נושא פסק הדין אשר ניתן בבית המשפט העליון ביום ב' באלול התשע"ד (28.8.2014) הינו שתי בקשות רשות ערעור: רע"א 13/ 4512 – ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 2.6.2013, ו – רע"א 13/ 6201 – ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל – אביב – יפו מיום 1.7.2013.

בשתי ההחלטות נדחו בקשות הנתבעים לדחיית התביעה בגלל התיישנות. לאור דחיית התביעות הוגשו ערעורים כאמור.

השופט צ' זילברטל בסקירתו את הרקע למחלוקת התייחס להלכה שנקבעה בעניין זייצוב ב–1986 (פסק דין בע"א 82/ 518 זייצוב נ' כץ): לזכותו ולזכות הוריו של אדם שנולד עם מוגבלות גופנית עמדו עילות תביעה נזיקיות וזאת במקרה שלולא התרחשה רשלנות מצד הצוות הרפואי הנתבע ניתן היה למנוע את לידת בעל המוגבלות.

בתאריך 28.5.2012 ניתן פסק דין אשר שינה את ההלכה הזו – בע"א 07 / 1326 המר נ' עמית; ההלכה שנקבעה בעניין המר קבעה שיש לשלול חיים בעוולה – עילה נזיקית אשר הייתה נתונה לילוד עצמו, ויש להכיר רק בתביעות נזיקיות של הורי הילוד לאור הולדה בעוולה – עילה אשר גבולותיה הורחבו בפסק הדין.

מונח חשוב נוסף שעלה בפסק הדין הוא הוראת מעבר – התקף לגבי למגישי תביעת ילוד טרם מתן פסק הדין המר. לפי הוראה זו, תוצאת פסק הדין בעניין המר אינה חלה על תיקים בהם הוגשה תביעת ילוד אך לא הוגשה תביעת הורים.

לפיכך, כאשר טרם מתן פסק הדין האמור התנהלה תביעת הורים עם תביעת ילוד, תישאר תקפה תביעת ההורים בלבד.

סוג נוסף של מקרים אשר הוסדר בעניין זאבי, הינו מקרים מעורבים שהוגשו טרם פסק דין המר וכוללים תביעת ילוד יחד עם תביעת הורים שהתיישנה.

במקרים אלו טענו הנתבעים שהתוצאה לאור הלכת המר היא שתביעת הילוד תימחק בהיעדר עילה ותביעת ההורים תידחה בגלל התיישנות העילה. הפסיקה קבעה לבסוף שבמקרים מעורבים תביעת הילוד תהיה עדיין תקפה למרות הלכת המר.

הרקע לשתי בקשות הערעור נעוץ בתקופה שלפני פסק דין המר ועל בסיס סעיפים 6 (1) ו–10 לחוק ההתיישנות התשי"ח – 1958.

בהתאם לסעיפים אלו ניתן היה להגיש תביעת ילוד בעילת "חיים בעוולה" עד הגיעו לגיל 25. באופן זה חלק מהמשפחות המתינו מספר שנים עד להגשת תביעת הילוד גם אם במהלך שנות ההמתנה התיישנה זכות התביעה של ההורים – בדרך כלל בתום 7 שנים מהלידה.

בשני המקרים הנדונים בפסק הדין מבקשים ההורים להגיש תביעה בגין הולדה בעוולה כעת, לאחר שלא הוגשה תביעת הורים במהלך 7 השנים הראשונות מהלידה למרות תום תקופת ההתיישנות שחלפה עוד לפני מתן פס"ד המר, ובהסתמך על האפשרות דאז להגיש תביעת ילוד עתידית.

השאלה בדיון בבית המשפט העליון הנה האם הגשת תביעות ההורים לאחר תום תקופת ההתיישנות צריכה להוביל לדחיית התביעות לאור המצב המשפטי טרם פסק דין המר שעל בסיסו יכלו ההורים לתכנן את פעולותיהם. 

בעת הפסיקה בעניין המר לא נקבעו בבית המשפט כללים לגבי הסיטואציה הנידונה וכך נדחתה ההכרעה למצבים עתידיים.

בינתיים התמודדו בתי המשפט המחוזיים עם הסוגיה במספר דרכים:

1. קביעה שפסק דין המר יצר עילת תביעה חדשה בידי ההורים ולכן יש להתחיל בחישובי ההתיישנות החל מהיום בו ניתן פס"ד המר. המשמעות היא שההורים יכולים להגיש תביעה במהלך 7 השנים ממועד מתן פסק דין המר.

2. קביעת תקופת התארגנות שתחל ממועד פס"ד המר; משך תקופה זו שונה בכל החלטה אך בכל מקרה יכולים ההורים במהלך תקופת ההתארגנות להגיש תביעות הולדה בעוולה למרות התיישנותן.

3. הרחבת תוקף הוראת המעבר באופן כזה שניתן להמשיך בהגשת תביעות ילוד בנסיבות הדומות למקרה הנדון למרות שעילת חיים בעוולה נשללה בפסק דין המר. המשמעות היא שלא ניתן להגיש תביעת הורים שהתיישנה אך כן ניתן להמשיך להגיש תביעות ילוד למשך תקופה קצובה ממועד פסק הדין בעניין המר.

