פורום רשלנות רפואית

סיפור הלידה של ליה. 12.2.19 שבוע 40+1

לידה שלישית, לידת בית לא מתוכננת

אז ליה המתוקה בת 3 חודשים וזה זמן טוב לשתף בסיפור הלידה המופלא שלה.

כמו רבות לפני, זו ההזדמנות שלי להודות מאד על הקבוצה הנפלאה שנתנה לי כל כך הרבה מידע וביטחון בעצמי ובגוף שלי, חלק מהחיוביות בחווית הלידה הזו הוא לגמרי שלכן. תודה!

הערה: ליאור –הוא בן הזוג שלי, 2 הילדים הגדולים (10, 7) הם מנישואים קודמים ועבור ליאור זו בת ביולוגית ראשונה.

אז אחרי הריון רצוי מאד אבל לא קל בכלל בעיקר מבחינה רגשית והורמונלית הגעתי לחודש תשיעי.

חלק גדול מחווית הלידה שלי קשור לזה שבהריונות הקודמים לא הרגשתי צירים במהלך ההריון והלידות התחילו בירידת מים בשטף שלא הותירה מקום לספק ואז יציאה מיידית לבי״ח וצירים ארוכים וכואבים מאד

2 הלידות היו עם אפידורל ויחסית ארוכות (9 שעות לידה ראשונה ו15-20 שעות לידה שניה).

////////החלק האינפורמטיבי////////

הלידה השניה היתה בשבוע 38+5 אז בראש שלי וברצון שלי אני בהריון הזה בטוח יולדת בשבוע 38.

הפעם, בכל חודש תשיעי אני מצרצרת: בהתחלה צירים מדומים ובשבועיים האחרונים צירים אמיתיים, לדעתי כמובן. צירים ארוכים אבל נדירים ולא סדירים.

יום ראשון 3.2

חלק מהפקק הרירי יוצא אבל ללא דימום וללא התפתחות צירים סדירים.

בהמשך השבוע כל יום יש לי צירים מידי פעם והפקק הרירי ממשיך לצאת בחלקים אבל הלידה לא מגיעה.

שבת 9.2

שבת, יום לפני התל״מ אני מרגישה תנועות עובר חלשות בבוקר ואחרי כמה שעות והמון סוכר והצקה לבטן זה מסתדר ואני ממשיכה בשגרה.

ראשון 10.2

יום התל״מ, אני מחכה בהתרגשות וציפיה דרוכה ושוב אני מרגישה הפחתה בתנועות עובר

מתלבטת ומתחבטת ומחליטה לפנות למיון

מיון קפלן –מקבלת אותי פקידת קבלה שתקועה בטלפון שלה ולא ממש מכווינה אותי אבל, מילא...

2 מיילדות נהדרות מקבלות אותי אחרי שהמתנתי במקום הלא נכון, הן בודקות לי מדדים ומוניטור.

יש צירים במוניטור אבל רחוקים ולא סדירים

אני מבקשת שלא יעשו שום בדיקה וגינלית כי אני לא רואה בזה צורך

הרופאה המקסימה מסכימה איתי ומבצעת אולטראסאונד. יש תנועות עובר, יש דופק, היא מרגיעה אותי שגם התנועות החלשות הן תקינות בשלב זה וכמות המים תקינה.

אני מתלבטת בקול אם יש לי טפטוף מי שפיר, הרופאה אומרת שאם אני חושבת ככה היא תצטרך לבדוק את זה

אני מסרבת והיא לא מתעקשת איתי כי כמות המים תקינה ויש תנועות טובות וגם ככה אני ממש לא בטוחה שזה מי שפיר.

הרופאה רוצה לשחרר אותי ואז מגיעה רפואה שנראית בכירה יותר ואומרת לי שהיא רוצה להציע לי זירוז כי אני כבר בתל״מ

הרופאה הראשונה אומרת לה שאפילו וגינלית אני לא רוצה להיבדק

הבכירה אומרת שהא חייבת להסביר לי את האופציות ואת הסיכונים שכמות הסיבוכים עולה וכולי

ואפשר לעשות לי סטריפינג

אני שוב מסבירה שאני מסרבת והן משחררות אותי הביתה.

