אני מושתלת כליה שהפסיקה לתפקד, וכרגע בטיפולי המודיאליזה (6 ימים בשבוע) עד שתגיע השתלה נוספת. לוקחת כדורים שמדכאים את מערכת החיסון. בנוסף, יש לי מחלות רקע שגם מחלישות את מערכת החיסון.
את טיפולי הדיאליזה אני עוברת בשלוחה בקהילה של אחד מבתי החולים הגדולים בארץ.
מהרגע שהצטרפתי לשלוחה, האחות האחראית לא מחבבת אותי. לאחרונה היא פגעה בי פיזית ע"י אחות אחרת (השתמשה בכלי כלשהו שאני אלרגית אליו, למרות שהיא ידעה שאני אלרגית)
כשבאמת התחילה לי תגובה אלרגית, האחות האחראית והאחות השניה עשו צחוק וזילזלו בי, ורק לאחר התערבות הרופאה קיבלתי את הטיפול הדרוש.
לאחר תקרית סירבתי שהאחות האחראית תתקרב אלי פיזית (לא מוכנה שהיא תחבר/תנתק אותי למכונה של הדיאליזה)
בבית החולים אמרו שאם לא אתן לה לגעת בי, אני אאלץ לעזוב את השלוחה ולעבור טיפולים בבית החולים עצמו, או שאני מוזמנת לעבור בית חולים.
בעקבות הקורונה ומערכת החיסון החלשה שלי, אני לא יכולה להרשות לעצמי לבקר כל יום בבית חולים.
שאלתי היא, האם יש לי את הזכות לבחור את המטפל שלי בשלוחה בקהילה, במיוחד כשהבעיה שלי היא עם האחות האחראית של השלוחה?
אני מסין לחלוטין את ההחלטה שלך להימנע מכל טיפול בידי אותה אחות וברור שמדובר בעניין רציני.
הקושי הוא שבמערכת הבריאות הציבורית אין למטופל דרך להשפיע על זהות הגורם המטפל (למעט חריגים מסוימים) ובנסיבות הללו בפרט כאשר אני מבין בעקיפין מפנייתך שלא נערך בירור רשמי בנוגע למקרה נראה כי אכן מבחינה משפטית הנושא בעייתי. אני מציע אם לא ניסית עד כה לקיים פגישה עם מנהל/ת המכון ולהסביר את עמדתך ולנסות להגיע לפתרון כלשהו בהסכמה.
"את לא מרגישה כלום, כי יש לך אפידורל. את מדמיינת".
כך זלזלה המיילדת בהערה שלי שאני מרגישה שאני צריכה ללכת לשירותים. בדיעבד זו היתה הירידה של הראש ותחילתם של צירי לחץ (אני מיוחדת, אז את הצירים שלי לא תמיד רואים במוניטור). מזל שנבדקתי על ידי רופא שמצא להפתעתו שאני בפתיחה מלאה, ולא הסתמכו על המיילדת, כי כבר התחילו לערוך את הניירת לקיסרי.
זה היה 59 שעות אחרי תחילת השראת לידה ראשונה בשל חשד ל iugr, שכללה בלון, פיטוצין(מבלי שהוסברו לי מלוא הסיבוכים האפשריים), סטריפינג (בלי להסביר, בלי לקבל הסכמה מראש. שאלתי למה בדיקת הפתיחה כל כך כאבה ומלווה בדימום רב, אז הרופאה עדכנה בדיעבד שעשתה סטריפינג). אפידורל אחרי יומיים ללא שינוי ופקיעת מים.
יצאתי מהלידה הזו אחרי 60 שעות, ב"ה בידיים מלאות אבל עם טראומה לא קטנה. לקח לי הרבה זמן וטיפול לעבד אותה. עד היום קשה לי לחשוב על הלידה הזו.
אחרי 4.5 שנים, ועוד לידה שקטה בדרך, הגעתי ללידה השלישית עם צירים כל 5 דקות. אלא שהצירים לא נראו במוניטור. פתיחה של 2 ס"מ, ואז במוניטור נצפו ירידות דופק (שכנראה תאמו את הצירים שלא האמינו לי שיש לי). הגיעה רופאה שבדקה אותי גם היא, ואמרה שיש פתיחה של 3-4 אבל התקדמות אין ואין צירים (כי הרי לא רלוונטי שאני כאובה, מה שקובע זה המוניטור). לכן אני נכנסת לחדר לידה כדי לקבל פיטוצין.
ציינתי שיש התקדמות בפתיחה ויש צירים , בעלי ואני אמרנו שאנחנו רוצים להימנע מפיטוצין. בתגובה, הרופאה הרימה את קולה בתקיפות : "מה זה השטויות האלה?! את רוצה תינוק בריא נכון? אז זה לא משנה איך הוא יצא. עם פיטוצין או קיסרי! העיקר שיוולד בריא!".
כשנכנסתי לחדר לידה השעה הייתה 13:30 בערך. שעתיים אחרי הגעה למיון. כבר הייתה פתיחה 5. בשעה 15:50 נולד הבן שלי. בלידה טבעית, בלי אפידורל ובלי פיטוצין מהסיבה הפשוטה שלא היה בו צורך. מזל שהמיילדת שקיבלתי הייתה קשובה.
היום קראתי כתבה על אלימות מיילדותית. נזכרתי בכל התגובות שמכחישות את התופעה. אנשי צוות שטוענים שזה לא קיים באופן המתואר.
אז זה קיים ועוד איך. אני רק אחת. כמוני יש אלפי נשים שעוברות הליכים ללא קבלת הסכמה מדעת, שצועקים עליהן, שלוחצים עליהן לבצע הליכים רפואיים תחת איומים של ממש.
איך זה יפסק אם לא יכירו בתופעה ? איך זה יפסק אם אותם אנשי הצוות (שאמנם לא הרוב, אך רבים) לא יכו על חטא ?
אנחנו צריכות להילחם על הזכויות שלנו. לקבל יחס הוגן, לקבל הסברים סבלניים, להשתתף בקבלת ההחלטות ולא תחת לחץ ואיומים, לא לסבול מצעקות וזלזול. לא להרגיש שאנחנו רק אינקובטור והמטרה של תינוק ואמא בריאים מקדשת את כל האמצעים בדרך.
אני חוויתי ממש חוויה טראומטית בלידה הראשונה בתל השומר (לפני שנתיים -4). לפני חצי שנה הגעתי לבקר חברה שהייתה מאושפזת בגלל הריון בסיכון וכשנכנסתי ללובי ממש היה לי התקף פאניקה. כיום אני בהריון שוב (שבוע 38+6) אמורה ללדת בקרוב. לא הייתי מסוגלת בכלל לדמיין לחזור לשיבא ולכן בחרתי בבית החולים איכילוב ולקחתי דולה בתקווה לחוויה מתקנת.
לא שאני חושבת שבאיכילוב יהיה בהכרח יותר טוב פשוט כאמור אני לא מסוגלת להתמודד עם הרגשות והזכרונות שיש לי כשאני נכנסת ליולדות בשיבא. אגב, גם אני עברתי סטריפינג וקיבלתי פיטוצין באותה לידה בתל השומר...
אצלי דווקא רוב הצוות היה ממש בסדר אבל העומס הרב שהיה בחדר הלידה השפיע מאוד על היכולת של הצוות.
אני הגעתי לביה"ח בשבוע 41.5 עם דימום קל, את המים פקעו בחדר הלידה.
הגעתי עם פתיחה של 2 סמ, שלחו אותי לטייל ברחבי ביה"ח כשעתיים.
כשחזרתי, הפתיחה היתה 3.5.
ולא היו צירים, אפילו לא חלקיקי צירים, חוץ מהכבדות, לא הרגשתי כלום.
ואז המיילדת החליטה לתת את הקוקטייל, שחוץ מנמנום קל, לא השפיע במאומה.
ואז הפיטוצין הראשון - בלי לשאול או להתייעץ, אני אם יחידנית, ילד ראשון ויחיד, מבוהלת בטרוף.
הפיטוצין לא השפיע, ציר אחד לא היה.
אחרי שעה, החליטה על אפידורל שבשל סדק ישן בעמוד השדרה, לא השפיע והרגשתי את רגליי הכואבות.
ואז שוב פיטוצין - למרות שהראשון לא השפיע, אבל אף אחד לא הקשיב.
אחרי 14 שעות מרגע הגעתי, ו4 סמ פתיחה, ומכשיר מוניטור עוברי שהצמידו לראש העובר הוחלט על ניתוח קיסרי.
בחדר הניתוח, ניסיתי ללא הצלחה להסביר שכל הנרקוטיה הזו, לא משפיעה ואני מרגישה הכל!
אבל המרדים כבר הזרים את המנה השניה, והמנתח, שהוא גם מנהל המחלקה, כבר חתך את תחתית הבטן, ורק כשצרחתי מכאב, הוא קלט סוף סוף!
וכלא מאמין, ניסה לבדוק עם מחט, על ירכי השמאלית אם אני מזהה את הציורים שחרט..
וכשזיהיתי, שמעתי אותו אומר "יאללה ג'נרל".
אז 15 שעות אחרי שהגעתי לביה"ח ילדתי בהרדמה כללית את הבן שלי, שזכיתי לראות אחרי 12 שעות.
זה היה דר' דוד, בבית חולים הלל יפה.
מאז, עשור אחרי, כל הרדמה מקומית או אלחוש, גורמים לי לתופעות בלתי נסבלות - סחרחורות קשות, בחילות והקאות.
חגיגת הנרקוטיה גרמה לי לבעיות עצביות ואי שליטה על הסוגרים בחודשיים הראשונים שלאחר הלידה ואחריהם, העדר תחושת מלאות במעיים ובשלפוחית השתן.
על כל בית חולים תמצאי דעות שונות. זה תלוי על הצוות שאת נופלת עליו באותו היום. אני יודעת לגבי אסף הרופא שהם נוטים להיות התערבותיים יותר יחסית לבתי חולים אחרים , אבל זה גם לא מחייב.
בסוף לדעתי הדרך הנכונה היא לעבור קורס הכנה ללידה שיתנו לך תשובות לכל השאלות. ולהגיע עם מלווה - משפחה או דולה- שיוכלו לתמוך בך באמת. אמא או בעלך שעלולים להתעלף בחדר לידה פחות טובים בתור מלווים (והרבה פעמים יודעים מראש שזה אדם רגיש שעדיף לא להביאו). מכירה נשים שדולה עזרה להן מאוד. לי אישית זה הרגיש פחות מתאים להביא איתי אדם זר.
