ילדתי בחודש מרץ 2019. בלילה שלאחר הלידה, בזמן שאני מאושפזת בבית החולים X, התחלתי לסבול מדימום מאסיבי. בגלל שהייתי מטושטשת ומותשת לא התעוררתי... רק לפנות בוקר אחות העירה אותי כשאנחנו בריצה לחדר ניתוח... היסטריה מוחלטת. מצב רפואי מסכן חיים שהגעתי אליו.... שעות אחרי הלידה. לא אכנס לפרטים הנוראים, אבל יצאתי מחדר ניתוח בלי רחם. אמרו שהיה לי מצב רפואי נדיר שנקרא PPH חמור. אמרו לי שאי אפשר למנוע דמם לאחר הלידה... ושבחלק מהמקרים החמורים אין ברירה אלא לכרות את הרחם על מנת להציל את החיים שלי.
לקח לי חודשים לחזור לעצמי - לרמה של תפקוד בסיסי ומאז הלידה אני חצי בנאדם. לא ברור לי איך הגעתי למצב הזה ומי אשם. בעלי לא מוכן לשמוע על עורך דין (הוא איש מסורתי) אבל אני הבנתי שכדאי דווקא לשמוע דעה של עורך דין על המקרה וקיבלתי עליכם המלצות.
רציתי לשאול מה אתם חושבים על המקרה הזה והאם אתם מכירים את המצב הרפואי שהוביל לכריתה של הרחם? האם באמת אי אפשר היה למנוע את הכריתה של הרחם עם כל המשמעותיות הברורות של זה?
יש מקרים בהם אכן סיבוך רפואי בלתי צפוי מחייב כריתת רחם בשל דימום לאחר לידה - PPH - והסיבוך אינו בשל התרשלות של הצוות הרפואי.
יחד עם זאת בחלק מהמקרים הדימום יכול לנבוע מגורמים אשר כן בשליטת הרופאים ולעיתים גם זיהוי מוקדם של הסיבוך של הדימום יכול למנוע את הצורך בכריתת רחם.
אין לי לצערי דרך להעריך במקרה זה על בסיס התיאור שמסרת אם במקרה זה הייתה התרשלות בטיפול אם לאו אבל על פניו נראה כי המקרה אכן מצדיק בירור רציני הכולל קבלת מלוא התיעוד והתייעצות עם מומחה רפואי.
אני מכבד את גישתו של בעלך אולם מניסיון רב שנים גם אנשים דתיים (כולל גם חרדים) הגישו ומגישים תביעות בטענה בדבר רשלנות רפואית במקרים המתאימים. הפיצוי במקרים אלו לא משולם מכיסו של הרופא חלילה ואף רופא אינו ניזוק באופן אישי אלא חברת הביטוח אשר מבטחת את בית החולים משלמת את הפיצויים. רוב התיקים אגב מסתיימים בפשרה ולא בפסק דין.
עשיתי CT צווארי ובסיכום אמרו לו לגשת לרופא אף אוזן גרון כי יש לי פולימפות.
הגעתי לרופא הראתי לו את הסיטי הוא נגע לי בפנים עשה לי בדיקה שיגרתית כ3 דק ואמר: הכל תקין אל תיתייחסי לממצאים של הCT.
כעבור חודש אני מוצאת את עצמי חולה מתה כאבי ראש עHניים גודש באף צרידות מגיעה לקופת חולים לבדיקת רופא משפחה - הוא פותח את הסיכום של הרופא אף אוזן גרון ורשום שם שהוא עשה לי בדיקה "אנדוסקופיה ואת כל מיני בדיקות שלא היו מעולם..."
העניין נראה מוזר אולם בשלב זה איני סבור כי הוא מתאים לבדיקה משפטית. לדעתי הדבר הנכון הוא לקבוע שוב לאותו רופא ולשאול אותו לגבי הרישום המתייחס לבדיקות שלכאורה בוצעו. אני אומר בזהירות שיתכן והרישום לא מנוסח בצורה ברורה והכוונה היא להמלצה לבדיקות שיש לבצע, כדאי לבחון זאת שוב.
בהחלט לא רק במקרה של מוות מגישים תביעת רשלנות רפואית אולם בדרך כלל כדי להגיש תביעת רשלנות רפואית יש לשקול אם נגרם נזק קבוע בשל ההתרשלות שכן תביעת רשלנות רפואית כרוכה בעלויות ניכרות ובפרט עלות חוות הדעת הרפואית.
לא פירטת בפנייתך מה היקף הנזק הקבוע שנגרם אם יש כזה וכמובן שיתכן בהחלט כי גם במקרה שאת מתארת יתברר בסופו של דבר שיש מקום לתביעת רשלנות רפואית.
הלכתי לרופאת עור לפני 5 חודשים בגלל נקודה לבנה בסנטר שנראתה כמו החצ'קון הכי קטן ביקום... כזו שצריך להצביע עליה כדי שיראו שקיימת. אבל זה הפריע לי אסתטית.
הרופאת עור אמרה שזאת יבלת ויראלית, וישר כיוונה עליה תרסיס של חנקן נוזלי לאיזה 20 שניות - בלי להסביר מראש שזה יכאב, בלי לחכות לאישור ממני... כלום.
היא לא אמרה לי שעשויה להיווצר שלפוחית ממש גדולה (קראתי בדיעבד שזה נפוץ - לפחות תיידעי מראש), ולא אמרה למרוח משהו. אז יומיים הייתי עם שלפוחית ענקית על הסנטר, שהתפוצצה עצמאית, ומאז יש לי צלקת - מין כתם אדום עגול ומאוד ברור.
בהתחשב בזה שבאתי בגלל שמשהו פיצי הפריע לי אסתטית... עכשיו יש לי צלקת דיי בולטת על הפנים. לא משהו שיעלם!
יש משהו שאפשר לעשות לגבי הצלקת? אפשר לדרוש פיצויים בגלל רשלנות של הרופאת עור? ומה לעשות לגבי הרופאה הזאת, שמעבר לזה גם התייחסה אלי בגסות ובזלזול? הבנתי מהאתר שלכם שהיא היתה צריכה לקבל הסכמה שלי לפני הטיפול, מה שלגמרי לא קרה!
בוודאי שעל רופאת העור היתה מוטלת החובה להסביר לך על הטיפול שהיא עומדת לבצע, להסביר על הסיכונים ותופעות הלוואי ולקבל הסכמה שלך לטיפול. כדי לשקול אם המקרה מצדיק כלכלית תביעה יהיה צורך לבחון אם נותר סימן קבוע בעקבות הטיפול ואת זאת ניתן לדעת רק בחלוף לכל הפחות עשרה חודשים מהטיפול. מציע לפנות לקבלת יעוץ מסודר בפגישה עם עורך דין מנוסה בתחום הרשלנות הרפואית.
הילד שלי בן 11 חודשים
סובל כחודש וחצי מחום גבוה קבוע ושלשולים
נלקח לרופא ילדים לאבחון 13 פעם, הרופא אמר זה רק וירוס והמליץ על אנהלציה.
הילד לא השתפר להפך המצב המשייך להדרדר נלקח שוב ושוב לרופא ללא פתרון רק כל פעם מחדש לו את החומר של האנהלציה, לפני שבועים החום הגיע ל 40+ לקחנו אותו בלילה למרכז רפואי הרופא התורן אמר שיש חשד לדלקת אוזנים ואין צורך בלהפנות אותו לבית חולים וביקש שנקח אותו למחרת לרופא ילדים שלו, נלקח יום אחרי זה לרופא שבדק אותו שוב ואמר שאין משהו חריג ויש קצת דלקת באוזן ימין ואוזן שמאל תקינה והמליץ על טיפות אוזנים.
המצב של הילד לא השתפר ולפני 5 ימים נלקח לרופא פרטי, הרופא אמר שיש דלקת אוזנים והמליץ על טיפול באוגמנטין ואם המצב לא משתפר לפנות אותו למיון, יום אחרי זה אוזן שמאל התנפחה חיצוני ולאחר התייעצות עם רופא אף אוזן וגרון בטלפון ביקש לפנות אותו למיון בדחיפות לחשד למסטואידיטיס.
לקחנו אותו למיון ואכן אובחן כסובל מ מסטואידיטיס קשה הילד עבר ניקור פנימי וחיצוני בשתי אוזנים ויום אחרי זה עבר ניתוח כפתורים, הרופא האף אוזן וגרון אמר שזה רשלנות רפואית ושהילד סובל מדלקת באוזנים במשך תקופה ממושכת ורופא הילדים שלו היא צריך לאבחן את המצב מזמן
הבעיה החמורה שעכשיו שהילד יש לו לקוי שמיעה ברמה בינונית חמורה והרופא לא בטוח עדין האם זה בגלל הנוזלים או נגרם נזק עצבי בלתי הפיך.
1. רופא לא אבחן מחלה במשך חודש וחצי
2. רק לאחר חודש ו 10 ימים של חום ושלשולים הרופא נתן הפניה למיון
3. לא שלח אותו לבדיקה אצל רופא אף אוזן וגרון
על פניו נראה כי במקרה בהחלט מצדיק בירור רציני ויסודי ויתכן כי מדובר בהתרשלות בטיפול.
כדי להעריך את המקרה יהיה צורך לקבל את מלוא התיעוד הרפואי ולבחון אותו בסיוע מומחה בתחום רפואת ילדים ואאג. כדאי שתפנו תחילה ליעוץ עם עורך דין מנוסה בתחום הרשלנות הרפואית שיוכל לסייע לכם בקבלת מלוא התיעוד ובהפניה למומחה הרפואי המתאים.
משרדנו טיפל ומטפל בתביעות בגין איחור באבחון מחלות שונות ובין היתר בילדים ובמקרים דומים למקרה שתיארתם ואתם מוזמנים לפנות אלינו לקבלת הסברים וסיוע.
אז אתמול יהונתן שלי חגג 4 חודשים והחלטתי שזה זמן טוב לשתף את סיפור הלידה שלי ובנוסף לזה גם לשים אותו מאחורי ולקחת ממנו רק את הדברים הטובים:)
פחד, מהו בעצם פחד?
חשבתי שאני יודעת. הייתי בטוחה.
עד אותה דקה שהרגשתי שכל העולם מתמוטט עליי, שהקירות נסגרים לאט לאט והדלתות נטרקות להן אחת אחרי השניה ומשאירות הד גדול מאחוריהן.
חשבתי שידעתי, אבל בעצם לא היה לי מושג.
שבוע 39, לידה ראשונה.
הריון שעבר גם הוא בצורה לא פשוטה, שמירת הריון ארוכה ארוכה (משבוע 9) בגלל שהגדירו אותי הריון בסיכון גבוה.
7 חודשים של פחד שנמצא ומקנן לו שם בכל רגע נתון.
7 חודשים שבהם ידעתי שאני רק צריכה לעבור אותם וזהו.
כל יום הרגיש כמו שבוע, כל חודש כמו שנה.
והנה עברו להם 39 שבועות והכל בסדר!
צירים. בית חולים. וירידת מים.
18 שעות של צירים שמתוכם 15 ללא אפידורל.
עייפות. תסכול. פחד מהלא נודע.
כלכך פחדתי מהכאב של הלידה. הצירים היו בלתי נסבלים וידעתי שצירי הלחץ רק יחמירו את הכאב שלא לדבר על כאבים של פיטוצין אם אקבל...
4 שעות בחדר לידה. פתיחה 8.5.
איך שהמיילדת מסיימת לבדוק ומבשרת לי שהנה... 20 דקות חצי שעה ואני אמאאאא ואני ברגשות מעורבים של אושר מטורף ופחד הזוי.
תוך כדי שאני מנסה להבין שהנה זה עוד שניה פה, קורה הסיוט שלי!
הרגע שבו הבנתי שכל הזמן הזה לא באמת ידעתי מהו פחד.
הרגע שהבנתי שלא אכפת לי שיכאב לי למוות.
הרגע שהבנתי שחוץ מהילד שלי שומדבר לא משנה יותר!
3 רופאים, 4 אחיות.
נכנסים עם בשורה שאין ברירה ומפנים אותי לעשות ניתוח קיסרי דחוף מאד.
אין דופק כמעט, אין תזוזות של העובר. הילד במצב של מצוקה עוברית חמורה.
2 המשפטים הכי מפחידים ששמעתי כל ימי חיי!
תוך 4 דק ומיליון פרכוסים ובכי היסטרי אני על שולחן הניתוחים.
המיילדת צועקת ברקע לרופא שהראש כבר מבצבץ לו.
אני בלידה! אני בלידה!
הרופא מחליט לפתוח בכל זאת. פוחד שחבל הטבור כרוך או משהו אחר לא תקין ולידה טבעית רק תחמיר את המצב.
מכניסים את בעלי.
הוא מחזיק לי את היד. מנסה לדבר איתי.
אני רק ממלמלת. ״שיבכה״ ״שיבכה״ ״שיבכה״ ״שיבכה.
הוא בוכה ואני כלכך מחכה שיניחו אותו עליי. אבל לא. רצים איתו החוצה.
משהו לא תקין.
