כך יש לנהוג גם כאשר מדובר בראש הנזק הספציפי של הפסדי השכר. כלומר, יש לקבוע את סכום הפסדי השכר בעבר של הניזוק, כלומר, סכום הפסדי השכר שכבר נגרמו לניזוק בפועל מאז שהוא ניזוק ועד למועד מתן פסק הדין, וכן יש גם להעריך ולשער את סכום הפסדי השכר לעתיד שלו, מלאחר שיינתן פסק הדין בעניינו ועד למועד צאתו לגיל הפנסיה.

כדי לשער ולהעריך את סכום הפסדי השכר לעתיד של הניזוק, יש להתחשב בסכום השכר של הניזוק במועד בו נגרם לו הנזק, בפוטנציאל השבחת השכר שצפוי היה להיות לו במהלך שנות העבודה שנותרו לו עד הגעתו לגיל הפנסיה אלמלא נגרם לו הנזק, ובאחוזי הנכות התפקודית שנקבעו לו.

משנקבע סכום הפסדי השכר לעתיד, קיימות שתי דרכים לשלם אותו לניזוק.

האחת, באמצעות תשלומים עיתיים-חודשיים רב־פעמיים והשניה באמצעות תשלום כולל חד־פעמי ומהוון.

לכל דרך יש את היתרון והחיסרון שלה, שהינם הפוכים זה לזה. היתרון של התשלומים החודשיים הוא שניתן להימנע מהסיכון של בזבוז כל סכום הפיצויים בטרם עת.

החיסרון הוא שבמידה וחל שינוי לרעה במצבו של המזיק, או של חברת הביטוח שלו, ליתר דיוק, כגון במקרה של קריסה שלה, היא לא תוכל להמשיך ולשלם לניזוק את אותם תשלומים חודשיים.

לעומת זאת, היתרון של התשלום המהוון מתבטא בכך שהוא נמנע מהסיכון של קריסת חברת הביטוח של המזיק, אך החיסרון שלו טמון בכך שהניזוק עלול לבזבז אותו בטרם עת.

על פי הפסיקה, הכלל הוא שיש לפסוק את הפיצויים בדרך של תשלום מהוון וחד־פעמי, וזאת בשל הסופיות, הפשטות והבטחון שדרך זו מעניק לניזוק, מאחר שהיא מנתקת אותו ממצבו הכלכלי של המזיק. כך נקבע בין השאר על ידי בית המשפט העליון בפסק הדין בהליך ע"א 537/80 נעים נ' ברדה.

דרך זו גם שומרת על האוטונומיה והרצון החופשי של הניזוק, מאחר שהיא מאפשרת לו לנהוג כראות עיניו בכל סכום הפיצוי שנפסק לו.

לכלל זה יש חריג אשר קובע כי יש לפסוק את הפיצויים בדרך של תשלומים עיתיים רק כאשר יש קושי של ממש להעריך את תוחלת החיים של הניזוק, ובפרט כאשר יש פערים משמעותיים בעניין זה בין עמדות הצדדים וכן כאשר ניתן לבטוח בחוסנו הכלכלי של הניזוק, כמו במקרים שבהם המזיק הוא המדינה.

למשל, במקרים בהם המזיק הינו בית חולים שביצע רשלנות רפואית ואשר נמצא בבעלות המדינה.

ריבית היוון: מה זה אומר הלכה למעשה?

כאשר הפיצויים לנפגע הרשלנות הרפואית משולמים באמצעות סכום מהוון וחד־פעמי הניזוק יכול להשקיע את הקרן של סכום זה ובדרך זו להרוויח גם את תשואת הריבית שהשקעת כספי ההיוון עשויה להניב לו. ריבית זו מכונה ריבית ההיוון.

כתוצאה מכך הניזוק עלול למעשה להרוויח פיצוי יתר, בניגוד לכלל השבת המצב לקדמותו, מאחר שהוא מרוויח לא רק את סכום ההיוון, שאמור לשקף את הפיצוי הריאלי הדרוש לניזוק כדי להשיב את מצבו לקדמותו, אלא גם את ריבית ההיוון ועל כן זו מהווה פיצוי יתר.