בעניין הבקשה רע"א 13/ 4512, המשיבים בדיון הינם הורים לבן יליד 2003 הסובל לטענתם ממום מולד במערכת השתן. בתאריך 9.8.2012 הגישו המשיבים תביעה נזיקית נגד המבקש שלטענתם התרשל בביצוע מעקב הריון.

לולא אותה רשלנות רפואית מצידו, לפי הטענה, ניתן היה למנוע את לידת הבן.

מנגד הגיש המבקש בקשה לסילוק התביעה בשל התיישנותה, בקשה אשר נדחתה ע"י בית המשפט לאור הטעמים שהוזכרו בעניין זאבי.

בית המשפט הוסיף שקיימת הצדקה לתקופת התארגנות (שהוכרה בסעיפים 17-18 בחוק ההתיישנות) של שנה אחת ממתן פס"ד המר שבמהלכה יכולים ההורים להגיש תביעה לקבלת סעדים שהוכרו בפסק דין המר.

לטענת המבקש בית המשפט טעה ביצירת חריג לחוק ההתיישנות ללא התבססות על מקור בחוק המאפשר זאת, הלכת המר לא העניקה להורים עילת תביעה חדשה ולכן מרוץ ההתיישנות לא החל מחדש במועד מתן פסק הדין.

ההלכה גם לא פגעה באינטרס ההסתמכות של ההורים מאחר שההכרה בתביעת ילוד בעילת חיים בעוולה הייתה נתונה במחלוקת מאז פסק דין זייצוב ולפיכך לא ניתן להצהיר על הכרה ברורה בתביעת הילוד עד שהמשיבים סמכו על אפשרות עתידית לתביעה כזו. גם סעיפים 17-18 לחוק ההתיישנות אינם רלבנטיים לביצוע היקש לסוגיה.

המשיבים מצידם טוענים שהרציונלים שבבסיס הוראת המעבר כפי שפורטו בעניין זאבי מספיקים על מנת לתמוך בדעתם.

בנוסף יש לדעתם להרחיב את פרק הזמן שבמהלכו ניתן יהיה להגיש תביעת הורים למרות התיישנותה. לפיכך, שואפים המשיבים להגיע לקביעה שתביעת הורים תתיישן רק בתום 25 שנים ממועד הלידה, או – 7 שנים לאחר מתן פסק דין המר.

בעניין הבקשה רע"א 13/ 6201, המשיבים הם הוריו של קטין יליד 1996 אשר נולד עם מומים רבים. לטענתם ניתן היה למנוע את הלידה אם המבקשים לא היו מתרשלים בבדיקות המעקב במהלך ההריון.

בתאריך 24.9.2012 הגישו ההורים תביעה נגד המבקשים ואלו מצידם בקשו לסלקה בגלל התיישנות. בית המשפט דחה את הבקשה לאור העקרונות והקביעה שלפיה לא הייתה כוונה להותיר את הקטינים שנולדו בעלי מום בשל מעשה עוולה נזיקי ללא תמיכה כלכלית למימון צרכיהם.

גם כאן טענו המבקשים שיש לדחות תביעות הורים שהתיישנו, אך כן מכירים במצב הבעייתי שנוצר עקב הלכת המר ומציעים שבמקרים שבהם הוגשה תביעת הורים במהלך השנה שממועד מתן פס"ד המר ניתן יהיה, למרות התיישנותה, לתקן את מסמך התביעה כך שהיילוד יהיה התובע במקום הוריו וכך התביעה לא תידחה.

אולם תביעות מסוג זה לא תדחנה בתנאי שלא חלפו 25 שנים מהולדתו של הילוד ועד למועד פסק דין המר.

תגובת המשיבים הייתה שעילת תביעת ההורים קמה ביום מתן פס"ד המר ולכן יש לסמן מועד זה כתחילת מרוץ ההתיישנות לתביעתם.

אפשרות חלופית היא מתן "תקופת התארגנות" ע"י בית המשפט שבמהלכה יגישו ההורים תביעות "הולדה בעוולה" למרות התיישנותן.

עמדת המדינה, אשר צורפה כבעלת דין להליך ונקבע שתוכל להגיש עמדתה כמשיבה לבקשה השנייה, הייתה שיש להרחיב את תחולת הוראת המעבר מהלכת המר גם למקרים הנדונים ובמסגרת ההוראה ניתן להאריך את תקופת ההתיישנות לתביעת הורים כך שניתן יהיה להגישה למרות התיישנותה במהלך חצי שנה מיום מתן פסק הדין בדיון הנערך כעת.

עמדה זו מתבססת על פסק דין בדנ"א 06 / 1595 עזבון ארידור נ' עיריית פתח תקווה בו נקבעה תקופת מעבר של 3 שנים שרק אחריהן תהיה תקפה הלכת פסק הדין.

במהלך הדיון, בית המשפט העליון ראה לנכון לדון בבקשות יחדיו לאור חוסר האחידות בפסיקת בתי המשפט המחוזיים ולאור השאלות הזהות בשתי הבקשות.