משהו לא בסדר!
מסיימים את הניתוח מעבירים להתאוששות.
והפחד? רק מוכיח לי שאין לו שום גבול!
מחכה שיביאו את הקטן להתאוששות כמו שהבטיחו במידה והוא בסדר. אבל כלום לא קורה.
אני לא יודעת מה קורה איתו. שוכבת לבד בחדר התאוששות ומרגישה כישלון. אני פשוט כישלון בתור אמא! העולם שלי צריך אותי עכשיו ואני לא שם לידו!
אני לא שם!
בא לי לצעוק. בא לי לצרוח לכל העולם!
אני רק צריכה לראות שהוא חי, שהוא בסדר, שהוא חזק ויודע שממש עוד מעט אמא תחבק כלכך כלכך חזק ולעולם לא תעזוב!
אבל אי אפשר, אני פה שוכבת עם חצי גוף תחתון מורדם לחלוטין והוא איפשהו שם. בלעדיי!
רק לאחר 3 שעות בערך בעלי נכנס. רק לאחר 3 השעות המפחידות ביותר בחיי זכיתי לראות תמונה שלו. להבין שהוא חי, שהוא בסדר...
אז העולם שלי כבר בן 4 חודשים!
והיום.... סופסוף אני יכולה להגיד שהייתי עוברת את זה עוד מיליון פעם בשביל לראות את החיוך שלו כל בוקר מחדש.
כותבת אחרי טראומה של הריון ראשון שנאלצנו לסיים, מה שכמעט סיים גם את חיי. לא ברור עדיין אם היתה רשלנות רפואית ואני אפנה לבדוק את המקרה אחרי שארגע מעט מהטראומה הנוראית שעברתי.
אני עדיין לא בשלה לספר הכל, אבל מה שחשוב לי לומר זה:
1. לפני שאתן פונות לרופא/ה - בדקו היטב במי מדובר. יש רופאים שאם זורקים את השם שלהם לגוגל רואים שיש להם בעבר תביעות רשלנות רפואית ותלונות של מטופלים. אז פשוט למנע מלהגיע אליהם. קל מאד לבדוק לפני...
גם אם זה רופא מוכר וידוע, לכן או למי שהכיר לכן - קראנה עליו/ה לפני שניגשות אליו/ה לראשונה.
אני הייתי בידיים של רופא שמטפל בבנות משפחתי כבר שלושים שנה. חבל שלא קראתי עליו עוד מידע חיצוני. אחרי ה"חוויה" שעברנו - ממליצה לפנות לרופאות ממין נשי. מי שיש לי מערכת רביה זהה לשלך, יכולה לטעמי לטפל בך טוב יותר.
2. במידה ואתן מקבלות טיפול פוריות או עומדות בפני תהליך כלשהו, קראנה עליו, שאלו את הרופא/ה מה זה אומר, מה ההשלכות - אל תתביישנה! זו זכותנו. וכמו שכתבתי, יש הרבה רופאים עם סיפורים של חוסר הצלחה - ולא בטוח שאתן רוצות לפנות לרופא כזה...
3. דרושנה לקבל בדיקות מקדימות מ-ל-א-ו-ת.
בדיקות סרולוגיות אמורות לכלול את כל הרעות החולות שעלולות לגרום לעובר/ית למומים. יש המון בדיקות גנטיות מתקדמות שיודעות לחזות מומים מולדים ובעיות גנטיות.
אצלי ה"רופא" פספס בדיקת cmv וזה מה שבסופו של דבר גרם לנו להחליט להפיל (הימצאות הווירוס בדם). אנחנו 4 חודשים אחרי, ועדיין יש לי את הוירוס...
משום מה, יש רופאים שלא מספרים על על הבדיקות האפשריות, למרות שלספר לא עולה להם כסף וזאת החובה שלהם כלפי כל מטופלת. לא ברור.
4. אם אתן מרגישות שמשהו לא תקין, סמוכנה על תחושת הבטן שלכן. אנחנו עברנו כל כך הרבה ידיים רפואיות שלא מצאו שומדבר... עד שנתקלנו, סופסוף ברופאה שמיד זיהתה את הבעיה ולמעשה הצילה אותנו.
חשוב לקחת פיקוד ולהתמצא בטיפולים שאנו מקבלות, רופאים לעיתים עסוקים בלהשיג יוקרה וסטטוס, הם כבר מזמן אינם אלוהים.
אני מצטרף בהחלט למרבית הדברים שכתבת - כדאי ומומלץ לפני פניה אל רופא/ה לברר היטב מיהו ומה הרקע שלו.
בהחלט בכל טיפול רפואי ובוודאי שבנושא רגיש כמו טיפול פוריות זכותה של המטופלת ובן זוגה לקבל מידע מלא והסברים מפורטים על הטיפולים, הבדיקות והאפשרויות הטיפוליות והאבחנתיות.
לפי חוק זכויות החולה על הרופא לעדכן את המטופל בבדיקות והטיפולים האפשרים ובכלל זה בדיקות פרטיות. תחושת הבטן של המטופלת היא פרמטר חשוב מאין כמותו ורופאים מנוסים למדו להתחשב בכך ולא לזלזל בה.
אין ספק כי בסוף המטופלת היא זו אמורה 'לקחת פיקוד' על הטיפול, להיות עירנית ולהתמצא בטיפולים ובאבחנות. באשר להעדפה של רופאות נשים על פני רופאים גברים איני בטוח שהמגדר בהכרח קובע את טיב הטיפול - יש למיטב ידיעתי רופאי נשים מצוינים כמו גם כמובן רופאות נשים מעולות.
ככל שתבקשי להתייעץ עמנו בנושא רשלנות רפואית את מוזמנת לפנות טלפונית.
אורתודנטיה: ב-2015/6 הורדתי את הגשר מהשיניים, כעבור שנה עם הגשר. כשמלכתחילה נגשתי לטיפול בעקבות רווחים בין השיניים בלבד (לא שיניים עקומות).
במהלך זמן הגשר- נוצרו לי בעיות בחניכיים שלא היו בעבר כמו התנפחות חניכיים עד היום, מחלת חניכיים תמידית, נסיגת חניכיים (בהיסטוריה המשפחתית קיים נסיגה אבל עד לרגע ששמו לי את הגשר לא היו לי בעיות בחניכיים מכול סוג מעולם), השתלת חניכיים (כרגע צריכה לעבור השתלה שנייה).
אכן שמו לי קיבוע ו"פלטה" לשינה שלא תפס בגלל התנפחות החניכיים אז לא יכולתי להשתמש בה כבר בחודש הראשון.
תוך שנה לערך חזרתי ודיברתי איתם, אמרו לי לא להתייחס (אולי שן אחת קטנה מדי ולכן נוצר רווח, או בגלל המחלת חניכיים-תירוצים) והכול בסדר. ואף עשו לי "פלטה" שנייה ושוב, תוך כמה שבועות, לא עולה על השיניים (בגלל מחלת החניכיים כנראה).
כרגע אני במצב שיש עוד ועוד רווחים בשיניים ונבדקתי ע"י סניף מכבידנט אחר, נאמר לי שאצטרך לשלם מחיר מלא על גשר מחדש, ואולי המקום הראשון יוכל להתחשב בי (אם ירצו).
מה ניתן לעשות במצב הזה? ההליך של הגשר לפי דעתי לא היה תקין בעצמו (בחיזוקים החודשיים הגשר חוזק חזק מדי ו-2 שיניים התנגשו ביחד מיידית).
אין אחריות כלשהי? האם הגיוני שאני סופגת את כול הנזק הפיזי והכלכלי? השתלות חניכיים וגשר שני, והכאבים בחניכיים שאני סובלת מהם עד היום... האם יכול להיות שהנזק נגרם בגלל רשלנות רפואית כמו שכמה אנשים אמרו לי? מה דעתכם?
השאלה המרכזית שלך היא האם הנזקים שקרו לפיך נגרמו בגלל הגשר הרשלני שבוצע. שאלה שכזאת צריכה להיות מופנית למומחה בתחום רפואת שיניים / פה ולסת, אשר יבחן את החומר הרפואי והצילומים השונים שבוצעו, כדי לבחון אם קיימת עילה לתביעת רשלנות רפואית. אינני יודע בת כמה את, אבל מומלץ לפנות לייצוג משפטי בהקדם האפשרי כי הטיפול בוצע לפני כחמש שנים ועוד מעט תחול התיישנות ואז לא תוכלי להגיש תביעה בכל מקרה.
כדי להעריך אם הנזקים לחניכיים ולשיניים נגרמו בשל התרשלות בביצוע הטיפול האורטודנטי יהיה צורך לקבל את מלוא התיעוד הרפואי ולהתייעץ עם מומחה בתחום האורטודנטיה. מציע לפנות תחילה אל עורך דין מנוסה בתחום הרשלנות הרפואית שיוכל לסייע בקבלת התיעוד ובהפניה למומחה המתאים.
אני נמצאת בתהליך של מעקב הריון אצל רופאה על הפנים שאני לא היחידה שמתלוננת שהיא שולחת לרופאים כי לה אין תשובות לתת.
עליי היא לא ידעה להגיד מין עובר, היכן השיליה, והערכת משקל. שלחה אותי לבדוק את הכל אצל רופאים אחרים.
בכל אופן כרגע בהיריון שבוע 34 כבר הכל היה תקין עד עכשיו עשיתי סקירת מערכות מאוחרת והיה טוב בלי שום ממצא.
פתאום עכשיו, היום בבוקר, אומרים לי שבגלל שהילדה קצת גדולה במקום 2400 היא שוקלת 2700 והראש שלה ממש גדול. הרופאה אומרת שהיא מודאגת שיש לה תסמונת דאון, או זיהום במוח, ועוד כל מיני מומים שאני לא זוכרת את השמות מרוב שהייתי בהלם.
אציין שיש לבעלי ראש קצת גדול יחסית אבל הוא בריא תודה לאל. הילד שלנו נולד מעל 4 קילו כשעליו אמרו לי שהוא במשקל 3,600...
אני מהבוקר בוכה ומפחדת אחרי שהרופאה הכניסה אותי לסרטים קשים. הרופאה שלחה אותי לבדיקות יעוץ גנטי לאבחון מומים מולדים וסדרה של סרטים אחרים... סקירה מכוונת למוח. ושאעשה בדיקה מי שפיר עכשיו! וגם בדיקות שתן ודם.
איך יכול להיות שהיא מתעוררת בשבוע 34 אחרי שעברתי מעקב הריון לפי הספר בלי שהיתה שום בעיה? מה אתם מציעים לעשות? אני בסרטים ואין לי את מי לשתף חוץ מאת בעלי... שנלחץ מאד.
הפורום אינו מיועד ליעוץ רפואי כך שבהנחיות כיצד לפעול לא אוכל לצערי לסייע לך. חלק מהבעיות בעובר מתגלות רק בשבועות מתקדמים ואז למרות הקושי יש צורך לבצע בירור בשבוע מתקדם.
אין כאן קריאה להשאר בבית בכל מחיר. אבל גם לא להגיע לבית חולים בכל מחיר.
מטופל שלא מרגיש בטוב או נחבל יכול בארץ לעשות כמה דברים.
א. לחכות עד לתור קרוב אצל רופא משפחה. לרוב תוך 24 שעות ימצא תור פנוי. ואם זה בשעות שהקופה פתוחה טלפון למרפאה בצרוף תאור למה לדעתו הבעיה דחופה לעיתים (לא תמיד) יאפשר לו להגיע להבדק אצל הרופא או האחות במרפאה באופן מיידי (תלוי האם לפי דעת הצוות אכן הבעיה דחופה)
ב. בשעות הערב בחלק מהמקומות ולפי פרסום שיש בחלקים אחרים להגיע למוקד רפואת חרום. שם יבדק על ידי אחות. רופא - סוג והתמחות הרופא משתנה ממקום למקום (יש מקומו תבהם באופן קבוע יושב רופא פנימאי, כירורג ונשים ויש מקומות בהם רופא בעל התמחות כלשהי ממלא מקום של רופא כללי. בחלק מהמקומות ניתן לבצע בדיקות דם, חבישות גבס, קבלת תרופות לוריד ועוד. כל מקום והסדריו ומכיוון שאין חוק בעניין - כל קופה עובדת עם מוקדים אחרים ובהסדר תשלום אחר.
ג. להגיע לחדר רפואה דחופה - בשמו הישן חדר מיון. יש מספר כאלה בארץ ואין חוק הקובע איך עליהם לעבוד. בכולם תתקבלו ותבדקו קודם על ידי אחות רפואה דחופה. בחלקם האחות תשלח לבדיקות עזר בהתאם למה שתספרו. זה יכול להיות צילומים שונים, בדיקות דם, הדבקות פצע ועוד. לאחר מכן לפי מידת הדחיפות ביחס לשאר המטופלים (ולאו דווקא ביחס למה שהמטופל חושב שדחוף) יראה אתכם רופא. בחלק מהמקומות זהו רופא רפואה דחופה בהתמחות או מומחה, במידת הצורך הוא יזמין יעוץ של בעל מקצוע ספציפי. בחלק מהמקומות זהו רופא המתמחה במקצוע הספציפי שנדרש לפי בדיקת האחות - כירורג, גניקולוג, פנימאי, אונקולוג וכו' ויש גם הרבה דרכי אמצע לעבודה.