בסוף את הלידה האחרונה (למעט 10-15 דקות ממש לפני שהבת שלי יצאה לאויר העולם) ביליתי לחלוטין לבד. בעלי בצבא היה בתורנות שבת ולא ידעתי מתי להזעיק אותו שלא תהיה אזעקת שווא כי המון זמן הלידה לא התקדמה לפתיחה בכלל. אמא שלי הייתה עם הילדים בבית.
התנהלות של הפעלת לחץ בלתי סביר על מטופל/ת להסכים לטיפול מסוים באופן של איום או הפחדה או הרמת קול הינה בלתי סבירה וראוי היה שתעבור מן העולם.
מעדויות שאני נחשף אליהן במהלך השנים בעבודתי נראה משום מה שפרקטיקה זו שבעבר הייתה נפוצה בחלק גדול ממחלקות בתי החולים ועברה מן העולם שורדת משום מה בחלק מחדרי הלידה למרבה הצער. תודה על השיתוף בחוויה האישית.
אולי לכם יהיו תשובות רציניות יותר, כי הבנתי שמול משרד הבריאות, קופת החולים ובית החולים אסותא אין הרבה מה לעשות. אני בת 30. לפני משבר הקורונה הינו בטיפולי פוריות דרך קופת חולים, בבית החולים אסותא במשך הרבה מאד זמן, בגלל המצב הבריאותי שלי.
טיפולי הפוריות הופסקו באחת, בגלל הנחיות של משרד הבריאות שכולנו מכירים... עכשיו מחזירים את המצב לשגרה והחליטו להחזיר את הטיפולים לנשים מעל גיל 39 בלבד. החלטה לא ברורה, לא שקולה מבחינה רפואית ולא הגיונית אם בוחנים את המצב הרפואי שלי והצורך שלי בהמשך דחוף של הטיפולים.
למה להחליט באופן גורף שרק מגיל 39 כרגע חוזרים? מה זו ההגבלה לפי גיל? הרי כל מי שקצת מבין בפוריות יודע שגם בגיל 30 יכולה להיות רזרבה נמוכה אפילו גרועה יותר מבת 40...
אז גם במצב כזה כל חודש קריטי להריון - הרי זו הסיבה שהחזירו מגיל 39 נכון? אם רוצים מדורג שלא יהיה עומס, סבבה. אז שלא יחליטו לפי גיל אלא לפי מצב רפואי!
אולי יש מישהי בת 40 עם רזרבה מעולה (ויש כאלו) שבאה בגלל שהיא נשואה לאשה, יחידנית או בעיית זרע? במקרה שלה היא יכולה לחכות חודש חודשיים יותר ממה שאני, בת 30 עם רזרבה גרועה אובייקטיבית ועם המלצה רפואית ברורה על טיפול דחוף.
הבנתי שיכול להיות שדרך עורך דין ניתן יהיה לעשות שינוי כלשהו בהחלטה הלא סבירה הזאת. מה דעתכם?
כמו בהרבה מקרים של החלטות לגבי ציבור גדול יש למרבה הצער מי שנפגע, הקריטריון לפי מה שהבנתי הוא אכן גיל משום שהוא משקף בדרך כלל את סיכויי ההצלחה וכן בגלל נושא המימון של משרד הבריאות.
את צודקת בהחלט כי יתכנו מקרים של נשים בגיל צעיר שהטיפול דחוף אצלן יותר מאשר נשים מבוגרות אולם איני בטוח שניתן היה להחליט מי יכולה לחדש את הטיפולים על בסיס קריטריון של רזרבה שחלתית.
הדרך לתקוף משפטית את ההחלטה היא ככל הנראה דרך עתירה לבג"צ כנגד ההחלטה, עניין מורכב ולא זול ואני לצערי איני עוסק בתחום זה של עתירות לבג"צ.
אני שבועיים לאחר לידה וכמו כל לידה מלווה בקושי וכאב, מתלווים גם לילות ללא שינה וטיפול אינטנסיבי ביצור מושלם אך חסר אונים שלעיתים גורם לנו לבטל עצמנו ולא לשים לב שהגוף מאותת לנו לעצור ולהקשיב לו.
אז כאמא טרייה לאוצרית שניה חשבתי שהבעיות ראיה שהופיעו מספר ימים לאחר הלידה עם תחושת עילפון, זה רק סימן לעייפות והגוף צריך להתרגל. בימים האחרונים הופיעו כאבי ראש חזקים מאוד שלא עברו, למרות שבעלי המדהים תיפקד ונתן לי לישון, מה שחשבתי שזהו התקף מיגרנה שממנו סובלת לעיתים.
הכאבים התחזקו ושינו אופי כאב שהגיע עד לחוסר תפקוד, בשלב זה כבר נדלקה נורה אדומה בוהקת שהגיע הזמן להיבדק ויפה שעה אחת קודם.
שמנו את הילדים אצל ההורים ורצנו למיון בהוראת הרופא ואחות מכבי, שם גילינו שלא מדובר בחוסר שינה ולא בהתקף מיגרנה ואפילו לא בפינוק שלי או של הגוף המשווה למנוחה, אלא לחץ תוך גולגולתי הגורם גם לבצקות בעצב הראיה, שככל הנראה נובע מנקב בעמוד השדרה כתוצאה מאפידורל לא מוצלח בלידה.
למזלי הרב, הסריקות יצאו נקיות ובהליך רפואי כואב אך פחות נוראי מניתוח מוח, הוצא הנוזל בניקור מותני (כן ניקור מותני כמו בדלקת קרום המוח), באישפוז ממושך רחוק מהאוצרות שלי, תרופות להורדת לחץ ונפיחות ואין סוף בדיקות, המצב מתחיל להתאזן ובסופו של דבר יעבור לפני שגרמתי לעצמי נזק נוסף.
האם לדעתכם אפשר להגיש תביעת פיצויים על הנזק שנגרם לי בגלל השימוש באפידורל או בגלל שלא עשו את הזריקה כמו שצריך? הבנתי וקראתי שטיפלתם בתביעות רשלנות רפואית דומות על פגיעות של אפידורל ולכן אני רוצה לברר לגבי המקרה הפרטי שלי.
כדי להעריך אם הנזק שנגרם בשל זריקת האפידורל מקורו ברשלנות בטיפול יהיה צורך לעיין בתיעוד הרפואי המלא בסיוע רופא מרדים, לא כל סיבוך הינו בהכרח רשלנות רפואית ויש לעתים סיבוכים אשר אינם בשליטת הרופא.
איני מקל כמובן ראש בנזק ובסבל שעברת אולם במקרים בהם מדובר בנזק חולף יש לשקול אם עלויות ניהול התביעה תצדקנה את הגשתה משום שבתי המשפט פוסקים סכומים נמוכים כאשר מדובר בנזק חולף.
מציע כי תערכי יעוץ מסודר בפגישה עם עורך דין בעל ניסיון בתחום הרשלנות הרפואית שיוכל לסייע לך בקבלת התיקים הרפואים ובהפניה למומחה הרפואי המתאים ביותר.
ישנן שתי תביעות במחוזי ובשלום שהגשנו וזמן קצר טרם המשבר פנינו להחלפת עורך דין - השופטת ענתה דווקא לבקשה לתת ארכה למרות להבנתי לא עובדים שם כעת - ואנחנו הגשנו את הבקשה לפני שבועיים - בתשובה היא מבקשת שנעדכן כמה שיותר מהר - ומכאן הדחיפות במענה מאחר ולא ברור לנו כיתד אנחנו יכולים לתת תשובה כאשר עדיין לא סגרתי עם אף עורך דין ואין לנו היכולת לצאת מהבית (לפחות עד לאחרונה) בנוסף קרובת משפחה קורבה ואהובה נפטרה לפני פחות מחודש - ואנחנו עדיין מתאבלים ובהלם ... מה ניתן לעשות??? גם כלל לא מובנת לנו ההתנהלות של השופטת באותו תיק - כאשר אין דחיפות כעת מאחר וכנראה שהתיק לא יתנהל בתאריך עבורו נקבע מועד לפני חצי שנה וזה ( הסיבה לדחיה ) לא קשורה אלינו ... התביעות שהגשנו הן על סך 20 מיליון שח למחוזי בגין הפרת הסכם נגד משרד הבריאות ובית החולים רמבם שמהווה רשלנות בפני עצמה (אני כתבתי את כתב התביעה והגשתי ופשוט הסברתי בתביעה שגם לפי החוק עבירה בצורת הסכם להליך שלא בוצי כהלכו מהווה רשלנות - כמו שאדם יבוא ויחתום להוציא כבד ויצא בלי ריאה במקום)
שתי תביעות די "פשוטות ועוד תביעה שעדיין לא הוגשה בגין התרופות לחולי סרטן ברמבם שבגללם מת חמי - אביה של אשתי)
ממש יעזור כל מילת חיזוק של עורך דין אם המסר "ששודר" לי מתשובת השופטת שביקשה שנעדכן מייד עם קבלת מידע בדבר היצוג - כאילו שהדבר בשליטתנו?
קשה לי לתת תשובה עניינית ללא הכרות עם התיק ומבלי לקרוא את בקשת השופטת. אני מניח בזהירות שהשופטת מבקשת לדעת בהקדם את זהות עורך הדין החדש שמייצג אתכם שכן בהליכים בבית משפט שלום ומחוזי יש קושי לנהל את ההליך מבלי שצד מיוצג.
לפני כשנה וחצי תוצאות תקינות בפאפ אבל חשיפה לזני hpv מסוכנים. באותה תקופה, התמודדות עם גידול סרטני שנמצא בבלוטת התריס.
רופאים אומרים שאין מה לדאוג, רק מעקב. אני בלחץ, פונה בדחיפות לקולפוסקופיה. הכל תקין! לא רואים שום ממצא. כעבור כשלושה חודשים, קוילוציטוזיס (התחלה של שינוי בצוואר הרחם) וכעבור עוד שלושה חודשים lsil בתוצאות hpv typing.
בזמן הזה כבר הייתי בהריון, אחרי שהרופא נשים שביצע את הקולפוסקופיה אמר שאין שום סיבה לחכות.
במהלך ההריון צצות תופעות מוזרות שבחיים לא הכרתי: דימומים אחרי בדיקות ואגינליות, רגישות וכאב בכל בדיקה. אבל הכל בסדר נכון? זה רק הריון, כך כולם אומרים. אופייני מאוד בתקופה הזאת.