כדי לאזן מצב זה כך שהניזוק לא יקבל פיצוי יתר, נקבע שיש לנכות מסכום ההיוון שישולם לניזוק את סכום ריבית ההיוון.

מטבע הדברים, קיים ניגוד אינטרסים ברור סביב נושא קביעת שיעור ריבית ההיוון. בעוד שהאינטרס של חברות הביטוח הוא שריבית ההיוון תהיה כמה שיותר גבוהה, כך האינטרס של הניזוק הינו שהיא תהיה כמה שיותר נמוכה.

את גובה ריבית ההיוון מקובל לחשב בהתאם לתשואת ריבית השנתית הריאלית שניתן להרוויח בהשקעה סולידית ובטוחה, שאיננה כרוכה כמעט בסיכון וזאת לטווח ארוך. הדוגמא הקלאסית להשקעות כאלו הינה אג"ח ממשלתיות לטווח של 30 שנה.

לאחר קום המדינה, ריבית ההיוון נקבעה בשיעור גבוה יחסית, של 6%, וזאת בהתאם לריבית התשואה הריאלית הגבוהה יחסית שניתן היה להרוויח אז מהשקעות סולידיות לטווח ארוך.

אולם, במהלך השנים ריבית זו ירדה באופן ניכר, בעוד שריבית ההיוון נותרה על כנה. על מנת לאזן מצב זה, קבע בית המשפט העליון בשנת 1975 במסגרת הלכת זדה, אשר ניתנה על ידו בתיק ע"א 469/74 זדה נ' בכר, כי ריבית ההיוון תקוצץ בחצי ותורד לגובה של 3% וזאת בהתבסס על הריבית שהיתה נקובה אז בתקנה 15(1) לתקנות הביטוח הלאומי (היוון), תשל"ד-1974.

תקנות אלו עוסקות באופן לפיו המוסד לביטוח לאומי צריך להוון את תגמולי הביטוח הלאומי כאשר הוא תובע את השבתם מחברת הביטוח של המזיק, במסגרת תביעת שיבוב / סוברוגציה.

אולם, גם לאחר הלכת זדה משנת 1975, המשיכה ריבית ההשקעות הסולידיות לטווח ארוך לרדת באופן דרסטי וזאת במיוחד בעקבות המשבר הפיננסי העולמי שאירע בשנת 2008. למרות זאת, ריבית ההיוון בפסיקה נותרה על כנה במשך עשרות שנים ומבלי שהיא שונתה במסגרת הלכה חדשה של בית המשפט העליון.

בתי המשפט בארץ אשר דנו בתביעות נזקי הגוף, היו מודעים לעיוות שיצר מצב זה, אך נאלצו להשלים עמו. יחד עם זאת, בשנים האחרונות נעשו מספר ניסיונות לשנות מצב זה, וזאת כפי שיפורט להלן.

בשנת 2016 כ-40 שנה לאחר הלכת זדה משנת 1975, נתן השופט מנחם (מריו) קליין מבית משפט השלום בתל אביב פסק דין תקדימי, במסגרת תיק ת"א 15635-08-14 נ.ה. נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, אשר קבע כי יש להחיל על המקרה שהובא בפניו ריבית היוון בשיעור של 2% בלבד, במקום של 3%.

השופט קליין ציין כי שיעור הריבית על אגרות חוב ממשלתיות לטווח ארוך ירד בשנים האחרונות בצורה דרסטית, ואין גם שום אינדיקציה על עליית ריבית זו בעשור הקרוב. לפיכך, נראה שריבית ההיוון בגובה 3% איננה אקטואלית ורלוונטית עוד, כך שהמשך השימוש בה פוגע בניזוקים.

