פורום רשלנות רפואית

סיפור הלידה של דוד, 41+2

5.3.19, כ"ח אדר א' התעשע"ט

סיפור לידה ארוך וקשה עם תוצאה מתוקה מאד

אקדים ואומר שבמהלך ההיריון של דוד סיימתי לימודי דולה ורפלקסולוגיה, ולא יכולתי שלא לחכות לממש את מה שלמדתי.

הרגשתי שאני מוכנה, תרגלתי יוגה במהלך ההיריון וגם למדתי שיאצו מה שעזר לי לשמור על כושר מעולה

וחלמתי על לידה טבעית ושמחה.

הכל התחיל בתאונת דרכים שהתרחשה שבוע וחצי לפני..

נסעתי ללוויה של אבא של חברה שלי
הייתה בי תחושה לא בטוחה והרגשתי שמשהו לא טוב הולך לקרות. העדפתי לא לנהוג ולהצטרף לחברים שלי שנסעו גם

בדרך חזור התנגשה בנו משאית,ציר 60.

ישבתי מאחורה במושב האחורי, הרגשתי את המכה בחוזקה
לא קיבלתי מכה ישירה בבטן אבל היה הדף מסוים

אמבולנס שנקלע לאזור המליץ לי ולחברה שאתה נסעתי בטרמפ להיבדק (היא הייתה בחודש שישי, אני ב- 39+6)

רעדתי כולי. סיטואציה מלחיצה.

אמבולנס אחר פינה אותנו להדסה הר הצופים

זה החזיר אותי אחורה ללידה של נטע ביתי הבכורה.

גם אז, בסמוך לתאריך פוניתי באמבולנס עקב דימום והיפרדות שליה. חששתי שאני נכנסת למסע לידה שלא רציתי, שאני לגמרי מאבדת שליטה על המתרחש.

בבית חולים הדסה הר הצופים ראו במוניטור שהדופק תקין, והאולטרסאונד תקין. לא היו סימנים של מצוקה עוברית - כל נאמר לי.

אלא שאז התחילו להופיע צירים די תכופים מאפס- אחד הסימנים להיפרדות שליה.

המליצו על זירוז, ועכשיו.

פיטוצין, אפידורל וכל העסק.

הייתה לי תחושת בטן שזאת הגזמה של כיסתוח.

סירבתי, ביקשתי להיות תחת השגחה במקום עם מוניטור ולראות להיכן הדברים מתפתחים.

איימו עליי שאני חסרת אחריות, ושיתכן שבבוקר כבר לא יהיה לעובר דופק, בכל זאת התעקשתי על השגחה, הרגשתי שזכותי לא להחליט החלטה שכזאת תחת לחץ אלא אחרי שינה והתייעצות.

בינתיים שכבתי וניסיתי להירדם, הצירים המשיכו, הלכתי לשירותים- וכשחזרתי הצירים נעלמו כהרף עין.

בבוקר, רופא קצת יותר בכיר ניסה שוב לשכנע לזרז- שוב סירבתי וביקשתי השגחה ונעניתי.

אושפזתי במחלקת יולדות, כולן בחוץ עם התינוקות שלהם ורק אני מחכה..

למזלי בחלק מהזמן שיבצו אותי עם מישהי שגם ממתינה לזירוז, העברנו אחת לשנייה את הזמן.

הבת הבכורה שלי נטע (2) לא הבינה לאן נעלמתי, באה לבקר, וחזרה הביתה, לא קלטה שאני לא חוזרת איתה. פעם ראשונה שנפרדנו לכ"כ הרבה זמן.

בינתיים הדולה שקבעתי איתה אמרה שלא תוכל ללוות אותי בסוף, חיפשתי דולה מחליפה וישר חשבתי על עדי דנה פיקאר שלמדה איתי דולאות ולשמחתי היא הסכימה ללוות אותי.

כך העברתי יום, ועוד יום (בבוקר שני שוב ניסו להלחיץ אותי לזרז וסירבתי, הכל היה נראה בסדר במוניטורים), וביום השלישי הגיעה רופאה טיפה יותר אסרטיבית שאמרה שצריך לזרז.