אני לא מסתפקת בכך, עושה עוד hpv typing ומקבלת אותה תוצאה: lsil. מגיעה לקולפוסקופיה וגם שם הרופא טוען שרואים את האזור הנגוע אך אי אפשר לקחת ביופסיה.
כולם אומרים לי לחכות שישה שבועות אחרי לידה לביקורת, שכרגע לא ניתן לעשות כלום.
אני כבר שלושה שבועות אחרי לידה. עדיין מדממת וכאובה. בעיקר נפשית. מרגישה במלחמה לבד. רופאים טוענים שהכל בראש שלי ושנבדקתי מכל הכיוונים, אבל אני יודעת, אני מכירה את הגוף שלי. לא מקבלת את הכאבים המוגזמים בבדיקות, לא מקבלת את זה ששבוע אחרי לידה כשנבדקתי ואגינלית פרץ של דם מטורף יצא החוצה וכמובן כאב נוראי.
אני חסרת אונים! מרגישה שמנפנפים אותי עוד מההריון.
משתגעת בתקופה שאני אמורה לפרוח.
רציתי לשמוע מכם מה עוד אפשר לעשות. אני כל כך מפחדת שיש לי גידול בתעלת צוואר הרחם ולכן הוא לא אותר עד כה. לא רוצה להתעורר אחרי שיגלו שהיתה רשלונת רפואית ולא אבחנו את הסרטן בזמן... הסיבות בטח ברורות. ככל שאני קוראת יותר אני יותר נלחצת. מרגישה שהרופאים מפספסים. לא יודעת מה עוד אפשר לעשות. אני בטוחה שמשהו לא בסדר וזה מלחיץ.
אני מבין את התחושות הקשות שלך אולם לצערי איני בטוח כי יש בידי לסייע לך, הפורום אינו מיועד לייעוץ רפואי ולכן איני יודע להכווין אותך להיכן לפנות. את בכל שלב יכולה כמובן לפנות לרופא נוסף לחוות דעת שניה.
שלום, אמא שלי ז״ל היתה רופאה פסיכיאטרית והיתה לה מרפאה פרטית משלה שרק היא ניהלה אותה ורק לה היתה גישה אליה. אחת המטופלות שלה פנתה היום לטלפון שהיה של אמי, וכתבה שלפני מס׳ חודשים היא מסרה לאמי במרפאה מסמכי מקור רפואיים שלטענתה משתייכים לאותה מטופלת, והם נמסרו על מנת לספק רקע רפואי עבור הטיפול. כרגע, היא מבקשת את המסמכים בחזרה בטענה שהם היו מקור ואין לה העתק שלהם. האם מותר לי (במסגרת הסודיות הרפואית) למסור לה את המסמכים הללו? תודה.
עקרונית מסמכים רפואיים על שם מטופל אין בעיה למסור למטופל עצמו, הקושי מתעורר דווקא במסמכים בתחום הנפשי שכן עולה חשש מסוים כי יתכן שמסמכים אלו עלולים להזיק למטופל (כאשר אין לדעת אם אכן נחשף אליהם בעבר). לדעתי קיימת ועדת אתיקה באיגוד הישראלי לפסיכיאטריה ואולי כדאי להתייעץ איתם למען הזהירות.
שלום לכולם,
נתקלתי ברשלנות רפואית חמורה מצד האחיות בקופת החולים. כמה ימים לאחר שהיינו במיון הלכנו לאחיות להחלפת תחבושת כתוצאה מכוויה. במיון קיבלתי מרשם למשחה לטיפול בכוויה. האחיות אמרו לא להשתמש בה שהיא ממש לא מתאימה ורשמו מרשם למשחה אחרת. הרוקחת ממש התפלאה מהוראות האחות והמליצה לי בכל מקרה לרכוש גם את המשחה שהביאו מהמיון ולהתחיל טיפול איתה. עקב כל הבלבול שנוצר יום למחרת היינו אצל הרופאה ונאמר לי שהמשחה שהאחות רשמה היא לכוויות קלות בלבד וממש לא למצב שלנו ושהיא לא הייתה צריכה לנגוד את ההנחיות שקיבלנו במיון ושאם הייתי משתמשת במה שהאחות רשמה הכוייה לא הייתה מתחילה להחלים.
לאן אפשר להתלונן במצב כזה?
מדובר בילדה בת 1.3 שאם הייתי מקשיבה לאחיות הייתי עושה לה נזק חמור.
הבןו שלי אובחן כמי שסובל מסתמונת נדירה בשם תסמונת קליינפלטר שלי הרופאים, זאת תסמונת מולדת שהיה אפשר לגלות בזמן ההריון - מה שלא קרה. כשהבן שלי הגיע ללשכת הגיוס, כמו כל בני גילו, אובחנה אצלו בעיה באשכים ובבדיקות המשכיות בבית החולים תל השומר אובחן כמי שסובל מתסמונת תסמונת קליינפלטר - רציתי לדעת האם זה נשמע לכם הגיוני שעולים על "בעיה" כזאת רק לפני גיוס? האם יש לכם ניסיון משפטי עם תסמונת קליינפלטר בתביעות קודמות?
למיטב ידיעתי תסמונת קליינפלטר אשר נגרמת בשל ליקוי בכרומוזומי המין של זכרים, למשל גנוטיפ של xxy במקום xy, הינה שכיחה למדי וההתבטאות הקלינית שלה יכולה להיות מגוונת מאד ולכן גם באבחנה לעיתים מתעכבת.
איני מכיר כמובן את כל הפרטים של המקרה של בנך וכדי להעריך אם היה מקום להגיע לאבחנה מוקדמת יותר יהיה צורך לקבל את מלוא התיעוד הרפואי ולהתייעץ עם מומחה רפואי מתאים. אני מציע כי תערכו יעוץ מסודר בפגישה עם עורך דין מנוסה בתחום.
אני תוהה האם אני יכולה לתבוע פיצויים מקופתח החולים שלי על רשלנות רפואית,
לפני כשנתיים התחלתי לסבול מכאבי שיניים, הלכתי לרופא שעשה צילום פנורמי ולא מצא כלום ואמר לי שכל מה שאני צריכה זה טיפולי שיננית קבועים לדלקות חניכיים. מאז הייתי כמה פעמים אצל שיננית וגם היא לא ראתה לטענתה שום חריגות.
לפני חודש הכאבים הגיעו לרמה בלתי נסבלת וכבר הייתי בטוחה שמשהו לא כשורה והלכתי שוב לרופאת שיניים בקופה, היא עשתה 2 צילומים וגם אמרה לי שהיא לא מוצאת כלום, אולי יש חור בשן שמעולם לא כאבה לי בצד שמעולם לא הפריע לי ושלחה אותי לשיננית, שתיהן טענו שהפה שלי במצב טוב ושכנראה אני סתם היסטרית וכל מה שאני צריכה לעשות זה לשמור על צחצוח טוב. בכל זאת קבעתי לסתימה בשן שמעולם לא כאבה לי באזור שמעולם לא הציק לי, שילמתי להם ואז התחילה הקורונה. לא הגעתי לאותו תור שנקבע. בנתיים הכאבים החמירו ברמה שלא הצלחתי לתפקד או לאכול, הקופה לא אפשרו טיפול חירום או ללכת למיון ולקבל החזר אז נתנו מרשם טפלוני לאנטיביוטיקה ומשככי כאבים.
ביום ראשון הלכתי לרופא חירום של הקופה כשאני כבר על סף יאוש ועם כאבים שאי אפשר לחיות איתם, הוא עשה צילום ואמר לי שבאופן חד משמעי יש לי עששת עמוקה וחמורה בשן בינה שמחייבת עיקרה מידית אבל הוא לא יכול לבצע אותה כי הם לא עושים כרגע טיפולים כרורגיים, רק נקודתיים ושל עזרה ראשונה.
למחרת הכאבים החמירו ונאלצתי לקבוע עם רופא פרטי שמיד ראה את הבעיה - התוצאה: עברתי עקירה של 2 שיניים, אני צריכה לעקור עוד 1 ואלי אפילו 2 + טיפול שיקומי של כל חלל הפה באלפי שקלים.
יש לי צילומים ממנו, יש לי את השיניים שהוא הוציא, יש לי צילומים מהטלפון ווידאו של חלל הפה ומקומות בעייתים שהצבעתי עליהם לרופאים, הקופה לא הסכימה לתת לי את הצילומי שיניים שאצלה, וגם לא החזר על הכסף של התור שבוטל.
האם ניתן לתבוע אותם על רשלנות רפואית והזנחה? מדובר בשנתיים של סבל שלא טופל כי הם חאפרים.
נראה על פניו שהמקרה מצדיק בירור רציני שיכלול איסוף של מלוא התיעוד הרפואי וקבלת חוות דעת של רופא שינים. אני ממליץ לפנות תחילה אל עורך דין מנוסה בתחום הרשלנות הרפואית שיוכל לסייע לך בקבלת התיעוד ובהפניה למומחה הרפואי המתאים להערכה.
קראתי את מה שכתבתם על סרטן צוואר הרחם ואני רוצה לשאול ולהתייעץ עם עורך דין ברשותכם.
שאלה שמטרידה אותי כבר קרוב לשבע שנים
ולאף אחד מהרופאים אין תשובות בשבילי
סוג של התעלמות או בורות לא ידוע לי מה הקטע
ב2012 נותחתי בסורוקה , כרתו לי את כל הצוואר רחם כולל בלוטות הלימפה ... לא עברתי הקרנות וכימותרפיה למזלי
תוך חודש וחצי חודשיים עליתי 20 קילו
הגוף השתנה ברמה גועלית הבטן כמו חודש 7 נפוחה כולה
הרגליים מזעזעות
ונפוחות כמו בצקת לכל אורך הרגליים
אני תמיד ניסיתי לקרוא לחפש מידע ומצאתי בקטנה אבל מקודם מצאתי את עצמי בוכה כי הרגשתי שמצאתי תשובה
תשובה שלא טרחו לספר לי אחרי שכרתו את בלוטות הלימפה מרגישה כל כך הרבה כעס
אגירת נוזלים ובצקות - או בשמה לימפדמה
זה כניראה כל הסיפור.
כל החיים שלי שקלתי 42 קילו כולל דיאטות השמנה. זה גנים במשפחה.
עכשיו אני חייבת לדעת האם אתם חושבים שיכול להיות שהיתה במקרה שלי רשלנות רפואית?
ראשית אם הניתוח היה ב- 2012 אני חושש כי עברו למעלה משבע שנים ולפיכך עילת תביעת רשלנות רפואית ככל שהייתה כזו התיישנה שכן ההתיישנות הינה 7 שנים ממועד ההתרשלות.