כתוצאה מכך יש מקום להפחיתה ל-2%, דבר שמגדיל בהתאמה את גובה סכום הפיצויים שנפסק לניזוקים.

תיק זה עסק בצעירה שנפגעה קשות עקב תאונת דרכים. הפחתת ריבית ההיוון מ-3% ל-2% הקטינה את סכום ניכוי ריבית ההיוון במקרה שלה בסך של כ-100,000 ₪.

בעקבות פסק דין זה, ניתנו מספר פסקי דין בודדים נוספים מטעם שופטים אחרים של בית משפט השלום בתל-אביב אשר סברו כי ריבית ההיוון בגובה 3% אינה אקטואלית ורלוונטית יותר.

לדוגמא, פסק הדין בתיק ת"א 12411-05-12 ל.ז נ' עיריית חולון מאת השופטת מור-אל, אשר קבע ריבית היוון בגובה של 1.5% וכן פסק דין בתיק ת"א 14352-08 שלפרוק נ' הפניקס חברה לביטוח בע״מ מאת השופט חיימוביץ', אשר קבע ריבית היוון בגובה של 2%.

יחד עם זאת, פסקי דין רבים אחרים עדיין הותירו את ריבית ההיוון על כנה ובשיעור של 3% כאמור.

פסיקת פיצויי גבוה בשל חישוב ריבית ההיוון

ביום 15.3.2018 הצטרף גם בית המשפט המחוזי למגמת הפחתת סכום ריבית ההיוון, עת השופטת טולקובסקי מבית המשפט המחוזי מרכז-לוד נתנה פסק דין אשר אף הוא הפחית את ריבית ההיוון לשיעור 2% בלבד וזאת בפסק הדין המפורט והמעניין בהליך ת"א 53580-05-12 פלוני נ' שירותי בריאות כללית.

תיק זה עסק בקטין שנולד בשנת 2009 בבית החולים כרמל בחיפה עם נזק מוחי קשה עקב רשלנות רפואית של הצוות הרפואי בניהול הלידה שלו, מאחר והוא השתהה בחילוצו חרף הופעת האטות משמעותיות בניטור לבו.

לקטין נקבעו 100% נכות עקב שיתוק מוחין קוואדרפלגי בגפיו, למרבה הצער. יחד עם זאת, ולמרבה השמחה, במסגרת האבחון שנעשה לו נקבע כי תפקודו הקוגנטיבי הינו תקין ואישיותו הינה מאד חברותית וכי הוא שיתף פעולה, השקיע מאמצים, והצליח במטלות שהוצבו בפניו במסגרת האבחון.

בית החולים הודה באחריותו לגרימת הנזק לקטין, כך שהמחלוקת שהתגלעה בין הצדדים עסקה בסוגיות אחרות ובין היתר בסוגיית גובה ריבית ההיוון.

הוריו של הקטין טענו כי יש להוריד את ריבית ההיוון לגובה ריאלי של 1% לכל היותר, בעוד שחברת הביטוח טענה כי יש להותירה על כנה, בגובה של 3%.

עוד טענה חברת הביטוח כי המדובר בסוגיה מגה כלכלית בעלת משקל רב שביכולתה להשפיע על המשק כולו ולפיכך יש להותיר את ההכרעה בה לרשות המחוקקת או הרשות המבצעת ולא לבית המשפט.

לפי עמדת חברת הביטוח, בית המשפט דן בנסיבות המקרה הקונקרטי שמובא בפניו ואין הוא מסוגל לבחון שאלות בעלות היבט כלכלי רוחבי.

כל אחד מהצדדים תמך את טענותיו בעניין ריבית ההיוון באמצעות הגשת חוות דעת של מומחה כלכלי מטעמו.

המומחה הכלכלי מטעם הקטין, דר' מיכאל שראל, סבר כי המציאות הכלכלית בעשור האחרון השתנתה באופן דרמטי, כך שלא ניתן מזה זמן רב וגם כיום לקבל ריבית בשיעור של 3% על השקעה סולידית לטווח ארוך.