האחות והרופא מטרתם לתת טיפול בבעיה דחופה שלא ניתן לחכות איתה. לשלוח לאשפוז את מי שאינו יכול מסיבות רפואיות לחזור לטיפול בבית. ולהתשדל לשחרר אנשים שגם אם יש להם בעיה רפואית - ניתן לתת לה טיפול טוב מספיק בבית (בקהילה). יש הבדל בין מקום למקום באיזה דברים הבית חולים מוכן לבצע במסגרת הביקור במיון ואיזה ישלחו הביתה . אבל בכולם רופא לא ישלח הביתה מטופל שעלול להנזק באופן משמעותי מזה שיחכה להמשך הטיפול בקהילה.
מטרת החדר מיון - לא למצוא מה הכותרת של כל בעיה ובעיה. זה לא המיון של האוס או אנטומיה של גריי. לא כל בעיה אפשר למצוא לה שם תוך מס' שעות. לעיתים הבדיקות הנדרשות הן ארוכות. לא זמינות או אפילו לא ניתן לבצע אותן ללא הכנה מתאימה של המטופל שיכולה להיות גם כמה ימים.
כל אנשי הרפואה מן הסתם יגידו שברגע שיש כותרת החיים קלים יותר. כולם רוצים למצוא מה הבעיה כמה שיותר מהר. לא תמיד זה ניתן.
בנוסף מערכת הרפואה היא גם כלכלית. בכל העולם. בחלק גדול מהעולם על כל בדיקה ובדיקה המטופל משלם או הביטוח שלו למשל. בישראל התשלום עבור ביקור בחדר מיון הוא קבוע, לרוב לא על המטופל (גם האגרה - אינה בגובה המחיר של הביקור) והרופא במיון לא עובד עם מחשבון של "כמה בדיקות כבר עשיתי וכמה הן עלו לבית החולים". אבל יש מספר מוגבל של משאבים. ולכן גם כשיש תור לאולטרסאונד בחדר מיון (במקרה שבו בבית החולים הספציפי בכלל מקובל לבצע אולטרסאונד) - זה לא כל הקודם. מי שדחוף לדעת המטפלים - יכנס קודם.
כל הרופאים עלולים וגם טועים. כל האחיות עלולות וגם טועות. אנחנו משתדלים לתחקר טעויות שאנו יודעים עליהן ולהפיק לקחים. מנגד ביצוע בדיקות ללא חשד רפואי כלשהו - גם היא מובילה לטעויות באבחנה. ולמתן טיפולים מיותרים בחלקם מסכני חיים. ולכן רק הצוות הרפואי אחרי בדיקת המטופל מנסה להכריע מה נדרש ומה לא ומה הסיכון מול התועלת בכל בדיקה.
הגישה למטופל שפנה לבית החולים הוא למטופל בסיכון. לכן אם פנה מטופל לחדר מיון עם שיעול, סביר שיעבור צילום חזה (לא בכל מקום - ברוב המקומות שאני מכירה). למרות שלו היה פונה לרופא משפחה בקופת החולים - היה עובר בדיקה ויתכן והיה יוצא ללא צילום. אין כאן רשלנות משום צד. יש הכרות עם האוכלוסיה הפונה המטופל הספציפי ובחירת הטיפול לפי האמצעים והידע הקיימים.
המערכת מנסה להשתפר אבל היא עדיין מוגבלת והעומס הוא רב. ייטב לכולם אם לא יישלחו לחדרי מיון מטופלים שיכולים לקבל טיפול בקהילה. ויותר ויותר נעשים בעולם פרויקטים הפונים למטופלים ומטפלים כאחד כדי ללמד את שני הצדדים - שעודף טיפול, עודף בדיקות אינו ברכה.
חשוב לדעת, מטופל שפנה לחדר מיון, מחוייב באגרה. אגרה זו תוחזר אם יקבל או קיבל הפניה להגיע לחדר מיון מקופת החולים (דרך המוקד למשל - אותו מאיישים אנשי מקצוע), או אם מדובר באחד המצבים אותם מציין החוק כמוצדקים.
אבל אם המטופל בחר להגיע לחדר מיון ולא חיכה למכתב סיכום רפואי - עלול להיות מחוייב באגרה גם אם סיבת הפנייה היתה מוצדקת.
לכן, לפני שמייעצים למישהו ללכת למין (שוב), לא לצאת גם אם הרופא יחשבו שיש לשחרר, להרים צעקות עד קבלת בדיקה זו או אחרת, כדאי לשאול את עצמנו - האם אכן תצא מכאן תועלת. או שבעצם הסיבה היחידה שאנו מרגישות צורך לעשות זאת היא חרדה, פחד או חוסר יידע. וכן ברור לי שיש גם הרבה חוסר אמון, בחלקו מוצדק מאוד. הלוואי ונשכיל כולנו (מטפלים שונים ומטופלים - ולרוב כולנו נמצאים בשני הצדדים מתישהו) להיות יותר סבלניים, סובלניים ונמצא פתרון לכל כאב וסבל מהר וביעילות.
תודה רבה על הפרסום החשוב,
ותודה רבה עוד יותר על הייחס והטיפול שלך, ושל צוות האחיות הנפלא במיון.
הפעם האחרונה שהגעתי למיון היתה דוקא כמלווה, וזכיתי לראות אחות מדהימה שבתוך חמש דקות נתנה משכך כאבים, בעירוי, לחולה שליוויתי, קיבלה חולה עם CP קשה, זיהתה התקף לב אצל חולה אחר והטיסה אותו למיון, והרגיעה אשה שהתקשתה לחכות שהרופא יגיע אליה.
מאוחר יותר סירבה האחות הזו לשחרר את החולה שליוויתי, למרות הוראת הרופא העבירה אותה למיון שוכבים, ולפנות בוקר באה לראות מה שלומה.
האמת שאחת השאלות שהכי נפוץ לשאול זה "האם ללכת למיון". כל כך עוזר שיש עם מי להתייעץ... אבל ברוב המקרים אין מישהו שיכול לתת תשובה מדוייקת לצערנו. כי לפעמים אין טעם להתייבש במיון ונסבול פחות בבית או בתור לרופא המשפחה בסניף קופת חולים ולפעמים צריך לא לחכות ולא לקחת סיכון שקורה משהו רע באמת. כל כך קשה לדעת לפעמים.
האשפוז האחרון שלי היה על כאב בטן שמשכתי ימים בבית, קודם חיכיתי שיעבור ואז קבעתי לעוד כמה ימים תור לרופא המשפחה, שאמר "מיון עכשיו" ולאחר מעשה הבנתי שהייתי צריכה ללכת מיד כשהתחיל הכאב ולא אחרי שבוע...
וגם יש את העובדה שבבי"ח יש עומס מטורף בחדר מיון, ומלא סיפורים על זיהומים או איזה חיידק טורף שתוקף אותך משום מקום... ולפעמים בלי מלווה שדורש יחס נורא קשה שם ונופלים בין כסאות, ולפעמים הפוך - מרוב חוסר אמון במערכת סתם דורשים בדיקות מיותרות.
פוסט טוב ונכון אבל הלוואי והייתה דרך לדעת מה זה מה...
עשיתי יישור שיניים בגיל 13 במרפאה פרטית ושמו לי קיבוע בסיום הגשר.. לפני שנה בערך נחתך לי הקיבוע והלכתי למרפאה ופשוט חתכו לי אותו משן אחת ואמרו שהכל בסדר ושום דבר לא יזוז כי עבר הרבה זמן.
לפני כמה חודשים התחילה לי נסיגת חניכיים מממש כואבת בשן אחת, בהתחלה לא הבנתי מאיזו סיבה בגלל שיש לי נסיגה רק בה ושאר השיניים בסדר ואז שמתי לב שהשן שנפל ממנה אז הקיבוע דוחפת את השן הזו קדימה ובעצם גרמה לשן הקידמית שלי לזוז ולנסיגה חמורה. חזרתי למרפאה וזו הייתה חוויה פשוט הזויה.
דבר ראשון הרופאה אמרה שזה לא נורא שיש נסיגה (מבחינתי זה נורא וזה כואב וחניכיים לעולם לא צומחות בחזרה!!) והיא פתאום הראתה לי שבפה שלה גם יש נסיגה ושזה בגלל שהיא עשתה גשר לעצמה ועכשיו יש לנו אותו דבר, ועם אותן הכפפות היא המשיכה להתעסק לי בפה (!) ואז היא החליטה שהיא מורידה לי את כל הקיבוע קובעת לי תור לביקורת עוד 10 שבועות.
עכשיו אני מפחדת פחד מוות שזה יגרום לי לנזק בלתי הפיך לחניכיים ושהשיניים שלי ימשיכו לזוז ואני לא יודעת מה לעשות. אני מרגישה שחוויתי רשלנות רפואית.
מה אתם מציעים לעשות במקרה שלי? האם טיפלתם בעבר בתביעות של אנשים אחרים שחוו "חוויה" כמו שלי? אני לא מבינה כלום בנושא המשפטי ומבקשת את ההנחיות שלכם.
ככל שאת חוששת שהטיפול שקיבלת לא נכון או אפילו עלול לגרום לך לנזק לדעתי הדבר הנכון לעדות תחילה הוא לפנות לקבלת חוות דעת שניה על ידי רופא שינים שאת נותנת בו אמון. רק לאחר מכן ניתן יהיה לשקול ולבחון אם אכן הייתה התרשלות בטיפול ומה היקף הנזק שנגרם אם בכלל בשל התרשלות.
לאחר קבלת חוות דעת שניה מאת הרופא מציע כי תערכי פגישת יעוץ עם עורך דין מנוסה בתחום הרשלנות הרפואית.
אחרי הפלה טבעית נקלטתי שוב אחרי חודשיים, בטא חיובית, קובעת לרופאת נשים ששולחת אותי לבדיקות דם, שבוע 10, מקבלת טלפון מהרופאה שמבשרת שה-cmv חיובי, 0.39 avidity, מפאת חוסר ידע, ד"ר גוגל המפחיד גורם לפעימות לב מואצות וחששות מאוד גדולות, טוב אז מתחילים מעקב הריון, קובעים תור לזיהומולוג שמדברת על הפסקת הריון, מעריכה שנדבקתי בתחילת ההריון או לפניו, לא היה ברור כל כך.
בבכי קורע לב, לא יודעים מה לעשות, מחליטה להיות אופטימית כי תמיד הייתי כזאת ולהאמין שהכל יהיה בסדר בעזרת השם, מצאתי וגיליתי המון עידוד בפייסבוק (שם גם הפנו אותי לפורום שלכם) ומידע שרק חיזקו את המחשבה שלי להמשיך את ההריון הזה.
מגיעים לייעוץ נוסף אצל זיהומולוג מתל השומר שמעודד את הסיכויים שהעובר לא נדבק, מחליטים לעבור מי שפיר בשבוע 21+6, שלושה ימים אחרי, מתקשרת לברר, העובר לא נדבק! מאותו רגע נשמנו לרווחה, והודנו להשם!
טוב אז חשבתי שההריון מאותו רגע יהיה משעמם, אז טעיתי, סכרת הריון מאוזנת בדיאטה, צירים מוקדמים, חבלה בבטן בשבוע 32, וכמובן לא נשכח GBS חיובי, כבר שום דבר לא הפתיע אותי!
בתאריך ה18/11/19 בשבוע 39+3 בניה הקטן שלנו יצא לעולם בריא ושלם לאחר בדיקת שתן שיצאה שלילית!
במקרים בהם הייתה הדבקה של האם ב - CMV במהלך ההריון אכן הנוהל הינו לבדוק תחילה אם העובר נדבק ומשם להמשיך בירור אם מסתבר שאדן העובר נדבק בווירוס. שמח כי בכל בא על מקומות בשלום, תודה על השיתוף בחוויה.
ביום האהבה, 14.2.2019 גיליתי שאני בהריון עם ילדה שנייה! בעלי רצה וחיכה לילד נוסף.
פתחתי את האפליקציה לצפות בבדיקות הדם שלי וראיתי הריון חיובי! איזו שמחה! שמחה שארכה בדיוק 5 שניות, משום שהמשכתי להציץ בשאר הבדיקות וחשכו עיניי: CMV בא לבקר!
עוד מההריון הראשון ידענו מה זה CMV, וידענו שלא הייתי מחוסנת.
יאללה, יוצאים מאילת, נפגשים עם פרופסור מומחה בנושא. מסתבר שההדבקה בווירוס היתה בשלב ההתעברות, זה אומר שבשלב זה, אחוז הדבקת העובר עצמו בוירוס נמוך אך אחוז גבוה מאד לסיכון משמעותי וכן מומים מולדים לילד במידה וכן נדבקים.
