פורום רשלנות רפואית

סיפור הלידה הטבעית שלנו 23.2.19 לידה ראשונה. יצא לי ארוך מאוד אבל לקחתי את תהליך הכתיבה כעיבוד לחוויה.

רקע קטן,

מבחינת הידע הקודם שלי לגבי לידות: לידה = כאבי תופת = אפידורל ולקוות שייגמר מהר.

כל חיי עסקתי בגוף – רקדתי כל החיים, חובבני ומקצועי, ובשנים האחרונות גם הפנמתי והחדרתי את הפילאטיס לחיי.

עם ההריון התחלתי לחשוב על רגע הלידה, הרגע בו ארצה להתשמש בכלי הכי מפותח שלי – הגוף שלי. שם הבנתי שעל מנת לאפשר לגוף שלי תנועה חופשית והקשבה מלאה, אפידורל כנראה זו לא הדרך בשבילי.

כל ההריון היו בי חששות, הרגשתי שאני מכינה את הגוף שלי בעצם להתמודד עם כאב מאוד גדול, מנסה להכין אותו להיות כמה שיותר רפוי וקשוב. כל הזמן הזכרתי לעצמי – לידה טבעית או לא זה בכלל לא משנה העיקר שאני אצא בריאה ושהתינוק יצא בריא.

בן זוגי האהוב והתומך אינסוף, אורי האמין בי מתחילת הדרך ומאוד רצה שנלד בלידה טבעית. כל הזמן הזכרתי גם לו – שזו לא המטרה, ושיקח בחשבון שאולי אני ארצה\אזדקק לאפידורל בסוף.

כל תחילת ההיריון התאמנתי ורקדתי, לקראת חודש שישי התחילו להופיע כאבי סימפיזיוליזיס (שמהם פחדתי הכי הרבה) הבנתי שכנראה הגוף שלי צריך קצב אחר. הפסקתי בהדרגה לעשות פעילות ספורטיבית ונשארתי בעיקר עם הליכות.

לאחר שקראתי את הספר היפנוברת'ינג נרשמתי לקורס בהנחיית שרון פלד. הרגשתי שהקורס היה יותר בשביל אורי אבל כמובן שגם אני למדתי המון!! יתרון גדול ומעצים להיות באותו החדר עם זוגות באותו "שלב התפתחותי" כמונו – לשמוע, להכיר, לחקור יחד. נהננו מאוד!
במהלך ההיריון ניסיתי לעשות הרבה הרפיות, עשיתי סשנים של הקשבה לגוף – תנועה, הוצאת קול, נשימות ומה לא – פסטיבל הכנה ללידה.

יום שישי 22.2.19 אני בקינוני על מחליפה ומכבסת את הריפודים של הספות, מקרצפת ומנקה, נשכבת בצהריים להרפייה קטנה, קמה וממשיכה.

במשך כל היום הזה הרגשתי מעין התקשחויות (יש מילה כזאת בכלל?!) בבטן, הייתי בטוחה שזה הפלור והפרטוקל מתחילים לתת עבודה ברחם ולא נתתי לזה חשיבות.

בערך בשעה שמונה בערב התיישבנו אני ואורי לראות פרק בסדרה שלנו, שיתפתי אותו בהתקשחויות והוא שאל אותי אם אני חושבת שזה צירים ואמרתי לו שממש לא נראה לי. הוא עוד היה אמור לסוע לפגוש חברים במרחק שעה נסיעה ואמרתי לו שיסע. למזלי הוא בחר להישאר איתי, בישלתי לנו ארוחת ערב, וההתקשחויות – שהיו צירים בהכחשה מוחלטת. התחילו קצת להתגבר. אכלנו וראינו עוד פרק ולאט לאט קלטתי שה"התקשחויות" האלה באופן מוזר מתחילות להופיע באופן די סדיר.. איך שנגמר הפרק – הופל'ה – התקשחות שגרמה לי רגע להתישב במהירות.

בערך בשעה 23:30 החלטנו לתזמן. הופתענו לגלות שכל 3.5 דקות יש ציר במשך דקה. כל כך חיכינו ותכננו את שלב הצירים יחד – אורי ארגן נרות בכל החדר, שם מוזיקה, אני נשכבתי וניסיתי לנוח קצת (הרי תכננתי זמן ארוך של צירים-אני צריכה כוח!) לא הצלחתי לשכב בנחת, הרגשתי שאני צריכה לזוז בציר – שם כדור הפיזיו בא לעזרתי והתחלתי לנוע עליו במעגלים.

נכנסתי לשירותי לעשות פיפי וגיליתי שהפקק הרירי יצא – מה שהוכיח לי סופית – את בצירים!

שמנו את האיזי טנס – שבדיעבד אולי עזר קצת אבל בתכלס רק עצבנו אותי כל החוטים.
אורי רצה כבר לצאת לבית החולים ואני בהתעקשות שעוד אין כלום ושסתם יחזירו אותנו הביתה.

הצירים התחזקו ובציר הבא הגוף שלי הוריד אותי לעמידת שש. אורי כבר הכניס הכל לאוטו, ביקשתי שיקח את הכדור פיזיו ונכנסנו לאוטו.
נסיעה מבנימינה ללניאדו, בלילה 25-30 דקות בערך. 7 צירים בזמן הנסיעה, בהם לא יכולתי ממש לנוע דבר שהקשה עלי מאוד, ניסיתי להתרחב ולנוע בכל האוטו ללא הצלחה (שמחתי לגלות אחרי הלידה שהרכב נשאר אותו הדבר ולא התעקם לגמרי). איך שיצאתי מהרכב בלניאדו עוד ציר שהוריד אותי לעמידת שש על הכביש. עוד ציר לפני הכניסה לבית חולים.