אמרתי שאחשוב על זה. בצהרים רופא קרא לי לשיחה, וקבע שעושים זירוז עכשיו

הרגשתי שאין לי ברירה, אז ביקשתי שהזירוז יהיה בשעות הערב לאחר שאליסף ייקח את נטע מהגן ויאקלם אותה אצל ההורים שלו. ביקשתי להיפרד ממנה לפני כדי להתפנות ללידה בלב שלם, היו לי רגשות אשמה שנשארה לבד כמה ימים. הוא הסכים.

אליסף ואני חזרנו לחדר האשפוז והתחלנו לעכל את הדבר... בכיתי והתרגשתי וניסינו לנוח

אלא שפתאום אחות ואשת ניקיון פתחו את הווילון בברוטאליות ואמרו לנו- חדר לידה, עכשיו, לזירוז.

בלי לבקש סליחה שהפריעו לנו, בלי להקשיב לזה שקבענו אותו בשעות הערב

גורשנו לחדר הלידה, שהיה מהמם והכל, אבל ממש לא רציתי ללדת אז.

שאלתי את המיילדת אם יש מקום בביות המלא, והיא אמרה לי באסרטיביות שאין. ושאין לזה פתרון (הצעתי שאחד מאיתנו יהיה תמיד עם התינוק במסדרון וסורבתי)

אז ביקשתי להשתרר ולעבור לבית חולים שיש בו מקום בביות המלא. בעין כרם לא היה מקום ובשערי צדק כן. ביקשתי להשתחרר לשם.

הרופאים כולם היו ממש עצבניים עליי, השתחררתי בתחושת רווחה.

אקלמנו את נטע אצל ההורים של אליסף ונסעתי לבד לשערי צדק, אליסף היה אמור להצטרף אליי יותר מאוחר.

להפתעתי שחררו אותי ישר באמירה שהם לא מבינים לא בכלל אושפזתי מעבר ל24 שעות.

יצאתי משם נפעמת עם תחושת חירות גדולה,

הורדתי פרופיל וכבר לא חזרתי לעבודה. סידרתי את הבית במסגרת הקינון, וחיכיתי שהצירים הטבעיים יבואו... והם לא באו.

ביום שישי לא הרגשתי תנועות. עשיתי דיקור לזרוז, אכלתי מלא שוקולד, שום דבר לא עזר.

התארחנו אצל ההורים של אליסף לשבת אז חשבתי לקפוץ לשערי צדק כי הם גרים קרוב ולבדוק שהכל בסדר ולחזור.

השכבנו את נטע לישון והלכנו במחשבה שנחזור תוך שעה-שעתיים.

בדרך כבר הרגשנו תנועות אבל בחרנו להיבדק בכל זאת ליתר ביטחון.

בפועל הרופא שם דרש שאעבור זירוז עקב ההיסטוריה שלי. היינו בהלם, לא היינו מוכנים לזה..

לא הסכמתי לעבור זירוז במיידי, זה היה גם נראה לי פחות מומלץ בשבת. רציתי גם להתייעץ לפני..

ביקשתי שוב השגחה עם מוניטור עוברי וקיבלתי.

אשפזו אותי במסדרון, בהמשך הלילה קיבלתי מיטה. אליסף ישן לידי איתי ובבוקר הלך לנטע. נשארתי לבד עד אחה"צ והשתעממתי.. מזל שהוא הביא לי עיתונים..

באחה"צ אליסף נטע וסבתא שרה באו לבקר, שמחתי מאד, והיה לי קשה להיפרד מנטע.

במוצאי שבת עשו לי מוניטור שהראה צירים יפים מאד, לקחו אותי בכיסא גלגלים למיון המיילדותי, שם שוב ראו שהפתיחה קטנה (2 ס"מ) והציעו שאעשה סטריפינג. היססתי.

אבל הבנתי שבכל מקרה אני לא יוצאת מבית החולים לפני שאלד, אז כן רציתי לזרז באופן טבעי.

בכיתי, הייתי מאד לא רגועה, באה אליי מדקרת מקסימה ועשתה לי דיקור שמאד הרגיע ואיפס אותי.

מיילדת עדינה מאד עשתה לי סטריפינג, הצירים התגברו ועדי הדולה הגיעה והתחלנו לעבוד.