מנסים לשמור על חיוביות, אבל אני מבפנים מתה. בוכה המון, עצובה, מפחדת כל כך. מדמיינת איזה מומים עלולים לפקוד את הילד, מחשבת סיכונים וסיכויים.
לא פעם אמרתי לבעלי שאולי כדאי שאעשה הפלה, שאולי זה לא ment to be . בעלי רצה לשמור את ההריון.
נפגשנו עם רופא נשים, אמרתי לו שאני מעוניינת לעשות הפלה כי אפילו בעיית שמיעה קטנה אני לא רוצה שיהיה לילד/ה שלי.
הרופא הביט בי בשוק, אפילו מעט ביקרותי.
התחרטתי.
המשכנו הלאה- קבענו לעשות בדיקת מי שפיר לשבוע 22 באיכילוב.
מיותר לציין שחצי הריון (וזה המון!!) ביליתי תוך פחד וחרדה אין סופית. אין ספק שזהו לא הריון קל מנטלית. תוך כדי מגדלת פעוטה מתוקה בבית ומנסה לתת לה את כל עולמי,יחד עם הקושי. והיה קושי.
כל חודשי ההריון, אני לא מלטפת את הבטן, לא מתחברת לעובר שגדל בתוכי, לא מדברת על ההריון בשמחה. אפילו כאב לי לומר את המילים "אני בהריון". זר לא יבין זאת.
שלושה ימים מורטי עצבים עד שהגיעה התוצאה לבדיקת מי השפיר. שלושה ימים בהם אני מחשבת צעדים. מה עושים במידה והעובר נדבק, ומגלים מומים, האם עושים לידה שקטה?... שזה הדבר שהכי הפחיד אותי יותר מהכל. לא חשבתי שהלב שלי והנפש שלי יעמדו בדבר כזה...
איזה מן מבחן אתה מעמיד אותי אלוהים?!
התשובה הגיעה- שלילי!
העובר לא נדבק!
רק בשלב הזה התחלתי להתחבר לתינוקת שבבטן. התחלתי לגעת בבטן, הרשתי לעצמי לדבר על ההריון בכיף וקבלה. שוב- עד אז, לא היה חיבור. פחדתי להתחבר ליצור המופלא הזה שגדל לי בבטן.
תודה תודה תודה תודה
תחושת הקלה.
ב22 לאוקטובר רוני הגיחה לאוויר העולם ומילאה את ליבי באהבה!
ולחשוב שרציתי לוותר עליה!
למתמודדות עם CMV, שמרו על אופטימיות, בכל צעד ובכל דבר שיקרה בדרך.
אני יודעת שזה קשה, אבל תדברו על זה. תשתפו. במיוחד את הבעל והמשפחה הקרובה.
באופן כללי, רוב האוכלוסיה לא מכירה את נושא ה-CMV. חברות שלי (רובן) כלל לא ידעו על מה אני מדברת ומה אני עוברת. אבל כשהבינו, חיזקו וחיבקו.
חייבת לשתף בפגישה שלי עם פרופסור פ. מבית חולים מאיר... אני עדיין מזועזעת מההתנהלות שלו ומחוסר האנושיות!
איך שהוא שמע שיש לי CMV ישר אמר לי אוקיי אז תקבעי תור לצורך דיקור מי שפיר, אמרתי לו שאין בכוונתי לבצע דיקור מי שפיר כי לא רלוונטי בעיניי אם העובר נדבק או לא נדבק מה גם שיש המון טעויות בבדיקה והמון תשובות שליליות שמתגלות בלידה כחיוביות ולא מתאים לי להיכנס לסטטיסטיקה של 1:300 שמפילות עקב דיקור מי שפיר ומיליון סיבוכים אפשריים נוספים.
אמרתי שאני מעדיפה להישאר בסטטיסטיקה של 2% פגיעה שקיימים אגב בכל הריון תקין אחר ולבצע מעקבים רבים יותר , סקירת מערכות מכוונת למוח ובדיקת MRI מוח.
יש לציין שהוא ממש התעצבן עליי וניסה בכל דרך אפשרית לאיים ולהפחיד כדי לנפח את הכיס של בית חולים מאיר ולהרוויח עליי עוד סכום מכובד עבור בדיקת מי שפיר...
הוא אמר לבנזוגי שהוא במקומו היה עומד על כך שאעשה את הבדיקה ואם הייתה מתקבלת תוצאה חיובית הוא לא היה לוקח סיכון בכלל ורוצה שאפיל אפילו שיש רק 20% שהעובר ניזוק במקרה של הדבקה ושהוא מהרופאים שמעודדים הפלה עם cmv ולא טורחים אפילו לבצע מעקב הריון מתקדם וקפדני יותר, אמר לי את מוכנה שיהיה לך ילד חירש?? כי אחוז גבוה מילדי cmv נולדים עם חירשות...
בקיצור, אמר לי שמסרב לטפל בפציינטית שמסרבת טיפול ומכתיבה בעצמה את דרך הטיפול!
לסיכום, אם הייתי מישהי תמימה שלא קראה/למדה/חקרה/דיברה עם מומחים בתחום הייתי יוצאת משם ואומרת לבנזוגי שאני רוצה להפיל את ההריון הזה רק ממסע ההפחדה שקיבלתי מהאדון הנכבד... בושה שפרופסור היה מייעץ לאשתו להפיל הריון שב-80% מהמקרים תקין לחלוטין!
אני לא באה לשכנע אף אחת לא לבצע דיקור מי שפיר, אני מכבדת כל החלטה שונה משלי... ההתקוממות היא על מסע ההפחדה וכן גם על חוסר הידע והבורות שלו שעלולים לגרום לכל אחת אחרת לוותר על האוצר שלה שבריא לחלוטין!
אני מכבד לחלוטין את ההחלטה שלך שלא לבצע דיקור מי שפיר ובפרט כאשר היא באה על רקע הבנה מלאה של הסיכון שכרוך בכך. לא נכחתי בפגישה כך שאין לי דרך להעריך את התנהלות הרופא אולם אני חייב לומר שמצד שני אני יכול להבין את הקושי של הרופא לקבל את הגישה שדוגלת בהמנעות מבדיקה. כמובן שבשום אופן אין לדעתי שום סיבה לתגובה גסה או סירוב לטיפול.
בעקבות התחקיר המזעזע על המחלקה האונקולוגית בבית החולים רמב"ם (בין היתר חולים קיבלו תרופות כימותרפיות פגות תוקף), איך ניתן לברר האם מתארגנת תביעה ייצוגית או לחלופין האם הייתם ממליצים לתבוע עצמאית את בית החולים ? כמו כן - אין ספק שנגרמה פה רשלנות רפואית חמורה מצד בית החולים (בית החולים אף מודה בכך), אך בין היתר גם התיעוד זויף כך שבלתי אפשרי לדעת היום מי בפועל קיבל טיפול לא תקין, האם יש עילת תביעה לאדם שטופל במחלקה בתקופה זו גם אם אינו יכול להראות שהוא אישית קיבל טיפול רשלני ?
אכן הממצאים בתחקיר על הטיפול האונקולוגי בבית החולים רמב"ם קשים ומעוררי תדהמה אפילו. כדי לברר אם אכן נגרם נזק בשל טיפול רשלני יהיה צורך לקבל את מלוא התיעוד הרפואי ולבחון אותו בסיוע מומחה רפואי. אכן העובדה כי ככל הנראה היו לכאורה זיופים בתיעוד יכולה להקשות על הבדיקה אולם בחינה בעינים מקצועיות של מומחה רפואי לדעתי יכולה לסייע גם במקרה זה.
ממליץ בכל מקרה לפנות אל עורך דין מנוסה בתחום הרשלנות הרפואית תחילה ליעוץ בפגישה.
מתנהלת חקירה של משרד הבריאות וסביר להניח שהתוצאות יסייעו למשפחות רבות לבסס עילת תביעה בשל רשלנות רפואית - מאחר והנושא רק עלה לכותרות, גם נושא ההתיישנות מקבל ארכה "מרגע גילוי העוולה" ולכן אין לאן למהר וכדאי לחכות לתוצאות הבדיקה של משרד הבריאות לגבי היקף האחריות של בית החולים רמב"ם.
סיפור לידתו של גבע מתחיל בהיווצרו וגדילתו ברחמי. בשבוע 12 בערך גיליתי שנדבקתי ב-CMV. תיארוך ההדבקה היה לזמן ההתעברות. סיכוי של 5% בלבד שידביק את גבע והמתנה מורטת עצבים של 8 שבועות עד בדיקת מי השפיר, לדעת אם נדבק.
לצד הלחץ, הייתי אופטימית. בתוך הבטן שלי פעם גבע וסימן לי בדרכו השקטה שהוא פה כדי להישאר. ביום הבדיקה הוא כבר קיבל את השם גבע.
רציתי להתחבר אליו, להזמין אותו להישאר ולבחור בנו. דיברתי אליו ונתתי לו זהות.
מי השפיר יצאו חיוביים והתחלנו מסע של ייעוץ גנטי, סקירות מכוונות ו-MRI וניטורים כדי לוודא ששום פגיעה מוחית לא קיימת. זה הריון שיש בו הרבה מתח ורגעים של נפילה. ובכל זאת, ברב הזמן היינו אופטימיים. כל סקירה תקינה מעלה את מפלס האופטימיות.
גבע הוא ילד שני.
את נבו ילדתי בבית החולים כרמל בחיפה. זו היתה לידת בית מתוכננת שבסוף לא יצאה אל הפועל אחרי חמישה ימים של ירידת מים. חלום שנשאר בפנטזיה ולא הוגשם.
גבע הוא גם הילד האחרון בתכנון המשפחתי שלנו ולכן רציתי מאוד ללדת אותו בבית.
כל ההריון הייתי חצויה ודחיתי את סגירת מיילדת הבית. זה חלק מהריון CMV. הכל נדחה. מצד אחד רוצה ומצד שני חוששת לעשות תוכניות ארוכות טווח.
בשבוע 35, אחרי שה- MRI חזר אף הוא תקין, מצאנו לנו מיילדת בית.
בשבוע 37 היתה סקירה עם רופא שאינו הרופא הקבוע שלנו והוא אומר לי שהוא רואה הרחבה בחדרי המח. באתי לבד לסקירה הזו, הסקירה האחרונה המתוכננת לפני הלידה, כי מבחינתינו הכל היה בסדר והרגשנו שזה סתם לסמן וי.
בעוד הוא מדבר איתי על פרוצדורות של הפסקת הריון, אני מסתמסת עם בן-זוגי וקוראת לו להגיע דחוף לבית חולים רמב"ם.
הכל מתערבל לי. המילים שלו חולפות דרכי.
"אז מה את רוצה לעשות?"
ואני אומרת לו שכרגע אין לי מושג. הוא הטיל עלי פצצה והוא גם לא יכול לענות על שאלות (מה הסיכון, באיזה אחוז) ואני צריכה ללמוד את זה קצת, להתייעץ.
אני עולה למעלה למחלקת הריון בסיכון גבוה לרופאה המקסימה שמלווה אותי, דר מיכל ויטנר. אנחנו מבצעים סקירה נוספת עם רופא אחר שרואה תוצאות אחרות, אבל גם גבוליות וממליץ שנעשה עוד MRI.
במקביל אני מקבלת עזרה מחבר טוב של המשפחה להשיג תור בהול לסקירה נוספת אצל מומחי CMV.
הכל מתערבל לנו. אני משוחחת עם המיילדת ומסתבר שגם היא מבינה בדיוק באותו היום שכלל אסור לה לילד אותי בבית בגלל ה-CMV
בטוב ליבה היא משאירה את עצמה כאופציה לדולה, תמיכה בבית עד לרגע שחייב להתפנות, ומשאירה את עצמה זמינה עבורי ללא התחייבות, אם אבחר בכך.
יומיים אחכ אנחנו מבצעים סקירת מערכות נוספת והכל תקין. מומחה המח שאנחנו אצלו אומר שזו טעות נפוצה. יש למדוד במקום מאוד מסויים וכל תזוזה משם תביא לתוצאות שגויות.
אלו היו יומיים בלתי אפשריים.
סוף שבוע 37.
אני מתכננת ללדת בקרוב, כמו את אחיו.
אך כלום לא נראה באופק.
אני סוגרת עם דולה, חברה מהקיבוץ, שתלווה אותנו (היא היתה אמורה להתלוות גם ללידת הבית) ואנחנו פורמות קשרים. הלידה הקודמת שפוספסה, הפחדים הנלווים, הפחד מהכאב הצפוי שהיה נורא בלידה הקודמת ואיך אעמוד בזה?, החלום שמתנפץ ואיך שוב אלד בבית-חולים? שונאת בתי חולים, המתח שנלווה לכל ההריון הזה.
היא מבקשת ממני לדמיין את הלידה בבית החולים, להתכונן אליה, כדי שלא אגיע שוב מופתעת ואתאכזב קשות.
שבוע 39 מתחיל וכלום לא נראה באופק. אני עם צירונים כבר שבועיים, אבל זה תמידי ואני כבר לא מתייחסת לכך. הפקק הרירי יוצא בחלקים וגם הוא כבר מבחינתי לא מבשר יותר מדי. אני מתה ללדת ומתה מפחד.