אם עילת התביעה לא התיישנה הרי שכדי להעריך אם הייתה התרשלות בניתוח יהיה צורך לקבל את מלוא התיעוד הרפואי ולהתייעץ עם מומחה רפואי מתאים. לצערי אין לי דרך להעריך אם הייתה התרשלות רק על בסיס התיאור שנמסרת.
האם ייתכן כי בוצעה ממוגרפיה והתוצאות יצאו תקינות לחלוטין. וכעבור בדיוק שנה התגלה גוש סרטני בשד בגודל של 41 ממ? (עולה על 4 סמ)?
ייתכן מצב בו במהלך הבדיקה הראשונה פספסו את הגוש, שאולי היה עוד קטן, בגלל רשלנות רפואית באבחון? נתקלתם במצב שבו היו תסמינים ראשוניים ופשוט לא פורשו נכון על ידי הרופא המטפל? איך בודקים מקרה כזה מבחינה משפטית?
המצב שאת מתארת אכן מעורר סימני שאלה לגבי אופן הבדיקה והפענוח של בדיקת הממוגרפיה הראשונה. כדי להעריך את המקרה יהיה צורך לבחון בדיעבד שוב את דיסק הממוגרפיה באמצעות מומחה רפואי מנוסה בתחום הרדיולוגיה שיוכל לבדוק אם נראים בבדיקה סימנים לגידול שהמפענח בזמנו התעלם מהם והאם היה מקום להפנות לבדיקה נוספת כמו אולטרה סאונד.
אנו מטפלים וטיפלנו בתביעות רשלנות רפואית לא מעטות בגין פענוח שגוי של בדיקות ממוגרפיה אשר הביאו להחמרה והתקדמות במחלת סרטן השד. את מוזמנת לפנות אלינו טלפונית לקבלת הסבר פרטני.
אז אספר לכן את חווית הלידה שלי .. אם אפשר להגיד שהיא חוויה.
אז ככה קודם כל הבונבון שלייי נולד בבוקר (16.3) בלידה במהלך ניתוח קיסרי.
הגעתי לבית חולים בלי פתיחה בלי שום דבר שבוע 41.1 .. הוחלט להביא לי פרופס כי צוואר הרחם היה מאוד קצר ואחורי .. אז שמו לי והיה בסדר .. אחרי שעתיים התחילו האטות בלב לגוזל שלי .. עשו כמה פעמים מוניטור עוברי שלחו אותי לחדר לידה להשגחה צמודה .. הוחלט להוציא את הפרופס ולהמשיך עם המוניטור .
בערך שעתיים עד שהמוניטור התייצב בלי האטות ובלי כלום .. אז הוחלט לשים לי בלון שצוואר הרחם יתרחב .
שמו בלון ושלחו למיון יולדות לחכות. הבלון עשה לי צירים מתשע בערב עד שבע בבוקר.
צירים שראיתי את אלוהים ושלא עשו שום שינוי .. לא הייתה פתיחה צוואר הרחם לא נפתח .. רק גרם לעוד האטות בלב של הגוזל הקטן והמותש שלי .. הוחלט להחזיר אותי שוב לחדר יולדות .. שוב אותו סיפור מלא רופאים .. מלא בדיקות כואבות למוות אחד אחרי השני .. מלא צירים שלא עזרו בכלום ועוד יולר מלא האטות בלב . והם מתווכחים לשלוח אותה לקיסרי או לא לשלוח.
בנתיים מלא האטות. דיברו בלחש על מצוקה עוברית צפויה. הגיעה מנהל מחלקה בשבע וחצי בבוקר אומר להם איך עוד לא שלחתתתם אותה לניתוח! עכשיו בשניה הזאת לשלוח. כמו עכברים כולם קפצו ולקחו אותי לניתוח.
ניתוח שלקח בדיוק עשר דקות שהתינוק המותש שלי יצא לעולם. הוא כניראה היה במים מקוניאלים יותר מהרגיל ככה שהייתה לו גם מצוקה עוברית כניראה. היום טפו חמסהה הוא בסדר הוא השתקם. אתמול היו כמה בעיות שכניראה מהטיפשות של הרופאים החסרי אחריות האלה. אני רק חושבת על זה שזה יכל להיגמר אחרת .. ואומרת תודה לאלוהים שאשכרה הציל לי את הילד .
אני בן אדם מאוד אופטימי והאמנתי שיהיה בסדר. עדיין אמרו לי שצריך לעקוב אחרי ההתפחות של הילד על מנת לוודא שלא יהיו בעיות. מפחיד טיפה אבל אני אופטימית.
תודה על השיתוף בחוויה הלא פשוטה שעברת, מצטרף לתפילותייך שהכל יהיה בסדר ב"ה.
הייתי מציע שנשוחח טלפונית, טיפלתי בהרבה תביעות רשלנות רפואית במקרים דומים למקרה שתיארת ואני סבור שאוכל לתת לך מידע שימושי בין היתר לגבי הבירורים שיידרשו בהמשך לגבי מצבו של הילד שיהיה בריא.
טוב, אני באמת במצב של יאוש.
אני עם חום סביבות ה38 ומגיע לעיתים ל39.2 כבר יום חמישי. בלוטת לימפה בצוואר נפוחה. גרד מציק בגרון אבל אין שיעול/ קשיי נשימה. התקשרתי למד״א כמה פעמים, הם אומרים לי לתקשר עם מוקד אחיות מכבי ולדבר עם רופא בטלפון. אני מתקשרת למוקד, מחכה שעות, מתקשרת לסניף, כנ״ל, אף אחד לא נותן לי לדבר עם רופא. חמישה ימים, כל היום בממתינה, ולא הצלחתי לדבר פעם אחת עם רופא. חלק מהאחיות אומרות כן להגיע לסניף, חלק לא, אני לא רוצה לסכן אף אחד ונשארת בבית אבל אני צריכה גם לדאוג לעצמי. יש לי שותפה בקבוצת סיכון ואי אפשר להיות כמעט שבוע שלם באי וודאות. למישהו, איכשהו, יש אפשרות לעזור לפני שיקרה אסון ויהיה מאוחר מדי? צוות רפואי שאני יכולה לתקשר איתו ולא רופאים רשלנים כמו שנתקלתי בהם במגעים עם מד"א??
המצב שאת מתארת לצערי חוזר על עצמו ככל הנראה במקרים רבים ואין לי שוב לצערי עצה שימושית מדי כיצד לפתור את המצב נוכח אי הסדר ששורר במערכת הבריאות בימים אלו.
אבא שלי בן 90 פנה למיון וולפסון לפני 16 ימים בגלל לחץ דם גבוה וסחרחורת, לכן הוחלט לאשפזו לבירור במחלקה פנימית.
כשבוע מתחילת האשפוז פיתח אבי תסמינים של חום ושיעול.
הפצרנו בצוות המחלקה (המסור ביותר♡) לערוך לו בדיקה לגילוי קורונה, אך תשובתם היתה שאין ברשותם ערכות בדיקה, ושבכלל צריך אישור של רופא מחוזי לערוך אותה.
מבינים את גודל השערוריה?
הנגיף משתולל בחוץ, ועדיין מנהל מחלקה פנימית בבית חולים ציבורי, נאלץ לבקש מהממונים עליו ערכות גילוי, וצריך אישור של רופא מחוזי לערוך את הבדיקה.
איזה אבסורד.
רק אחרי שאנשי צוות מסורים במחלקה הפנימית פיתחו תסמינים, נבדק אבי ונמצא חיובי לקורונה.
קולטים כמה הדבקות יכלו להמנע במהלך השבוע הזה?
כתוצאה מהגילוי, נשלחה כל המחלקה הפנימית לבידוד במחלקת קורונה בתוך בית החולים, ובני המשפחות נשלחו לבידוד ביתי.
מי אם כך אחראי במקרה הזה על התפשטות הנגיף?
ואם כל זה לא מספיק שערורייתי,
אז אחי, שסעד את אבי במהלך האשפוז, משתעל בביתו כמה ימים, ועדיין ממתין למד"א שמבוששים להגיע אליו, זאת על אף שציין באזניהם מפורשות שנחשף לחולה מאומת.
מה אני מנסה להגיד?
שכבר חודשים ידוע כאן על התפשטות הנגיף, אך ה"היערכות" שמהללים אותה בטלויזיה, לא באה לידי ביטוי בשטח.
נהלים מסובכים, תקנים נמוכים, ומחסור בציוד הכרחי, הם התורמים העיקריים להתפשטות הנגיף.
אכן המערכת לצערנו לא ערוכה דיה בנושא הבדיקות ודובר כבר רבות על הכשל הזה ואני מניח עוד ידובר. בדיקה של כל מטופל חשוד למחלה כמובן תקטין את שיעור הנדבקים - אין צורך בהשכלה באפידמיולוגיה בשביל להבין זאת.
למיטב הבנתי אין כיום פתרון מוצלח בבתי החולים למצב שאת מתארת למעט ביצוע בדיקה לנשאות לוירוס הקורונה למטופלים אשר אמורים להיות בבידוד. לדעתי כדאי שתפני בבקשה לצוות הרפואי לברר האם המטופל שאמור להיות בבידוד יבדק.
אבא שלי מאושפז במחלקה פנימית בבית חולים במרכז הארץ בגלל בעיות בריאות די קשות אחרי ניתוח שעבר באותו בית חולים. אני לא כותבת את שם בית החולים בשביל לא לעורר פאניקה מיותרת. התברר לנו אתמול כי הכניסו לאותה מחלקה אדם חולה קורונה שלא היה איפה לאשפז אותו בגלל מצוקה של מיטות אשפוז. סגרו לו חדר עם דלת ניילון והוא מאושפז בבידוד על פניו. מצד שני, הוא נמצא במחלקה עם אנשים מבוגרים (אבא בן 83) שהם האוכלוסיה הכי פגיעה לנגיף הקורונה. עשינו המון רעש בנחלקה ודיברנו עם הפרופ' שמנהל את המחלקה, כאשר בין השורות הבנו שהוא עצמו לא ממש מרוצה מהמצב וכי זאת החלטה שהונחתה עליו מלמעלה. השאלה מה האחריות של בית החולים / משרד הבריאות במקרה כזה? מה יקרה אם חס ושלום אבא שלי או אדם מבוגר אחר שמאושפז במחלקה הפנימית ידבק בקורונה, כאשר ברור שהנגיף הזה קטלני לאוכלוסיה מבוגרת.
