רחם וסיבי שריר.

למחרת יום הגרידה, רמת ההמוגלובין שנבדקה עמדה על 8.1 גרם לדציליטר, הדימום פסק והתובעת שוחררה אל ביתה ביום 21/05/97. בהמשך בחודש יוני 97 שוב הופיעו אירועי דימומים והתובעת פנתה אל בית החולים הקריה שם בוצעה גרידה נוספת וכן תפירה של הענפים הצווארים של עורקי הרחם ואמבוליזציה של עורקי הרחם. נוסף, עברה התובעת ביום 4/7/99 הפרדת הדבקויות שבוצעה בבית החולים איכילוב.

2. התובעת טוענת כי הגרידה שבוצעה ברחמה בסמוך ללידה היתה מיותרת שבעקבותיה היא סובלת מהעדר פוריות כתוצאה מהתפתחות 'תסמונת אשרמן' (תסמונת הקרויה על שמו של פרופ' אשרמן, שעניינה בהיווצרות הידבקויות בחלל הרחם המקשות על כניסה להיריון ועל קליטתו) ולשיטתה האחריות לכך מוטלת על בית החולים בשל הטיפול הרשלני שהעניק לה.

3. התובעת תמכה את כתב התביעה בחוות דעת רפואית ערוכה בידי פרופ' שנקר יוסף (להלן: 'פרופ' שנקר'), שבה התייחס המומחה הן לשאלת הרשלנות והן לשאלת אי הפוריות של התובעת והנכות שיש לקבוע בגינה. פרופ' שנקר קבע כי ביצוע הגרידה במקרה הנדון הוא הגורם האחראי להיווצרות הדבקויות ברחם וכתוצאה מכך התובעת סובלת כיום מעקרות משנית על רקע מכני ועל רקע של נזק ברירית הרחם (אומנם ההידבקויות הופרדו בשיטה מקובלת בביה"ח הקריה) וכי כתוצאה מפעולה כירורגית בלתי מוצדקת של ביצוע הגרידה התובעת זקוקה כיום לטיפול בהפריה חוץ גופית כדי להשיג הריון ולידה.

באשר לפוריותה של התובעת פרופ' שנקר קובע כי סיכוייה של התובעת אפילו בטכנולוגיה מתקדמת פחותים בהשגת הריון ולידה בהפריה חוץ גופית בהשוואה למקרים אחרים. מנגד הנתבעת תמכה את טענותיה בחוות דעתו של פרופ' יצחק בליקשטיין (להלן: 'פרופ' בליקשטיין') אשר קבע, עפ"י הנתונים שהיו בידי הרופא שטיפל בתובעת ביום אשפוזה השני (19/05/97) רופא סביר היה אמור להחליט על התערבות כירורגית קרי גרידה וכי אין לקבל את התיזה שהוצגה על ידי פרופ' שנקר לפיה הגרידה היתה צריכה להתבצע רק אם היה מצב מסכן חיים, גישה זו הינה פסולה לסברתו של פרופ' בליקשטיין שכן, לא ממתינים להידרדרות במצב האישה בכדי להחליט על גרידה.

4. לאור הפערים בין חוות הדעת מטעם הצדדים מונה פרופ' ציון בן רפאל (להלן: 'פרופ' בן רפאל') כמומחה רפואי מטעם בית המשפט. פרופ' בן רפאל קבע בחוות דעתו: ממצאי האולטראסאונד (רחם ריק) וגודל הרחם (12 שבועות) לא תמכו במצב של רחם עם שאריות שיליה ולכן לא תמכו בצורך לבצע גרידה. לא ברור מה היתה עוצמת הדימום, אך רמת ההמוגלובין לא ירדה לרמה קריטית, עדות לכך שהדמום לא היה חריג מאוד. לפיכך לאחר מעשה ניתן לומר שהגרידה נעשתה מתוך שיקול דעת מוטעה וכנראה שלא לצורך.

אינני יודע אם המבצעים היו מומחים ומנוסים בפעולות כנ"ל. לא מצאתי בכתובים שנעשה שימוש בהיסטרוסקופ. למען הסר ספק, כל האמור לגבי הסיכון, הצורך במעורבות רופאים בכירים ומנוסים והעדפה של ההיסטרוסקופ על גרידה, היה ידוע גם ב-1997.

לגבי תוצאות הגרידה, כאמור ספק אם מומחה כלשהו יטיל ספק בקשר שבין הגרידה למצב העקרות שהוכח לאחר מספר שבועות בביה"ח הקיריה. עוד קבע פרופ' בן רפאל כי לאור העובדה שההידבקויות ברחם הוסרו וחלל הרחם תוקן, והרירית מגיעה לגובה של 9 מ"מ, ניתן להסכים שסיכויה של התובעת להרות בהפריה חוץ גופית עדיין טובים ושאם היא עדיין מעוניינת להרות, עליה להמשיך ולנסות טיפולי הפריה חוץ גופית ורק אם תיכשל אחרי מספר פעמים, יש לשקול חלופות (כגון טיפול בפונדקאות), בטרם יסגר גם חלון הזדמנויות זה מפאת גילה.

דיון

דין התביעה להתקבל . 

5. אפתח בזאת כי המחלוקת בין הצדדים בתיק זה מצומצמת למדי שכן, אין מחלוקת בין המומחים שהגרידה גרמה להידבקויות התוך רחמיות, כמו כן אין מחלוקת בין הצדדים לעצם פעולת הגרידה עצמה והטענה היחידה הבאה מפי התובעת הינה כי פעולת הגרידה היתה מיותרת שכן בעת ביצוע הגרידה לא היתה נשקפת סכנה ממשית לחייה שחייב ביצוע הגרידה סמוך ללידה. עוד לטעמה של התובעת, גרידה בנסיבות העניין שלפנינו (סמוך לאחר לידה) היא מסוכנת מאין כמוה ועשויה לגרום נזק לרחם ועקרות כך שיש לבצע רק כאשר קיים סיכון ממשי לחייה של האישה.

האם נפלה רשלנות בפעולת הצוות הרפואי בבית החולים?

6. התובעת טוענת כי ניתן להצביע על מספר פעולות של הנתבעת הנגועות ברשלנות ולשיטתה,
לא היה סיכון לחייה ולא היתה עדות לשארית שליה ולפיכך אסור היה לבצע את הגרידה בשל הסיכון הגבוה להידבקויות ועקרות משנית כך שביצוע הגרידה היה מיותר וחרג מחובת הזהירות הנדרשת.
נוסף ניתן וחובה היה להשתמש באופציות טיפוליות חלופיות שהן אשפוז למעקב ומתן דם אם יש צורך בכך ו/או היסטרוסקופיה.