שבוע 39 פלוס שלוש, יום שלישי. הולכת לשיעור בקורס שאני לומדת. הם מבטיחים לי שבסופש אני יולדת.
שבוע 39 פלוס ארבע, אני עולה את העליה מהבית שלנו למרכז הקיבוץ. חברה עוצרת אותי ואומרת שלפי הפנים יש לי עוד שבוע. אני אומרת לה שאני אלד הסופש.
שבוע 39 פלוס חמש. יום חמישי.
בוקר שגרתי. דווקא הבוקר אין צירים.
מבלה את הבוקר עם נבו הבכור, נפרדת ממנו ואבא שלו וחוזרת למיטה. אין לי כח לכלום.
מהמיטה אני סוגרת קצוות. בכל זאת ה-14 לחודש ואני עצמאית. שולחת דוח מעמ. מסתמסת עם שותף ואומרת לו שיחשוב מהר מה הוא צריך עוד (סוגרים דוחות) כי ביום ראשון כבר לא אהיה זמינה. מצחקקת עם משפחתי בוואטס-אפ.
נכנסת להתקלח.
מכינה לי קפה וצנים עם אבוקדו.
השעה תשע וחצי. הנה הם באים גלים קטנים.
הברייקסטונס שהיו בימים האחרונים.
אבל אולי הפעם?
אני לא מצליחה לסמוך על עצמי אבל קול פנימי אומר לי שאולי הפעם זה אמיתי. לא מאוד כואב לי אבל מרגיש סדיר. מתזמנת לי באפליקציה. כל חמש דקות. ואלכ ארבע. הוא אומר לי לצאת לבית החולים. כבר?
נראה לי הזוי. רק התחלנו וזה אפילו לא כואב.
בעשר וחצי מתקשרת לבן-זוגי שאולי כדאי שיגיע. זה מרגיש שיש עוד זמן ואני מפנטזת על טיול בפרדס ביחד כדי להעביר את הצירים לכשיתגברו וכל מיני דברים שקראתי כאן. בראש אני מתכוננת ל-24 שעות של שלב לטאנטי. אני רוצה גם שנספיק קצת לסדר ולנקות את הבית.
שולחת גם וואטס-אפ לדולה שלנו והיא כרגע לא זמינה.
אין לחץ.
בינתיים מכניסה מכונה של בגדים שארצה לקחת איתי לבית החולים ומתחילה לארוז תיק. כן, עד כה נמנעתי.
אני שולחת רשימת קניות לבן-זוגי שיעבור דרך הסופר-פארם להביא וגם בדרך דרך גולף קידס, הגיע המשלוח לנבו, ושיקנה תמרים ועוד כל מיני דברים שאני רואה ברשימה של המיילדת.
אצלי הצירים קצת מתחזקים. אני נכנסת שוב למקלחת ונהנית מהזרם על הגב התחתון. יש משהו נפלא בשקט הזה ובהיותי לבד. אני נושמת לצירים ואומרת לעצמי כן, את מסוגלת. את יכולה.
התיק עוד לא ארוז.
אני יוצאת מהמקלחת ומחפשת פלייליסט מתאים בספוטיפיי. מוצאת מוסיקה אפריקאית קצבית שמתאימה לי. משהו שקשור לשורשים, לאדמה. להתחבר לצ'אקרות התחתונות.
אני נעה על כדור הפיסיו לקצב המוסיקה ובין לבין מנסה לסיים את סידור התיק.
12:15 נעם בן-זוגי מגיע.
אני מבקשת ממנו לתלות את המכונה ששמתי כי אני רוצה שיספיקו להתייבש לפני שנצא. בראש שלי אנחנו מושכים עד הערב ואז יוצאים. אני מחכה לרותם הדולה שתגיע.
נעם מתקשר לאמא שלי ומבקש מהם להגיע אלינו. יש להם נסיעה ארוכה אלינו. בארבע הם צריכים להוציא את נבו.
בוואטס אפ המשפחתי עוד עניינים כרגיל. אני מתכתבת עם אחיותיי בקבוצה אחרת שהיא רק שלנו בנפרד.
איך שנעם עולה לקומה השניה לתלות את הכביסה מגיע ציר כואב מארץ הכואבים, אני נמרחת על הרצפה, מפשקת את רגליי ככל האפשר. אין סיכוי שהוא ישמע אותי כרגע כשהוא שם.
12:35 הוא יורד אליי ואני שוב נכנסת למקלחת. אני מתחילה לאבד פוקוס. כואב לי. הצירים מתעצמים ומצטופפים. חולפת בי המחשבה שאולי כבר לא נספיק לבית החולים.
ברקע אני נזכרת בלידה של נבו. הכאבים האלו שמתעצמים דומים לסוף הלידה של נבו. וגם שם הייתי לבד, מסיבות אחרות, והלבד הבודד וחסר האונים של אז מתחבר עם הלבד החזק של עכשיו. אני במסע תיקון.
אז הייתי מנוטרת מחוברת למליון צינורות וכמעט לא יכולתי לזוז. הכאבים שפילחו הרגישו שאני אסירה בתא עינויים. עכשיו אני אדון לעצמי, פועלת מתוך אינסטינקט פנימי, בטוחה בעצמי.
נעם קולט אותי ומבין שאנחנו כבר ב'מאני-טיים'. הוא מתקשר לדולה לבדוק מה מצבה ולוחץ עליה להזדרז.
אני על הרצפה במקלחת, אוחזת את שתי קרסוליו, מחזיקה את עצמי לא לנשוך אותו כדי להקל על הכאב שלי.
מצד שני אני ממש במודעות לסביבה, אני אומרת לו שלא הספקנו לנקות ושיראה את הלכלוך במקלחת כאן וכאן. אני חושבת על הטופס שאנחנו צריכים למלא לבניין לגבי רג'קטים בבית וכל מיני מחשבות ארציות ממלאות אותי במקביל.
אז אולי זה לא כזה קרוב?
12:45 רותם הדולה מגיעה.
היא שומעת את זעקותיי מהכניסה ומבינה באיזה שלב אני. היא מעסה קצת את הגב התחתון שלי.
אנחנו מחליטים לקרוא למדא כי אין מצב שאני נוסעת ברכב רגיל ככה.
נעם מתקשר והיא איתי.
אני מרגישה צורך לשכב על הגב כי אני לא מסוגלת לשאת את הכאב.
לחיצה אחת, יוצא קקי. רותם שוטפת אותי.
ומיד אחכ אני מרגישה ציר פנימי, פחות כואב מצירי הלחץ שהיו עד כה. אני לא צריכה לדחוף ושום דבר, אני מרגישה ממש איך הגוף הקטן נדחף החוצה מתוך השרירים הפנימיים. הראש בחוץ.
עוד ציר כזה וכל הגוף נפלט החוצה.
12:55 גבע מגיע לעולם.
אנחנו פתאום קולטות שלא היתה ירידת מים בכלל. גבע נולד עם שק מי השפיר שנקרע עם הלידה והשק עצמו עדיין מחובר אלי.
13:00 מדא מגיעים.
הם חותכים את חבל הטבור.
אני עדיין עם השיליה. הם מבקשים ממני לא ללחוץ אותה. אני שוטפת את עצמי ומתארגנת לפינוי לבית החולים.
הכל קסום ושקט כל-כך. בקצב שלי.
פאקינג ילדתי עכשיו במקלחת בבית. חלום לידת הבית התגשם בדרך לא דרך עבורי.
העולם עוצר מלכת.
נעם שולח תמונה שלנו לוואטס אפ המשפחתי וכולם בהלם. רק לפני רגע הודענו שיש תחילת צירים.
משבוע 35 הייתי בשמירת הריון בגלל סחרחורות וערפולי הכרה שעד היום לא יודעים כתוצאה ממה כי כל הבדיקות היו תקינות.
בשבוע 38, יום א' בשבוע, 02:30 מעירה את בעלי ומבקשת לנסוע למיון, למה? בלי סיבה ממשית אבל הרגשה לא טובה.
מגיעים למיון בבית חולים אסף הרופא, מתחברים למכשיר מוניטור עוברי והכל תקין, התחלה של צירונים אבל לא משהו משמעותי.
נכנסים לבדיקות רופא, פתיחה של חצי אצבע, ואז הרופאה בודקת ומגלה מיעוט מי שפיר פחות מ-38% ומחליטה להתחיל בהליך של זירוז לידה וכבר במיון מכניסה לי בלון ומשם לאשפוז במחלקת נשים עד שתהיה פתיחה.
בשעה 12:00 נכנסים לחדר לידה, פתיחה 3 ללא צירים, מקלחת, חוקן ויאללה פיטוצין
בשעה 13:30 מגיעה רופאה שמחליטה לבקוע את המים ולהעלות את מינון הפיטוצין וככה עד השעה 20:00 שכבר לא עמדתי בכאב הוחלט על אפידורל.
שעה 21:30 בדיקת פתיחה- עדיין 3!
בשעה 22:30 נכנסת המיילדת לחדר ומבקשת להכין אותי להחלפת משמרת.
אני שוכבת על הצד, מנסה לנוח ולאגור כוחות, המיילדת מבקשת ממני להסתובב על הגב כי המוניטור לא קורא טוב את הצירים.
קוראת לבעלי שיעזור לי להסתובב ומרגע זה מתחילים 5 הדקות הכי מפחידות בחיי!
בעלי דוחף אותי מצד שמאל והמיילדת מושכת מצד ימין כדי לעזור לי להסתובב, ברגע שנשכבתי על הגב כל החדר נצבע לי בשחור, דופק מהיר, זיעה קרה וממש הרגשה כאילו אני מאבדת הכרה.
בשניות האחרונות לפני איבוד הכרה הספקתי לצעוק לבעלי, "רוני אני מרגישה שאני עומדת למות, אני לא רואה כלום".
המיילדת מיד דחפה אותי על הצד וצעקה "רופא, רופא".
רופאה נכנסה תוך שניות לחדר, לחץ הדם שלי היה 76/43 והאטות דופק של העובר.
הרופאה, מלאך בדמות אדם, בהחלטה הרת גורל תפסה את המיטה שלי והתחילה לרוץ תוך שהיא צועקת הנחיות לצוות, לחדר ניתוח דחוף, להזמין צוות מהפגיה - טיפול נמרץ ילודים, לקרוא למרדים וככה - תוך 3 דקות אני בחדר ניתוח בלי הכנה מוקדמת, בלי להבין מה קורה רק צועקת להם שיצילו לי את הילדה.
פתאום מרגישה משהו קר, אחות חדר הניתוח שפכה לי על הבטן בקבוק של פולידין כי לא הספיקו לחטא את המקום לפני שפתחו לי הבטן מותן למותן ותוך 30 שניות הקטנטנה שלי היתה בחוץ, 6 דקות ללא חמצן וללא דופק.
צוות הפגיה ביצע בה פעולות החייאה והנשמה והטיסו אותה לפגיה לחליפות קירור למשך 72 שעות.
אני הייתי מאושפזת 8 ימים אחרי ניתוח קיסרי חירום... אפרתי הייתה מאושפזת 12 ימים.
היא נולדה עם ציון אפגר 2 והשתחררנו עם ילדה בריאה ברוך השם. אמרו לנו שהיא תצטרך עוד לא מעט בדיקות בעתיד, כשתגדל. לא ברור האם נותר לה נזק בגלל כל אותם סיבוכים בלידה והמצוקה שנקלעה אליה...
אנחנו כמובן מקווים לטוב ושהכל יהיה בסדר, אבל יודעים שיכול להיות שבעתיד הלא רחוק נצטרך להתמודד מול פגיעה כלשהי שנובעת מהלידה.
הפנו אותי מהפייסבוק להתייעץ אתכם והבנתי (לפי האתר) שאתם מטפלים בתביעות בגלל מקרי רשלנות בלידה... אני מבקשת להבין מה דעתכם על המקרה, על הלידה, על כל האירועים שסביב.
מהלך הלידה כפי שתיארת בהחלט מעורר סימני שאלה לגבי איכות הטיפול הרפואי ומצריך בירור מעמיק. אנו אכן מתמחים בתביעות רשלנות רפואית בנושא לידות ובפרט במקרים של תשניק הלידה דוגמת המקרה שלכם.
אני מציע כי נשוחח טלפונית ואוכל לתת לך מידע והכוונה כיצד להתנהל. חשוב כבר משלב מוקדם להבין כיצד לפעול אל מול הגורמים המטפלים כדי לא לגרום נזק לתביעה עתידית ככל שתהייה ולכן אני ממליץ כי תצרי עמנו קשר בהקדם.
בברכת בריאות ובשורות טובות,
עורך דין עופר סולר
052-3596150
הייתה לי רופאה מאד יסודית שתמיד עשתה לי פאפ כל שנה ועוד בדיקות נוספות רק כדי שלא יהיה ספק. הרפואה המקסימה הזאת יצאה לפנסיה והחליפו לי אותה ברופאה שהיא מנהלת המרפאה.