האם יש משהו שאפשר לעשות לפני שיקרה אסון חס וחלילה?
במחלקות פנימיות מאושפזים בשגרה חולים במחלות מדבקות כאשר מופעל לגביהם נוהל של בידוד מיתר החולים - החלפת כפפות וביגוד מגן של הצוות, איסור יציאה מהחדר וכו'.
איני בטוח שמחלת הקורונה שונה משמעותית ממקרה זה שכן חלק מהמחלות המדבקות האחרות אף הן מסכנות אנשים מבוגרים עם מערכת חיסון מוחלשת. הפורום אינו מיועד לייעוץ רפואי ואיני מומחה למחלות זיהומיות אולם זו הערכתי מהכרותי את מערכת הבריאות.
ניתן להערכתי לנסות לפנות אל מנהל בית החולים ולבקש פגישה בעניין זה ויתכן וזה יסייע.
הנה זה בא. מנהלת מחלקה בבית החולים איכילוב בתל אביב נדבקה בקורונה והדביקה גם את בעלה ולכו תדעו כמה מהמאושפזים התמימים במחלקה הפנימית באיכילוב, שאותה מנהלת אותה רופאה שנדבקה. אז נכון שאין ברירה כנראה, אבל עכשיו אנשים תמימים שאושפזו בבית החולים איכילוב במחלקה הפנימית, בגלל בעיות בריאות שלא קשורות לקורונה, יגיעו למצב של הדבקה בגלל אוזלת היד של מערכת הבריאות וקבלת החלטות שגויות, שכנראב יעלו בחיי אדם כבר מהימים הקרובים. רשלנות מערכתית. אין מילים. תרחישי האימה מתגשמים ונקווה שמישהו שם למעלה יסיק מסכנות ויפריד את חולי הקורונה משאר המטופלים בבתי החולים, כמו שעושים בבית חולים תל השומר. פרופ' רוני גמזו נרדם בשמירה. לא מתאים למי שניהל את משרד הבריאות במשך כל כך הרבה שנים ובהצלחה רבה.
בשבועיים האחרונים הגעתי כמה פעמים לתל השומר עם צירים מוקדמים וקצת מצוננת. כל פעם התפתחו צירים, הגענו למיון יולדות ואחרי כמה שעות הכל נרגע וחזרנו הביתה, עד פה הצוות היה מדהים (תמיד המלצנו על תל השומר בכל מה שקשור ללידות). בשבוע שעבר הגענו שוב מאותה סיבה וראו שאני קצת חולה ושלחו אותי לכל מיני בדיקות ליתר ביטחון. באחת הבדיקות יצא שיש חשד לשפעת והחליטו לתת לי אנטיביוטיקה (כמובן שכולנו מחוסנים, השנה ובכל שנה). אחרי 4 ימים עם אנטיביוטיקה כשאני כבר מרגישה מעולה, לא משתעלת (ולא היה חום אפילו פעם אחת), הגעתי שוב עם צירים וילדתי תינוקת מתוקה בלידה מדהימה בשעה 22:00 בלילה.
עברנו למחלקת היולדות ובילינו שם את הלילה. בבוקר, הכל התהפך. מישהו פתאום החליט שבגלל שהיה לי חשד לשפעת כמה ימים קודם, אני נשלחת לבידוד ואם אני רוצה לראות את התינוקת אז חייבים לבודד גם אותה. בשלב הזה אני כבר בריאה וכבר על אנטיביוטיקה, ולא מדבקת. אפילו לא היה לי חום, אפילו פעם אחת בכל הפעמים הרבות שמדדו לי.
מפה מתחיל סיוט!! הכניסו אותי לחדר קטן ומאולתר, מרוחק מהמחלקה עם שלט על הדלת ״בידוד נשימתי״. אסרו עלי לצאת מהחדר, נאמר לי שעושים לי עוד בדיקה ולאחריה אם ייצא תקין אוכל לעלות למלונית. נכנסתי לחדר בשעה 11:00 בבוקר, רציתי להתקלח, בכל זאת ילדתי בלילה לפני - ולא היו מים חמים! יואב הלך להביא לי אוכל מחדר האוכל כי לא נתנו לי לצאת מהחדר וחזר בלי כי כלום כי האוכל פשוט נגמר (!) וככה העברנו עד הערב. בערב יצאתי כדי לבקש להגיע לחדר האוכל בערב ולהתקלח, בכל זאת כמעט 24 שעות מהלידה ולא איפשרו לי לצאת. צעקו עלי שאני מסכנת את כל המחלקה. ביקשתי לפחות מקום להתקלח, אמרו שידאגו לי ולא דאגו (בנתיים 24 שעות מהלידה מקבלת צעקות, אין אוכל נורמלי ואין מקלחת).
ב3:30! בלילה! אחרי שסוף סוף הצלחתי להרדם וגם התינוקת, נכנסת אחות לחדר, עם מסכה על הפנים, פותחת את האור ומעירה את שתינו ומכריזה שהיא באה לבדוק לי ולילדה חום בגלל שאנחנו חולות! מדדה לי חום (אין) באה למדוד לנוגה (בת יום כן?) שכמובן צורחת תוך כדי הבדיקה. אחרי דקה אני שואלת אותה למה לוקח הרבה זמן למדוד לה חום והיא עונה שהיא לקחה מדחום כספית כי לא היה רגיל וייקח לה 7 דקות למדוד חום. שאלתי למה לא עם מדחום מהיר?
ענתה: זה מה שהבאתי
אני: אפשר להביא רגיל?
אחות: חוזרת ומביאה מדחום רגיל, מודדת לה חום, רואה שאין חום, זורקת את המדחום לעריסה שלה ואומרת שהמדחום נגוע ולכן לא ישתמשו בו שוב בבית חולים אז שניקח אותו איתנו ויצאה מהחדר.
עוד על התנאים בחדר שבו הכריחו אותנו לשהות 40 שעות בלי לצאת, אני אחרי לידה ותינוקת בת כמה שעות:
- מזגן על קירור בלי אפשרות לכבות או לכוון. רק שמיכה אחת (יואב ישן לידי לבוש מעיל)
- מקלחת לא שמישה, אינסטלטור שהבטיחו שיגיע כמובן שלא הגיע. לא התקלחתי מהלידה עד שהגעתי הביתה אחרי שלושה ימים
- טלוויזיה לא מחוברת
- לא ניקו את החדר אפילו פעם אחת. לא שטפו, לא פינו פחים, לא החליפו מצעים
- כפתורי המצוקה / קריאה לאחיות היו תקולים ולכן ניתקו אותם. ולי אסור לצאת מהחדר כדי לקרוא לאף אחד (וגם אם אני פותחת את הדלת אז צועקים עלי)
- הדרך היחידה לקרוא לאחות זה לשלוח את יואב ללכת עד לתינוקיה בצד השני של הבניין ולהתחנן שאחות לא תשכח להגיע אלינו כי אנחנו לא יכולים לצאת (ספוילר: תמיד שכחו)
- תריס מוחזק במקומו על ידי בקבוקי מים, פתוח באופן קבוע בלי וילון או דרך לסגור אותו כדי להחשיך או כשאני מניקה. והכי גרוע זה הפועלים שעבדו באותה קומה מחוץ לחלון הפתוח באופן קבוע במשך כל היום. WTF?
נפלא להניק ככה.
- אף אחד לא טרח להסביר לנו על הנהלים של ה"בידוד".
ותוך כדי אני צריכה לדאוג לילדה בתוך החדרון המצ'וקמק הזה, להניק אותה ולקבל את המשפחה (אורחים לא מורשים להיכנס).
בבוקר שוב באו עם תלבושת ומסכה למדוד חום שאין לנו ואמרו שישחררו למלונית אבל לא לפני 14:00 (עדיין באותו חדר קטן עדיין בלי מקלחת מהלידה!) ביקשתי שיבדקו מה קורה עם כל הבדיקות ומה עם להעביר למלונית אז צעקו עלי שרק ב14:00 ולפני זה שלא אצא מהחדר כי אני מסכנת את כל המחלקה.
ב14:30 הגיעו לשחרר אותנו למלונית. סוף סוף אחרי ששוחררנו והתמקמנו במלונית (סוף סוף אוכל!), הרופא שאישר לנו לעלות למלונית התחרט בדיוק והיינו צריכים לעזוב.
סיכום:
ילדתי ביום שלישי ב22:30 וביום חמישי ב17:30 ״שוחררתי״ עדיין בלי מקלחת, בלי לצאת מחדר מגעיל אחד, עם המון צעקות ויחס משפיל.
אני חייבת לציין שברור לי שיש נהלים שמטרתם שמירה על בריאות היולדות והתינוקות, וכמובן שזה הכי חשוב! אבל זה לא אומר שצריך לעשות את זה בצורה לא אנושית ובתנאים מזעזעים לאישה שהרגע ילדה ולתינוקת שצריכה להעביר ככה את השעות הראשונות של החיים שלה.
ושוב צריכה לציין לטובה את הצוות הנפלא במיון יולדות, בחדרי לידה ובתינוקיה.
אגב, הפיתרון שלנו: כדי בכל זאת לנוח יומיים ולצבור כוחות, בכל זאת כבר שבוע וחצי עם צירים ויומיים אחרי לידה, ברחנו משם והלכנו למלון מפנק במיוחד שקיבל אותנו מדהים ושידרג אותנו בלי שביקשנו כי ראו שבאנו עם תינוקת בת יומיים. אנחנו פה בלי תמיכה של אחיות בלי מלונית ואחרי המון נזיפות ויחס משפיל.
הזיה מוחלטת... חבל שאי אפשר לתבוע את תל השומר על דבר כזה... אני לא מבינה למה בידדו אותך? מה זה חשד לשפעת? בדיקת שפעת נעשית עם קיט פשוט ואני אישית מכירה את המעבדות בתל השומר ואת מיכל מנדלבוים האחראית ובדיקה היא ממש פשוטה ומהירה.
אני פשוט בהלם. מעבר לכך, אם קיבלת אנטיביוטיקה והתחלת להרגיש יותר טוב, זה סימן שהיה זיהום חיידקי ולא נגיפי (שפעת זה נגיף). נשמע מאוד מאוד לא תקין מה שעברת, הייתי מתחילה לנסות לקבל תשובות, כי ברור ששמירה על בריאות הציבור זה במקום הראשון, אבל לעשות את זה בצורה מכובדת, תוך קבלת הסברים מלאים ושקיפות זה מינימלי.