וכי הגרידה היא שגרמה להידבקויות ברחם ובחצוצרות ולעקרות המשנית ממנה סובלת התובעת. יתר על כן, היתה חובה לתת לתובעת הסבר מלא על סיכוני הגרידה ועל האופציות הטיפוליות החלופיות. ולסיום נטען כי היתה חובת רישום מלא של השיקולים לביצוע הגרידה ואי ביצוע אופציה טיפולית אחרת וכן רישום מלא של ההסבר שניתן לתובעת אם ניתן.

7. בטרם ידונו הטענות לגופן אקדים ואבהיר כי שעה שעל בית המשפט לבחון טענות הנוגעות להתרשלות המזיק שומה עליו לזכור כי "החובה המוטלת על פי דיני הרשלנות אינה לתוצאה אלא למאמץ" (ע"א 4025/91 צבי נ' ד"ר קרול,פ"ד נ(3) 784, 790 (1996); ע"א 610/94 בוכבינדר נ' הכנ"ר, פ"ד נז(4) 289, 310 (2003)).

כאשר הוכח כי בעל מקצוע, ורופא בכלל זה, פעל באופן העולה בקנה אחד עם הנהוג והמקובל בקרב בעלי המקצוע בתחום הוא עוסק, תקום בדרך כלל ההנחה כי הוא פעל בדרך סבירה וללא התרשלות (ע"א 935/95 רביד משה נ' קליפורד, פ"ד נב (4) 736, 747 (1998)). לפיכך נקבע כי כאשר מדובר בפעולות בהם נוקט רופא, עליהן להיות מבוססות על ידע רפואי עדכני ובהתאם לנורמות המקובלות בעת הרלבנטית בעולם הרפואה (ע"א 323/89 קוהרי נ' מ"י, פ"ד מה(2) 142 (1991); ע"א 2694/90 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' מימון ואח', פ"ד מו(5) 628 (1992); ע"א 4809/93 חזיזה ואח' נ' מרכז רפואי סורוקה, מיום 12.12.1996; ע"א 3264/96 קופת חולים כללית ואח' נ' יפה פלד ואח', פ"ד נב(4) 849 (1998); ע"א 4960/04 סידי נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית תק-על 2005(4), 3055, 3057 (2005), בפיסקה 6 לפסק-דינו של השופט ריבלין; ע"א 916/05 כדר נ' פרופ' הרישנו, מיום 28.11.07). מכאן כי בבחינת הטענות שמעלה התובעת יש לוודא אם מעשיו של הצוות הרפואי, ככל שהוכחו, תאמו את הסטנדרטים של דרך הפעולה הרפואית באותה עת.

8. יובהר כי אין מחלקות בין המומחים כי הלידה האחרונה בוצעה בניתוח קיסרי, ולא תוארו במהלכה כל אירועים מיוחדים שיכולים לגרום להידבקויות בחצוצרות או ברחם, כמו כן אין מחלוקת בין המומחים כי ברישומים שנערכו לאחר הלידה נרשם שהשליה יצאה לאחר הלידה ונמצאה שלמה. התובעת שוחררה לביתה ביום 04/05/1997 במצב כללי טוב כשרמת ההמוגלובין בשחרורה היתה 10.5 גרם לדציליטר.

בשל דמם נרתיקי שהתגלה, התובעת פנתה לבית החולים ביום 13/05/1997 שם עברה בדיקה סטנוגרפית אשר לא העלתה ממצא חריג ברחם, התובעת עברה בדיקות תפקודי קרישה ואולטראסאונד שנמצאו תקינים וללא כל ממצא חריג, כמו כן באולטראסאונד נמצא רחם ריק וספירת הדם היתה 11.2 גרם לדציליטר. למחרת היום, הדמם פסק ללא כל טיפול והתובעת שוחררה אל ביתה עם המלצות לביקורת אצל רופא נשים מטפל בעוד חודש ימים. עקב אירוע חוזר של דמם פנתה התובעת שוב לבית החולים בתאריך 19/5/97, התובעת נבדקה ונמצא דימום בכמות בינונית, בבדיקת אולטראסאונד נמצא רחם ריק ורמת ההמוגלובין היתה 9.5 גרם לדציליטר.

9. אכן, כפי שקבע פרופ' בן רפאל בשל חסר ברישומים הרפואיים קשה להתחקות מהם השיקולים שהובילו את הצוות הרפואי להחלטה לבצע גרידה, התיעוד במקרה הנדון הינו דל ולא נמצאו כל מסמכים המתעדים את הדיון שנערך בין הרופאים, האם השיקול נעשה בעזרת רופאים בכירים, ומה היה הסיכון אילולא בוצעה הגרידה. וככל שהדברים נוגעים לחוסר ברישומים הרי שנטל ההוכחה בדבר העובדות השנויות במחלוקת, שיכלו להתברר מתוך הרישום, עובר אל הרופא או המוסד הרפואי הנתבע (ע"א 58/82 קנטור נ' ד"ר מוסייב, פ"ד לט (3) 253, 260 (1985); ע"א 8151/98 שטרנברג נ' ד"ר צ'ציק, פ"ד נו(1)539, 553-552(2001)).

האם היה צורך ממשי לאור מצבה הקליני של התובעת לבצע גרידה בסמוך ללידתה?

10. פרופ' בליקשטיין אישר בחקירתו הנגדית כי "ת. אכן צריך להימנע מלעשות גרידה בדימום לאחר לידה מאוחר, וכן גם במצב של דימום מוקדם אחרי לידה. כדאי מאוד להימנע מגרידה. מצב הזה ידוע בהקשר לתסמונת אשרמן, אבל זאת הפעולה האינדיקטיבית במצב של דימומים שהפתרונות האחרים לא קיימים" (עמ' 56, שורות 16-18), בהמשך פרופ' בליקשטיין ניסה להבחין בין מצבים בהם קיימים תנאים אופטימליים לבין מצבים של דימום קשה ביותר המצריך התערבות מיידית וכי מצבה של התובעת ביום 19/05/97 הינו מצב חירום המצריך התערבות מיידית: "ת. מדובר על אשה שמדממת דימום חזק, עושים אולטסאונד פס דימום, זה כמו ברז שיוצא דם, ונשפך החוצה לא רואים רחם נפוח, מה שרואים שיש פס לכל האורך דם, הגב' איבדה 2 גרם המוגלובין בלילה אחד.

ולכן במצב הזה כל הספרות מדברת שצריך לעשות גרידה, לרבות זאת שאני מצטט ומדובר כאן על פנייה שנייה של אשה, מדברים על מצב שבו האשה מוכרת למחלקה, פנייה באמצע הלילה, אישה לא באה בהנאתה באמצע הלילה בגלל שהדימום הוא קשה, ותיקח את מכלול הנסיבות ותבין את האשה הזו. כאשר כל הנסיבות האלה בודקים אותה שני רופאים, רופא מומחה ומגיע למסקנה לעשות גרידה, לא אני לא שנקר ובן רפאל עומדים שם, הוא ורק הוא צריך לעשות את ההחלטה, איש לא יכול להחליף אותו, אם היה מצב הפוך והאשה הייתה מדממת למוות בוודאי אם שואלים איך מגיע אדם באמצע הלילה עם דימום ולא נגע בה, השאיר אותה עם עירוי".( עמ' 56, שורות 20-28).

