פסיקת בית המשפט העליון - ערעור בתביעת רשלנות רפואית ותקיפה

בפסק דין שניתן לאחרונה דן בית המשפט בערעור בתביעת רשלנות רפואית שהגישו ילדיה של המנוחה אלה דרוקמן, שנפטרה עקב ניתוח כושל. בתביעתם בקשו התובעים פיצוי בגין תקיפה רפואית ורשלנות בניתוח ותביעתם נדחתה על ידי בית המשפט שדן בה תחילה. הערעור הוגש אל בית המשפט העליון.

הרקע לתביעה

בשנת 1972 הובהלה המנוחה אל בית החולים לניאדו בעודה סובלת מכאבי בטן עזים וליקויים בפעילות המעיים. לאחר אבחון ובדיקה על ידי הצוות הרפואי, הוחלט כבר למחרת לבצע ניתוח חירום לשחרור חסימת מעיים, שנבעה על פי ההערכות מגידול סרטני.

זקוקים לסיוע? ליחצו: פניה דיסקרטית לקבלת סיוע אישי

הניתוח הסתבך בשלבי ההרדמה, על פי התביעה בשל רשלנות של רופא מרדים. במהלך ניסיונות להחדיר את צינור ההרדמה לתוך קנה הנשימה והמנתחים גילו כי לא ניתן להחדירו. בהמשך, ניסו להחדיר את הצינור דרך פתח בצוואר וגם ניסיון זה נחל כישלון.

בשלב זה הכחיל עורה של המנוחה וחלה התדרדרות בסימני החיים, לחץ דם ודופק. פעולות ההחייאה שבוצעו בה השיבו את הדופק ואת לחץ הדם ואז המנתחים בצעו חתך באזור נמוך יותר של קנה הנשימה, דרכו הוחדר לבסוף הצינור.

אולם, למרבה הצער פעולה זו בוצעה מאוחר מידי, אחרי שנגרם נזק מוחי בלתי הפיך, המנוחה לא שבה להכרתה ונפטרה בחלוף 16 חודשים.

תלונה למשרד הבריאות

בעקבות האירוע, הגישו ילדי המנוחה תלונה למשרד הבריאות, שמינה וועדה מיוחדת המונה 3 רופאים בראשות פרופסור קוטב ועליה לבדוק את האירוע. על פי דו"ח הוועדה, מסקנתה הייתה כי התנהלותו של הצוות הרפואי הייתה סבירה ותאמה את נסיבות האירוע.

זה המקום לציין, כי התיעוד הרפואי והמסמכים שהובאו בפני הוועדה אבדו במהלך השנים ולא ניתן לאתרם.

תביעת תקיפה רפואית ורשלנות רפואית

בשנת 1994 הגישו התובעים תביעת נזיקין בגין תקיפה רפואית בעילה של אי הסכמת המנוחה לניתוח  וכן - רשלנות רפואית, בית המשפט המחוזי דחה את התביעה. על פי החלטת בית המשפט, ניתן לראות בדו"ח ממצאי וועדת משרד הבריאות חוות דעת רפואית של מומחה ועל פיו לא הייתה במקרה דנן התנהלות רשלנית של הצוות.

לעניין הטענות הנוגעות אל תקיפה רפואית בעילה של היעדר הסכמת המנוחה לניתוח, נקבע כי למרות שלא נמצא טופס הסכמה בשל היעדר המסמכים, בהסתמך על עדותו של ד"ר שמידט ניתן לקבוע כי המנוחה נתנה הסכמה מדעת לביצוע הניתוח, לאחר שקיבלה הסבר נאות.

יתרה מכך, בית המשפט קבע כי גם אם כלל לא הוחתמה על טופס הסכמה, סביר להניח שכחולה סבירה הייתה מסכימה לביצוע הניתוח לו ידעה כי נועד להציל את חייה.

טענות התובעים

טענתם הראשונה של התובעים, נוגעת לנטל השכנוע, שלפי תביעתם צריך להיות מוטל אל כתפי הנתבעים, הן בשם קיומו של הכלל "הדבר מעיד על עצמו" והן בשל אובדן הרישום הרפואי.

לטענתם, היעדר המסמכים גורם להם לנזק ראייתי עצום, שכן בהיעדר רישום רפואי אינם יכולים לפנות למומחה לקבלת חוות דעת רפואית, משום שהמומחה לא יוכל לחוות את דעתו ללא מסמכים המתעדים את נסיבות האירוע.