לדוגמא, שיעור הריבית הממוצע שניתן לקבל על אג"ח ממשלתיות ל-30 שנה הינו לכל היותר 1% וזאת בשעה שאין גם צפי שהיא תעלה בעשורים הקרובים. בנסיבות אלו, היוון הפיצויים לפי ריבית של 3% מוביל לפגיעה קשה בניזוקים ולאובדן כשליש מכספי הפיצויים שלהם, ועל כן יש להורידה לשיעור ריאלי של 1% לכל היותר.

המומחה הכלכלי מטעם חברת הביטוח, פרופ' רמי יוסף, סבר מנגד שאין מקום לסטות מהלכת זדה לפיה יש להעמיד את הריבית על גובה של 3%. שכן, אמנם כיום שיעור הריבית הינו נמוך, אולם אין מקום להערכה שהוא יישאר נמוך גם בעשורים הקרובים, מאחר וקיימת תנודתיות בשוק הריבית.

עוד נטען על ידו כי כיום אמנם ניתן להרוויח על השקעה באג"ח ממשלתיות ל-30 שנה ריבית בגובה 1.2% לכל היותר, אולם עדיין קיימות מגוון אפשרויות השקעה סולידיות חילופיות לאג"ח הללו, כגון קרנות פנסיה והשקעות נדל״ן, מהן ניתן להרוויח ריבית בהיקף של לפחות 3%.

בעת מתן פסק דינה, השופטת טולקובסקי היתה ערה לשני פסקי דין שניתנו על ידי השופט דראל מבית המשפט המחוזי בירושלים, ואשר במסגרתם הוא החליט לדחות את בקשת הניזוקים להוריד את ריבית ההיוון מתחת ל-3% (ת"א 29349-12-12 ר.ר. נ' שירותי בריאות כללית, וכן ת"א 53143-09-12 ש.ב. נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב "הפול").

הניזוקים החליטו להגיש ערעורים על פסקי הדין הללו בפני בית המשפט העליון, במסגרת ע"א 3751/17 והליך ע"א 4268/17.

הדיון בשני התיקים הללו אוחד בסוגיית קביעת ריבית ההיוון, אולם ההחלטה בו טרם ניתנה, מאחר שבית המשפט העליון החליט ביום 12.2.2018 לעכב את המשך הדיון בו ל-3 חודשים וזאת מתוך הנחה ותקווה שתוקם ועדה בין-משרדית לבחינת סוגיית ריבית ההיוון בהקדם האפשרי, וכי היא גם תסיים את עבודתה בעניין זה תוך 3 חודשים.  

אולם, למרות שההכרעה בעניין ריבית ההיוון עדיין תלויה ועומדת בפני בית המשפט העליון, החליטה השופטת טולקובסקי להידרש לעניין זה ולהכריע בו, וזאת על בסיס הראיות וחוות הדעת של המומחים הכלכליים שהובאו בפניה.

בהתאם לכך קבעה השופטת טולקובסקי כי יש להוריד את ריבית ההיוון מגובה של 3% לגובה של 2% וזאת בהסתמך על שני נימוקים.

היעדר הקורלציה בין ריבית ההיוון לבין ריבית התשואה הריאלית שניתן להשיג על השקעות סולידיות לטווח ארוך, וכן תיקון תקנות ההיוון אשר הוריד את ריבית ההיוון מ-3% ל-2%, וזאת כפי שנסביר מיד.

היעדר הקורלציה בין ריבית התשואה הריאלית לריבית ההיוון

השופטת טולקובסקי קבעה כי בתנאים השוררים במשק מזה זמן רב, אין זה סביר להניח שהוריו של הקטין, כמשקיעים פשוטים, יוכלו לקבל על השקעות סולידיות לטווח ארוך ריבית ריאלית בגובה של 3%, אשר תבטיח כי בידי הקטין יישאר סכום אשר יש ביכולתו לכסות את נזקיו העתידיים עד לסוף ימיו.

