פורום רשלנות רפואית

בשבוע 38+5 בשעה 4 וחצי לפנות בוקר לערך ירדו לי המים, מיד עם ירידת המים החלו הצירים, אחד ל-3 דקות. הגענו למיון באזור השעה 5 וחצי לפנות בוקר, בדקו לי פתיחה, הפתיחה אז הייתה חצי אצבע. בגלל ירידת המים הוחלט להעלות אותי לחדר הלידה. נשאלתי אם ברצוני לקבל זירוז, פיטוצין, שכן יש לי אפשרות להמתין. לאחר שהודעתי שה GBS חיובי, הרופאה אמרה לי שזה משנה את התמונה ועדיף להתחיל פיטוצין שכן בגלל ירידת המים התינוק חשוף לזיהומים.
הועלתי לחדר לידה קרוב ל10 בבוקר. נכנסתי לחדר לידה מספר 19, המיילדת, חגית קיבלה את פנינו. זו הייתה משמרת הבוקר. חגית הייתה סבלנית ונהננו מהזמן שהייתה איתנו. היא דאגה להסביר לנו את הצעדים הבאים. הכנה לאפידורל, אנטיביוטיקה, פיטוצין.
קיבלתי את האפידורל, בסביבות 11 וחצי, 12 בצהריים. בזמן שהצירים הפכו לתכופים יותר ויותר, אחד לדקה. לאחר מכן, כמובן "החיים הטובים", צחוקים וכיף חיים, לא מרגישים כלום. זה נתן לגוף שלי לנוח.
הייתי מנוטרת כל הזמן, מהרגע שנכנסתי למיון. לאחר האפידורל נאמר לי שיש האטות בדופק העובר אך אפידורל יכול לגרום לתופעה כזו וזה מסתדר.
נפרדנו מחגית והגיעה אלינו מיילדת שהחלה את משמרת הצהריים שלה. אישה נחמדה. התחלנו פיטוצין, הוחלט על 12 טיפות. בהמשך נוצרה מחלוקת סביב הפיטוצין (אפרט בהמשך).
במהלך משמרת הצהריים, הספקתי להעלות חום, ניתן לי אקמול שלא הצליח להוריד את החום. בנוסף העובר שלי המשיך בהאטות דופק לסירוגין. נאמר לי שראשו של התינוק למטה אך עם הפנים כלפי מעלה, נעשו ניסיונות לשנות את תנוחתו, על אף שקיבלתי אפידורל, העלו את משענת המיטה, סובבו אותי כך שידיי על המשענת ואני עומדת ברכיי ומזיזה את האגן מצד לצד, פעולה שהרגישה כבדה במיוחד לאור האפידורל. לאחר מספר ניסיונות, ופתיחה של 2 או 3, עשו לי סטריפינג, זה מה שאני חושבת שעשו לי כי אני לא יודעת בודאות. הרופאה הכניסה את ידיה ועשתה פעולה כלשהי שבסופה הוציאה עוד מים ודם. נאמר לי שזה נעשה על מנת לעזור לי, על הדרך הוסבר לי שמנסים להפוך את העובר.
כך עוברות השעות וכל שעה שעה וחצי, נכנסים צוותים רפואיים שמחדירים את ידיהם על מנת לסובב את התינוק. (כך הבנתי). למיטב זכרוני, נכנסו מיילדות ורופאים בזוגות או שלשות וכל אחד בתורו, אחד אחרי השני, הכניס את ידיו לתוכי בניסיון לעזור ולהפוך את התינוק. אנשי הצוות שנכנסו לחדר ולתוכי היו שונים ברובם. תוך כדי נאמר לי שאם תוך כמה שעות העובר לא יתהפך וימשיך בהאטות נכנס לניתוח קיסרי. הגבתי קשה לבשורה זו, שכן לא עלה במוחי ולא דמיינתי סיטואציה שבה אני נכנסת לניתוח. הרופאה אמרה לי שזה לא נורא. ושחשוב להוציא אותי ואת התינוק בריאים ושלמים. היא הוסיפה והרגיעה אותי שאנחנו עדין לא נמצאים בשלב של כניסה לניתוח ושיש עוד זמן לנסות ולחוות לידה רגילה.
במהלך השהות בחדר הלידה המיילדת בדקה לי פתיחה מספר פעמים וכך גם רופאים שונים מיד אחריה. בזמן שהמיילדת אומרת לי שיש לי פתיחה של 8 הרופאה אומרת לי "זה לא 8, זה בקושי 4", "זה לא 10, אולי 7", הפער בין הבדיקות הוריד את מצב רוחי (בלשון המעטה). בשלב מסוים, נאמר למיילדת להפסיק את הפיטוצין, המיילדת לא הבינה למה להפסיק את הפיטוציןצאל הפסיקה רותו. לאחר מכן, הגיעה רופאה שהחליטה להחזיר את הפיטוצין ואף להעלות את מספר הטיפות ל24, דקות לאחר מכן שוב הוחלט (כבר לא עקבתי על ידי מי) להוריד את מספר הטיפות ל12. הרגשתי כאילו כל אדם מהצוות הרפואי מנסה למשוך לכיוון משלו ושאף אחד לא מצליח ליישר קו עם האחר.
עברתי שעות קשות נפשית, והאפידורל על אף שהוחלף מספר פעמים, הרגשתי כי לא אפקטיבי מספיק, כיוון שכשהגיעו צירי הלחץ "צירי קקי", התפללתי לאלוהים שייקח אותי.
עברתי כך שעות, תוך כדי שהצוות הרפואי ממשיך להכנס ולהכניס ידיו לתוכי בניסיונות להפוך את התינוק שלי. בינתיים התחלפה משמרת הצהריים והתחלנו את משמרת הלילה.
הגיעה אחראית משמרת, שבשיחה עם הרופאה והמיילדת לידי וליד מלוויי (בעלי, אמי ואחותי) החלה לדבר על מצבי בשפה רפואית. כאשר אימי שאלה אותה מה זה אומר, ענתה לה "זו שפה רפואית, את לא צריכה להבין", משפחתי הסבירה לה שזו לידה ראשונה שלי ושאני מפוחדת ושאם כבר מדברים לידי אז נשמח שיסבירו לנו בצורה שנבין. ללא הועיל. לא הוסבר לנו מה קורה.
בשלב מסויים אותה אחראית משמרת החליטה לפנות אליי בגישה של "אהבה קשוחה", אמרה לי שהלחץ והבכי לא מועילים ושעליי להרגע על מנת לקדם לידה. כשאני סובלת מכאבים נשמעתי לקולה, שכן הרגשתי שהיא באה לטובתי, וניסתה להכניס אותי ל"סדר". היא כיבתה את האור בחדר, נתנה לי שמיכה נעימה ואמרה לי לנסות להרגע. ניסיתי, באמת שניסיתי אבל הכאבים של צירי הלחץ היו יותר ממה שיכלתי להכיל. וחזרתי להתחנן לבעלי ש"אני לא יכולה יותר".

