בבקשה, רק ממי שמבין ספציפית בעניין הזה -
מהי ההגדרה המשפטית של רשלנות רפואית ?
אדייק - אני שייכת לקבוצה של לוקים בתסמונת נדירה שפוגעת בכל מערכות הגוף.
ישנם למעלה מ - 500 מאובחנים היום והצפי הוא ל - 5,000 מאובחנים.
ישנה רופאה *אחת* בארץ שמבינה בתסמונת הזו - מטפלת ועוקבת .. התורים אליה הזויים (נכון להיום התור הכי קרוב הוא לשנת 2021) כי היא עובדת במרפאה לשלוש שעות שבועיות.
מפניה לבית החולים בו מועסקת הרופאה קיבלתי תגובה כזו - "אנו מודעים לסיטואציה, פנינו למשרד הבריאות לסיוע"
פניתי למשרד הבריאות לסיוע ותגובתם הייתה - "ישנם רופאים נוספים במרפאות ראומטולוגיות אחרות בארץ שידעו לתת טיפול והכוונה", זה שקר גדול. אין אף רופא שיודע לאבחן את התסמונת .. בדיקה אישית שלי.
אז ... האם אני יכולה לתבוע את משרד הבריאות על רשלנות רפואית ?
ישנם חולים שלא מקבלים מענה על טיפול תרופתי / מעקב רפואי הולם והכוונה לטיפול משמר מתאים .. מצב החולים רק הולך ומחמיר !
המפתח להבין אם יש במקרה זה עילה לתביעה כנגד משרד הבריאות נעוץ במידה רבה מאד בפן העובדתי - האם אכן רק רופאה אחת בארץ מסוגלת לתת מענה למטופלי המחלה הספציפית שכן אני מניח כי התשובה של משרד הבריאות תהיה גם קו ההגנה שלו ככל שתוגש תביעה.
העניין לצערי מורכב מכדי להשיב עליו באופן מלא במסגרת מצומצמת זו של פורום. אשמח לנסות לתת לך מענה מלא יותר בשיחה טלפונית ככל שתפני אלינו.
ילדתי בחודש דצמבר 2018 בבית החולים הדסה בירושלים. הייתי במעקב הריון בקופת חולים מאוחדת. עשיתי את כל הבדיקות לאורך ההריון, לפי ההנחיות של רופא הנשים. לא היו ממצאים מיוחדים או חרגים במסגרת מעקב ההריון שלי, כך לפי הרופא של קופת חולים. בפועל, נולד לי ילד עם 7 אצבעות ביד ימין - יש לו אצבי מיותרת בצד הזרת. אבחנו אצלו תסמונת שנקראת פולידקטילי פוסטאקסיאלית מסוג A רק אחרי הלידה. אני ובעלי עברנו ייעוץ גנטי בקופת חולים. אף מילה על התסמונת. אציין שאין במשפחה שלי או של בעלי מישהו שנושא את התסמונת פולידקטיליה פוסטאקסיאלית - לא שאנחנו יודעים לפחות. למעשה לא שמענו בכלל על התסמונת הזאת עד שהילד נולד. רציתי לדעת האם לפי הניסיון שלכם במקרים כאלה המדוב רעל רשלנות רפואית במסגרת מעקב ההריון ובייעוץ הגנטי שניתן לנו? האם מקרה כזה יכול להצדיק תביעת פיצויים? כיצד מומלץ לפעול אם יש כאן סיבה לתביעה?
כדי להעריך אם אכן התגלתה התרשלות במעקב ההריון יהיה צורך לקבל את מלוא התיעוד הרפואי כולל כמובן סקירות המערכות. אצין באופן כללי כי סקירות שנערכות במסגרת ציבורית (קופת חולים) אינן חייבות לכלול מניית אצבעות.
יש גם כמובן להבין מה המשמעות של התסמונת מבחינת היקף הנזק - האם יש מגבלות תעבר לנושא האצבעות אשר בחלק מהמקרים ניתן לפתור בהליך כירורגי ? לעניין זה משמעות מבחינת כדאיות הליך התביעה.
את מוזמנת כמובן ליצור עמנו קשר טלפוני למתן יעוץ פרטני והסבר.