יום שני 11.2

בערב יש לי עצירות, מה שלא קרה כל ההריון ובחודש תשיעי בכלל היה להיפך לגמרי...

אני גם מרגישה לחץ מוזר באגן

אני אוכלת פריכיות עם טונה למרות שאני יודעת שזה לא דבר חכם לאכול וממשיכה להסתובב מאד מאד חסרת מנוחה בבית. כואב לי ואני עייפה.

השעה כבר רבע לשתיים בלילה אני מנסה ללכת לישון ואיכשהו נרדמת.

יום הלידה, כאן קורה כל האקשן!

יום שלישי 12.2

6:00 בבוקר

אני מתעוררת לשרותים, הכי שגרתי, כמו בכל ההריון.

מנסה לחזור לישון אבל לא נוח לי, מסתובבת בבית בחוסר נוחות וחוסר נינוחות ומתחילה לארגן את הבית ואת האוכל לילדים הגדולים לבית ספר.

6:45

אני מעירה את הילדודס ומחליטה לא להעיר את ליאור כי נו... אולי היום זה באמת קורה היום ושיהיה לו כוח (זו היתה בדיחה אצלנו שבכל החודש שתשיעי רק שלחתי אותו לישון כדי שיהיה לו כוח כי נו... אולי היום זה היום)

7:15

הצירים מתחזקים אבל אני מתפקדת בין לבין ולא מרגישה שהם קרובים מספיק בשביל לתזמן אותם.

יוצאת הפרשה כמו הפקק רירי אבל מסיבית יותר ועם טיפת דם.

אני מחליטה להיכנס להתקלח במחשבה שזה יקל על הכאב ומעירה את ליאור שיארגן את הילדים ויקח אותם לבית הספר, ליאור עוד אומר לי שהוא גמור מעייפות ואולי הוא ישן עד שהם יצאו כדי שיהיה לו כוח ואני אארגן אותם.

אני מסתכלת עליו במבט מצמית ואומרת לו:

״לא מאמי זה צירים חזקים אני במקלחת אתה שולח אותם לבית הספר״

אני מתקלחת ותוך כדי עוד הילדים נכנסים ומדברים איתי הם קצת לא מבינים את הסיטואציה ואני מנסה גם לזרוק הוראות כדי שיתארגנו לבית הספר ואומרת להם שנורא כואבת לי הבטן.

ואכן, כבר נורא כואב לי וזה מרגיש צפוף ואני רוצה לנסוע לבית החולים.

7:34

סופסוף הבת הגדולה יצאה מהבית

מיד אני מתקשרת לאמא שלי, שהיא גם דולה ובתכנון המקורי היה שהיא וליאור יהיו איתי בלידה.

איך שאמא שלי מרימה את הטלפון אני מתחילה לבכות

אמא שלי, האחת והיחידה מרגיעה אותי, מזכירה לי לנשום

אני אומרת לה שנראה לי שצריך לצאת וכבר כדאי לצאת לקפלן )אנחנו מרחובות והיתה לי מחשבה ללדת בעין כרם גם נרשמתי שם אבל ברגע זה הרגשתי שזה לא הגיוני(

אוקי, היא אומרת לי, אני מזעיקה את אבא (הוא כבר יצא מהבית והוא זה שמסיע אותה) ואנחנו יוצאים לקפלן.

7:43

אני שוב מתקשרת לאמא שלי ואומרת לה שזה צפוף מידי ואני לא מצליחה לתזמן

היא מרגיעה אותי ומזכירה לי שציר הוא סך הכל דקה... ואני יכולה להחזיק מעמד.

בשלב הזה אני מודיעה לה שאני רוצה אפידורל.

היא ממשיכה דרך הטלפון להרגיע אותי ולדבר איתי, מציעה לי לאכול משהו קטן,

אין סיכוי שאני אוכל אבל אני מבטיחה לשתות מים.