11. טענה זו של פרופ' בליקשטיין, המנסה להציג את מצבה של התובעת כמצב חירום המצריך התערבות מיידית אינו עולה בקנה אחד עם תיאור מצבה של התובעת אף לא באחת מחוות הדעת, ובכלל זה חוות דעתו של פרופ' בליקשטיין עצמו. לא למותר לציין כי בחוות דעתו תיאר פרופ' בליקשטיין את מצבה של התובעת ביום 19/05/97 לפני ביצוע הגרידה, כ"התקבלה שוב לבי"ח עקב דימום חזק שהתרחש כשעתיים לפני קבלתה. בבדיקה הגופנית נמצא דימום בכמות בינונית. בבדיקה הסטנוגרפית היה גודל הרחם תקין וכמות קטנה של נוזל בחלל הרחם. רמת ההמוגלובין הייתה 9.5 גרם לדציליטר. (ההדגשות שלי ח.י)

אומר כי בניגוד לנטען על ידי פרופ' בליקשטיין לא שוכנעתי כי התובעת היתה שרויה במצב חירום בגין דימום ניכר ומסכן חיים, ומכל מקום מהתיעוד הרפואי לא ניתן לדלות קביעות מעין אלה. מאחר ומהתיאורים השונים בחוות הדעת עולה כי התובעת פנתה לחדר המיון עם דימום שהחל לפני שעתיים לפני הגעתה, לא נרשם אם הדימום נמשך גם בהגעתה, כמו כן רשום שהמוגלובין קודם היה כ- 11 גרם לדציליטר וביום הגרידה 9.5 גרם לדציליטר, לכאורה ירידה מסוימת ברמת ההמוגלובין תוך שבוע ימים, אך אין זו ירידה משמעותית במיוחד לאור העובדה שאחרי הניתוח הקיסרי ספירת הדם היתה 8.7 גרם לדציליטר לזה יש להוסיף כי בבדיקת האולטראסונד נמצא כי הרחם ריק מתוכן לפיכך קיים ספק בשאלת הנחיצות של ביצוע הגרידה ומכל מקום, אין בפני נימוקים כלשהם מהם ניתן ללמוד אודות מצב שחייב ביצוע הגרידה בדחיפות.

12. מכאן שלא נותר אפוא אלא לאמץ את קביעותיהם של פרופ' שנקר ופרופ' בן רפאל, המסתמכות גם על הספרות המקצועית הרלבנטית, ולפיהם אין לבצע גרידה מעין זו בסמוך ללידה, וכי מצבה של התובעת באותו יום לא חייב ביצוע גרידה בדחיפות, וקביעות אלה של המומחים גם עומדות במבחן הביקורת של ההיגיון שכן חוסר החשד להימצאות חלקי שיליה בבדיקות אולטראסאונד חוזרות והירידה המתונה, אם בכלל בהמוגלובין, לא תמך בצורך לבצע גרידה.

13. אשר על כן ניתן לסכם ולומר כי ביצוע גרידה אחרי לידה במטרה להפסיק דימום חריף מהרחם או להוציא שאריות שיליה נחשבת לפעולה מסוכנת עם פוטנציאל נזק גבוה מאוד לחלל הרחם, לרירית ולהופעת הדבקויות שעלולות לגרום לעקרות מכנית. לפיכך יש לאמץ את קביעת המומחה מטעם התובעת והמומחה מטעם בית המשפט לפיה פעולת הגרידה אמורה לבוא כמוצא אחרון וכפעולה מצילת חיים, וכלשון המומחה מטעם בית המשפט, פעולה זאת עדיף שלא תעשה מאשר תעשה. גרידה אחרי לידה צריכה להיות, אם בכלל, פעולה מצילת חיים, כדי שמחירה הגבוה יהיה מוצדק. מכאן שיש לקבוע בנוסף כי, עצם אבחון הדבקויות מספר שבועות אחרי הגרידה מעיד שהגרידה גרמה קרוב לוודאי, למצב של הדבקויות ברחם, והדבקויות בחצוצרות, קרי עקרות מכנית.

14. זאת ועוד, פרופ' בן רפאל התייחס בחוות דעתו ובחקירתו הנגדית לאופן ביצוע פעולת הגרידה ולשיטתו, טוב היה עושה הרופא אם יבצע היסטרוסקופיה (צפייה באמצעות מכשיר פייבר – אופטי לחלל הרחם) כשלב מקדים ואולי אף יבצע את טיפול הוצאת חלקי השיליה בצורה ממוקדת, באמצעות ההיסטרוסקופ במקום ביצוע גרידה שהינה פעולה 'עיוורת' כגון במקרה דנן. על כן יש לקבוע כי, הגרידה לא היתה מחויבת המציאות וקיים ספק אם נעשתה לאחר יעוץ מתאים עם רופאים בכירים ומיומנים וכן ספק אם נשקלו החלופות המתאימות בטרם בוצעה ואם הפעולה נעשתה בזהירות והמיומנות הראויים, על כן המסקנה המתבקשת הינה כי פעולת הגרידה היווה חריגה מהזהירות הנדרשת, ולא היתה הכרח המציאות.

האם הייתה חלופה טיפולית אחרת לגרידה?

15. לשאלה אם ניתן היה בנסיבות העניין למצוא חלופה אחרת לטיפול אם לאו, לא ניתן עוד להשיב כיום, וזאת בשל הנזק הראייתי שגרמה הנתבעת ברישומים החסרים כפי שהובהר לעיל, יש לציין כי בסיום הניתוח הקיסרי נרשם כי השיליה הוצאה בשלמות ובהמשך מבדיקות האולטראסאונד שבוצעו צויין כי חלל הרחם ריק, מכאן שלא ברור מדוע הוחלט על ביצוע הגרידה. העדר נימוקים שהנחו את הצוות הרפואי שטיפל בתובעת להחליט על ביצוע גרידה עולה כדי נזק ראייתי שיש בו להעביר את נטל השכנוע לכתפי הנתבעת להוכיח כי באותו שלב הייתה סיבה מוצדקת להחליט על ביצוע הגרידה.

16. פרופ' בן רפאל, סבור כי בהתחשב בנסיבות המקרה היה על הצוות הרפואי לבצע היסטרוסקופיה או לאשפז למעקב ולתת מנת דם אם יש צורך בכך וכלשון המומחה  :"ת. שמעתי את שנאמר כאן קודם. אציין שלקצר גרידה זה מבוצע מזה דורות. זו פעולה עיוורת לחלוטין, אתה לא רואה מה אתה עושה. היום, בעשר-15 שנים אחרונות שואלים איך עושים גרידה כשלא רואים בכלל, ומשתמשים בחוש המישוש. רופא שהוא עיוור איננו במצב הנכון לבצע את הפעולה.