סיפור הלידה שלי, ארוך מאוד! אבל יש הרבה מה ללמוד ממנו אז שווה לקרוא.
הריון ראשון לפני 1.10 נגמר בקיסרי מתוכנן בגלל מצג עכוז וללא ניסיון היפוך בגלל עובר קטן (IUGR), חוויה מטלטלת וסיפור לידה בפני עצמו, מה שבטוח לבילינסון אני יותר לא חוזרת! (ספוילר- תקראו עד הסוף יש מהפך...)
הריון שני, שמחה וששון, הפעם עושים תיקון!
רוצים לידה טבעית, פעילה ואפס הפרדה. מתכוננים בכל הכוח: ספרים, מאמרים, סיפורי לידה, דולה מושלמת!
ויוצאים למלחמה אל מול המערכת בגלל כל "כתמי" העבר. אחרי עבודת דוקטורט הבנו שתל השומר התומך ביותר בכל הדרישות שלנו ולשם מכוונים...
הריון מושלם! אנחנו בדרך הנכונה... ואז מגיע שבוע 40 וכלום, שום סימן באופק, הכל סגור, אטום, נעול... מתחילים מעקב הריון עודף כל יומיים, שלושה, בכל מיני בתי חולים וכלום... כל סוגי הזירוזים הטבעיים, אבל הכל! וכלום... מגיע שבוע 41+5 מוניטור ואולטרסאונד תקינים, ועדיין כלום!
הרופא בתל השומר כבר מתחיל לדבר על האפשרויות העומדות בפנינו כי בשבוע 42 כבר אף אחד לא ישחרר אותנו: סטריפינג או ניתוח קיסרי, כמובן שניתוח קיסרי זה המפלט האחרון וסטריפינג יכול לחכות עוד יומיים. הולכים הביתה ליומיים של מרתון זירוזים.
שבוע 42, מגיעים לתל השומר מוניטור עוברי תקין, אולטרסאונד עם מיעוט מי שפיר, שיט!
עכשיו כבר לא משאירים ברירה, צריך להחליט עכשיו סטריפינג או קיסרי, סבבה הולכים על הרע במיעוטו, אממה, עדיין הכל סגור ואין שום תנאים לסטריפינג, והפעם מציעים להתחיל לזרז עם בלון, מתלבטים מאוד כי יודעים לאן זירוזים יכולים להוביל, מחליטים לחתום ויתור ולהשתחרר והולכים לקבלת חוות דעת נוספת בלניאדו, מגיעים ללניאדו, מוניטור תקין והפלא ופלא אולטרסאונד תקין לחלוטין, מיעוט מי שפיר?! לא היה ולא נברא.
אחרי דין ודברים ונחישות רבה הם מחליטים לשחרר אותנו לתת 'עבודה' עוד יום ולחזור מחר בבוקר לקבלת החלטות- כנ"ל בלון או קיסרי.
חוזרים הביתה ומחליטים לפרגן לעצמנו ביומיים של 'עבודה' אינטנסיבית, כל הבדיקות תקינות, אנחנו רגועים.
שבוע 42+2 בוקר יום שלישי 12.9 קמים ליום ההולדת שלי כן, כן, ויודעים ומבינים שהיום זה היום וזו תהיה מתנת יום ההולדת שלי. מיצינו את כל האפשרויות באמת שעשינו הכל, מארגנים תיק ויאללה הולכים לקבל בלון בתל השומר (בכל זאת יש לי יום הולדת היום...), ושוב מוניטור תקין, אבל נחשו מה? מיעוט מי שפיר כבר יותר משמעותי. סבבה גם ככה באנו כבר ללדת... מודיעים לרופא שאנחנו מעוניינים באופציה של בלון ואז הכל מתחיל...
מגיע רופא בכיר שמודיע לנו שבהתחשב בנתונים הגרועים שלי (לידה וגינאלית ראשונה, אפס תנאים להתחלת זירוז- הכל סגור אטום, קיסרי בעבר וכו') ממש לא כדאי לנו ללכת על זירוזים זה יכול להיות ארוך מאוד ומייגע, לידה של שלושה ימים שבסוף ברוב המיקרים נגמרת בקיסרי חירום, פייר, יש משהו בדבריו, זה עבר לי בראש לא פעם שראיתי שאין לי שום סימנים של התקרבות ללידה.