7:47

הזאטוט בן ה-7 מסרב ללכת לבית הספר בטענה שכואבת לו הבטן, ליאור ואני מנסים לשכנע אותו במיליון הבטחות,(אני ממש זוכרת את עצמי מבטיחה לו מתנה בכי ענקית שיש בעולם העיקר שישתכנע ללכת לבית הספר :) ) בסוף אני מתקשרת לאמא שלי שאיכשהו דרך הטלפון מצליחה לשכנע אותו לזוז לבית הספר. (בטח כואב לך כי אתה אוכל יותר מידי ממתקים...) וליאור לוקח אותו לבית הספר.

7:54

הצירים נהיים כואבים אני כבר לא מצליחה לשאת את הכאב, שוכבת על רצפת המקלחת ורועדת כולי,

אני מתקשרת שוב לאמא ואומרת לה שאני חייבת שהיא תדבר איתי בזמן הצירים כי אחרת אני לא מצליחה לשרוד אותם.

שוב, היא מרגיעה אותי כמה דקות ואז אני אומרת לה שאני לא מצליחה להתלבש, אמא מציעה להתלבש בין הצירים.

אני מצליחה לעבור מהמקלחת לסלון עם המגבת , רואה דימום מוזר על המגבת ומרגישה שאני מתחילה לדמם.

אני אומרת לליאור שצריך אמבולנס ולא כדאי לנסוע באוטו, זו שעת בוקר ואני חוששת מפקקים.

אני כורעת על כיסא בפינת אוכל על שש כי זו התנוחה שהכי פחות כואבת לי

ליאור הולך להביא לי בגדים ואנחנו מנסים להתלבש בין הצירים אבל הם כבר נורא צפופים וכואבים ובכל ציר ליאור שם לי בקבוק חם על הגב ומחזיק לי את הבטן אז ההתלבשות לוקחת הרבה הרבה הרבה זמן

8:21

סופסוף אני איכשהו לבושה, ליאור מתקשר לאמבולנס

המוקדן עונה, ליאור מנסה להרגיע אותי ובין לבין שנינו מכוונים את האמבולנס לכתובת

המוקדן מציע להשכיב אותי על ספה או על מיטה. אבל מבחינתי זה לא אפשרי בשום צורה.

אני צועקת: ״אני מרגישה את הראש יוצא״

מתפשטת כולי (עד שהתלבשתי חחח)

המוקדן מנסה לכוון אותנו ואומר לי לא ללחוץ

שוב, זו הוראה בלתי אפשרית מבחינתי

ליאור רץ להביא מזרון ושמיכת פוך

אני עולה על השמיכה

לחיצה אחת והראש יוצא

המוקדן מזכיר לחמם את החדר

ולא למשוך אלא רק לתמוך בראש

ליאור (המלך!) מעודד אותי שהכל בסדר

עוד לחיצה אחת והתינוקת בחוץ

8:26

שומעים את הבכי של הקטנה

(שוב המוקדן מתעקש על שכיבה על הגב שלא הגיונית בשום צורה בסיטואציה)

אני צועקת שחייבים לעטוף אותה שלא יהיה קר

המוקדן מבקש לבדוק שחבל הטבור לא כרוך - חבל הטבור לא כרוך

אני מצמידה אותה עור לעור אלי

המוקדן צועק מזל טוב! שנינו צוחקים בהקלה

המוקדן מבקש לגרות אותה קצת בכף הרגל לשמוע אותה שוב בוכה ומחכה איתנו על הקו עד שצוות האמבולנס יגיע

פה אני נכנסת ללחץ קל שהשליה עוד לא יצאה

8:29

צוות האמבולנס מגיע, אני מוטרדת שלא יהיה לה קר

צוות האמבולנס מביא לנו שמיכה טרמית אני עוד מתווכחת איתם שהיא צריכה להיות עור לעור עלי

מבטלים את הנטן

8:30

מתקשרים להודיע לאמא שלי שהבייבי יצאה

אמא שלי מזכירה להשהות את חבל הטבור...