אני ילדתי לפני פחות משנה בתל השומר, לידה שלישית ברוך ה׳.
ומה שעברתי שם היה סיוט חיי, המרדים לא נתן אפידורל במקום הנכון ומרגע לרגע הצירים רק התעצמו, התחננתי שיבוא לעזור לי ולהוסיף עוד אפידורל ולא משנה כמה הוא הוסיף, כל האיזור היה עירני בטירוף, יכולתי לרוץ ולקפוץ מרוב שהכל היה חי.
לא רציתי מראש ניתוח קיסרי וילדתי לידה טבעית. ראיתי את אלוקים מרוב כאבים, למרדים קראו אנדריי בחור צעיר בלי ניסיון כנראה.
ראו הוזהרתם מפני רשלנות רפואית של בית חולים תל השומר - זו היתה החוויה הכי נוראית שעברתי אי פעם ואני בטראומה רצינית מאז. אני לא יודעת מה לגבי בתי חולים אחרים אבל לא אחזור לבית החולים תל השומר אפילו לא עם כאב שיניים.
לפני 5 שנים עברתי ניתוח אורטופדי במפרק כף היד על ידי מומחה רפואי מיוחד, במימון של הביטוח הרפואי הפרטי שלי ולא דרך קופת חולים. בגלל רשלנות בטיפול במקום החתך כל האצבעות היו קפוצות ולא הייתה אפשרות בכלל לפתוח אותן.
הייתי אצל מרפאה בעיסוק חצי שנה כמעט, עד שהאצבעות חזרו לתפקד, עדיין התנועה בפרק היד קצת מוגבלת... וגם לי יש נפיחות רצינית. רציתי לדעת אם אתם מכירים וטיפלתם במקרים כאלה והאם יכול להיות שאני צריכה להגיש תביעה?
על פניו נראה כי במקרה מצריך בהחלט בירור רציני באשר לניתוח שעברת - כדי להעריך אם הנק שנגרם מקורו בהתרשלות יהיה צורך לקבל את מלוא התיעוד הרפואי ולהתייעץ עם מומחה רפואי מתאים בתחום האורטופדית כף יד. את מוזמנת ליצור עמנו קשר טלפוני לקבלת הסבר וייעוץ.
היי , לפני כשבועיים הגעתי לרופא עור בקופת חולים מאוחדת עם כתם קטן שהיה לי בפנים .
הוא לטענתו אמר שזה משהו אסתטי וקרא לזה "סבוריה" .
אמר שאפשר להשאיר את זה ככה כמו שזה או לשרוף את זה עם חנקן.
רציתי להיפטר מזה ולכן אמרתי לו לשרוף לי את זה עם החנקן .
עד עכשיו יש לי צלקת שגם אחרי ששמתי משחות ותכשירים אחרים נגד צלקות לא יורדת .
חשוב לי לציין שהרופא לא ציין בשום צורה שלאחר השימוש בחנקן יש אופציה לצלקת !
האם אפשר לתבוע על דבר כזה ואם כן מה צריך לעשות ?
מבלי חלילה להקל ראש בענין אם מדובר על סימן או צלקת שתחלוף איני בטוח שתביעה במקרה זה תהיה כלכלית שכן תביעת רשלנות רפואית מחייבת חוות דעת אשר עלותה אינה מבוטלת. שבועיים הוא בדרך כלל פרק זמן קצר מכדי להעריך אם מדובר בצלקת קבועה. ככל שיוותר נזק קבוע ניתן יהיה לשקול תביעה.
עברתי ניתוח להסרת גידול הורמונלי ולאחר תקופה קצרה הגידול חזר, היום הייתי בבדיקה אצל כירורג שטען שהרופאים לא הוציאו בניתוח את כל הגידול עד הסוף האם ניתן לתבוע על זה והאם זה נחשב רשלנות רפואית לפי החוק?
עצם העובדה שהניתוח לא הצליח ולא השיג את מטרתו בוודאי מצריכה בירור מדוע וכיצד זה קרה אולם אינה בהכרח מעידה בוודאות על התרשלות.
כדי להעריך אם הותרת חלק מהגידול בניתוח יכלה להימנע על ידי נקיטת זהירות יתר, אמצעים טכנולוגיים כאלו או אחרים וכו' יהיה צורך לקבל את מלוא התיעוד הרפואי ולהתייעץ עם כירורג מומחה בתחום.
כדאי בשלב ראשון לפנות אל עורך דין מנוסה בתחום הרשלנות הרפואית לקבלת הערכה ראשונית של המקרה וסיוע בקבלת מלוא התיעוד.
חשבתי הרבה זמן אם לכתוב אבל אני חושבת שתוכלו לעזור. כתבתי פה חתיכת מגילה אז תודה מראש למי שיקרא.
לפני שנה ותשעה חודשים ילדתי את הבת שלי בבית חולים כרמל בחיפה. נתחיל בלומר לכן שהיא בסדר גמור ואפילו יותר מזה למרות מצוקה עוברית ומצב של סכנת חיים אמיתית בלידה - שלא תדאגו אחר כך.
כשהגעתי הסברתי כמה חשובים לי כמה דברים- אפס הפרדה, עור לעור, השהיית ניתוק חבל הטבור, הנקה כמה שיותר קרוב ללידה וכל המיילדות (היו לי 4) הביעו הסכמה מלאה לכל מה שביקשתי, לפחות בשלב הזה, וגרמו לי להרגיש שאני בידיים טובות.
הלידה הפסיקה להתקדם אחרי שקיבלתי אפידורל בפתיחה של 5 ס"מ ושאלו אותי אם אני מסכימה שינקבו את מי השפיר (ככה קוראים לזה??) לא הסבירו לי מה המשמעות של זה. קצת אחרי התחילו לחשוד שהמים מקוניאלים ולא הסבירו לי מה זה אומר, נכנסתי לגוגל, בעודי בחדר הלידה, והבנתי שיכול להיות שהעוברית במצוקה. אף אחד לא סיפר לי כלום וכששאלתי מה עושים הם אמרו שאין ירידות בדופק ושהכל נראה תקין בנתיים מלבד לעניין המים. כדי להיות בטוחים חיברו מוניטור לראש שלה- גם את זה לא ממש הסבירו לי למה או איך או מה המשמעות- אני מציינת את זה כי אחרי הלידה ראיתי שיש לה פצע בראש- אחד מהתהליכים הללו- ניקוב מי השפיר או הצבת המוניטור פשוט פצעו אותה...
בשלב צירי הלחץ הייתי בהתחלה רק עם המיילדת, אז ראינו שיש ירידות בדופק בזמן הצירים ושיכול להיות שמשהו לא תקין עם חבל הטבור. הגיעו כמה רופאים וביניהם רופאה צעירה יחסית שאמרה למיילדת- לא לי (דיברה מעל הראש שלי כל הזמן) שהיא תעשה קצת לחיצות כדי לעזור לעוברית לרדת (היא קראה לזה בשם שלא אמר לי כלום אז לא זוכרת איך). במהלך הציר היא לחצה עם המון המון כוח במרום הבטן שלי, אני זוכרת שזה כאב לי יותר מכל הלידה ביחד, ואחר כך היו לי ממש סימנים כחולים וכאבו לי הצלעות בטירוף. זה גם כמובן לא עזר אלא רק הפריע לי לנשום וביקשתי ממנה שתפסיק. בכתבה שהייתה לפני שבועיים בערך על "אלימות מיילדתית" הבנתי שזה הליך מסוכן מאוד ושהוא לא חוקי ברוב מדינות המערב (לא צוין שם אם זה חוקי בארץ) מכיוון שפוטנציאל הפגיעה שלו בעובר עצום...
כשהקטנה סוף סוף יצאה היא הייתה נפולה לגמרי, לא זזה, לא בכתה- הדבר הכי מפחיד שאפשר לדמיין. המיילדת (הבאמת מדהימה) אמרה לי- אני מצטערת, אני לא יכולה להשהות את חיתוך חבל הטבור וישר נתנה אותה לצבא של רופאים שחיכה לה- התינוקת שלי שאפה מהמים המקוניאלים (המזוהמים) לתוך הריאות שלה והיה צורך בהתערבות שלהם. תוך כמה דקות (שנראו כמו נצח) היא התחילה לבכות והוציאו אותה מהחדר שלי לעמדת טיפול בחוץ- ביקשתי מאמא שלי ומבעלי שהיו איתי שילכו איתה ואמא שלי אמרה שהיא תלך ושבעלי ישאר איתי, שלא אשאר לבד. עדיין לא נתנו לי להחזיק אותה ולא ראיתי אותה מעבר לשתי שניות שלקח למיילדת לחתוך את חבל הטבור. כעבור כמה דקות נכנסה אמא שלי ואמרה שהקטנה ממש בסדר, שהיא צורחת וזזה ושצריך להשאיר אותה שם קצת ושלא אדאג. אחרי שהוציאו את השליה ותפרו אותי הביאו אותה אלי עטופה בבגדים- לכמה דקות כי הם רצו לחבר אותה למכשיר מוניטור ולשים אותה בחימום. לקחו לי אותה ממש מהר ושלחתי את בעלי איתה, שלא תהיה לבד.
אותי הוציעו מחדר הלידה למסדרון, קצת לפני שלקחו אותה. לא ברור למה- לא היו עוד יולדות בכל המחלקה! רק אישה אחת ילדה איזה שעה לפני וזהו, לא הגיעה מישהי חדשה בזמן הזה כך שלא היו צריכים להוציא אותי. השעה הייתה 3 בלילה וההורים שלי היו חייבים ללכת- ככה נשארתי, אישה אחרי לידה, בלי תינוק בידיים, בלי בעלי, בלי השגחה, בחושך במסדרון של בית החולים. אני לא יודעת אם אני מצליחה להעביר לכן כמה קשה זה היה לי- הרגשתי שאני מאבדת את זה- הדיסוננס היה כל כך ברור לי שממש הייתי צריכה להרגיע את עצמי שאני לא מאבדת את זה ושהכל יהיה בסדר ממש עוד מעט- אראה את הבת שלי ואניק אותה בפעם הראשונה והכל יהיה בסדר. כשלקחו אותי למחלקת יולדות ביקשתי ללכת לתינוקיה לראות אותה, כי היא הייתה צריכה להיות בשולחן חימום הזה, ובחוסר חשק ממשי, נתנו לי להיכנס. ישבנו לידה קצת ושאלתי אם אוכל לנסות להניק אותה. נתנו לי אותה וניסיתי, לידה ראשונה וזה וחווית הנקה ראשונה, עשיתי את מה שנראה לי טבעי וזה לא ממש הצליח, האחות בתינוקיה שאלה אותי אם זו תינוקת ראשונה ושאמרתי שכן היא פשוט תפסה לי את הפטמה ומשכה ועיסתה אותה בצורה כמעט תוקפנית. מצד אחד ידעתי שזו לא העבודה שלה להסביר לי מה עושים, ומצד שני, זה היה נורא. בסוף הצלחתי (זה ישמע מצחיק אבל הרגשתי תחושה של דה-ז'ה-וו, כאילו הנקתי פעם בחלום והגוף שלי ידע מה לעשות בלי שאמרתי לו) התינוקת התחברה וינקה ואני בכיתי... גם עכשיו אני בוכה כשאני חושבת על זה. היא המשיכה להיות יונקת מצטיינת עד לגיל שנה וחודש, אז פשוט נגמר לי החלב...)