יושבים, חושבים, מבולבלים, מחליטים שלא כדאי להכנס למסע הזה ושלמים שעשינו הכל, באמת הכל, ואין מה לעשות זה לא תמיד בידנו, משלימים ומקבלים באהבה ללכת לקיסרי. מעולה, עכשיו רק נשאר להודיע שאנחנו מעוניינים בקיסרי ידידותי, אפס הפרדה ובעלי איתי כמובן. ואז מסבירים שזה בלתי אפשרי, רק בניתוחי בוקר ניתן לקיים תנאים כאלו, ואותנו רוצים להכניס היום בערב, מחר בבוקר הכל כבר מלא. חחחח הצחקתם אותי! ואת בעלי עוד יותר, בעלי רותח מעצבים "בואי הולכים מפה! על גופתי המתה" ואז מגיע מנהל המחלקה בכבודו ובעצמו לדבר איתנו ונחשו מה? חייב לנתח היום וכמה שיותר מהר, יש לך מיעוט מי שפיר חמור! סכנה ממשית!
אבל תודה לאל שאנחנו קצת יותר אינטיליגנטים ממה שהוא חושב ומאוד נחושים, הרי לפני שעה הייתה לנו אופצייה ללכת ללידה שיכולה להמשך גם שלושה ימים, תודה תל השומר את החור ביומן הניתוחים תסגרו עם פראיירים אחרים, ביי! חותמים סירוב ועפים משם.
יושבים באוטו נסערים, מתחילים לברר על בתי חולים עם קיסרי ידידותי, כותבת פוסט בפייסבוק בקבוצה של אפס הפרדה עונה לי מלאכית בשם ויולין מנהלת מחלקת יולדות ד' בבילינסון ומסבירה שאצלם זה קיים ואנחנו יותר ממוזמנים והיא איתנו בכל מה שצריך. מה בילינסון עכשיו?! אמרנו שלא מתקרבים לבית חולים הזה יותר! טוב יאללה מה כבר יש לנו להפסיד. מגיעים לבילינסון אווירה כל כך נעימה משהו באוויר אומר שהגענו למקום הנכון... מוניטור תקין, אולטרסאונד?! מושלם!!! כן כן, לא מיעוט מי שפיר ולא נעליים (אנחנו בהלם מוחלט!) ואז הרופא אומרת למה לעזאזאל את רוצה קיסרי? הגעת כל כך יפה עד השבוע הזה לא חבל? בואי תני צ'אנס ללידה רגילה לפחות תדעי שניסית, נכון זה יהיה ארוך ומייגע אבל אנחנו פה איתך ובכל שלב שתבחרי תוכלי לבקש ללכת לקיסרי בתנאים שאת רוצה (עוד מלאך...) אנחנו בשלב הזה כבר מבולבלים לגמרי הרי כבר השלמנו עם ניתוח, שיחררתי את הדולה, שיחררתי את הראש.
ואז מחליטים, יאללה מנסים ללדת רגיל!
4 לפנות בוקר 13.9 כבר... שמים בלון, ניטור רציף ומתחילים צירים מטורפיייייים הצילו! 8 בבוקר הבלון יוצא, פתיחה 4!!!! יש, יש, יש, היה שווה את הסבל, יאללה מתקשרים לענתי, בואי זה מתחיל!
לפתע מישהי נכנסת לחדר, היי מורן אני ויולין מהפייסבוק אומרת מילים חמות מעודדת ומספרת שהיא מחכה לי במחלקה ושהכל יהיה בסדר (מלאך כבר אמרתי?)!
