מתרגשת לשתף אתכן בסיפור הלידה הפונדקאית, ממש טרי מאתמול בלילה.
איפה אתחיל?
אתחיל בהתחלה... לפני שנתיים החלטתי שאני מגשימה את החלום להיות פונדקאית. התחלתי בבדיקות ואיסוף אישורים, מסמכים, אבחונים פסיכולוגיים, ראיונות בועדה של
משרד הבריאות... מצאתי זוג שהיה בינינו חיבור מיידי. יש להם ילדה אחת והאמא לא יכולה לשאת עוד
הריון.
יצאנו יחד לדרך ולפני בדיוק 9 חודשים הופקד ברחמי עובר קטנטן בגודל מיקרוסקופי באמצעות הפריה כמובן. לקחתי הרבה הורמונים שיעזרו לתמוך את ההריון (מאחר והוא לא טבעי) ואחרי שבועיים בבדיקת דם בטא 1,380. יש הריון!
ההורים ואני עברנו את מסע ההריון יחד, הם באו לכל בדיקה ודיברנו כמעט כל יום על מה שלומי ושלום העובר, בהמשך גם שלחתי להם סרטונים שלו בועט וניסיתי להעביר אליהם את החוויה של ההריון כמה שאפשר.
חודש תשיעי - אני מרגישה מלא צירים וכל לילה בטוחה שהלילה אני יולדת. ולא...
יום שני, 39+2 בשעה 11 בבוקר יוצא הפקק הרירי. אני מבינה שזה לא אומר כלום, כי זה יכול גם לקחת שבועיים. אחיות שלי מתעקשות שהיום אני יולדת כי ככה זה היה גם להן.
ב13:00 מתחילים צירים כל חצי שעה. אני ממשיכה כרגיל, אין התפתחות... ב21:00 אני מוודא שההורים של התינוק זמינים כי יש לי הרגשה שזה בקרוב... ב22:00 נכנסתי לישון ובעצם אני מרגישה שהצירים בתדירות גבוהה יותר. מתחילה לתזמן.
ב23:00 אנחנו על מרווח של כל 3 דקות. אני מתחילה להתארגן, קוראת לאמא לשמור על הילדים, מעירה את ההורים של התינוק ואת הדולה. מעירה את בעלי שלא מבין למה אני תמיד חייבת ללדת בדיוק כשהוא נרדם;) יוצאים לבית חולים.
בדרך אני מאחורה על 6, הצירים ממש כואבים.
00:30 הגענו לסנט ג'וזף. פתיחה 3.5. מוודאים שהראש למטה (הוא היה עכוז כמה פעמים...) וב01:00 נכנסים לחדר
לידה ומחברים אותי למכשיר
מוניטור עוברי.
בחדר לידה נמצאים אני ובעלי, האמא והאבא של התינוק, הדולה והמיילדת ולנטינה. הרבה אנשים, אבל החדר גדול וזה לא מפריע לי.
אני עם צירים ממש כואבים, מרגישה אותם רק בבטן ודנית מוציאה ריבוזו שממש מקל על הכאב ומזכירה לי איך לכוון את הקול למטה ככה שיעזור יותר טוב.
אני ממש מרגישה נתמכת בכל ציר וזה עוזר לי. הצירים כואבים בטירוף ואני שואגת כמו נמרה וקצת מרגישה בג'ונגל... אחרי שעה כזאת (בשעה 02:00) אני שואלת מתי בודקים אותי שוב. הם מסבירים לי שלא בודקים. כשארצה ללדת אלד. אני רוצה וודאות במצב של ההתקדמות אז ביקשתי שכן יבדקו.
ולנטינה בודקת - פתיחה מלאה. אני ממש שמחה. מתחילה ללחוץ עם כל ציר אבל כלום לא קורה. הוא לא יורד. משנים תנוחה. לוחצת. כלום. זה היה שלב הייאוש... התחלתי לבכות וכבר רציתי שיצא כי לא היו לי עוד כוחות.
אחרי שעה כזאת ממש קשה, נשכבתי על הצד והיו ירידות דופק לא טובות. נכנס רופא ואמר לי בטון רגוע שהתינוק חייב לצאת על מנת למנוע מצב של
מצוקה עוברית שיכולה לסבך את העניינים.
ברגע הזה בדיוק הרגשתי שהתינוק כבר ממש שם. לחצתי חזק והרגשתי שהוא יוצא. הראש בחוץ. איזו הקלה. האמא שם, הידיים שלה תופסות את התינוק. אני לוחצת עוד לחיצה והכתפיים בחוץ והוא בידיים שלה. אהההההההה איזה אושר!!! ( שעה 03:03).
היא מתיישבת ליידי, מחזיקה אותו עור לעור.
חבל הטבור עוד מחובר וככה חיכינו 10 דקות עד שעבר כמעט כל הדם. זה היה רגע כזה מדהים של חיבור ומעבר. אני חיבקתי את האמא והיא אותו. אחרי 10 דק אבא שלו גזר את חבל הטבור, והם ישבו בצד החדר ( שהיה גדול) וגם האבא החזיק אותו ואחכ האמא גם הניקה אותו ( כן זה אפשרי...).
בנתיים נשאלתי אם אני רוצה ללחוץ את השליה או שניתנו לי
פיטוצין ואז הם יכולים למשוך אותה החוצה. בחרתי פיטוצין כי כבר לא היה לי כוח להתאמץ. השליה יצאה וולנטינה הראתה לי אותה מכל הכיוונים ( לבקשתי... עניין אותי לראות).
היא בדקה אותי אם יש קרעים וב"ה אין ( במשקל 3.600 אני ממש מופתעת מעצמי!!).
היה שם נורא רגוע. לא בכיתי מהתרגשות. לא הרגשתי צורך להיפרד מהתינוק.
הרגשתי סיפוק אדיר על זה שזכיתי להעביר אליהם משלוח כזה יקר. לאורך כל הדרך הרגשתי אחריות נורא גדולה לשמור עליו. עכשיו כשהוא סוף סוף בבית האמיתי שלו, אני יכולה לחייך את החיוך הכי ענק בעולם ולהאנח אנחת רווחה על זה שהשליחות הזאת שלי הסתיימה. מרגישה הכי שלמה בעולם ושמחה כל כך על איך שהיה.
לראות את אמא ואבא חובקים ילד אחרי שנים של ציפייה. ולא פחות ריגש אותי לראות את אחותו הגדולה, בת 6, מחזיקה אותו בהתרגשות ואהבה שאין לתאר במילים.
שוחררנו הביתה אחרי 18 שעות, גם אני וגם ההורים עם התינוק.
סנט ג'וזף: בחירה מצויינת עבורנו. היה נעים, נקי, כולן כל כך נחמדות ונעימות. כל מה שביקשנו קרה מהר ועם חיוך. הייתה הרגשה שמאוד מקצועיים וכשאני בידיים טובות. ממש ממליצה.