עוד טענו התובעים, כי בדו"ח הוועדה לא נתקיימו התנאים לקבילותו ומכל מקום, גם אם הדו"ח קביל ניתן ללמוד ממנו ומעדויות הרופאים כי ישנה התנהלות רשלנית מצד הנתבעים:

• לא בוצעו בדיקות מוקדמות מהן ניתן היה ללמוד על הקושי הצפוי בביצוע ההרדמה.
• ניסיונות החדרת צינור ההנשמה לא בוצעו תוך פרק זמן סביר ובעקבות כך נוצר נזק מוחי.
• לא ניתנה הדעת במידה מספקת לכיחלון המנוחה ואי לכך לא בוצעו בזמן כל הפעולות שיכלו למנוע את היווצרות הנזק.
• בעדויות הרופאים ניתן למצוא סתירות רבות הנוגעות אל כיחלון המנוחה, החדרת צינור ההנשמה ופעולות ההחייאה שבוצעו.

כמו כן, לטענת התובעים, יש לזקוף לחובת הנתבעים גם את העובדה שהרופא המנתח שביצע את הפעולה הכירורגית, ד"ר ווטרס, לא מסר את עדותו במשפט. לעניין הטענות בדבר תקיפה רפואית והיעדר ההסכמה לניתוח, טענו התובעים כי לא הוצג טופס הסכמה על ידי הנתבעים, על אף טענותיהם כי הטופס מצוי בידיהם.

טענות הנתבעים

הנתבעים טוענים כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנו פסק דין העושה צדק עם הצדדים, כי דו"ח הוועדה הנו ראייה קבילה שניתן לראות בה חוות דעת רפואית של מומחה וכי מחומר הראיות הקיימות עולה כי לא מדובר בהתנהלות רשלנית של הצוות הרפואי ובוודאי שלא מדובר במקרה של תקיפה רפואית.

בין אם קיים טופס הסכמה ובין אם לאו, שאלת הסכמה מדעת אינה רלוונטית לדיון זה, שכן מדובר בניתוח שנועד להציל את חייה וכחולה סבירה וודאי הייתה מסכימה לביצועו.

הדיון בבית המשפט העליון

למעשה, בית המשפט העליון נתבקש להכריע בשלוש שאלות עיקריות:

• האם דו"ח הוועדה הנו ראיה קבילה וניתן לראות בו חוות דעת רפואית
• האם ראוי כי נטל השכנוע יוטל לפתחם של הנתבעים
• אם נטל השכנוע נותר להיות של התובעים – האם הוכיחו כי מדובר במקרה של תקיפה רפואית ורשלנות

קבילות דו"ח הוועדה

בעניין קבילות דו"ח הוועדה הרפואית שמינה משרד הבריאות, קבע בית המשפט העליון כי ניתן לראותו כקביל בהתקיים 3 תנאים: הדברים נמסרו על ידי אדם המוסמך לחקור את הנושא, נערכה חקירה בהתאם להסמכה כאמור והדברים נמסרו לרשות הממנה.

בית המשפט העליון קיבל את קביעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה הדו"ח הנו ראיה קבילה.

נטל השכנוע והבאת הראיות

בפסיקתו מבקש בית המשפט להבחין בין נטל השכנוע לבין נטל הבאת הראיות, כאשר זה הראשון מבטא את החובה העיקרית המוטלת על בעל הדין ואילו זה השני, הנו חובה נלווית לנטל השכנוע. בית המשפט קבע כי נראה כי במקרה הנידון מתקיים כלל "הדבר מעיד על עצמו" ויתרה מכך, גם בהיעדר התנאים שמקיימים כלל זה, היה עובר נטל ההוכחה אל הנתבעים בשם אובדן הרישומים הרפואיים.

בנוסף, קבע בית המשפט כי גם אם נטל השכנוע לא היה עובר אל הנתבעים, הרי שנטל הבאת הראיות עבר אליהם: לעיתים יש בנסיבות המקרה להצביע על רשלנות ובמקרים אלו יועבר נטל הראיות אל הנתבע, שיידרש להוכיח כי למרות ההסתברות לקיומה של רשלנות רפואית – לא כך היה הדבר.

הסכמה מדעת או תקיפה רפואית?

גם אל הטענות בדבר תקיפה רפואית והיעדר הסכמה מדעת התייחס בית המשפט העליון בפסיקתו. בית המשפט המחוזי קבע כי המנוחה לא חתמה על טופס הסכמה, אולם אין זה משנה משום שבנסיבות המקרה, ניתן להסיק שכחולה סבירה הייתה מסכימה לביצוע ניתוח שמטרתו הצלת חיים. על כן, לא קיבל בית המשפט העליון את טענות התובעים בדבר תקיפה רפואית.

פסק הדין

בית המשפט העליות החליט לקבל את הערעור, על אף היעדר העילה בכל הנוגע אל טענות תקיפה רפואית, שכן בעניין נטל השכנוע קבע בשונה מבית המשפט המחוזי, שנטל זו יוטל לפתחם של הנתבעים. הן בשם הכלל "הדבר מעיד על עצמו" והן משום שכך נהוג במסגרת תביעות רשלנות רפואית כאשר הרישום הרפואי חסר או לקוי.

לפניות וקבלת יעוץ אישי מעורך דין ליחצו: פניה דיסקרטית לקבלת סיוע