רציתי שהיא תישאר איתי באפס הפרדה אבל האחיות הסבירו לי שהיא חייבת השגחה על הנשימה שלה בגלל מה שקרה בלידה ונשלחתי בחזרה לחדר שלי. קיבלתי אותה בחזרה רק ב7 בבוקר כשהיא הייתה רעבה, באתי לקחת אותה והיא בכתה בטירוף. הסתכלתי מסביב וראיתי מלא תינוקות, חלקם בוכים, חלקם עם פליטות על הסנטר- שפשוט לא ניקו, ורציתי לקחת אותה משם ולברוח. באמת לא החזרתי אותה לתינוקיה אחר כך בכלל- באתי איתה לבדיקות שעברה ולא הסכמתי להיפרד ממנה בשום פנים ואופן.
לסיכום, אני מרגישה שעברתי טראומה- לא דווקא בגלל בית החולים או הצוות, אלא בגלל הנסיבות. אני בהריון שני ואני מתה מפחד שמשהו מהדברים האלו יחזור על עצמו.
אני מחפשת תיקון. האם כדאי לי לתת לבית החולים כרמל עוד סיכוי או שעדיף בית חולים אחר בחיפה כמו רמבם לדןגמא? לוגיסטית הוא הכי קרוב אלינו ויהיה הכי קל להסתדר עם הילדה שלנו בזמן שאני מאושפזת- אבל, שוב, מתה מפחד שיקרו לי שוב חלק מהדברים שקרו בלידה של הגדולה שלי. יש לכם עצות? תודה בכל מקרה אם קראתם עד לכאן...
תודה על השיתוף בחוויה האישית של הלידה, אני בטוח שהקוראות תמצאנה בו עניין.
ההליך של לחץ על הבטן כדי לקדם את הלידה מוכר בשם לחץ פונדאלי או הנקיטה על שם קריסטלר kristeller maneuver זהו הליך שנוי במחלוקת אשר עלול לפי מחקרים לגרום לקרע של הרחם ואכן בחלק מבתי החולים הוא אסור.
שמח שהתוצאות של הלידה מוצלחות, לעניין המלצות על בתי החולים אני לצערי מנוע מלהגיב כאן.
הגדירו אותי הריון בסיכון גבוה בגלל מיגרנות המיפלגיות (עם שיתוק זמני) ומשבוע 33 מוניטור לא מספק ומדאיג.
שבוע 38+ 5, אני מגיעה למיון יולדות עם הרגשה כללית לא טובה, הפחתה בתנועות וכאבים בכל הגוף. מיד נכנסת לעשות מוניטור עוברי של כמה שעות ארוכות, הדופק של העובר מאוד מאוד גבוה (190-220) מחליטים על זירוז לידה ויילוד במיידי.
יש לי שפעת, מתחילים בטיפול של tamiflu. מסכה על הפנים. בידוד.
אנחנו עוברים לחדר לידה, הדופק של העובר מתייצב אחרי כמה שעות ואנחנו יכולים לעבור למחלקה כדי לחכות שם לצירים. שוב בידוד, הפעם עם עוד הריוניות עם שפעת. ממש חגיגה בחדר. 15 שעות, הבלון לא משפיע, מחליטים על סוג זירוז אחר לפני שמכניסים אותי שוב לחדר לידה. מכניסים פרופס, מחכים.
12 שעות עברו, מתחילה סוף סוף להרגיש צירים.
מקלחות, עיסויים, מנוחה, הרפיה.
בודקים פתיחה, כלום. צוואר אחורי מאוד.
לא מתייאשים, ובכל זאת הצירים מתחזקים ומצטופפים. בכל ציר מוציאה קול, מרגישה שאני מתקדמת. בודקים אותי שוב לאחר שעתיים, פתיחה 5/6. מסתבר שלא הצליחו לבדוק כמו שצריך בבדיקה הקודמת בגלל הצוואר האחורי מדי. עוברים לחדר לידה. בידוד.
הדופק עדיין יציב, מאפשרים תנועתיות עם מוניטור עוברי רציף. הצירים קצת נרגעים ונעלמים, יש שפעת אז מתחילים פיטוצין.
הצירים חוזרים, הם מאוד חזקים אבל בכל ציר עושה תרגיל של שיטת אמית ואני לא מרגישה כאב, אני מצליחה להעביר את הצירים ברוגע.
הדולה המדהימה שמלווה אותי ואת בעלי, נוגעת, מרגיעה, מעודדת, מחבקת, עושים ביחד תרגילים של ספינינג בייביז ושל שיטת אמית.
מקבלת כל ציר באהבה, ברוגע ושלווה. מזמנת את הציר הבא להגיע. הצירים ממשיכים להתגבר והמוניטור לא מצליח לקלוט את דופק כמו שצריך כשאני בתנועה. הרופאים מחליטים על מוניטור פנימי, אבל לא לפני שפוקעים מים.
אין ברירה, כולם לחוצים שאני אלד כבר בגלל כל מיליון סיבוכים אפשריים בשלב הזה של הלידה. מסכימה לפקיעת מים. מים מקוניאלים, בוץ.
תוך זמן ממש קצר הצירים נהיים בלתי נסבלים ואני מרגישה לחץ מטורף. אני כבר לא מסוגלת לעשות תרגילים, לא לנשום ולא כלום. הגוף שלי כבר לא משתף איתי פעולה. הכל כואב, אני מאבדת שליטה. בכל ציר שמגיע אני צורחת את נשמתי. המיילדת נכנסת ובודקת, פתיחה 8.
לידה שלישית, אפשר כבר ללדת ממש עוד מעט. אני מרגישה לחץ בתוסיק. למרות שאני בלי אפידורל אני לא מצליחה ללחוץ ולהוריד אותו כמו שצריך, הכאב גדול עליי, הפחד נמצא ולא עוזב אותי. יותר מדי אנשי צוות נכנסים, מסתכלים, מדברים, מפריעים.
המיילדת המדהימה שהייתה איתי שמרה עליי כאילו רק אני הייתי שם, לא נתנה לאף אחד להתקרב אליי. תמיד אמרה: היא עושה את זה, תנו לי. הם מקשיבים ורק מסתכלים.
פתאום מתחילה להרגיש את הראש, הרגשה שאי אפשר לתאר אותה במילים... באותו רגע הרגשתי שאני לא יכולה לנשום, שאני עוד שניה מתה. אבל התינוק החכם שלי, הוא ידע בדיוק מה לעשות, וככה החליק החוצה תוך כמה שניות, ופתאום הוא עליי. זהו, עשיתי את זה, הוא איתי והוא בסדר. מיד מתחבר לפטמה (פעם ראשונה שאני מניקה), עור לעור והכל מושלם. התאוששות של שעתיים בחדר לידה. ואז מעבירים אותי למחלקה בחדר בידוד, ואז שוב סיבוכים.
מיד מתחילה להרגיש המון דם שזורם לי למטה כמו מים. האחות מסתכלת בבהלה, רצה מהחדר וצועקת לעזרה. נכנסים עוד 3 אחיות ו2 רופאות. אני רואה כוכבים. כולם לוחצים לי על הבטן ואני צורחת מכאבים. כולי מלאה בדם, מכניסים קטטר, נוזלים, תרופות, לוחצים עוד ועוד ועוד. לא מצליחים לעצור את הדימום.
לאחר כמה שעות זה נרגע, ואני מוצאת את עצמי לבד. מאפשרת לעצמי לבכות, כמה עברנו בימים אלה. כמה מלאכיות שמרו עליי ועלינו. כל כך רציתי חוויה מתקנת בלידה הזאת, לידה רגועה ומהירה ללא התערבויות. אז נכון ילדתי בתנאים הכי לא אופטימלים, אבל, הייתה לי תמיכה משמעותית, בעלי שלמד הכל בשבילי והבין מה הם הצרכים שלי, דולה שהתאימה לי ושידעה בדיוק מה להגיד ומה לעשות בכל רגע, מיילדת שראתה אותי, שמעה אותי ושמרה עליי, צוות שלם שדאג לי בכל רגע ורגע.
לגבי הדימומים, אמרו שאם יחזור אצטרך ללכת לרופא לבדיקה. בשעות האחרונות די נבהלתי כשהבנתי שיכול להיות שנשארה שארית שליה ברחם אחרי הלידה, ואז הגעתי לאתר שלכם. אני מבקשת לשמוע מה דעתכם על מקרה אפשרי של השארת שליה, אחרי כזאת לידה טראומטית ולא קלה.
הפורום אינו מיועד לייעוץ רפואי ולכן לצערי לא אוכל להעריך את המקרה בנושא שארית שליה. בתום לידה על המיילדת לבחון שהשיליה שיצאה הינה שלמה וככל שיש ספק מבצעים בדיקות לחלל הרחם.
מיד לאחר סיום הטיפול חשתי רע מאוד.
כאבי טופת בגב העליון המקום בו בוצע הטיפול ובנוסף כאבים עזים בחזה ודפיקות לב מואצות. ( עשיתי בדיקות לב ואכן יש שינוי לרעה ) .
עד עצם היום הזה הנני סובל מבעיות בריאותיות קשות בגלל אותו הטיפול.
בעקבות הטיפול הרשלני בעיות בריאותיות הן לא היחידות אלה גם תקופה ארוכה בה לא ניהלתי את חיי כמו עבודה וכו' ..
על כל מטפל מכל סוג שהוא כולל ברפואה משלימה מוטלת החובה להסביר למטופל על הטיפול, השלכותיו, הסיכונים שבו ולבצע את הטיפול בסטנדרט ראוי.