נקבע כי לא ניתן להרוויח כיום ריבית על השקעה באג"ח ממשלתיות ל-30 שנה מעל 1%, ובניגוד לחוות הדעת של המומחה מטעם חברת הביטוח, גם לא הוכח שניתן לקבל כיום ריבית בגובה של 3% בהשקעות סולידיות לטווח ארוך חילופיות, כגון קרנות הפנסיה או השקעות נדל"ן.

מה גם שהשקעות הנדל״ן אינן נזילות טבען ואף כרוכות בהוצאות רבות באופן שמעמיד בספק את טענת חברת הביטוח כי ניתן לקבל עליהן תשואה בטוחה של 3%.

לפיכך, משהוכח שאין בידו של המשקיע הפשוט לקבל ריבית תשואה ריאלית של 3% באופן קורלטיבי לריבית ההיוון, כך שקרן הפיצויים של הניזוק לא תישחק ותוכל לספק את מלוא צרכיו העתידיים לאורך תוחלת חייו, יש לשנות בהתאם את ריבית ההיוון.

תיקון תקנות ההיוון

כאמור, הלכת זדה אשר קבעה כי יש להעמיד את ריבית ההיוון על 3% התבססה על גובה הריבית שהייתה קבועה בסעיף 15(1) לתקנות ההיוון.

תיקון תשע"ו של תקנות ההיוון מיום 9.6.2016, אשר נכנס לתוקף ביום 1.10.2017, קבע כי יש להוריד את ריבית ההיוון אשר קבועה בסעיף 15(1) לתקנות, מ-3% ל-2%. תיקון זה גם הוסיף את סעיף 16א לתקנות, אשר קבע כי יש לעדכן את שיעור הריבית שקבוע בסעיף 15(1) לתקנות מדי 4 שנים, לפי ממוצע ארבע-שנתי של הממוצעים החודשיים של שיעורי התשואה החודשיים של כל איגרות החוב הממשלתיות כפי שמפרסם מזמן לזמן בנק ישראל.

השופטת טולקובסקי סברה כי הורדת ריבית ההיוון במסגרת תקנות ההיוון מהווה אף היא אינדיקציה נוספת לריבית התשואה הריאלית שניתן לקבל על השקעות סולידיות לטווח ארוך,  ויש בה גם כדי לתמוך בטענה כי יש להוריד את ריבית ההיוון בהתאם לריבית הנ"ל.

בהמשך לכך קבעה השופטת טולקובסקי כי הורדת שיעור ריבית התשואה הריאלית שניתן לקבל כיום על השקעות סולידיות לטווח ארוך, בשילוב עם הורדת הריבית בתקנות ההיוון ל-2%, מצדיק את הורדת ריבית ההיוון שיש לנכות מסכום הפיצויים לשיעור זהה לשיעור בתקנות ההיוון, כלומר, לשיעור של 2%.

בסופו של דבר, פסקה השופטת לקטין פיצויי עתק בגין כל מרכיבי ראשי הנזק בגובה של כ-15 מיליון ₪.

עוד פסקה השופטת כי מסכום זה יש לנכות את תגמולי הביטוח הלאומי שישולמו לקטין וזאת בהתאם להלכה החדשה שניתנה על ידי בית המשפט העליון רק 3 ימים קודם לכן, ביום 12.3.2018, בתיק ע"א 2278/16 פלונית נ' מדינת ישראל, ואשר קבעה כי כאשר תוחלת החיים הקונקרטית של הניזוק ארוכה מזו של תקנות ההיוון, יש לחשב את ניכוי תגמולי הביטוח הלאומי לפי תוחלת החיים שקבועה בתקנות ההיוון.

לשם כך הורתה השופטת לצדדים להגיש חוות דעת אקטואריות מעודכנות בהתאם להלכה זו.

קראו בהרחבה: הלכה של בית המשפט העליון לגבי התיישנות תביעות בעילת חיים בעוולה