פורום רשלנות רפואית

סיפור הלידה של אלונה, 27.12.2017 /או/ השיעור הראשון שבתי לימדה אותי; תכניות נועדו כדי להפר אותן.

הסיפור שלנו מתחיל חודש וחצי אחרי החתונה ושבוע לפני ירח הדבש בסין לו חיכינו זמן רב. ערב אחד דני (בנזוגי הנהדר) מספר לי איזה סיפור דבילי ואני נכנסת להתקף צחוק בלתי נשלט, שכמוהו לא היה לי מהילדות. צוחקת ולא מפסיקה להפסיק שעה, עושה פיפי במכנסיים. עברתי לחדר השני כדי להרגע, ואז הבנתי שמשהו לא רגיל. בימים שאחרי עוד סימנים; פטמות כואבות, התרגשות מכל דבר, עייפות, וחוש ריח מעוות. הבדיקה מאשרת - אני בהריון. נוסעים להונג קונג, מבלים שבוע מהמם, ומשם לבייג'ינג, שם מתהפכות היוצרות. יש זיהום אוויר ברמה מסוכנת ואנחנו לא יוצאים מהמלון, ובנוסף חוטפים וירוס אלים של חום שמאלץ אותנו לעלות על טיסה חזרה בחירום. שנינו עם 40 מעלות חום וכאבים בכל הגוף, ואני לא מפסיקה לבכות. פחד מוות.

נוחתים בארץ, ומיד נוסעים למוקד נשים. הכל נראה תקין, צריך לחכות עוד שבועיים לדופק. דני ואני חרדים, מפורקים, מדוכאים ונורא חולים. וככה התחיל ההריון. בדיעבד אני מבינה שלא ממש התגברתי על זה לאורך ההריון, שהיה תקין אך מלווה כולו בחרדות ובקושי נפשי וגופני. לאורך ארבעת החודשים הראשונים הייתי פשוט חולה. לא דיברתי עם אף אחד, סבלתי מכל שעות הערות שלי, שלא היו רבות, זכיתי לחוות את רוב תופעות לואי המוכרות, ובאופן כללי הרגשתי שהגוף שלי מאכזב אותי ושאני נכשלת בלהיות בהריון.

בחודש חמישי המצב התחיל להשתפר ולקראת סוף ההריון כבר אפשר להגיד שאפילו נהניתי ושמחתי. בעיקר חיכיתי שהחלק הזה ייגמר ואזכה לפגוש את הבת שלי. במקביל, כל ההריון הכנתי את עצמי ללידה טבעית. קראתי, ראיתי סרטונים, עשיתי פילאטיס, קורס הכנה וכו'. כתבתי תכנית לידה מפורטת, ולקראת שבוע 40 עשיתי את כל מה שצריך בשביל לקבל את הלידה באהבה. תה, שמן נר הלילה, הליכות, ריקודים, יו ניים איט.

שבוע 39+5 עושים סקס בערב, בלילה מתעוררת עם צירים עדינים ולא סדירים והפקק הרירי מתחיל לצאת. שמחתי והתרגשתי כי הנה זה קורה. אז לא. השבוע שאחרי היה מהמסויטים בחיינו. כל לילה מלא בצירים, אני לא ישנה יותר מרבע שעה רצוף, אבל אין מומנטום והצירים נחלשים ביום. בביקורות הריון עודף באיכילוב בודקים אותי - כלום, פתיחה 1 צוואר אחורי ארוך וקשה. כל יום הצירים יותר חזקים וארוכים, והלידה לא מתקדמת. אני מרגישה את אלונה מצויין, המדדים טובים, אז אף אחד לא מציע זירוז. אני נותנת לדני לישון בלילות כי חשוב לי שהוא יהיה תפקודי למקרה שזה קורה, אבל אני יושבת בסלון ונאנקת בכאבים, מרגישה לבד וחסרת אונים. ביום שישי, 40+6 עושים סטריפינג (פה חשוב לציין - הצוות באיכילוב היו סופר רגישים ולא ניסו להפחיד או לשכנע בשום שלב). הצירים מתחזקים מאד, התכיפות שלהם משתנה. בלילה שבין שבת לראשון אורזים את עצמנו והולכים ללדת. שולחים אותנו הביתה כלעומת שבאנו. אין לידה.