והיא ראתה את ההיסטוריה הרפואית שלי והיא מודעת לזה שאני צריכה פאפ כל שנה וגם פאפ זה לא המשטח היחידי שעושים...
בביקור האחרון בסניף קופת חולים היא אומרת לי אני לא מוכנה לעשות לך פאפ כל שנה, אלה כל 3 שנים בגלל שיש לך המון זמן את הווירוס...
מעבר לזה היא לא לוקחת משטחים כמו הרופאה הקודמת.
זה הגיוני לעשות פאפ פעם ב-3 שנים שיש לי פפילומה בגלל שבקופת חולים עושים שיקולים תקציביים כשמקבלים החלטות רפואיות שיכולות לעלות בחיי אדם??
הפורום אינו מיועד לייעוץ רפואי אלא להתייחסות לשאלות בנושא רשלנות רפואית. ככל שקיבלת בעבר המלצה לבדיקות תכופות יותר ואת מבקשת להמשיך בתדירות בדיקות זו הייתי ממליץ לנסות ולהצטייד בהמלצה כתובה של רופא מומחה (גניקולוג אשר מתמחה בנושא) מה שלדעתי יוכל לסייע לך בקבלת האישור לתדירות הבדיקות. עניין נוסף שניתן לשקול הוא הסבר בקופת החולים כי במידה והבדיקות לא תאושרנה תשקלי מעבר לקופ"ח אחרת.
היי רציתי לדעת אם יש עילה לתביעה
ילדתי את בני בתאריך 8.05.19
הלידה שלי ערכה 26 שעות
בלידה עצמה המיילדת התייחסה אלי בצורה בזויה , דיברה אלי בצורה לא יפה בלשון המעטה , מעבר לזה היא נרדמה במהלך הלידה על הכיסא כאשר אני בלידה פעילה והיד שלה בתוך הגוף שלי .
בנוסף לכל בגלל האדישות שלה וחוסר האמפתיה ילדתי בלידת ואקום עם חתכים עמוקים , גם הבן שלי נפצע (אך אין צלקת)
אני נפגעתי נפשית מאוד קשה ועד היום המקרה לא עוזב אותי .
מעבר לכך הבנתי שלפי ההליך הרפואי הרופא אמור להזהיר אותי שהולכים לחתוך אותי ולקבל את רשותי והוא לא עשה זאת חשוב לציין שבאותו הרגע לא הייתה מצוקה עוברית או שיותר נכון, שאף אחד לא אמר מיהל בנושא.
אני מבקשת לתשמוע דעה של עורך דין מטעמכם ולדעת אם יש עילה להגשת תביעת רשלנות רפואית במקרה הזה.
צר לי על החוויה הלא פשוטה שעברת בעת הלידה. כדי להעריך אם יש מקום לתביעה במקרה זה בגין רשלנות רפואית בלידה יהיה צורך לקבל את מלוא התיעוד הרפואי ולהתייעץ עם מומחה רפואי בתחום המיילדות והגניקולוגיה.
מהתיאור הקצר שנתת אני מניח כי מבלי להקל ראש במקרה ובתחושותיך יתכן ונושא היקף הנזק יהיה שיקול בשאלה אם להגיש תביעת רשלנות רפואית במקרה זה.
תביעה כזו כרוכה בעלויות לא פשוטות ובפרט נושא עלות חוות הדעת הרפואיות אשר חובה לצרף לכל תביעת רשלנות רפואית. במקרה שאין אפשרות להוכיח נזק קבוע הרי שגם אם תוכח רשלנות היקף הפיצוי יהיה מוגבל.
אשר לנזק הנפשי - פיצוי משמעותי ניתן במקרה בו מוכחת נכות נפשית בעקבות ההתרשלות וזאת באמצעות חוות דעת של רופא פסיכיאטר.
אני ממליץ לערוך יעוץ מסודר בפגישה עם עורך דין מנוסה בתחום הרשלנות הרפואית להערכת סיכויי התביעה וכדאיותה הכלכלית.
את מוזמנת לפנות אלינו לקבלת יעוץ והסבר פרטני. כדי לבחון אם אכן הייתה התרשלות בטיפול שגרמה לנזק יהיה צורך לקבל את מלוא התיעוד הרפואי ולהתייעץ עם מומחה רפואי מתאים.
בשנתיים האחרונות עברתי שני ניתוחים קיסריים בבית החולים אסף הרופא. אחד חירום ואחד יזום.
הלידה הראשונה התחילה כלידה רגילה, 14 שעות בחדר לידה עד שהגעתי פתיחה מלאה של ספינות+1. בשעות הקריטיות מרגע הפתיחה המלאה המיילדת היתה נוכחת בחדר שלי אחת ל40 דקות בערך(די מעט).
לאחר 3 שעות מרגע הפתיחה המלאה אמרה לי הרופאה: "חמודה אנחנו הולכים לניתוח אסור לנו להתעכב מעבר ל3 שעות מרגע הפתיחה המלאה".
בגלל שהמיילדת לא נכחה מספיק ב3 השעות האלו הרגשתי שלא מיציתי את היכולת ללדת באופן טבעי, מה שאולי גרם לי להגיע ולעבור ניתוח קיסרי חירום ביום שישי בערב.
מהניתוח אני לא זוכרת כלום. אבל הזוי שדווקא בחדר ההתאוששות, שם אמור להיות הצוות הרגיש ביותר חוויתי חוויה שזכורה לי כטראומטית.
התעוררתי לתחושת חולשה על סף עילפון וקוצר נשימה. לא יכולתי להניע אצבע. כעבור כמה רגעים המוניטור צפצף בעוצמה כי לחץ הדם קפץ לטווח החמור. שמעתי את צעקות הצוות הרפואי בחדר. בזמן שאני מרגישה בסוג של "גסיסה".
ניגש אליי המרדים בתוקפנות ושאל אותי בלחץ:"למה לא סיפרת שאת מתגרדת". בוודאי שסיפרתי למיילדת. אבל לא יכולתי להגיב. הייתי בעולם אחר. ולא הבנתי למה הוא בא אליי בטענות במצב הזה.
מסתבר שלחץ הדם קפץ לטווחים החמורים מה שהוגדר כרעלת לאחר לידה.
אחרי שהתאזן לחץ הדם זכורה לי תחושה נוראית של חולשה וצימאון בחדר ההתאוששות. כשאני בקושי מוציאה מילים מהפה התחננתי למים בלחש והתגובה של אחות חדר ההתאוששות היתה נוקשה וחסרת רגישות שזכורה לי עד היום: "אם תבקשי עוד פעם התשובה שלי לא תשתנה!!!"
כך אמרה לי בטון נוקשה. לא יכולתי להגיב. אולי זו נשמעת חוויה רגילה. אבל עבורי זוהי טראומה מודחקת. לקח לי זמן לפרוק את החווייה הזאת ולהבין שדווקא במקום בו הייתי חלשה וחסרת אונים היה הצוות הכי אטום וחסר רגישות.
עברה שנה ושמונה חודשים, הגעתי שוב לאותו חדר ניתוח. הפעם לידת תאומים במסגרת של ניתוח קיסרי אלקטיבי. אמרו לי שקיסרי יזום זה עולם אחר מקיסרי חירום. לא בשבילי כנראה.
בניגוד לציפיות הלגיטימיות שלי, המנתח שחשבתי שינתח אותי ובגללו בחרתי בבית החולים לא נכח כלל בחדר ניתוח. לא פגשתי בכלל את המנתחת שלי ולא ראיתי אותה בכלל.
בחדר ההתאוששות שוב קמתי לתחושת מחנק נוראית. אמרתי לצוות שאני לא נושמת. כל מה שאני זוכרת זה שאחת האחיות חיקתה אותי אומרת "אני לא נושמת" בפני צוות האחיות...הייתי בהלם.
לאחר שהיא קלטה שראיתי את זה היא שינתה גישה ובאה אליי ב"טוב".
משני האשפוזים החווייה הטובה שזכורה לי מהצוות הוא המפגש עם ד"ר לי שגב, רופאה צעירה ומדהימה בעלת גישה אנושית ורגישה! באמת שאין כמוה! נקודת האור שלי בשתי החוויות..
אז למה אני משתפת אתכן את החוויה שלי?!
כי מגיע לכן את היחס והטיפול הטובים ביותר וכל בית חולים וצוות רפואי צריך לדעת שיש "מחיר" לחוויות חיוביות ולחוויות שליליות שאנו חוות אצלו.
בת 24, נשואה ולצערי לפני שבועיים (ושלושה ימים) עברתי גרידה.. הפלה נדחית בשבוע 10..הריון ראשון שלי שכלכך רציתי..
באתי במקרה ביום שני למרפאת מכבי, הרגשתי טוב מדי בימים לפני כן ולכן התחלתי לחשוש..
לצערי איך שהרופא התחיל לבדוק ולקח זמן הבנתי שמשהו לא תקין, ואז הגיעו המילים הקשות "תראי.. לעובר יש בצקת ואין דופק" כמובן אתן יכולות לתאר את הבכי שלי לאחר מכן.. מזל שהייתי עם בעלי..
נסענו משם לבית חולים בני ציון בחיפה, גם שם אמרו שאין דופק ונתנו לי אלטרנטיבות להפלה.. החלטנו להתחיל עם ציטוטק (בגלל שפחדתי נורא מגרידה) ומיום שני עד רביעי בבוקר קיבלתי סהכ 7 מנות (גם דרך הפה וגם וגינלי) וכלום. אפילו לא טיפת דם.
זה כבר היה מתיש. בשלישי בלילה לצערי עלה לי החום והתחיל זיהום. רביעי לא ביזבזו זמן ושלחו אותי לעשות גרידה. והייתי גופה באותו יום. הנפש כלכך כאבה על האובדן. אחר כך קיבלתי עוד כמה ימים אנטיביוטיקה ורק בראשון אחריו השתחררתי.
אחרי כמה שעות בבית החלו דימומים. הלכתי לרופא כמובן, כי הבנתי שמשהו לא בסדר. הוא אמר שכנראה נשארה שארית שליה אחרי הגרידה ושאני צריכה לחזור לבית החולים. קראתי על הנזקים שיכולים לקרות לי... מה אני עושה?
צר לי על המקרה והתחושות הקשות מובנות. הפורום אינו מיועד ליעוץ רפואי והרופא אשר בדק אותך ואבחן אפשרות של שארית שליה היה אמור להפנות אותך להמשך טיפול. כדאי לדעתי בדיקה נוספת במסגרת ביה"ח בו טופלת אולם עליך בכל מקרה להיות במעקב רפואי כמובן.
ככל שחלילה יתברר שיש סיבוכים בהמשך את מוזמנת ליצור עמנו קשר טלפוני לקבלת יעוץ משפטי.
התייעצות לגבי תביעה מול צה"ל - אני עתודאית בשירות חובה בצה"ל, במהלך הלימודים הופיעה לי מחלה אוטואימונית שמצריכה טיפול שלא בסל הבריאות. אני בשירות כבר 11 חודשים ללא טיפול מתאים. לפני כשבועיים נתנו לי כדורים במינון של 20 מק"ג בשחרור מיידי כשהכדורים שרשמו לי הם 20 מק"ג בשחרור איטי למשך 24 שעות. האם יש לי עילה לתביעה על רשלנות רפואית, חוסר מתן טיפול רפואי וסיכון חיי אדם ואיך לעשות את זה?
כנגד צה"ל לא מגישים תביעות רשלנות רפואית קלאסיות אלא תביעה להכרה בפגיעה כפגיעה עקב שירות ביטחון. לא הבנתי מפנייתך האם נגרם נזק קבוע בעקבות העדר הטיפול או טיפול לא נכון וכמובן שגם לעניין זה משמעות בשאלה אם יש מקום להגשת תביעה כזו. אמליץ בשלב ראשון על עריכת פגישת יעוץ עם עורך דין מנוסה בתחום תביעות כנגד משרד הביטחון / קצין התגמולים להערכת המקרה ודרכי הפעולה המתאימות ביותר.
מה עושים כשתוצאות בדיקת דם הלכו לאיבוד?
יש לי בשבוע הבא תור לרופא מומחה שחיכיתי לו חודשים. לקראת הביקור עברתי בדיקת פרופיל הורמונלי (שעושים ביום השלישי של המחזור). עברו 5 ימים ואין סימן לתוצאות (פעם אחרונה שעשיתי את הבדיקה התוצאות הגיעו באותו יום). אין לי עוד חלון הזדמנויות לבצע את הבדיקה עד התור כי אין לי מחזור בשבוע וחצי הקרוב ואני רותחת מעצבים! לא מוכנה לחכות שוב פעם חודשים לתור בגלל פאשלה של הכללית. מה ניתן לעשות או למי ניתן לפנות? אני במחוז תל אביב אם זה משנה משהו.
מה היקף האחריות של הרופאים במקרה כזה? יש פה עילה לתביעה לפי דעתכם?
לו אני במקומך הייתי מנסה תחילה לפנות בתלונה להנהלת המחוז / הנהלת הסניף, אני מבין מפנייתך שטרם קבילת תשובה רשמית שהבדיקות אכן אבדו ולכן ראשית יש לערב גורמים בכירים כדי לקבל את התוצאות או תשובות ברורות.