הקושי הוא שבדיקור יתכן ויהיה קושי להוכיח אילו פעולות רשלניות ביצע המטפל ואת הקשר בין הטיפול לנזק שנגרם. כדי להעריך אם יש סיכוי ממשי לבסס תביעת רשלנות רפואית במקרה זה יהיה צורך לקבל את התיעוד הרפואי עוד לפני הטיפול, התיעוד מהטיפול עצמו ולאחריו.
מומלץ בשלב ראשון לפנות אל עורך דין מנוסה בתחום הרשלנות הרפואית שיוכל לסייע בקבלת התיעוד ובבחינת המקרה.
לכבוד יום המשפחה היום החלטתי לחלוק בפעם הראשונה את מסע ההריון cmv שלי, שהחל בשיחת טלפון בערב אחד בשבוע 12 מרופא הנשים, שהודיע לי בטון רציני שבדיקות הסקר הראשון מראות שנדבקתי ב-cmv בתחילת ההריון.
לא היה לי מושג מה זה אומר, אבל זה היה מאד מלחיץ לשמוע ממנו שיש סיכוי שאצטרך לסיים את ההריון, שלקח לי זמן רב להיכנס אליו אחרי טיפולי הפריה לא קלים(הזרעות, הורמונים, IVF ומה לא).
הימים הבאים היו רוויי מתח, דמעות והרבה שיטוט אונליין לנסות להבין מה בדיוק קרה ומה עושים עכשיו. קבענו פגישה דחופה אצל יינון יואב המקסים, שהסביר שלפי מדדי הבדיקות ההדבקה קרתה בשבוע ארבע, מה שמעלה משמעותית את הסיכוי לפגיעה חמורה בעובר.
הרגשתי שעולמי קורס עליי, הטיפולי הפרייה היו לי כל כך טראומטיים ולא רציתי לחשוב אפילו על להפיל ולהצטרך לעבור אותם שוב. וגם בגלל הגיל המבוגר שלי (43), לא הרגשתי שנשאר לי זמן בכלל להתחיל הכל מהתחלה...
עם הזמן העננים קצת התבהרו, במיוחד אחרי שיחות עם ורד המקסימה, שהרגיעה כל כך והסבירה בצורה פשוטה וברורה מה הסיכויים ומה הסיכונים.
ואז הגיע החלק הקשה מהכל והוא לחכות עשרה שבועות עד למועד של הבדיקת מי שפיר, בלי לדעת בכלל אם ההריון הזה הולך להמשיך. כעסתי, לא הבנתי למה דווקא לי זה קרה (הבנתי לוגית, הגדול שלנו הדביק אותי בוירוס שהביא מהגן, אבל לא הבנתי רגשית למה אני צריכה את המבחן הזה עכשיו), ואז החלטתי לנסות כמה שיכולה ליהנות מהמסע הזה, וגם אם אני אהיה אמא של העובר הזה לעשרים ומשהו שבועות, אז אני אנסה ליהנות ממנו בדרך.
ליטפתי אותו הרבה, חשבתי עליו, קיוויתי שניפגש.
לפני שהגיעו התוצאות עברתי התמוטטות עצבים אמיתית. כל הקור רוח שאפיין אותי בתקופת ההמתנה פשוט נעלם, וקרסתי. בת הזוג שלי לא הבינה מה קורה לי, ואני לא הצלחתי להסביר את התחושה הזו של לשאת הריון במשך כל כך הרבה שבועות, בידיעה שאולי אצטרך להיפרד ממנו ממש בקרוב. זה מיינד פאק מטורף וזה לא טבעי ואי אפשר להסביר את הכאב הזה במילים בכלל.
כשהתוצאה השלילית הגיעה שתינו בכינו בלי הפסקה. כל כך הרבה מתח הצטבר בגוף בעשרה שבועות האלו.
ובסוף ההריון, לאחר שהעובר פתח פער גידול משמעותי ולמעשה הפסיק להתפתח, הוחלט לשלוח אותי לעשות ניתוח קיסרי במיידי כדי לתת לו סיכוי להשלים בחוץ את מה שהוא לא מצליח לקבל מהשלייה שהפסיקה לתפקד.
פחדתי שאולי זה בגלל ה-cmv שהוא כזה קטן, שאולי הבדיקת מי שפיר טעתה.
אבל אחרי כל התלאות האלו הנה טומי הקטן. הוא אמנם באמת קטן אבל הוא בריא והוא חייכן והוא מתוק על, והכי חשוב - הוא חזק והוא שורד והוא פה איתנו.
הריון cmv זה הריון קשה נורא, אבל חשוב לא לאבד תקווה בדרך, ולזכור שרוב הסיכויים שהוא יסתיים בדבר חמוד כזה, ששווה הכל
תודה רבה סיון על השיתוף בחוויה הלא פשוטה.
אכן הריונות עם הדבקה ב- CMV רווים במתח וחרדות ואצלך מאחר והאבחון היה מוקדם יחסית אני מבין שהתקופה הקשה של אי הוודאות התמשכה והתארכה.
שמח בשבילך שבסופו של דבר קיבלת בשורות נהדרות ומשמחות וכי יצאת בידיים מלאות ובאושר רב.
בלידת בני בבית חולים סורוקה נקרעתי קשות וכמובן נאלצו לעשות לי תפרים.
לצערי האפידורל השפיע עלי רע...ומי שתפר אותי תפר אותי ללא אפידורל אך בנוסף גם ללא זריקות הדרמה / אילחוש פשוט כך על חי.
במשך חצי שעה צרחתי את נשמתי התחננתי שיפסיק שיעצור שיתן מנוחה התחננתי למשהו שיקל על הכאב אך לטענתו אין אפשרות כזו ששום זריקה לא תשפיע עכשיו ומעבר לזה שהיה אנטיפת וגער בי שאני מפריעה לו לעבוד שיש עוד מטופלות חוץ ממני ושארגיע את עצמי.
שאלתי היא כזו ב"תוכנית לידה" כשאני ניגשת ללדת האם יש לי זכות לדרוש במידה ויש צורך בתפרים לדרוש אותם בהרדמה חלקית או אפילו מלאה.
אני לא מוכנה בשום אופן לעבור תפירה חיה.
האם יש איזו זכות רפואית לפי חוק זכויות החולה אומשהו, לפיה אני יכולה לסרב לטיפול אלא אם יעשה בהרדמה - מבחינתי גם מלאה ממש לא אכפת לי לקחת על עצמי סיכונים שכרוכים בהרדמה מלאה.
כרגע זה כל מה שמעסיק ומטריד אותי אני חרדה ובפחדים לקראת הלידה לא מהצירים ולא מהלידה עצמה נטו מהאופציה האפשרית שיהיו לי קרעים ויאלצו לתפור ואני בשום אופן לא מוכנה להתפר חיה.
ההחלמה מהלידה היתה חודש וחצי של כאבים בהם היו לי תפרים חזקים מדי שנאלצו לשחרר שזה היה סיוט גם בפני עצמו היחס המזלזל של השוחט עלק רופא החוסר אונים שהייתי בו פשוט החזירו אותי חזרה לילדות בה עברתי התעללות מינית ואונס קבוצתי.
מפחדת לשקוע שוב בדיכאון והפחד להרגיש שוב חסרת אונים ברגליים פתוחות לצרוח לשמיים לכאוב כל כך ובלי שום מענה ועזרה פשוט נראה לי חולני ולא הגיוני שאישה כל אישה צריכה לעבור תפרים על הבשר החי.
שוב לא אכפת לי שיש רופאים נחמדים ולא אכפת לי שיש מצב שלא יהיו תפרים ולא אכפת לי מהאמירה לא להטריד עצמי במחשבה כי אולי לא יהיו קרעים כי זו לידה שניה. ממש לא מחפשת אופטימיות או עידוד נטו רוצה לדעת מה הזכויות שלי ומה ניתן לדרוש והאם אסרב לטיפול רפואי של תפרים בית החולים יהיו חייבים להרדים אותי כדי שלא אדמם.
ניכר שהלידה הראשונה הייתה עבורך חוויה טראומטית ואני מבין מהתיאור גם מדוע. אין כל סיבה שמטופל או מטופלת יעברו תפירה ללא הרדמה מקומית ויסבלו מכאבים ללא צורך והצדקה. איני בטוח שתוכלי לבקש ולקבל הרדמה כללית לצורך תפירת קרע או חתך שכן הרדמה כללית הינה הליך בעל סיכונים וגם הסכמה שלך לקחת עליך את הסיכונים לא תועיל לדעתי כיוון שמדובר למיטב הבנתי בהליך לא מקובל.
מאידך להבנתי זכותך לדרוש מראש ולקבל הרדמה מקומית ו/או אפידורל אפקטיבי שימנע את הכאבים בתפירה. הייתי ממליץ כבר בעת תחילת הלידה לבקש לשוחח עם מרדים ולהסביר את בקשתך וכן להבהיר זאת למיילדות.
רוצה להכיר את כל האפשרויות שבפניך ולקבל החלטה מושכלת? פנה/י אלינו:
מכתבי תודה והערכה
"חשוב היה לי גם לכתוב ולהגיד תודה, עוד פעם, על הטיפול המשפטי שלך ושל צוות המשרד בתביעת הפיצויים שלנו מול בית החולים תל השומר. הגענו אליך בהמלצה של רופא בכיר ולמרות הקשיים, קיבלנו פסק דין ופיצויים הולמים"
ד.מ. סביון
"עופר סולר היקר, אין לנו מילים לתאר את הטיפול המשפטי המסור והמקצועי שקיבלנו ממך, לאורך 4 וחצי שנים שבהם ניהלת את התביעה מול בית חולים העמק בתבונה רבה, עמדת לצד בני המשפחה בכל עת ובכל עניין. מאחלים לך רק בריאות והצלחה"
משפחת ב.ע. חדרה
"פנינו למשרדך כשנה וחצי אחרי אירוע קשה של לידה שהסתבכה, ליווית והפנת אותנו אל המומחים הרפואיים והגשת תביעת פיצויים שהסתיימה במהירות, בדרך של פשרה ומבלי להגרר להליכים משפטיים מיותרים וכואבים. על כל אלה תודתינו"
בני הזוג בצרה
"עו"ד עופר סולר ייצג את המשפחה בתביעה נגד גניקולוג וקופת חולים מאוחדת. זכינו להכיר את המומחה המשפטי הטוב ביותר בתחום בזכות המלצה של קרוב משפחה והגענו לתוצאה ראויה, שעזרה להמתיק ולו במעט את חומרת הפגיעה והשפעותיה"