בשבוע 41+3 מגיעים שוב עם התיקים, הפעם כדי להשאר. אני עם צירים, עדיין בלי פתיחה או מחיקה. לא עומדת על הרגליים יותר בגלל העייפות, ואני מוכנה להתחיל לנסות לזרז, גם אם זה אומר שלא אוכל ללדת במרכז הטבעי. מתאשפזת ומקבלת פרופס, ומעבירים אותנו למחלקת יולדות, לחדר מאולתר עם עוד 3 זוגות שמחכים ללדת, כי לא היה מקום בטרום לידה. אני היחידה עם צירים והפרופס עושה את שלו, כולם ישנים ורק אני צועקת ובוכה. לא נעים. עובר היום והצירים מתחזקים ומצטופפים. דני מעסה אותי, תומך, מעודד, ואנחנו מרגישים שהנה, סופסוף זה מתקדם. אני מרגישה שאני צריכה להתרוקן אבל לא יכולה ליד כל האנשים. מבקשת כמה פעמים עזרה מהאחיות, והן פוטרות אותי ב"יעשו לך חוקן בחדר לידה". ב-18:00 בערב הולכת לשירותים, והפרופס נופל לאסלה. דכאון. הצירים מתרווחים, הם עדיין חזקים אבל החלום ללדת כבר הלילה הולך ומתרחק. בערב בא רופא לביקורת ואני בדמעות אומרת לו שדי. אני מוכנה לתותחים הכבדים, אני צריכה להיות אמא עוד מעט ואני לא אעמוד בעוד הרבה זמן ללא שינה. הרופא מסכים ואנחנו מסכמים שאם תהיה התקדמות במהלך הלילה יעבירו אותי לחדר לידה ויתנו פיטוצין.

עוברות עוד כמה שעות ואני נשברת. כאבי תופת, עייפות נוראית, עצירות שמוסיפה לכאב, ותחושה כללית של אובדן שליטה. כולם ישנים ואני בוכה וצועקת. הלכנו לעמדת האחיות לראות אם אפשר לעזור לי איכשהו. הפעם היתה שם מישהי אחרת שלשם שינוי הקשיבה לי. "את רוצה חוקן? אין בעיה!" היא גם העבירה אותנו לחדר פנוי (שמסתבר שהיה כל הזמן) כדי שנוכל לנוח טיפה ושתהיה לי פרטיות להתרוקן בנוח.

אני אחסוך מכן את חצי השעה שאחרי, כי היא היתה גרפית ומפחידה, אבל החוקן קידם אותי לפתיחה 3. כנראה שהייתי צריכה להתרוקן כדי להפתח. בחסות החדר הפרטי אפילו הצלחנו לישון טיפה בין הצירים החזקים, ובבוקר (שהגיע מהר מאד) העבירו אותי לחדר לידה.

מרגע שעברנו לחדר לידה הכל נראה אחרת. רוח חדשה במפרשים. ברגע ששיחררתי את התכנית לידה שלי ואת הפנטזיה של לידה טבעית שהתפוררה מרגע לרגע, ושמתי את אמוני בצוות שבאמת היה מקסים ומרגיע, האווירה היתה טובה הרבה יותר. חיברו אותי לפיטוצין, והמיילדת שידעה שרציתי לידה טבעית עודדה אותי להמשיך כמה שאפשר בלי אפידורל. העברתי שעה וחצי עם צירי פיטוצין קשוחים, על הכדור, בעמידה, ואז אמרתי די. כאמור, אני צריכה גם להיות אמא אחרי כל זה. האפידורל השכיב אותי במיטה ואת שאר הזמן עד הפתיחה המלאה העברנו בשיחה נעימה ובמנוחה שכה הזדקקנו לה. באיזשהו שלב באה המיילדת לפקוע לי את המים, ובישרה לי שהם כבר ירדו ושהם מקוניאליים עד מאד. לא נלחצים, יהיה רופא בחדר ויהיה בסדר.