אמא שלי עברה ניתוח בבית חולים אסותא באשדוד
ניתוח בשביל הלב, יצרו פרפור בלב, בשביל לזהות מאיפה מגיע ואז לשרוף עם קור
לכעורה הניתוח הצליח
מתברר שיצרו בעיה חדשה
במהלך הניתוח שרטו את הכליות
מה שגרם לדימום שם, וכמובן לכאבים עזים של אמא שלי
שגם מרפיום לא כלכך עזר
נתנו לה חומר מדלל, למנוע קרישה של הדם
וסגרו את המקום למחרת
אם כי עדיין יש שטף דם בתוך הכליות
עשו היום צילום סיטי ומחר בבוקר ידעו
מה המצב, עם סיכוי שיצטרכו להוציא כליה, שזה הכי מפחיד.
רציתי לדעת האם שמעתם או שטיפלתם במקרים כאלה בעבר והאם לדעתם יש כאן רשלנות רפואית. מה עושים במקרה כזה? איך בודקים מה מגיע לנו? מבקש עזרה.
קשה להבין מהתיאור שמסרת מה בדיוק אירע בניתוח אולם על פניו נראה כי הנזק שנגרם לכליות במהלך הטיפול בלב בהחלט מצדיק בירור רציני ויסודי.
כדי להעריך אם אכן הייתה התרשלות בטיפול הניתוחי אשר גרמה לנזק יהיה צורך לקבל את מלוא התיעוד הרפואי ולהתייעץ עם מומחה רפואי מתאים.
אני ממליץ לאחר שאמך תתאושש לפנות ליעוץ מסודר בפגישה עם עו"ד מנוסה בתחום הרשלנות הרפואית שיוכל לסייע לכם בקבלת התיעוד ובהפניה למומחה הרפואי המתאים.
צהריים טובים,
אבא שלי עשה בדיקת אולטראסאונד בפיענוח הבדיקה נרשם שהכל תקין אך הכאבים שהיו לו המשיכו לכן פנה לרופא המטפל שלו.. ממש במקרה הרופא החליט להסתכל בדיסק של הבדיקה וראה אבן ענקית שחוסמת את צינורית השתן ושיש לבצע ניתוח להוציאה.
עברו כמעט שלושה שבועות בין בדיקת האולטרסאונד לבין הבדיקה של הרופא ובזמן זה סבל מכאבים רבים והרבה לילות ללא שינה. האם יש מקום לקחת עורך דין ולהגיש לתביעה כנגד המכון שביצע את האולטרסאונד ולא פיענח נכון את התוצאות?
ברור שפענוח שגוי בצורה כה בוטה של בדיקת האולטראסאונד של דרכי השתן אינו סביר ואינו ראוי.
הקושי במקרים דוגמת המקרה הזה הוא שלכאורה ההתרשלות ברורה אך הנזק בעניים משפטיות אינו רב מבלי חלילה להקל ראש בסבל ובכאב שכן אינו קבוע ואינו יוצר מגבלה.
בנסיבות אלו הגשת תביעת רשלנות רפואית לבית משפט עלולה להיות לא כלכלית שכן עלויות חוות הדעת הרפואיות שחייבים לצרף לתביעה שאינן מבוטלות ספק אם תהיינה מוצדקות אל מול הפיצוי הצפוי שאינו גבוה.
אני ממליץ בכל מקרה לפנות אל עורך דין מנוסה בתחום הרשלנות הרפואית להערכת המקרה, ישנה אפשרות לשלוח מכתב דרישה מעורך דין לגורם שהתרשל, מכתב אשר אינו חייב להיות מלווה בחוות דעת ובכך לצמצם עלויות.
אדם אובחן עם סרטן ריאות ונכרתה לו חצי ריאה בשביל להוציא את הגידול. בזמן ההחלמה ובעודו בבית התקשר אליה באופן אישי מנהל בית החולים ואמר שנעשתה טעות ומה שהיה לו זה סוג של דלקת חריפה מאד ולא גידול סרטני.
מיותר לציין שהחיים ללא חצי ריאה הם לא אותו הדבר ובית החולים עשה טעות שתשפיע עליו הלאה. מה ניתן לעשות במצב כזה ואיך מתחילים? האם יש לכם ניסיון בטיפול באירועים דומים בעבר? נשמח לדעת איך מתייחסים למקרה כזה מבחינה משפטית ואיך מעריכים כמה פיצויים אפשר לתבוע מבית החולים על הרשלנות הזאת?
אכן מקרה קשה ולמרבה הצער לא מקרה ראשון וכנראה גם לא אחרון...
אנו טיפלנו במספר מקרים דומים למדי בעבר של טעויות קשות בפענוח בדיקות הדמיה או ביופסיות או בדיקות היסטולוגיות שונות אשר הביאו לאבחנה של מחלות קשות ולצורך בניתוח אשר בדיעבד התברר כמיותר.
כמובן שכדי לבסס תביעה במקרה זה צריך יהיה לקבל את מלוא התיעוד הרפואי מבית החולים ולקבל חוות דעת מרופא מומחה על מנת לבסס את התביעה.
אתם מוזמנים ליצור עמי קשר טלפוני ליעוץ פרטני והסברים.
יכול להיות שנותנים סתם? זה הגיוני שרופאים נותנים ליולדת פיטוצין אם אין סיבה רפואית? זאת לא רשלנות רפואית לתת טיפול מיותר? קראתי את הכתבה שלכם ולא הבנתי מה איתי... למה נתנו לי פיטוצין בכלל? למה לעשות השראת לידה אם אין צורך?
לחדר לידה הגעתי בשעה 11 בצהריים עם פתיחה 3. לקחתי אפידורל ומההתחלה כבר ניסו לדחוף לי פיטוצין ולא הסכמתי, כל שעה הפתיחה גדלה במספר.
מהלחץ של הצוות הרפואי (לחץ מטורף) בסביבות 16:00 הסכמתי והלידה התחילה בשעה 20:00.
בסוף ילדתי בשעה 00: 24 בלילה, לידה קשה כי התינוק היה במצג פנים (עם הפנים ליציאה) כשכל רגע כמעט ירדתי לעשות ניתוח קיסרי כי התינוק ניתקע. בגלל הזירוז לא התברג טוב. ועדיין לא הבנתי למה קיבלתי זירוז? עם האפידורל יכולתי לשכב שם עוד הרבה שעות. לא היתה מצוקה עוברית. ביקשתי שלא יתנו לי פיטוצין. אף אחד לא מהיר לשום מקום.... למה לדחוף פיטוצין בכח ובלי הסכמה?
לפיטוצין אמורה להיות התוויה רפואית של השריית לידה במקרים הנדרשים כמו לידה שאינה מתקדמת וכו'. אני סבור כי בהחלט יתכן שבחלק מהמקרים ובחלק מבתי החולים ממהרים לתת פיטוצין כדי לזרז את הלידה בשל עומס בחדר לידה ושיקולים אחרים אשר אינם רלבנטים ליולדת אך כמובן שקשה להוכיח זאת.
אקדים ואומר שזאת הלידה השלישית שלי, השנייה בהיפנובירת'ינג.
הלידה הראשונה גרמה לי להבין שאני צריכה שיטה כלשהי, או משהו שיעזור לי באופן טבעי, והלידה השנייה שלי הייתה ממש לידת היפנובירת'ינג חלומית, בלי אף התערבות, הייתי במקלחת עד פתיחה 10, ממש קסום ונפלא (יש את זה כאן איפשהו בקבוצה...)
קיוויתי שבלידה השלישית אצליח איכשהו לשחזר את ההצלחה הכבירה של הלידה השנייה, רק קיוויתי שיהיה קצת יותר קצר.
זה מתחיל אצלי תמיד מירידת מים שוטפת, ואז יומיים של צירים עד הלידה. ככה חשבתי שיהיה גם הפעם. תרגלתי היפנו' כבר משבוע 18 בערך, זה היה כמובן נחמד ועזר לי. לקראת סוף ההריון היו לי חרדות ממשיות מהלידה, זה פתאום היה נראה לי קרוב ואמיתי ונזכרתי בקטעים הקשים שיש לפעמים ודאגתי...
בסופו של דבר אכן הייתה ירידת מים, באותו שבוע שתמיד יש לי (38), באותה שעה אפילו... ובאותו שטף.
4:00 בבוקר, יום שני.
ירידת מים שמעירה אותי. אני יורדת ישר מהמיטה כדי לא ללכלך את המצעים שהחלפתי ממש לפני כמה שעות ואת המיטה. התארגנו לנסיעה לבי"ח, כי תמיד יש לי חשש מירידת מים שוטפת...
חשבתי שאסע לבי"ח (אני חייבת ללדת בבלינסון), ושם אני אעשה מוניטור ויעלו אותי למחלקה. במחלקה אני כבר אנוח ואירגע עד שהלידה תגיע, כשזה יתקדם אני אקרא לדולה שלי, והכול יזרום. העדפתי לא להגיע מהר לחדר לידה, כי שם הם מלחיצים עם לוח זמנים לחוץ, והעדפתי להעביר את הזמן ברוגע ובלי לחץ. אני גם יודעת שלוקח לגוף שלי זמן לפתח את הלידה (לפחות יום שלם).
6:00 בבוקר
מוניטור במיון יולדות.
הדבר שקצת שיבש את התכניות היה שלקראת סוף המוניטור (בערך בשעה 8:00) היו ירידות בדופק של העוברית, מה שכנראה היה תוצאה של חוסר אמינות של המוניטור (הוא השתבש לכמה דקות, ואני יודעת את זה בוודאות, אבל הצוות הרפואי נלחץ מאוד. באותם רגעים גם אני לא הייתי בטוחה שזה לא האטות אמיתיות בדופק) אמרו לי שאני צריכה ללכת לחדר לידה למרות שלא הייתה לי פתיחה בכלל, וזה די הדאיג אותי. כי ידעתי שבחדר לידה הם לא יתנו לי להיות יומיים, גם אם זה מה שאני אצטרך.
אבל... האטות בדופק וזה, והרגשתי אולי זה כן יהיה לי טוב פשוט להתחיל את הלידה (אני מודה שלא התחשק לי להיות יומיים עכשיו בציפייה ללידה, וזה כן קרץ לי שזה פשוט יתחיל. אולי פשוט ניסיתי להוציא את המיטב מהסיטואציה...)
הודעתי לצוות הרפואי שאין לי בעיה ללכת לחדר לידה אבל אני לא מעוניינת בשום זירוז ואני לא אלד היום כנראה. אמרו שאין להם בעיה "לתת לי" כמה שעות כדי שיתחיל לבד. קראתי לדולה שלי והיא הגיעה.
11:00
נכנסתי לחדר לידה. ניסינו לזרז את הלידה עם דיקור וכל מיני תרגילים... וזה לא ממש הצליח לפי מה שרצינו. לא היו צירים בכלל בכלל.
אחרי כמה שעות ששום דבר לא זז באופן רשמי (כי אני מאמינה שתמיד הגוף מקדם אבל בקצב שלו. אבל לא הייתה פתיחה, לא צירים...) כבר הגיעו שעות אחה"צ, ואחר כך הערב... אחרי 8 שעות של ניסיונות טבעיים וסולידיים ודי נעימים, עם אווירה רגועה בגדול... החלטנו שאני אקבל קצת פיטוצין, אבל אמשיך בתנועתיות. הצוות היה ממש בסדר, הם לא הלחיצו יותר מדי, והיה נראה שהם מכבדים את הרצון שלי ללדת לבד. יש לציין שהיה יותר קל לבקש מהם, כי כבר היו לי בהיסטוריה 2 לידות טבעיות ללא אפידוראל, אז לפחות נחסך ממני הגיחוך שלפעמים יש מצד הצוות כשמדובר על לידה ראשונה.
הרופאה שם אמרה לי שבלידה שלישית פיטוצין משפיע מהר (צדקה..), והדר הדולה הלכה לכמה שעות, סיכמנו שנקרא לה כשיתקדם. קצת פחדתי מהפיטוצין כי הוא עושה צירים מאוד רציניים כבר מההתחלה. ואני לא בעניין של אפידוראל בכלל. אז ביקשתי מינון ממש נמוך, וסיכמתי עם הרופא שברגע שיתחילו צירים, ניתן לגוף להמשיך לבד ללא הפיטוצין.
19:00
נתנו לי פיטוצין (מינון נמוך מאוד, הכי מינימלי שאפשר) והייתי על הכדור פיזיו, המוזיקה של ההיפנובירת'ינג התנגנה והלידה שלי בעצם התחילה (זה השלב שמציין בעיני את תחילת הלידה ממש). היו לי איזה כמה צירים פתאום בזכות הפיטוצין, לא משהו כואב בכלל. הייתי כבר עמוק בהיפנובירת'ינג, דימויים והכול. היו רגעים קסומים ממש. היינו רק אני ובעלי הוד בחדר בשלב הזה, שנמשך אולי רבע שעה. אולי עשרים דקות. אחרי הזמן הרגוע והרומנטי הזה, הרופא נכנס וביקש לבדוק פתיחה. אמרתי לו שאין צורך, אני מבטיחה שאין לי שום פתיחה. הוא התעקש בכל זאת ואמרתי יאללה... שיבדוק וילך כבר. בדק, פתיחה 3
זה ממש הפתיע אותי... כי עברה איזו רבע שעה ולא כאב לי בכלל...