ב- 10-15 השנים האחרונות יותר ויותר מבצעים את הפעולה באולטרסאונד – הדמיה של הפעולה כשרואים על מסך את התוצאות שמגיעים אליהן. אבל זה הכלי שבו משתמשים עד היום – כלי הגרידה. כשכותבים ספרות רפואית – היא לא נכתבת עבור מרכזים רפואיים מסוימים אלא עבור כולם. מנסים לקחת מכנה משותף של כל המרכזים ומנסים לקבוע את המכנה המשותף של כל בתי החולים. הכלי של הגרידה יש אותו לכל גניקולוג בכל חדר ניתוח ואפשר להשתמש בו כשמתעוררת בעיה מסוימת. אח"כ כשיש לך כלים משופרים ועם מראה עיניים – זה עדיף.

כאשר אני מציג את ההיסטרוסקופ ככלי שצריך איתו להשתמש לביצוע פעולה כזאת, יתכן שאותו היסטרוסקופ לא מצוי, יבוא אדם ויגיד אין לי מכשיר כזה, יתכן שיהיה גרידה, אם יש הכלי הזה, זה מראה עיניים מול חוסר ראייה, זו אבחנה ספציפית מול גרידה, כאשר פרופ' שנקר ובלישטין מעלים אפשרויות שונות, מה יכול היה להיות האבחנה, ההיסטרוסקופיה הוא הכלי כדי להגיד את האבחנה, אם אני עושה גרידה הרי אני אומר אינני רוצה לדעת מה יש אני יודע מה הפתרון והוא הכלי, הוא אכן הכלי לטיפול בדימומים מסוימים, אם אני רוצה לדעת את האבחנה וזה יסוד הרפואה ולאחריה לבצע טיפול ספציפי לבעיה ההיסטרוסקופיה הוא הכלי, ספרות רפואית זה כמו לשאול מי מתאים להיות מורה דרך, אדם שרואה או לא רואה, ואנו נבחר את המדריך הרואה, היום בשנת 07' מי שלא יעשה היסטרוסקופיה לפני שיחליט לעשות גרידה יעשה טעות, גם אם יש שארית שליה, זה הכלי לאבחן וזה הכלי לטפל".

בהמשך נשאל המומחה:

ש. מדובר במקרה משנת 97' שאתה מתבקש לקחת בחשבון שבבית החולים מסוים אין מומחה להפעלת היסטרוסקופ בלילה.

ת. אם מצבה מאפשר לחכות לבוקר, ולבצע את זה, ואדם שיודע לבצע, בכל בתי החולים בארץ בשנת 97' היו מכשירי היסטרוסקופ.

ש. אתה לא יכול לא להסכים עם הקרירה שלך עם הניר שהצגתי בפני פורפ' שנקר, כטיפול אחרי דימום שהוא משני ללידה.

ת. אני מסכים איתך שגרידה זה אחד הטיפולים המקובלים, אבל אני מסתכל על זה מהסטנדרט שלי, אני לא אקח ואבצע גרידה אם יש לי כלי יותר טוב או נכון יותר לבצע את הפעולה, אם הייתי נכלה (צ.ל 'נקלע') לסיטואציה שאני לבד במדבר ללא כלים נוספים ואני חייב לבצע גרידה הייתי עושה זאת, אנחנו מדברים על בית חולים מרכזי, אזורי עם אמצעים עם יכולות גם אם הרשות להזמין אדם מהבית, אם יש צורך, כך שאני מנסה להבין שמה שכתוב פה הוא בכל רפואה בכל העולם, יש בתי חולים שהם לא מחזיקים מכשירים אלה, לעומת בית חולים גדול, יש ציפיות גדולות, הסטנדרט אצלי במחלקה היה כזה שקוראים להיסטרוקופיסט.

ש. אציין בפניך עובדה שהמומחה מטעמי בדקו את שכיחות הטיפול בגרידה, ובעצם לא נמצא של שימוש בהיסטרוסקופיה.

ת. אני חושב שזה עצוב. בכנסים אומרים שלא צריך ספרות כדי להוכיח שקפיצה ממטוס ללא מצנח שווה או פחות בטוחה עם קפיצה עם מצנח, ההשוואה היא שאני לא צריך להוכיח אני צריך לשוחח איתם 5 דקות, לא צריך להוכיח שדבר שאתה עושה אותו עם מראה עיניים לא פחות טוב מאשר דבר שאתה עושה בצורה עיוורת.

ש. אם הסטנדרט שאתה מבקש זה הסטנדרט טיפולי שהיה צריך לנקות (צ.ל 'לנקוט') פה.

ת. הסטנדרטים שלי יותר קשוחה, אבל אני חושב שזה הסטנדרט שהיה צריך לנקוט. זו הייתה האלטרנטיבה שהצגתי, אני לא חשבתי שהיה צריך לעשות גרידה בכלל. באבחנה שהייתה עם הבדיקות שבוצעו, האולטרסאונד לא ראו שום דבר בתוך הרחם, מדוע עושים גרידה במקרה של דימום אחרי לידה, מדוע עשו, בימים שלא היו כלים אחרים טובים יותר, החשש הגדול היה שנשאר שארית שליה, היא עלולה לדמם כעבור חודש, חודש וחצי חודשיים, השארית רוצה להיפלט מתוך הרחם, כלי הדם פתוחים מדממים והשלייה שלא יוצאת החוצה מונעת מהרחם להתכווץ, אשה היום יכולה ללכת הביתה ואז יכלה למות, המכשיר הוא חסר שיניים ומנסה לחלץ את אותה שלייה שאולי נמצאת אולי לא, לא הייתי מכניס מכשיר גרידה לאשה שהאולטרסאונד מראה שהרחם ריק משארית, מדוע להיכנס לרחם, אני יודע שיש סכנה, אסור לי, אני מסתכל על הרחם שאסור להיכנס אליו אחרי לידה, כל אחד מהמומחים מסכים שצריך להיזהר מזה, והוכחתי שהרחם ריק, למה להיכנס לשם, אבל אם רצית מכשיר לא מסוכן היה צורך להשתמש בהיסטרוסקופיה, אם היו ממתינים ולא עושים גרידה עד הבוקר, אף אחד לא היה בא בטענות, היה תמיד אפשר להחזיר דם, והיה זמן עד הבוקר.

ש. אם הרופא שהיה בשטח התרשם שלפי מצב האישה, לפי הממצאים בבדיקות שהאשה עומדת להי דרדר והוא אכן העריך את חומרת הדימום, לא אתה ולא ד"ר שנקר, איך אתה יכול לקחת לו את שיקול הדעת, שהיה מיומן ואחראי, מספיק בכיר, והוא החליט את מה שהוא החליט.