כל הלילה עלינו וירדנו במדרגות, רקדנו עם סיבובי אגן עם מוסיקה קצבית בכל מיני פינות נטושות במסדרונות שערי צדק, ולפנות בוקר הגענו וראינו שהפתיחה אותו פתיחה והראש עוד למעלה..

התייאשתי קצת, בכל זאת עבדנו כל הלילה..

עשו לי שוב סטריפינג והלכתי לישון.

בבוקר בדקו שוב, ראו ששום דבר לא התקדם והחזירו אותי למחלקת נשים בסיכון. לא היה שם מקום בחדרים, הלינו אותי במסדרון ושם אושפזתי עד שני בצהרים.

עדי המהממת עשתה לי שיאצו, שמעתי הרפיות, לימדתי אותה את רזי הרפלקסולוגיה וכשהיא עשתה לי וזה הגביר את הצירים. נעתי לתוכם או ניסיתי לישון ולנוח

ביום ראשון שוב הציעו לזרז, אמרתי להם שישחררו אותי כי פה לא נוצרים תנאים ללידה כשאין שקט ואינטימיות. הם אמרו שאין סיכוי..

ביום שני אחה"צ הגיע אליי רופא ואמר שאם אני לא מעוניינת בזירוז שאחתום על סירוב ואשתחרר.. הופתעתי. לא ידעתי שזאת אופציה. חתמתי והשתחררתי..

עדי הדולה חזרה לבית חגי, אחרי כמעט יומיים שהיינו ביחד, היא הצטופפה איתי במיטה במסירות ולא הסכימה לעזוב אותי.

חזרתי להורים של אליסף, חיבקתי חזק חזק את נטע שלי

בינתיים הצירים התגברו (סופסוף קצת אוקסיטוצין).

התחיל לכאוב לי גם בין הצירים. התייעצתי עם הדולה והיא אמרה לי שזה סימן שהעובר לא התברג כמו שצריך, או סימן של היפרדות שליה וכדאי שאבדק...

חשבנו ללכת לטרם, אבל שם אמרו לנו שאין להם סמכות לטפל באישה אחרי שבוע 38 אז בלית ברירה הלכנו לבית החולים שערי צדק, בהשלמה ובהבנה שהפעם זה סופי. אני הולכת לצאת משם עם תינוק וזה יבוא כנראה בעזרת זירוז.

הגענו,

בסביבות השעה 22:00

עדי הזריזה הקדימה אותנו אפילו שבאה מרחוק

חלק מהמיילדות כבר זיהו אותי... בדקו אותי והפתעה! פתיחה 6!

ביקשתי ישר מיילדת טבעית וביות מלא

נכנסנו לחדר לידה ברגל ימין עם מצב רוח מרומם, המיילדות כולן היו בשוק מהמצב רוח הטוב שלי, עם צירים והכל הייתי לגמרי באורות שמחה וצוחקת

קיבלתי מיילדת מהממת, שעל פי בקשתי הייתה בגישה טבעית

אלא שאז נכנסה רופאה (אנטיפתית מאד) וציינה שמכוון שיש חשש להיפרדות שלייה אני חייבת להיות מנוטרת כל הזמן. הדופק של דוד היה מושלם, אבל היא בכל זאת התעקשה.

המוניטור האלחוטי היה אז בדיוק בפיילוט ולא היה ניתן להפעיל אותו בשעות הלילה, אז התיישבתי על כדור עם המוניטור החוטי, ומידי פעם החלפתי תנוחות יחד איתו

הצירים באו והלכו, נעתי לתוכם, הרגשתי שהם מתגברים ושאני מתקדמת, הרגשתי שזאת הלידה שהתפללתי ושמחתי.

בפועל הייתה איזה מורכבות שאני לא יכולה לפרט כאן שמנעה ממנה לשחרר ממש. הייתי ממש בפוקוס, התווכחנו על פוליטיקה, דיברנו על חברים משותפים שלנו ולמיילדת

הייתי ממש בכאן ועכשיו, לא שחררתי והתכנסתי, הרגשתי במן מסיבה שאני ודוד גיבורים בה

אבל משום מה לא הצלחתי להתמקד בנו.