באזור 12 בלילה נאמר לי לחכות לציר ולהתחיל ללחוץ. התינוק שלי היה בתעלת הלידה בשלב 0 (אם אני לא טועה)ולא הצליח לעבור. בזמן הזה המיילדת שלי נקראה לחדר אחר ונשארתי לבדי עם משפחתי מנסה להשמע להוראות, ללחוץ בזמן ציר כשאין בחדר אף אדם מהצוות הרפואי. התינוק שלי הצליח לעבור שלב נוסף ונתקע. המשכתי בלחיצות עד אזור 3 בבוקר. אז הגיעה הרופאה ואמרה לנו שהם מכניסים אותי לקיסרי חירום. הופתעתי כיוון שהמיילדת אמרה לימשאני לוחצת מצויין ושאני מתקדמת מאוד יפה. אך כשהרופאה נכנסה, היא אמרה לי שאין התקדמות כלל. נשברתי, כמעט 24 שעות בחדר לידה, והרגשתי שכל מה שאני רוצה שזה הסתיים. הרגשתי שהצוות הרפואי לא "סגור על עצמו", כל אחד אומר ועושה משהו אחר לגמרי. הוחלט להכניס אותי לניתוח קיסרי חירום, על מנת שלא לסכן את חיי או את חיי התינוק שלי.
הוחתמתי מהר מהר על הניתוח, הוסברו לי הסכנות (על אך שאין לי מושג על מה הם דיברו). הגיע בחור שעזר לי לעבור לאלונקה, הוא הפשיט אותי על אף שלא ידעתי מיהו בכלל.
חיכיתי שמישהו יסביר לי מה הולך לקרות ולמה, עד היום כאשר אני נשאלת למה קיסרי אני עונה תשובה מכל מיני מילים ששמעתי באוויר בחדר הלידה, האטות, מנח, חום (נראה לי). הצלחתי להבין במהלך הלידה שהרופאים חושבים בגלל ירידת המים והחום שישנו זיהום ולכן גם לקחו לי תרביות.
גלגלו אותי לחדר הניתוח, כאשר אני מפוחדת ואין אדם לידי, הוסבר לי שהניתוח יהיה בהרדמה מלאה. כבר לא היה אכפת לי, רציתי ללכת לישון כבר, חיכיתי לזה. העבירו אותי בכל מיני דלתות, עד שהגעתי לחדר הניתוח, ראיתי מנתח שוטף ידיים, את הזרקורים, הרגשתי את הקור של חדר הניתוח והייתי מבוהלת. המרדימה אמרה לי שהיא המרדימה עוד בחדר הלידה כאשר פגשתי אותה בחדר הניתוח היא עמדה מעל הראש שלי, אמרתי לה שאני פוחדת והיא אמרה לי "ממה?", הרגשתי קור ורציתי שיכסו אותי. שלפו את ידיי ושמו כל אחת על מן קרש שכזה. הרופאים התחילו להתקרב אליי, ואני זוכרת שחשבתי לעצמי בפאניקה ששוכחים להרדים אותי.
הרגשתי שפריץ של משהו קר על הבטן שלי וקפצתי, אז המרדימה אמרה לי שמשפריצים חומר חיטוי ותכף יספיגו אותו בעור. רק אז הורדמתי.