ת. אנחנו פה חיים בעולם של ניירות, העולם האמיתי הוא האיש מול הבעיה, אנחנו לוקחים את הניירות ומנסים לנתח אותם, יכול להיות שבאותו רגע הוא צדק על פי הבנתו, ידעתו, תפיסת עולמו הרפואית, אנחנו מנתחים את הניירות על רקע ניסיונו, אילו היו מציינים שהמצב שלה הוא כזה, כל חוות דעתי הייתה מתהפכת, הייתי כותב שהגרידה מוצדקת, והתוצאה עצובה, מכוון שלא מצאתי הוכחות לתיאור שאת מתארת בכתובים שמצבה היה מדורדר או קשה או מסוכן, או שהדימום היה רב מאוד, היו מפרקים במילים, אני מניח שהמצב שלה לא היה כזה.

ש. האם יכולה להיות סיטואציה שתעשה היסטרוסקופיה והאשה תמשיך לדמם.

ת. כן, אבל במקרה שלפנינו התוצאה שמצאו כלי אחד מדמם היא הנותנת שלא היה צריך לגרדת את כל הרחם.

ש. אנחנו למדים מהמקרה של התובעת שעשו לה בביתה חולים היסטרוסקופיה, גם אחרי זה עדיין היא המשיכה לדמם.

ת. הם השתמשו ביכולת האבחונית שלו ולא ביכולת הטיפולית שלו, מדוע לא השתמשו בטיפולית, כי הדימום היה בצלקת הניתוח, במקום כזה אם אתה צורב אתה עלול לעשות חור בדופן הרחם, ההחלטה הייתה נבונה. הרופא לא בחר באותו רגע לצרוב את הכלי.

ש. יכלו באותה המידה בבית החולים ברזילי לעשות את אותו הדבר.

ת. היא לא תמות מהדימום הזה, אין רופא שלא שוגה, החכמה היא ללמוד מהטעויות, צריך לבחור את האפשרויות עם פחות סיכונים, והרבה תוצאה, ועם אלטרנטיבה שאפשר להחליף, אתנה צריך לקחת את הפחות מסוכנת, ואת המסוכנות להשאיר לסוף, יכול להיות שהאשה הייתה מגיעה לצורך גרידה, אבל לא ככלי הטיפולי הראשון, אם היו מאשפזים אותה ב-10 ובשעה 3 בבוקר הייתה מתחילה לדמם אתה מריץ אותה לחדר הניתוח ועושה את הפעולה, כי בתוך הדימום אי אפשר לעשות את הפעולות, ואם התוצאה הייתה רעה זה חלק מהתשלום, צריך להציל חיים.

ש. אם היו עושים לה היסטרוסקופיה בבית החולים ברזילי ולא היו מגלים את מקור הדימום מה היית עושה.

ת. אם הייתי עושה היסטרוסקופי ה או אולטרסאונד ולא ראיתי שארית שליה אין סיבה לגרידה, הגרידה עשויה להגדיל את הדימום, אם אני יודע שאין שארית שליה לא הייתי עושה גרידה, מיד אחרי לידה אני כן הייתי מגרד, אני מדבר על חודש לאחר הלידה, אם היה נוזל ברחם בזמן האולטרסאונד, אנחנו לפעמים מזריקים נוזל, כדי לראות שיש פוליפ או משהו. אם תשאלי אותי לפני 10 שנים ואחרי 10 שנים לא אסכים לביצוע הגרידה אם שארית שליה ברחם.

17. יש לא מעט טעם בטענה כי באבחנה שהייתה עם הבדיקות שבוצעו והאולטרסאונד שלא הדגים שארית של שיליה בתוך הרחם, לא היה צורך לבצע גרידה. מכאן שהקביעה לפיה לא היה צורך בביצוע הגרידה וכי לא נשקלו חלופות נוספות הוכחו כדבעי, ועל כן מאחר ויש קשר בין ביצוע הגרידה ובין ההידבקויות שהופיעו מספר שבועות אחרי הגרידה מעיד שהגרידה גרמה קרוב לוודאי למצב של הדבקויות ברחם והדבקויות בחצוצרות קרי עקרות מכנית, הרי שגם אי שקילת אלטרנטיבת טיפול פחות פוגענית מהווה אף היא סטייה מסטנדרט ההתנהגות הסביר שיש לייחסו לרופאים בנסיבות העניין ויש בה משום התרשלות שגרמה לנזק, ואף בה ניתן לראות כפעולה רשלנית של הנתבעת.

18. המסקנה מכל האמור לעיל היא כי הנזק שנגרם לתובעת, קרי ההדבקויות בחלל הרחם, נבע מביצוע הגרידה, ביצוע פעולה זו נבע ממחדל רשלני של הנתבעת, שרופאיה מיהרו לבצע גרידה מיותרת ואף בלא שנשקלת אלטרנטיבה טיפולית אחרת שהוכחה כי קיימת ובכך חטאו רופאי הנתבעת.

19. לשאלה אם פעולת הגרידה היתה הגורם העיקרי לנזק או רק אחד הגורמים לו לא ניתן לתת מענה בחוכמה שלאחר מעשה. המומחה מטעם בית המשפט הסתפק באמירה כי קרוב לודאי שגרידה זו גרמה להדבקויות.

מכאן על הנתבעת לשאת באחריות לנזקי התובעת בשל השתלשלות העניינים כמקרה בו לאחר ביצוע הגרידה נגרם נזק שאינו ניתן להפרדה, במקרה מעין זה על הנתבעת הנטל להוכיח מה חלקה באחריות, ושעה שכשלה מלהרים את הנטל כמו במקרה הנוכחי הרי שהיא חבה בכל הנזק; השוו ע"א 594/82 וערעור שכנגד ד"ר חיים טל (ולטמן) (המערער ומשיב מס' 1 בערעור שכנגד) נ' הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ (המשיבים המערערים שכנגד), פ"ד מ(1), 64 , 65-66 (1986); ד"נ 15/88(ע"א 448/83) שמואל מלך נ' ורדה קורהויזר, פ"ד מד(2), 89 , 122-123 (1990).

20. עניין אחרון בו יש לדון הוא האם הנתבעת נתנה הסבר מלא לתובעת על סיכוני הגרידה ועל האופציות הטיפוליות החלופיות אם לא;

האם לתובעת ניתן הסבר מלא על סיכוני הגרידה ועל האופציות הטיפוליות החלופיות?

21. הוברר מהעדויות כי התובעת חתמה על טופס הסכמה לביצוע הגרידה (אשר צורף לתצהירי הנתבעת), בו נאמר כי התובעת קיבלה הסבר מפורט על הצורך בביצוע הניתוח, התוצאות, הסיכונים, דרכי טיפול חילופיות והסיכויים והסיכונים הכרוכים בהם. עם זאת לא שוכנעתי כי יש להתייחס לחתימתה של התובעת על טופס זה כאל גיבוש הסכמה מדעת לביצוע הגרידה, שכן הסכמת התובעת לא הייתה מבוססת על מלוא המידע שפרטיו מנויים בטופס האמור.