לאחר שעה-שעתיים כאלו

נבדקתי. אותה פתיחה, ראש גבוה. כמעט והתייאשתי

הרופאה לחצה על פיטוצין, הרגשתי שאני נדחקת.

המיילדת המהממת הציעה ספינינג ביביז ועשתה איתי תרגילים

עדי מביאה לי הומאופתיה ולוחצת כל מיני לחיצות שעושות לי טוב

אחרי זה המיילדת אמרה יש לנו שעה, אם המצב לא יתקדם עד אז - פיטוצין.

הייתי אמורה להעביר כמה צירים בישיבה בשביל האיזון. נרדמתי בין לבין ונשמתי.

לחצתי על נקודה שעזרה לי להתמודד עם הכאב, בכל זאת דולה מתלמדת.

בפועל המיילדת המהממת הגדילה ראש ו"שכחה" אותנו. הביאה לנו שעתיים.

היא בדקה אותי. פתיחה 9! ראש ב+1!

הייתי באורות גדולים, אבל איפשהו בהכרה, חשבתי לעצמי שלא כך צריכה להרגיש אישה בשלב במעבר. משהו שם היה מקורקע וענייני מידיי, הרגשתי שאני מנהלת את הסיטואציה סביבי והרגשתי שיש פה משהו שאני מפספסת.

הסכמתי שיפקעו לי את המים והמשכתי לעבוד

אחרי שעה המיילדת בודקת אותי. היא מופתעת מאד ואומרת-

"חזרת לפתיחה 5. הראש למעלה".

נראה שמכוון שהיה לי קצת ריבוי מי שפיר זה לא נתן לעובר לרדת, ומה שבעצם חולל את הפתיחה הוא שק מי השפיר כשהראש היה עוד למעלה.

בשלב הזה התייאשתי והתפרקתי לגמרי. אחרי כל השבוע וחצי האחרונים שאני עם צירים, מותשת, רציתי שייגמר. הרגשתי שהכל מתמוטט תחתי

ומשם התחיל סרט רע

עוצמת הצירים ותכיפותם גדלה עד שלא נשארו בי כוחות להתמודד, ולקום ולנוע בתנועה

עוצמת הכאב הממה אותי

ביקשתי גז צחוק למרות שהייתה בי התנגדות גדולה אליו, מכוון שאני אחת שקשה לה מאד לשחרר ולתת לדברים לקרות מבלי שאהיה מעורבת בהם. פחדתי שמרוב שאתנתק לא אהיה בלידה, שלא אהיה שותפה, שלא תהיה לי בחירה ושלא תהיה לי היכולת להחליט על פרוצדורות שייעשו בי.

אבל לא הייתה לי ברירה.

הגוף צרח את עצמו מכאב, לא הייתה שום הדרגה בין הצירים שקדמו לפקיעה לאלו שאחריהם.

שאפתי את הגז והרגשתי שהחיים שלי תלויים בו

חשתי את עוצמת הכאב בעוצמה למרות הגז, המיילדת הדריכה אותי אילו פעולות לעשות, ללחוץ למרות שרציתי לנשום אותו החוצה, שכבתי למרות שרציתי להיות מאונכת, פחדתי על רצפת האגן שלי מאד, פחדתי להיקרע

אבל ביצעתי את מה שהתבקשתי באוטומטיות.

היו לי הזיות מפחידות, הקול של כולם מסביבי היה מתכתי, כולל השאיפה שלי.

הייתי מחוברת להוראות הטכניות אבל הנפש שלי הייתה במקום אחר שאני עד היום לא יודעת איפה הוא.

הרגשתי שאני ממש מתנגדת למה שנעשה בי ובתוכי אבל לא הצלחתי להוציא הגה מהפה, לשבור את הניתוק

הרגשתי שאני מאבדת קשר עם המציאות, שאני כבר לא מזהה את כל האנשים היקרים שסבבו אותי ועזרו לי

הרגשתי שהם לרעתי ושאני בניתוח שנלחם על חיי, או בקיסרי או שניהם

אני לא יודעת מה התרחש בפועל.