התינוק שלי נולד ב3:09, כמעט 24 שעות אחרי ירידת המים. בגלל ירידת המים והלחיצות היתה לו בצקת בראש, הפנים שלו היו נפוחות ואדומות.
אני כותבת את סיפור הלידה שלי כחלק מעיבוד לידה. הרגשתי שחיללו את גופי, מספר האנשים שהכניס את ידיו לתוכי, הוא רב. יכול להיות שהטראומה עשתה את שלה ואני לא זוכרת את כולם אבל הרגשתי שכל מי שרוצה לבוא ולהכניס ידיים מוזמן. אני זוכרת 4 פרצופים שונים, ואת הגלים של הצוותים שמגיעים בזוגות או בשלשות.
חילוקי הדעות בטיפול בי גרם לי להרגיש לא בטוחה, במצב שסיכן את חיי ואת חיי התינוק שלי.
חוסר התקשורת של הצוות והתשובה "זו שפה רפואית" לא מקובלת עליי ואני כעוסה על כך מאוד. גם 4 חודשים אחרי הניתוח. כשאריאלי שלי סוף סוף יצא החוצה, הוא נאלץ לעבור הנשמה כיוון שלא הגיב תחילה. אף אחד לא עידכן אותי על כך, קראתי סאת כמה ימים לאחר הלידה בתיק הרפואי שלו.
כמו כן פניו היו נפוחות ואדומות, נראו חבורות על פניו, כמו טביעות אצבעותיהם של הצוות הרפואי שניסה להפוך אותו אין סוף פעמים. גם היום אני חוזרת לתמונות הראשונות שלו לאחר שהוציאו אותו ומזדעזעת. מאחר והייתי בהרדמה מלאה, ההתאוששות לקחה זמן רב, כשעתיים וחצי בחדר התאוששות ועוד 6 שעות או 8 שעות במחלקת יולדות. קיבלתי מורפיום וזה סימם אותי אך עזר לי כמה שאפשר. את אריאלי שלי פגשתי לראשונה כ8 שעות לאחר שנולד.

מיד לאחר לידתו שמו לאריאלי שלי פרפר בכף היד, בגלל שהיה לי חום בלידה הוא קיבל אנטיביוטיקה. ילדתי ביום שבת, ולכן תוצאות התרביות שלקחו התקבלו רק ביום שני, בערך. לכן הוחלט לכסות אותנו באנטיביוטיקה. כל כמה שעות הגיעה אחות לקחת את אריאלצלמנת אנטיביוטיקה. באחד הלילות נפל הפרפר מידו של אריאל, תינוק בן יומיים. קראו לרופא מהתינוקייה על מנת שיחבר חדש. אך זה לא הצליח, נעשו ניסיונות במהלך שעתיים להכניס לו פרפר, אך לא מצאו וריד. לאחר מכן קראו לרופא מהפגייה, שינסה גם הוא. בסהכ ניסו להחדיר את הפרפר לגופו של אריאל (בכל מיני מקומות ואזורים) במשך 3 שעות. 3 שעות שבהן דוקרים אותו ומחטטים בגופו והוא כואב ובוכה וצורח. ניסיתי לבקש שהרופאים שימצאו דרך אחרת, שכן זו מנת האנטיביוטיקה האחרונה לפני קבלת התוצאות של התרביות. הם אמרו לי שהמנה הזו קריטית, אך אחות נחמדה החלה לעשות טלפונים לרופאים בכירים על מנת שיקבלו אישור ו"גב" לוותר על המנה של האנטיביוטיקה. וזו הצליחה. רק אז הפסיקו הרופאים את נסיונותיהם להחדיר את הפרפר. והוא נשאר להשגחה במחלקת התינוקות.
בסוף התרביות יצאו תקינות.

חוויית הלידה שלי היא קשה. והרגשתי שתקשורת בהירה עם רופאיי והצוות המטפל יכלו להועיל לי ולהקל על החוויה שלי מאוד.