כעת מחליטים לפקוע חלק מהמים, אבל אוף באסה הצוואר עדיין סגור ואף אחד לא מצליח לפקוע לי את המים והכאבים של הבדיקות פתיחה יותר כואבים מצירים מכניסים אותי לסטרס כל פעם מחדש מתחננת על חיי שלא יבדקו אותי אבל הם מתעקשים, מאוד חוששים מכל צעד בגלל שאני עם צלקת ברחם ורוצים לדעת בכל רגע נתון באיזה שלב אני. מתחילים לטפטף בעדינות פיטוצין, הצירים מתחזקים ענתי עושה עיסויים, דימיון מודרך, נשימות, תנועה, ריבוזו, הומאופטיה, אני עוברת כל ציר באהבה העיקר שמשהו כבר יתקדם, תקועה בפתיחה 4 ו50 אחוז צוואר מחוק, עכשיו כבר מתחילות ירידות דופק, אבל הם לא מתרגשים ולא ממהרים, מפסיקים את הפיטוצין ונותנים הזדמנות לגוף לעשות את שלו, כלום לא מתקדם, מגיעה רופאה בכירה מרגיעה אותי ומחליטה שאנחנו נותנים פוש אחרון לנסות לפקוע את מי השפיר, שוב אני בסטרס, כולם מרגיעים, מנחמים, מחזקים, צורחת את נשמתי לשמיים, והופ נפקעו המים, אבל... הייתי בפאניקה כל כל קשה שהיו האטות רציניות עכשיו בדופק, אני הייתי בעולם אחר, מנותקת לגמרי מהגוף שלי הוזה, רועדת, מזיעה, נותנים חמצן מחכים להתייצבות וברקע דיבורים על קיסרי, בשלב הזה אני רק רוצה להיות אחרי ולא איכפת לי הדרך. הצילו עוד בדיקת פתיחה, אין התקדמות צוואר עדיין אחורי וסגור מעבירה צירים בשכיבה (סיוווווט!).
בשלב הזה אני כבר מקבלת החלטה, זהו! עשיתי הכל, אני רוצה ללכת לניתוח, אין לי בעייה להעביר עוד שעות של צירים, אבל בדיקות פתיחה לא בא בחשבון יותר!
מקבלים החלטה, בעלי ואני, מוסכלת ושלימה לגמרי! הולכים לקיסרי. עשיתי מעל ומעבר!
לפני ההכנה לניתוח נכנס רופא ורוצה לעשות בדיקת פתיחה, מה?!?!? שלא תעז להתקרב אלי! זו הסיבה שאני הולכת לקיסרי! מנסה לשכנע, קצת להפחיד, אבל בשלב הזה אם הוא רק היה מתקרב אלי הוא היה מקבל בעיטה! הבין את הרמז והתפוגג מהחדר.
הולכים לקיסרי כמעט ידידותי, בעלי לא נכנס איתי היה קצת לחץ מהאטות הדופק התנצלו בפניו והבטיחו שעוד רגע הקטנה עליו.
נכנסת לניתוח ב15:00 שלווה ונינוחה צוות מדהים שמקבל אותי ומסביר לי הכל לפרטי פרטים מדברים איתי על החיים תוך כדי הניתוח ואני באופוריה זורמת ואפילו נהנת, קצת צוחקים, קצת מדבדחים והופ הנסיכה בחוץ! רופא בודק אותה לידי בגלל כל הסיפור עם הירידות דופק, מניחים אותה עלי עור לעור אני בעננים! בעלי כבר בחוץ מחכה בלי חולצה מקבל אותה מיד אחרי יושב איתה עור לעור עד שאני יוצאת מהתאוששות.
התברר בניתוח כי הקטנה הייתה תקועה עם הראש על קצה עצם מה שעצר אותה מלרדת למטה, אפילו קיבלה שקע קטן בראש, מה שאומר בדיעבד שבכל מקרה הייתי מגיעה לניתוח.
מגיעה למחלקת יולדות ד', אפס הפרדה, שם כולם מחכים כאילו רק לי, קבלת פנים של הנשיא טראמפ, צוות מושלם סביב השעון! איזה כיף להיות אחרי!
תודה לבי"ח בילינסון על חוויה סופר מתקנת!
תודה לכל הצוות מהמיון, דרך חדרי הלידה, חדר ניתוח ועד למחלקת היולדות, מלאכים אחד אחד!
תודה לדולה המהממת שלי שלא הפסיקה להכיל ולהכיל ולהכיל והייתה שם איתנו בכל שעה וכל דקה בכל ההריון הארוך הזה!
שאלה שמציקה לי ובטוח שלעוד נשים אחרות בזמן ההריון ולפני הלידה.
באיזה בית חולים הכי מסוכן ללדת? נגד איזה בית חולים הוגשו הכי הרבה תביעות רשלנות רפואית? חפרתי וקראתי וגיליתי שלמרות חלקי אינפורמציה, כמו דוח חדרי נלידה החלקי והחסר שפרסם משרד הבריאות וגם אתם כתבתם עליו, אין באמת תשובה לשאלה הזאת וכנראה שלא סתם...