הרופא המטפל לא ערך תרשומת בדבר הפרטים שמסר לתובעת על הגרידה, הסיכונים הטמונים בה לרבות הסיכון להידבקויות ותוצאותיו, וממילא איננו יכול לומר בצורה החלטית כי ההסבר לתובעת אכן ניתן ואם כן - האם ניתן לפי אמות המידה שנקבעו בטופס עצמו (ראה עדות התובעת בעמ' 9 שורות 6-30, עמ' 10 שורות 1-7). הפסיקה קבעה כי כתב ההסכמה כשלעצמו אין בו כדי להכריע את הכף שמא הוחתם החולה על דרך השגרה.

אם לא הוסברו לחולה, לפני מתן הסכמתו לביצוע בדיקה מסוימת, הסיכונים הכרוכים בה - כי אז ההסכמה תהיה חסרת נפקות, (ע"א 560/84 נחמן נ' קופ"ח של הסתדרות העובדים בארץ ישראל פ"ד מ' (2) 387 ב' 388 ז'). דברים אלה נכונים, בדרך של היקש, גם על ביצוע הניתוח. ומי שנתן הסכמה לביצוע  ניתוח מבלי שקבל הסברים על הסיכונים הנובעים ממנו - הסכמתו איננה תקפה, על התוצאות הנובעות מכך.

22. חובת הרופא לספק לחולה את המידע שבידו, באשר לטיפול הניתן לו ולתוצאותיו האפשריות, נגזרת מחובת הבחירות הכללית אשר הרופא ובית החולים חבים לחולה. היא נגזרת מזכותנו לדעת על עצמנו, המהווה ביטוי לאוטונומיה של הרצון הפרטי של האדם והמבטאת את כבודנו כאדם. אכן, חובת הגילוי המוטלת על רופא אינה מוחלטת ולא תמיד היא משתרעת על כל פרטי המידע הרפואי.

כך, למשל, אין טעם למסור למטופל מידע אודות סיכון נידח הטמון בקבלת חיסון הניתן לכל ושלגבי חיוניותו הרבה אין כל מחלוקת. אך מקום שהבחירה במסלול רפואי, או קבלת טיפול רפואי, כרוכים בסיכונים מהותיים, חלה על הרופאים חובה (הכפופה אמנם לחריגים) לספק למטופל את המידע שבאופן סביר דרוש לו לגיבוש החלטה אישית מושכלת בשאלה, אם לבחור במסלול הרפואי המסוים תוך נטילת הסיכונים הכרוכים בכך - אם לאו. (ע"א 4348/90 ואתורי נ' בית החולים לניאדו, דינים עליון נ"א 367 עמ' 11 ואילך).

23. לנוכח כל האמור לעיל הגעתי לכלל מסקנה לפיה חבה הנתבעת באחריות לפיצוי התובעת בגין הנזקים הנובעים מהפגיעה בפוריות מאחר ואלה נבעו כולם מרשלנותה בביצוע פעולת גרידה מיותרת.

הנזק

24. כפי שפורט לעיל, לפני הגרידה התובעת נכנסה לשני הריונות בסמוך ואילו מאז שנת 1999 כל ניסיונות התובעת להרות כשלו, ולפיכך היא נזקקה לטיפולי הפריה שגם הם כשלו. יש לציין כי התובעת הרתה בשנת 2005 בהיריון ספונטני אך עובדה זו אינה מבטיחה הצלחה בעתיד לדעתו של פרופ' בן רפאל (ראה תשובה 4 לשאלות ההבהרה).

פרופ' בן רפאל חיווה דעתו, לפיה לאור הידע הרב על הקשר שבין גרידה לאחר לידה לתסמונת אשרמן – קרי הידבקויות ברחם, ולאור העובדה שהיתה פורייה ובריאה לפני כן, וכן לאור הזמן הקצר בין הגרידה לאבחון הנזק, אין ספק שהפגיעה ברחם נבעה מהגרידה וכי קרוב לודאי שהגרידה גם גרמה לפגיעה החצוצרתית, לפיכך ניתן לסכם שהעקרות והצורך בטיפולים נבעו מהגרידה, וכי הידבקויות ברחם לא תמיד ניתנות לריפוי ותיקון, אולם גם הסרת ההידבקויות וקיומו של חלל רחם תקין אחרי הניתוח לא מבטיחים הריון, ולאור מצבה יש להמשיך ולטפל בהפריה חוץ גופית כדי למצות את סיכויה להצליח.

פרופ' שנקר קבע בחוות דעתו כי בהתחשב בעובדה שמדובר באי פוריות על רקע מכני הטיפול במקרה הנדון הוא על ידי הפריה חוץ גופית, וראוי לציין שלאור העובדה כי לתובעת יש ילדים, אי לכך על התובעת לממן את טיפולי ההפריה החוץ גופית בעצמה. עוד נקבע  כי שיעור נכותה של התובעת הינו 30% באופן זמני עד ללידה השלישית בשנת 2005 (לקביעה זו הצטרף פרופ' בן רפאל בחקירתו (בעמ' 32, שורות 14-15).

בחקירתם הנגדית העידו המומחים:  

המומחה מטעם התובעת השיב בחקירתו הנגדית על ידי ב"כ הנתבעים:

ש. אני מניחה שעו"ד העביר לך את שאלות ההברה. ידעת שהתובעת נכנסה להיריון בשנת 05' ואף ילדה ילד בריא.

ת. זאת אני יודע היום.

ש. אולי זה הזמן לחזור בך מחלק נכבד מחוות הדעת שלך, שזאת מדברת על נזקים שנגרמו לתובעת על זה שהסיכויים שלה להרות והם קלושים ביותר.

ת. מה שכתבתי יש שני חלקים, חלק אחד מתייחס לנזק שנגרם לה, על זה אין מה לחזור, דווקא הקטע שחברי הציג, מפנה לעמוד 5 לחוות דעתי שם צוין איך הנזק נגרם. אם את שואלת לגבי השאלה השנייה, אני לא אמרתי שהיא נכה היא סבלה מאי פוריות ולכן אמרתי שיש לה נכות זמנית, משהו זמני ובמידה ולא תצליח להיכנס להריון עם טכנולוגיה מתקדמת, אז אפשר לקבוע האם הנכות זמנית או קבועה. אם אשה ילדה 8 שנים אחרי שרצתה להיכנס להיריון, לפי ההגדרה היסודית בכל ספר הרפואה, ורצתה להיכנס להיריון, אחרי 8 שנים, אנחנו מגדירים אי פוריות משנית, עקרות זה מקובל שאין שום סיכוי שהיא תיכנס להיריון, כשמודבר באופן טבעי, אז באופן טבעי ללא שום ספק שגם עד 04' היא סבלה מאי פוריות, או אפילו מעקרות, ניסו אצלה את הטכנולוגיה המתקדמת ולא הצליחו, הדבר שאמרתי בחוות דעתי, היא ללא שום ספק סבלה מאי פוריות.