עכשיו התינוקת בחוץ, מחוברת אלי בחבל הטבור וצמודה אלי עם השמיכה התרמית, אני עדיין ערומה :-/

אחרי כמה דקות הפרמדיקים חותכים את חבל הטבור.

צוות האמבולנס מתעקש לתת לי עירוי אני מתעקשת איתם שזה מיותר אבל בסוף מבינה שחבל על הויכוח ונותנת להם לחבר לי עירוי

איכשהו מלבישים אותי וזו גם סאגה מוזרה.

משום מה , כולם חוץ ממני ממש מודאגים מזה שאני שוכבת שם ערומה. לי, זה כמובן עבר בראש, אבל מיד החלטתי שאני מרפה ולא מתעסקת בזה

צוות איחוד הצלה, שמגיע ביחד עם הפרמדיקים ממש חמודים מביאים לי מים לבקשתי ומוודאים שלא השארנו בבית אש דולקת או ילדים, מציעים עזרה והולכים לדרכם

מורידים אותי באמבולנס לרחוב, גם כאן אני אומרת למד״א שיש כניסה נוחה מסביב אבל הם רוצים לסחוב אותי ב20 מדרגות לכניסה שהם חנו בה

אני נכנסת לאמבולנס, בת השירות לוקחת את ליה, אני מבקשת שליאור יחזיק אותה בנסיעה אני שוכבת על האלונקה באמבולנס, באמצע הנסיעה אני מרגישה דחף ללחוץ מתהפכת לכריעה על שש , לחיצה אחת והשליה בחוץ

זו פעם ראשונה שאני רואה שליה, האמת, זה קצת מגעיל אותי, בת השירות אוספת את השליה לשקית. אני מלאת דם ומטונפת מבקשת מהם עוד שמיכה כדי שיהיה לי על מה לשבת ומרגישה שהם קצת מהססים לתת לי בגלל הלכלוך.

באמת נהיה באמבולנס מאד מלוכלך ומלא דם.

מגיעים לקפלן התינוקת צמודה אלי בתוך השקית הטרמית

צוות חדר הלידה כבר מחכה לנו

אבל בקפלן צריך קודם ללכת מסע ארוך בין המסדרונות ואנשים עוד קוראים לי מזל טוב ומתענינים איזו לידה זו , זה לגמרי משעשע אותי.

צוות חדר הלידה מקסים מקסים מקסים!

המיילדות בודקות את הפרטים עם צוות האמבולנס מוודאות שהשליה שלמה

והמיילדת רוצה לתת לי פיטוצין

אני שואלת אותה אם אני חייבת או משהו בסגנון והיא ממש מתוקה ואומרת לי שאני לא חייבת כלום, מזכירה לי שזו לידה שלישית ואני גם זוכרת שכשדיברתי עם אמא שלי מראש היא אמרה לי שאם היה דימום מוגבר (מה שלא היה כאן) או אם הברזל נמוך (שזה המצב אצלי) ובלידות מתקדמות כן נותנים פיטוצין, אני מחליטה שאני רוצה את הפיטוצין ומזריקים לי אותו.

בודקים מדדים הכל בסדר

מבקשים לקחת את הקטנה לשקילה המשקל באותו חדר כי קיבלנו את החדר הטבעי (מצחיק קצת) אני מבקשת שליאור יהיה איתה ואני מבקשת לא לרחוץ אותה

ליאור נמצא איתה כששוקלים אותה ואני רואה הכל

מביאים לי אותה ואני מנסה להניק

ההורים שלי מגיעים כולם מאושרים ושמחים

צוות חדר הלידה מודיע שמבחינתם אפשר לעלות למחלקה אני מזכירה שאני רוצה אפס הפרדה ומבקשת שנהיה עוד קצת זמן, הם נתנו לנו עוד זמן לשהות בחדר הלידה ואז עלינו יחד למחלקה.

זו היתה חוויה נהדרת ועוצמתית בשבילי, מעולם לא חוויתי דבר כזה קודם ואני מאחלת לכולן שחוויות הלידה תהיינה מעולות וכמובן בבריאות לאמהות ולבייביז.