השומר מפנה אותנו למעלית, אני רואה את המדרגות ואומרת לאורי – למדרגות! נו מה, נזרז קצת, לא? שלוש קומות, שלושה צירים – את כולם בעמידת שש.

מגיעים לקבלה 1:00 בלילה, נותנת כמה פרטים ותוך כדי יורדת לעמידת שש ומדברת\צועקת תוך כדי הציר בלי לראות את הפקידה. (מסכן אורי צרחתי עליו שהוא לא זוכר כבר את המספר פלאפון שלי)

נכנסים לחדר מיון ושם הופתעתי לגלות את חברתי האהובה – טל. בדיוק במקרה לומדת להיות דולה – אבל בעיקר חברה. מוניטור עוברי תקין. האחות באדיבות שואלת אותי אם אני רוצה שהיא תעשה בדיקת פתיחה – אני עונה לה שאין סיכוי שאני בפתיחה ושאין בשביל מה.

שוב ציר – עמידת שש , זוחלת במיון. אומרים לי להיכנס לשירותים לעשות סטיק שתן. בשירותים עוד ציר ואני לא מצליחה.

האחות בכל זאת שואלת אותי אם אני רוצה בדיקת פתיחה כי אני נראית כאובה ואני מסכימה. פתיחה 5.5!!! איזו הפתעה אמא'לה. לוקחים אותנו לחדר לידה וישר אני נכנסת למקלחת. לא מסתדרת עם הדוש והציר יחד ומכניסה את אורי יחד איתי למקלחת ועם הכדור פיזיו. אורי עוזר לי מאוד אני מנסה עם הכדור אבל לא מסתדרת. מעיפה את הכדור וכל ציר – עמידת שש בתוך המקלחת. (בזמן הזה מסתבר שהכדור חסם את פתח הביוב והצפתי לגמרי את החדר לידה, אורי פתח את הדלת לראות והיו איזה שלושה אנשים שניסו להתגבר על ההצפה).

כעבור איזה חצי שעה מרגישה את הצירים מתחלפים לצירי לחץ – גם הרצון לדחוף למטה וגם הרצון העז להוציא קול ולתת לבית החזה להיות שותף.

העבירו אותנו לחדר לידה אחר (צמוד לשירותים מצד השני) אני כבר מרגישה מותשת מהצירים ומסטולה מהחום של המים מבקשת לצאת, ורק רוצה לנוח.

בחדר הלידה השני הגיחה גם אחותי המופלאה – קטיה. (אני כותבת הגיחה, אבל אורי ברגישות שיא ובתזמון מושלם קרא לשני האנשים שבדיוק הייתי צריכה חוץ ממנו)

האחות המקסימה מרינה מציעה לי לשכב על הצד, אני מנסה, ללא הצלחה – לא נוח. מרימים את המשענת של המיטה ואני ממשיכה בעמידת שש בזמן הצירים ונחה על משענת המיטה בהפוגות.
טל מסביבי מעסה לי את כפות הרגליים (כשמולה שורה ראשונה להצגה הכי טובה בעיר – התחת שלי) מעסה לי את הגב, נושמת איתי, אחותי במילים מלטפות ומחזקות, ומולי אהבת חיי עושה את הכי טוב שלו.

עם צירי הלחץ התחלתי לשחרר גניחות \ צעקות שעזרו לי מאוד. הרגשתי את הראש מתברג לתוך התעלה. 4-5 צירי לחץ הראש יוצא ויחד איתו שק המים מתפוצץ וממלא אותי בחום ותחושת שחרור, עוד לחיצה אחת והגוף יוצא, מרינה נותנת לי את הילד לידיים ואני פשוט לא מצליחה להוריד ממנו את העיניים. חמים, יפה שאין כמותו, רך, שליו, מוציא קולות נעימים ורכים ונראה שטוב לו.

לחיצה אחת והשילייה יוצאת – שלמה ואיתנה שירתה אותנו נאמנה.

לקח לי בערך 20 דקות להצליח להניק וזה הרגיש מופלא.

קרע אחד "דרגה רבע" כמו שהרופא אמר. שאלתי אם חובה לתפור – ואכן, שלושה תפרים, לא נעים. מזל שבזמן הזה יכולתי להסתכל על שני הגברים האהובים בחיי מתחברים לראשונה.
קמתי להתקלח, מותשת ומאושרת.

הגענו ללניאדו ב1:00 והתינוק נולד ב3:20 – בחלומותי הטובים ביותר לא דמיינתי שכך זה יראה. מבחינתי מה שעבד לי זו הקשבה טוטאלית והתמסרות לגוף – הוא יודע.

מחלקת אפס הפרדה בבית החולים לניאדו מקסימה. גיליתי מאוחר שלא צריך לחכות ליועצות הנקה שיגיעו אלי לחדר ושאפשר ללכת לחדר הנקה ולקבל ייעוץ. כיף ומחזק.

התינוקי כבר בן שבועיים והלמידה בעיצומה. יותר קשה לי להיות קשובה עם כל קולות הרקע אבל עושה את המיטב.