היום הייתי כותב בדיוק את מה שאמרתי, שהיא ניסתה להיכנס להיריון במשך 8 שנים, ולא נכנסה להיריון, פרוש הדבר לפי ההגדרה הרפואית היא סבלה מנכות זמנית, כניסתה להיריון הנכות הזמנית עברה. יתכן מאוד שהנכות זאת זמנית הלאה, וקיימת בעיה שהיא לא תהיה מסוגלת להיכנס להיריון נוסף.

ואילו המומחה מטעם בית המשפט נשאל על ידי ב"כ הנתבעים בחקירתו הנגדית,

ש. אם היא בעצם הרתה, מה היה רע בגרידה הזו.

ת. כתבתי הכל בחוות הדעת, חוות הדעת אומרת נשים עקרות עם בעיה חצוצרתי, עם בעיה רחמית, המחקר הראשון שהתייחס לזה היה לפני 20 וכמה שנים, 30 אחוז מהנשים נכנסות להריון ספונטאני, הבעיה היא לא אם נכנסים להריון אלא מה עקומת ההסתברות שהיא תיכנס להיריון, אם העקומה נמשכת במשך 10 שנים, אם אגיד לאשה בגיל 30 תוך 10 שנ ים תיכנסי להיריון, היא תחפש רופא אחר, היא רוצה עכשיו היריון, המילה עקרות היא החלטה טכנית, שאנחנו אומרים תוך שנה היא לא מצליחה זה שטויות, כי 85 אחוז מצליחות ו-15 אחוז לא מצליחות, אשה שאיננה מצליחה היא נמצא בקצה עקומת ההסתברות אבל לא הופך את סיכויה ל-0 ראיתי הריונות אצל נשים ש-20 רופאים יגידו שלא יהיה הריון, ובכל זאת היא הרתה. עקרות זה לא הנחה אבסולוטית.

ש. מהחקירה של התובעת עלה שהם היו בקשיים בחיי הנישואים, והם נפרדו ובכל זאת ההיריון הזה אירע בסמוך לבעיות בחיי המשפחה, קח את כל זה, והגב' סבלה מהשמנת יתר, וזה בכל זאת גורמים שמעכבים כניסה להיריון.

ת. את צודקת, אבל את יכולה לטעות בהכל, רוב הניסים והנפלאות שקורים לנו, יש כל כך הרבה אנשים ואירועים, מה שאת מתארת יכול להיות שהיא שמנה, והיא הרתה שהיא הייתה שמנה, יכול להיות שהיא הייתה בסכסוך עם בעלה, והזרע שלו היה חלש, זה יכל להוסיף לעקרות, אני לא יושב עם האשה רגע, רגע, לכן אנחנו עוסקים בעולם וירטואלי של ניירות, הסיכויים הם שאשה כזו שמנה ככל שתהיה ועם יחסי אישות והוכיחה פעמיים שהרתה אתה לא מניח הנחות שהזרע לא תקין, והשמנה לא בסדר, זו סטטיסטיקה.

ובחקירתו הנגדית על ידי ב"כ התובעת השיב המומחה מטעם בית המשפט,

ש. אם יוכח שהתובעת לא הצליחה להיכנס להיריון אחרי היריון שנת 05' , האם ניתן לומר שכיום היא שוב עקרה.

ת. אני חושב שלקבוע שהייתה לה עקרות בעבר, עד שהיא ילדה, הרבה יותר קל, מכוון שהיא עברה את כל המבחנים שלקבל טיפולי הפריה ולא להצליח הראו שיש לה בעיה בחלל הרחם, יש השערה שאולי יש לה בעיה בחצוצרות, אם היית מנסה לבוא אלי והייתי עד בצד השני, והיית ש ואל אותי האם היא עקרה תשובתי היא לא. האשה צריכה לעבור את כל הבדיקות, ולהוכיח את העקרות, שוב להוכיח את יחסי האישות, כלומר היא הייתה צריכה. ישנה עקרות שנובעת מגיל, ואם מדובר באשה בת 38 כמו התובעת, 40 אחוז מהנשים תסבולנה מעקרות מסוימת. לגבי 05' אשה בדרך כלל בחצי שנה הראשונים אם היא מניקה או לא היא יכולה להיכנס להיריון, אם בשנת 06' היא מנסה שוב אז אנחנו אחרי שנה, היה נזק יחסי בתקופה מסוימת, המילה תכנון משפחה, זה מתי להביא כל ילד בזמן, אם שיניתי זאת.

ש. עצם העובדה אם הוכח שהיא לא מצליחה להיכנס להיריון פעם נוספת, זה מחייב ברור האם היא עקרה.

ת. בוודאי, צריכה לעבור את כל המבחנים. היא תיכנס לכל הטיפולים, היא לא תצליח והיא תבוא ותגיד לא הצלחתי.

ש. בחוות דעתך אמרת שלא יכולת לקבוע את נכותה כי לא הייתה מולך הקובץ של הביטוח הלאומי.

ת. מפנה לסעיף 27, באותה תקופה בין 97' לסוף 04' היא הייתה 30 אחוז נכות ובשנת 05' היא הייתה עם 0.

המומחה מטעם הנתבעת השיב בחקירתו הנגדית,

ש. פרופ' בן רפאל קובע שהגדרת עקרות משנית היא חוסר יכולת להיכנס להריון למעלה משנה.

ת. אם האשה עשתה ניסיונות נכונים להרות אז כן.

ש. לפיכך אי יכולתה בשנת 97' להיריון עד 05' למרות טיפולי הפריה, מצדיקה מתן נכות בשיעור 30% בגין עקרות משנית משנת 97' עד 05'.

ת. אין לי מושג מה הם אחוזי הנכות, אבל הגדרה של עקרות משנית, היא כמובן ניסיון אמיתי של בני הזוג להרות במשך למעלה משנה.

25. התובעת טוענת בסיכומים לנזקים בגין הפסדי שכר לעבר ולעתיד, ולשיטתה, לאחר חופשת הלידה היא קיבלה 42 ימי חופשת מחלה ללא תשלום, בהמלצת מחלקת נשים בבית החולים הקריה ולפיכך היא זכאית לפיצוי בגין תקופה בהתאם לגובה שכרה הממוצע באותה תקופה כשהוא צמוד לערכי היום. עוד טענה כי מתום תקופה חופשת המחלה היא התחילה לעבוד פחות כי היתה חלשה בשל תוצאת הגרידה, וכי בשנת 1998 היא נאלצה להפסיק לעבוד באחד ממקומות עבודתה ומשנת 2001 היא עובדת רק בקופת חולים כללית, כן טוענת התובעת להפסדי שכר בעתיד.