ואז כמובן דרשתי להעיף את הפיטוצין, הוא הסכים, חיכינו קצת שהדר תגיע, ואז החלטתי להיכנס למקלחת (זה היה מוקדם מדי. הטעות הייתה שניסיתי יותר מדי לשחזר את הלידה הקודמת שלי, שזה מה שהיה בה...).
הדר הגיעה, הייתי במקלחת, לא ידעתי אם אני מתקדמת או לא, כי לא כאב לי ממש. מצד שני, הייתי מרוכזת בדימויים ובהרפיה אז לא הייתי בטוחה שיכאב לי ממש עד הסוף.
מפה לשם, החלטתי באיזשהו שלב לצאת מהמקלחת, ורציתי שיבדקו לי פתיחה, אבל אז בדיוק התחלפו המשמרות אז חיכיתי עוד,זה כבר היה 11 בלילה.
23:00
כשאיריס המיילדת בדקה אותי, וכבר הכינה את המיטה ללידה, הסתבר שאני עוד לא בפתיחה ארבע אפילו. שוק!! פה נכנסתי ממש לייאוש, הרגשתי פתאום שכלום לא מתקדם.
הרגשתי אכזבה עמוקה. לא כאב לי בכלל, הצירים נעלמו כלא היו, והייתי פשוט מפוחדת מהמשך הלידה. לא ראיתי איך זה קורה... פחדתי מפיטוצין שוב, שאולי יביא איתו כאבים חזקים שלא אוכל להתמודד איתם, הייתי ממש בשלב מפחיד. אפילו עכשיו קשה לי להיזכר בזה.
בסוף החלטנו שנלך על פיטוצין שוב, ויתנו לי גם חומר לווריד שקצת ישכך את הכאב העצום של הפיטוצין (הייתי חייבת את זה כדי להרגיע את הפחד ההיסטרי שלי באותו רגע), וכשאהיה בפתיחה גדולה נפסיק הכול ואני אעבור לתנוחה זקופה. זה היה לי הכי חשוב... ללדת בעמידה על הברכיים.
חיכינו שעה בערך עם כל ההחלטות האלה.
00:30
אחרי קטע קצת לא נעים עם פתיחת הוריד (הגיעה איזו אחות הזויה, אני אפילו לא יודעת מה התפקיד לה... שפתחה לי וריד במקומות שהוא תמיד מתפוצץ למרות שאמרתי לה מראש. היא ממש סלסלה במה שאמרתי והתנהגה לא יפה. אחרי הלידה לא היו לי ורידים לא מפוצצים בגללה. כל הידיים שלי היו סגולות לגמרי).
נשכבתי על הצד, לנוח קצת... להתכונן ללידה הפעילה, הכניסו לי פיטוצין ואת החומר השני, ואז התחילו לי צירים מאודדד חזקים. ההיפנובירתינג גרם לי לתחושה נעימה ורגועה. הרגשתי כאילו אני בבית שלי במיטה. נחה, נרגעת. כשהיה ציר חזק הדר עשתה לי עיסוי, אני לא זוכרת ממש טוב את השלב הזה, אבל אני חושבת שניסיתי כל מיני תנוחות שיקלו על הצירים עצמם.
בגדול הרגשתי טוב.
הכאב של הצירים היה חזק מאוד מאוד. אבל כל הזמן אמרתי לעצמיף חגית, תרגעי. זה רק ההתחלה, וגם בהמשך יהיה בסדר. כל הזמן זכרתי שאני רק בפתיחה 4. הייתי בדימויים. במחשבות היפנובירת'ינגיות...
כעבור שעה קלה, ביקשו לבדוק פתיחה. אני זוכרת שזה היה נראה לי שוב ממש מגוחך... אני עדיין בארבע, אולי חמש...
בדקו, פתיחה 8.
זהו, מבחינתי פתיחה 8 זה כמו פתיחה מלאה, ככה זה היה בשתי הלידות הקודמות שלי... איך ששמעתי את זה העפתי מעלי הכול, נעמדתי על הברכיים לקראת שלב יציאת התינוק, ואז פתאום הרגשתי כאב חזק, את טבעת האש, הכול קרה נורא מהר. המיילדת צחקה, כי היא לא בדיוק התכוננה לזה שאני אעמוד על הברכיים, אבל ייאמר לזכותה שהיא ממש זרמה.
זה היה פשוט שלב הזוי. מצד אחד הוא היה לי נורא קשה. כאב לי ברמות לא הגיוניות. לא זכרתי שזה כל כך כואב. מצד שני, כל השלב הזה מרגע שאמרו "פתיחה 8" ועד שהתינוקת הייתה בחוץ, לקח אולי 3-4 דקות.
בעצם בראש שלי עוד הייתי במנוחה וברגיעה, חשבתי שאני בפתיחה 4, ופתאום הראש של התינוקת אשכרה יוצא. זה גרם לי לא להאמין שאני באמת בסוף הלידה, והתחלתי לחשוב לעצמי, מעניין כמה זמן עוד נשאר לי ללידה, ושאלתי את כל מי שהיה שם כמה זמן זה ייקח. אני זוכרת שלחצתי כי רציתי פשוט שכל זה כבר ייגמר, כאב לי מדי, ולא היה אכפת לי שהתינוקת תצא בלחיצות (בדיוק הפוך מהפעם הקודמת,שחיכיתי לרפלקס פליטת התינוק וכל זה).
המיילדת ייעצה לי לא ללחוץ ממש, כדי שלא יהיו לי קרעים, וגם ככה היא עוד שנייה יוצאת. ואז הראש יצא.
הגוף לא יצא והיא לא הייתה בטוחה מה לעשות, אז אמרתי לה שזה תמיד ככה, ושיניתי תנוחה כדי לעזור לגוף לצאת. וזהו. יצאה.
זה היה כל כך מהיר ולא צפוי, שזה גרם לי לחוויה קצת קשה. באמת לקח לי הרבה זמן לעכל את זה. כי בתכלס, הייתה לי לידה פשוט מדהימה. 6 שעות מתחילת הפיטוצין בפעם הראשונה,התינוקת הייתה בחוץ. לידה רכה, לא כואבת מאוד, בלי תפרים, בלי חתכים. אבל הקטע ש"נתקעתי" באמצע הלידה, בשילוב עם המהירות הפסיכית בסוף, גרמו לי ממש לטלטלה, והיה לי קשה לקלוט שזה בדיוק בדיוק מה שרציתי.
יש בהיפנובירת'ינג קטע כזה, שאני יכולה לבקש לעצמי איזו לידה אני רוצה. לא ממש האמנתי בזה, פשוט כי פחדתי להתאכזב. והלידות שלי ארוכות נורא.
הפעם ביקשתי שיהיה שש שעות. ביקשתי שיהיה וגינלי, בלי תפרים, שיהיה סביר מבחינת החוויה (פחדתי לבקש שלא יכאב בכלל או משהו לא מציאותי מבחינתי). והכול קרה!
שש שעות, מתוכן חצי שעה רגועה ורומנטית עד פתיחה 3, ואז מקלחת, פתיחה 4, ואז כמה שעות שנרגעתי ונחתי, ופתאום פתיחה 8 ואחרי 3 דקות היא יצאה.
אז באמת לא ברור למה ברגעים הראשונים אחרי הלידה פשוט לא האמנתי שזה בכלל היה ולא ידעתי מה קורה איתי. הייתי במן בלבול כזה ולא יכולתי להחליט מה אני מרגישה לגבי הלידה הזאת (כי כבר חוויתי בעבר אופוריה של לידה טבעית מהחלומות).
כמה מסקנות במבט לאחור:
הפחד שלי, גם מהירידות דופק, וגם מזה שזה לא מתקדם בדיוק כמו הלידה הקודמת, קצת לא נתנו לי לשמוח בלידה הנעימה והטובה שהייתה לי. רק במבט לאחור אני מרגישה שאני מרוצה ממה שהיה.
למשל, במקלחת היה לי נחמד ונעים. אז מה אם התקדמתי רק לפתיחה ארבע? הרי בסוף זה כן רץ. אז קצת חבל שכלכך התאכזבתי מעצמי. התאכזבתי רק בגלל הציפייה שזה ילך כמו בלידה הקודמת, אבל מסתבר שזה לא עובד ככה...
ועוד דבר,
מסתבר שהיפנובירת'ינג יכול לעזור בדרכים שונות. בלידה השנייה שלי הייתי ממש בהוויה חיובית, בלי אף התערבות, לא היו בעיות אמיתיות. הרגשתי חזקה ועוצמתית לאורך כל הדרך.
הפעם, היו לי כמה מכשולים אובייקטיביים שהייתי צריכה לעבור. היו האטות משמעותיות בדופק, לא הייתי בטוחה לגמרי שזה רק בגלל תקלה במוניטור ולא רציתי להתעלם מזה. היה לי פיטוצין, שגרם להכול להיות הרבה יותר אינטנסיבי. ולמרות כל זה, הרגשתי שההרפיה והמדיטציה שעשיתי בזמן הלידה, השפיעו לי על הגוף ממש, הוא פשוט נרגע, למרות שאני לא הייתי לגמרי רגועה מנטלית. קצת קשה לי להסביר את זה, אבל הרגשתי שככל שהלידה התקדמה, ככה נכנסתי יותר עמוק להרפיה, שהייתה לגמרי פיזית. זאת תחושה שלא הייתה לי בעבר. כאילו ההיפנו' פעל בלי שהייתי צריכה לחשוב ולהתרכז. זה פשוט היה שם, קסם.
בסופו של דבר גילי נולדה בסביבות 2 בלילה, פחות מיממה מהירידת מים, בערך 6 שעות מהפיטוצין בפעם הראשונה.
ההתאוששות מהלידה הייתה מדהימה, פעם ראשונה שלא הייתי צריכה פדים קפואים אחרי הלידה! חלום.
ברגע שהיא יצאה, חיכו לשליה ואז הציעו לי ללכת להתקלח. זה לא קרה לי באף לידה... הייתה התאוששות ממש טובה.
כשהייתי בהתאוששות, פתאום הגיעה המיילדת, ואמרה לי שהיא מיילדת עשרים שנה ולא ראתה כזה דבר. היא מאוד התלהבה מזה שידעתי בדיוק מה אני רוצה, מזה שהתינוקת יצאה בתנוחה זקופה ולא בשכיבה היא ממש הייתה נלהבת וזה הדבר הראשון שגרם לי להבין שבעצם הייתה לי לידה טובה. כי ישר אחרי הלידה הרגשתי שפשוט לא ממש הבנתי מה הלך כאן הרגע. אולי מרוב מהירות, או מרוב הפתעה, או מרוב שזה לא מה שציפיתי לו בדיוק.
אז בגדול אפשר להגיד שהייתה לי חוויה טובה ומעצימה. אם כי שונה מאוד ממה שהיה לי בראש. וגילי מהממת ומתוקה ומיוחדת מאוד.
תודה למי שקרא עד כאן, כתבתי את מה שזכרתי במרחק של כמעט שנה וחצי. מקווה שהיה ברור.
רוצה להכיר את כל האפשרויות שבפניך ולקבל החלטה מושכלת? פנה/י אלינו:
מכתבי תודה והערכה
"חשוב היה לי גם לכתוב ולהגיד תודה, עוד פעם, על הטיפול המשפטי שלך ושל צוות המשרד בתביעת הפיצויים שלנו מול בית החולים תל השומר. הגענו אליך בהמלצה של רופא בכיר ולמרות הקשיים, קיבלנו פסק דין ופיצויים הולמים"
ד.מ. סביון
"עופר סולר היקר, אין לנו מילים לתאר את הטיפול המשפטי המסור והמקצועי שקיבלנו ממך, לאורך 4 וחצי שנים שבהם ניהלת את התביעה מול בית חולים העמק בתבונה רבה, עמדת לצד בני המשפחה בכל עת ובכל עניין. מאחלים לך רק בריאות והצלחה"
משפחת ב.ע. חדרה
"פנינו למשרדך כשנה וחצי אחרי אירוע קשה של לידה שהסתבכה, ליווית והפנת אותנו אל המומחים הרפואיים והגשת תביעת פיצויים שהסתיימה במהירות, בדרך של פשרה ומבלי להגרר להליכים משפטיים מיותרים וכואבים. על כל אלה תודתינו"
בני הזוג בצרה
"עו"ד עופר סולר ייצג את המשפחה בתביעה נגד גניקולוג וקופת חולים מאוחדת. זכינו להכיר את המומחה המשפטי הטוב ביותר בתחום בזכות המלצה של קרוב משפחה והגענו לתוצאה ראויה, שעזרה להמתיק ולו במעט את חומרת הפגיעה והשפעותיה"