אחריות יחסית במקרים של סיבתיות עמומה - לא עוד!

כך, לדוגמא, אירע בנסיבות התיק שנדון בפני בית המשפט המחוזי במסגרת תביעת רשלנות רפואית ע"ש עדן מלול. תיק זה עסק בתינוקת שנולדה פגה עקב לידה מוקדמת בשבוע ה-29 וכשהיא סובלת משיתוק מוחין כמו גם מפיגור שכלי קשה.

התינוקת נולדה במסגרת ניתוח קיסרי שעוכב במשך 45 דקות. בית המשפט המחוזי קבע שהעיכוב בביצוע הניתוח הקיסרי אכן היה רשלני, אך יחד עם זאת לא היה ברור האם רשלנות רפואית זו היא שגרמה לבעיות הרפואיות מהן סבלה התינוקת, או שהן נגרמו לה בשל עצם הפגות שלה עקב לידתה המוקדמת, דבר שאינו באחריות בית החולים.

בסופו של דבר נקבע על ידי בית המשפט המחוזי שדן בתיק כי 60% מהנזק נגרם לתינוקת עקב הלידה המוקדמת, ו-40% מהנזק נגרם לה עקב העיכוב הרשלני של בית החולים בביצוע הניתוח הקיסרי. בהתאם לכך חוייב בית החולים בתשלום 40% מהפיצויים בגין הנזק.

בית החולים באמצעות עורכי דינו הגיש ערעור על פסק הדין של המחוזי לבית המשפט העליון, בטענה שלא הוכח קשר סיבתי בין עיכוב הלידה לנזק ברמה הנדרשת לפי החוק.

בית המשפט העליון דן בערעור זה בשני הליכים. האחד, במסגרת תיק הערעור בהליך ע"א 7375/02 בי"ח כרמל-חיפה נ' מלול והשני במסגרת תיק הדיון הנוסף בהליך דנ"א 4693/05 בי"ח כרמל-חיפה נ' מלול.

במסגרת תיק הערעור נקבעה הלכה תקדימית ומהפכנית בשנת 2005, אשר קבעה כי במקרים מסויימים ניתן לסטות מכלל מאזן ההסתברות לטובת כלל האחריות היחסית.

הלכה זו קבעה במקרים בהם קיימת סיבתיות עמומה ולא ברור האם הנתבע הוא שגרם לנזק שאירע וזאת ברמת סיכויים של לפחות 51%, ניתן יהיה בהתקיים תנאים מסויימים, בראשם ההנחה שההקפדה על כלל מאזן ההסתברויות, שמובילה לגישת הכל או לא כלום, גורמת לאי-צדק בנסיבות העניין, לחרוג מכלל מאזן ההסתברויות, ולעשות שימוש בחריג האחריות היחסית, שמסתפק בהוכחת הקשר הסיבתי לפי הסתברות בלבד וזאת כדי להגיע למצב של פיצוי חלקי.

כלומר, כדי להוכיח את הקשר הסיבתי בין רשלנות הנתבע לנזק שנגרם, אין צורך בהוכחה של סיכויים לכך ברמה של 51%, אלא ניתן להסתפק בהוכחת סיכון ממשי, פחות יותר, ששיעורו יקבע בדרך האומדנה.

לדוגמא, אם בית המשפט השתכנע כי יש סיכוי של 20% שהנזק נגרם בשל רשלנות הנתבע, התובע יהיה זכאי לפיצוי בגובה 20% מהנזק שתבע.

בהתאם לכך נפסק שכנראה יש קשר בין הנזק שנגרם לתינוקת לעיכוב בביצוע הניתוח הקיסרי, אם כי רק בשיעור של 20%, במקום 40% שקבע ביהמ"ש המחוזי ולכן על בית החולים לשלם 20% מהפיצויים שמגיעים לתינוקת בגין הנזק.

אולם, במסגרת פסק הדין שניתן בתיק הדיון הנוסף, בשנת 2010, התהפכה ההלכה ובוטלה ההכרה בשימוש בכלל האחריות היחסית, אשר נקבעה בתיק הערעור.

דעת הרוב בדיון הנוסף קבעה כי אין להכיר בחריג האחריות היחסית במקרים של סיבתיות עמומה, מאחר שתביעות נזיקין צריכות לשקף את הרעיון שעוולות נזיקיות הן עוולות שלמות, כך שאין חצי עוולה ואין שמינית נזק.

אימוץ כלל האחריות היחסית מביא להעצמה בלתי ראויה של שיקול הדעת השיפוטי ובמקביל לצמצומה של הוודאות המשפטית. ולכן, ההכרה בכלל האחריות היחסית בנסיבות של סיבתיות עמומה, מובילה למעשה להכרעות עמומות.

דעת הרוב כללה חמישה שופטים מבין תשעת השופטים שישבו בהרכב: ריבלין, בייניש, פרוקצ'יה, ולוי, גרוניס, וזאת כנגד דעת המיעוט של השופטים נאור, ארבל, רובינשטיין וג'ובראן, שסברו כי יש מקום להכיר בכלל האחריות יחסית.

אולם, השופטים ריבלין, בייניש ולוי סברו שיש מקום בכל זאת להכיר בחריג האחריות היחסית וזאת במקרים של הטייה נשנית. השופט ריבלין הבהיר כי ההטיה הנשנית מתקיימת כאשר מזיק גורם נזקים לקבוצה גדולה של ניזוקים, שאף אחד מהם אינו מצליח להוכיח ברמה של 51% קשר סיבתי בין המזיק לנזק.

למבחן זה יש ארבעה תנאים: מזיק, קבוצת ניזוקים, סיכון חוזר, ומשותף והטיה עקבית ביכולת להוכיח קשר סיבתי. מצב כזה יכול להתרחש לדוגמא, כאשר ישנו גורם המפיץ זיהום סביבתי שעלול ליצור סיכונים בריאותיים כלפי ציבור רחב, או יצרן של מוצר שעלול להגביר סיכון שחשופים לו הצרכנים ממקורות נוספים.

השופטים בייניש ולוי אף הם סברו שיש מקום להכיר בחריג מצומצם במקרים של הטייה נשנית. השופטים גרוניס, נאור וג'ובראן הותירו אפשרות זו בצריך עיון. השופט רובינשטיין רואה חריג זה כחלק מכלל האחריות היחסית, שממילא מקובל עליו.

אילו השופטת פרוקצ'יה סברה שאין מקום להכיר באחריות יחסית ולסייג את כלל מאזן ההסתברויות במסגרת הפסיקה, אלא רק בדרך של חקיקה.

קראו עוד בנושא: הערכה כלכלית לפני הגשת תביעת רשלנות רפואית