אליסף ועדי סיפרו לי אח"כ שהגז צחוק עזר לי לשחרר ותוך חצי שעה מהזמן שקיבלתי אותו ילדתי, בסביבות השעה 7:30 בבוקר.

בזמן שדוד יצא ממני הרגשתי בערה גדולה וצרחתי את נשמתי

כשהוא יצא לא הרגשתי שמחה. הרגשתי בעתה, לאט לאט חזרתי למציאות ורעדתי את חיי

הביאו לי אותו, ומכוון שרעדתי לא הצלחתי להחזיק אותו יציב אז ביקשתי שיחזיקו אותו בעבורי עד שאתייצב. בכיתי ושיתפתי את שעבר עליי את הסובבים אותי

כולם היו בהלם, לא חשבו שזה מה שהרגשתי, היו בטוחים שאני מרוכזת בלידה ודוחפת בשלווה

הדיסוננס הזה המם אותי והרגשתי בודדה מאד- כאילו הייתי בסרט רע מאד ואף אחד לא הושיט יד לעזרה, למרות שכולם בפועל כ"כ עזרו לי והיו לטובתי

המיילדת המהממת הצליחה לשמור לי על הפרינאום, וחוץ מחתך קטנטן שלא הצריך תפירה ואפילו ששכבתי ולא הייתי מאונכת- יצאתי כמעט בלי שריטה.

התבוננתי על דוד, ולא הייתי בטוחה שהוא שלי, מכוון שהייתי כל כך מנותקת. הוא לא היה דומה לאליסף או לי- שאלתי אתו כמה פעמים אם הוא בטוח שלא החליפו אותו.

הוציאו אותי מהר מהחדר לידה כי היה עומס, ביקשתי ביות מלא והייתי בטוחה שלא יביאו לי מפאת מצבי, הרגשתי שמתלבטים אם אני כשירה לכך והתחננתי לכך - לפחות שפה תהיה לי יכולת לבחור ולהיות מחוברת. ב"ה קיבלתי ביות מלא ואני מודה על כך כל יום מאז

תקופה ארוכה לקח לי עד שהתחברתי רגשית לדוד.

היום אני לא יכולה בלעדיו, הוא תינוק מושלם ואהוב ברמה שלא האמנתי שארגיש.

אבל לקח לי זמן להצטלם איתו, לחייך, להיות מאושרת.

התמונות היחידות שלי אחרי הלידה מחזיקה אותו נראות כאילו יצאנו ממלחמה, לא הרגשתי את האוקסיטוצין המופלא כמו אחרי הלידה הראשונה של נטע. היה לי מאד קשה עם זה

יותר מארבעה חודשים לקחו לי לכתוב את סיפור הלידה שלי. הרגשתי שהרבה חקים בה לא נהירים לי, במיוחד לאור הגז צחוק שלקחתי.

היום אני חושבת שבמבט לאחור היה עדיף שאקח אפידורל שיעזור לי להתמודד עם הכאב ויעזור לי להיות מחוברת נפשית ורגשית בלידה.

לאור החוויה שעברתי עם הגז צחוק אני חושבת שלמי שיש עניין בחייה עם נושא השליטה - עדיף שלא תיקח אותו וכדאי שתאלחש את הגוף ולא את הנפש.

ועל אף שאני דולה מתלמדת יש בי דיסוננס קוגניטיבי מסוים, כאילו מה שלמדתי לא נכון לגביי, ושהטבע וההורמונים הטבעיים לא פעלו עליי את פעולתם המשמחת

ומצד שני יודעת שהגעתי ללידה הזאת בלי כוחות, אחרי שבוע וחצי של אשפוזים, בלי פרטיות וזמן עם האנשים האהובים עליי - ובצורה כזאת קשה ללידה להתפתח בצורה טבעית ומקסימאלית

בכל זאת אני מלאה בתהיות אם זה באמת כאבים שאני מסוגלת להתמודד איתם, אם פעם הבאה כדאי לי לוותר מראש

משאירה בינתיים את ההתלבטות הזאת באוויר, ומתפנה לאהוב את דוד שלי

בתקווה לחוויה מתקנת בעתיד (לא מאמינה שאני כבר חושבת עליו)