ב-22:30 מגיע הזמן ללחוץ. אני חלשה ומאולחשת ומקבלת תחושה מהמיילדת שלא הולך לי ככ טוב. הראש כל פעם חוזר אחורה. נהיה לי קשה, היא נראית מאוכזבת וניכר עליה שהיא ממהרת לסיים את המשמרת. המשמרת מתחלפת ומגיעה אלין, מעודדת נמרצת וחיובית! היא נוסכת בי בטחון מחודש, וכעבור כמה לחיצות נוספות הראש בחוץ! פתאום יש לחץ מסביב.

אלונה בלעה מים מקוניאליים והכתף שלה תקועה בתעלה. היא קוראת לעזרה אבל ברגע האחרון מצליחה לחלץ את הכתף בלי התערבות נוספת. עוד לחיצה ואז תחושת שחרור - היא בחוץ! שמו אותה עלי לשניה רק שאראה אותה וחטפו אותה כדי לשאוב לה את הריאות ולקחת אותה להשגחה. בלי סקין טו סקין, בלי אפס הפרדה. עוד תכנית שהתפוגגה. דני הלך איתה ל"שרשרת החיול" של התינוקיה ואני נשארתי לבד בחדר הלידה, בשוק. מרוב ניתוק מהסיטואציה התקשרתי לחברה הכי טובה שלי ודיברתי אתה בשיא הנונשלנט, היא לא הבינה מה קורה.

אחרי איזה זמן באה רופאה לבדוק אותי, אין קרעים, יש שפשוף קטן והיא עשתה לי תפר אחד. דני בא והלך כמה פעמים, שלח לי תמונות של הבת שלי לטלפון. מוזר.

ב-3 בבוקר העבירו אותי למחלקה, לאותו חדר מאולתר שהפעם היו בו עוד 3 זוגות אחרי לידה. הייתי מלאה בדם ובנוזלי גוף ולא היה אכפת לי, דרשתי שיביאו לי כיסא גלגלים ויקחו אותי אליה. כך היה. היינו איתה קצת ואז דני שכנע אותי שנלך לנוח טיפה כי מחר צריך להיות הורים. בבוקר קיבלנו אותה אלינו, וסופסוף יכלתי להחזיק אותה. עדיין הייתי בשוק, אבל היא התאקלמה מאד מהר והתחילה לינוק מיד כמו נינג'ה.

מאוחר יותר באותו היום עברנו למלונית, מה שהתברר כהחלטה מאד נבונה, כי היו כמה ימים של עייפות מאד קיצונית ולהעביר אותם בתנאים האלה בהחלט הקל עלינו.

לסיכום:
10 ימים של צירים | 4 ביקורים במיון יולדות | 36 שעות של לידה
בנזוג ואבא אחד מדהים | אחת אלונה 555 טפו טפו

אלונה כבר בת חודשיים ושבועיים. היא מתוקה ומצחיקה והיא שלנו ואני כותבת את הסיפור הזה וקולטת שזה כבר "סיפור". כי הגוף שוכח ככ מהר והחיים והאהבה משנים את כל ההגדרות שלהם וכל מה שהיה לפני נראה כאילו קרה למישהי אחרת. ואולי בפעם הבאה אני אלד בלידה טבעית, אבל אני שמחה שהפעם לא התעקשתי, כי במקרה הזה ההתערבויות עזרו לי לתפקד ביום שאחרי.