ייאמר כי מלבד ימי חופשת המחלה שאושרו לתובעת לאחר חופשת הלידה לא שוכנעתי כי הפסדי השכר הנטענים על ידי התובעת קשורים לביצוע הגרידה או לתוצאותיה והוא הדין באשר להפסדי השכר בעתיד, לא שוכנעתי כי מצבה לאחר ביצוע הגרידה טומן בחובו פגיעה בפוטנציאל שכרה ועל כן התובעת אינה זכאית לפיצוי עבור הפסדי שכר מעבר לתקופה בה שהתה בחופשת מחלה. גם הטענות בנוגע לעזרה לה נזקקה התובעת לא נתמכו בראיות כלשהן, ולמעשה העד היחיד שזומן למתן עדות היה בעלה של התובעת, ואשר מעדותו התקבל הרושם כי העזרה לה נזקקה התובעת ככל שנזקקה לה לא חרגה מהעזרה המושטת לבני משפחה.

26. ואילו באשר לפיצויים בשל הנזק הבלתי ממוני שנגרם לתובעת, אעיר כי לצורך קביעת הפיצוי לו זכאית התובעת, אין צורך להידרש לטענה, לפיה יש לפצותה בגין הוצאות רפואיות עתידיות הנוגעות לטיפולי פריון כאלה ואחרים. טענה זו ניתן "לקזז" כנגד חלק מהנזק הלא ממוני. קבלת ההנחה לפיה עשויים טיפולים אלה להועיל לתובעת, תביא בד בבד להפחתה מהפיצוי לו היא זכאית בגין הנזק הלא ממוני שעניינו בהעדר היכולת להרחיב את המשפחה. מכאן כי כל תוספת פיצוי תחת ראש הנזק שעניינו בטיפולי פריון, תשתקף בהפחתת פיצוי בסדר גודל דומה, לכל הפחות, בנזק הלא ממוני.

מכאן לחישוב

הפסדי שכר לעבר

27.    לתצהיר עדותה הראשית צירפה התובעת, בין היתר תלושי שכר לתקופת 3 חודשים שקדמו למועד בו בוצעה הגרידה, קרי חודשים 01/1997, 02/1997 ו- 03/1997.

עפ"י התלושים התובעת השתכרה הסכומים שלהלן,

01/1997 : 3,553 ₪ + 6,352 ₪ =9,905 ₪, ובשערוך להיום 14,546 ₪   
02/1997 : 3,996 ₪ + 5,770 ₪ =9,766 ₪, ובשערוך להיום 14,342 ₪
03/1997 : 1,143 ₪ + 6,427 ₪ =7,570 ₪, ובשערוך להיום 11,117 ₪

שכרה הממוצע באותה תקופה עמד ע"ס 13,335 ₪. 

28. עפ"י אישור המחלה שצירפה התובעת, לאחר חופשת הלידה אושרה לתובעת חופשת מחלה למשך 42 ימים, אומנם הוא כי מלבד אישורי המחלה התובעת לא צירפה אישור מעביד על היעדרותה בפועל מהעבודה ואף לא זימנה עדים להוכחת עניין זה, יחד עם זאת, ולפנים משורת הדין ראיתי לפסוק לתובעת את הפיצוי בעד תקופה זו בלבד בהתאם לשכרה ממוצע באותה תקופה, משכך אני מעמיד את הפיצוי ע"ס 18,669 ₪. 

חישוב הפיצוי בגין כאב וסבל

29. על הקושי בהערכת הפיצויים בגין ראש הנזק של כאב וסבל עמדו בתי המשפט כבר בפסיקה מקדמת דנא, בהדגישם העדר אמות מידה רציונאליות להערכה כספית של נזק שאינו ממוני (ראה ע"א 70/52 גרוסמן נ' רוט, פ"ד ו(2) 1242, 1255-1254 (1952); ע"א 357/80 נעים נ' ברדה, פ"ד לו לו(3)762, 796 (1982)). הקושי באומדן הפיצוי הוא כפול, ובא הוא לידי ביטוי הן בפן העיוני שביסוד ראש נזק זה והן בשל הקושי לתרגם לערכים כספיים את שיעורו של נזק מסוג זה (ע"א 6978/96 עמר נ' קופת חולים הכללית של ההסתדרות, פ"ד נה(1) 920, 930 (1999); ע"א 7130/01 סולל בונה נ' תנעמי ואח', פ"ד נח(1) 1, 27 (2003)). קביעה מעין זו הינה בגדר חישוב מתמטי גרידא, והאפשרות להקיש ממקרה אחד למקרה שני נתקלת בקושי רב, עקב הצורך במתן תשומת לב לנסיבותיו הייחודיות של כל מקרה ומקרה.

30. במקרה דנא יש לזכור כי התובעת זכתה להיות אם לשלושה ילדים, כאשר את הילדה הקטנה היא ילדה בשנת 2005, ואם כך יש לקבוע כי לא נשללה ממנה הזכות להורות. מאידך, רצונה להקים משפחה מורחבת נפגע. ונראה כי המומחה מטעם בית המשפט אינו סבור כי נסתם הגולל על סיכוייה להרות. קביעה זו יש בה כדי להשליך, במידה מסויימת, גם על תחושתה של התובעת וכדי להעניק לה תקווה מסויימת ונקודת משען להישען עליה.

בנסיבות העניין, ומתוך שימת לב למכלול שיקולים אלה, הגעתי לכלל מסקנה כי על הנתבעת לפצות את התובעת בסכום של 100,000 ₪ בגין הנזק הלא ממוני שנגרם לה. סכום זה כולל את מכלול הנזקים שבעקבות הטיפול, ובכלל זה הכאבים שסבלה מהם התובעת באותה עת. בעיקרו של דבר מוסב הפיצוי לנזק שנגרם לה בשל הפגיעה ביכולתה להרות עד למועד בו הרתה וילדה בשעה טובה בשנת 2005 ולפגיעה בהסתברות כניסתה להיריון בעתיד כלשון המומחה מטעם בית המשפט.

סוף דבר

31. סכום נזקיה של התובעת עומדים על סך 118,669 ₪.

אשר על כן אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 118,669 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור 20% ועליו מע"מ כדין.
 
לסכום יש להוסיף הוצאות משפט ובכלל זה עלות חוות דעת, שכר עדים והאגרה ששולמה.

התשלום יבוצע תוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן הוא ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

המזכירות תשלח העתק מפסק הדין לצדדים. ניתן היום ‏כ' חשון תשע"א ‏28/10/2010 בהעדר הצדדים. 

בואו לדבר על פסק הדין עם עורכי דין ומומחים: פורום רשלנות רפואית