בתי החולים מקבלים חבילות של כסף על כל יולדת שבאה בשערם. משרד הבריאות מונע ממניעים פוליטיים ואין באמת אף אחד שרואה את טובתה של היולדת הבאה או התינוק הבא שאמור להגיע לאוויר העולם... אף אחד לא רוצה שנדע את האמת מכל הסיבות הלא נכונות כרגיל.
כבר שנים מדברים על זה... אף אחד לא יגלה לך איזה בית חולים עושה הכי הרבה טעויות ואיפה נמצאים הרופאים הכי טובים. כולם רוצים שתבואי ללדת בבית חולים שלהם כי הם מרוויחים על היולדות ים של כסף. משרד הבריאות זה בדיוק כמו שכתבת - פוליטיקה וקומבינות. אחרת אין הסבר למה לא מדווחים לציבור על תביעות רשלונת רפואית ועל סיבוכים בלידה וכל מה שבאמת חשוב לנו, כאמהות לעתיד, על מנת לקבל החלטה איפה ללדת...
עדיין חשוב לזכור שכל לידה היא שונה. יש כאלה שיעברו לידה קשה ויאמרו זה בית חולים זוועה וכאלה שלאחר שעה יעברו לידה טובה ומהירה ורק שבחים על אותו בית חולים בדיוק.
לי הייתי לידה נעימה בבית חולים אסותא באשדוד.
עם כל הקושי של הצירים והלחץ המיילדות שלי היו מדהימות. ממליצה לך אבל יהיו אחרות שיאמרו שלא כי בטח שהיה מקרה אחר...
שלום ובוקר טוב,
אני יודעת שהמקרה שלי הוא לא נפוץ ואני לא בטוחה אם שמעתם על מקרה כזה בעבר או אם מישהו בכלל הגיש תביעת רשלנות רפואית במקרה דומה... ובכל זאת, אני לא רגוע ורוצה לשמוע דעה של עורך דין שמתמחה בתחום והבנתי שזה המקום הנכון. אז ככה:
יש לי חששות כבדים שמלווים אותי כבר זמן מה... יש לי שתי בנות שנולדו בטיפולי פוריות (הפריה). הגדולה שלי נראית קופי שלי ושל בעלי. הקטנה שלי (בת שנתיים) לא ממש דומה למישהו מאיתנו. אני רואה ניצוצות ממש קלושים של דמיון. לא יודעת אם אני מדמיינת.
גם אנשים שרואים אותה תמיד תוהים למי היא דומה. אני חוששת כבר המון זמן שעשו טעות כלשהי במעבדה של הפוריות בבית החולים. אולי שמו ביצית אחרת או זרע אחר? אולי זה בכלל לא היה העובר שלנו? בעלי טוען שזה שטויות אבל אני רואה שגם בו יש ספק קטן.
שאלתי את הרופא שלי שצחק ואמר שאין סיכוי שזה יקרה. כששאלתי רופא אחר הוא אמר שתיאורטית הכל יכול להיות. קניתי בדיקת אבהות באינטרנט מחו״ל והיא יושבת לי במגירה כבר מעל לשנה. לא יודעת אם הספק ממשי או מה אעשה אם אגלה שאכן נעשתה טעות. חשוב לציין שהילדה הזאת היא החיים שלי אהובת נפשי לא משנה מה.
רציתי לדעת מה יקרה אם אני אחליט (וזה יקרה בקרוב) לעשות בדיקת אבהות ונגלה שהילדה לא שלנו וכנראה שהיתה טעות בבית החולים והחזירו לגוף שלי עובר של אמא ואבא אחרים... האם יש בסיס לתביעת פיצויים נגד בית החולים? האם אתם מכירים מקרים דומים לאלה?
אני יודעת שזה נשמע סרט, אבל אלה החיים שלי. מבקשת תשובות
אם יתברר בסופו של יום חלילה שאכן התרחשה טעות בהפריה החוץ גופית בוודאי ובוודאי שקיימת עילת תביעה. אם לאחר ביצוע בדיקה חששך יתאמת כאמור אני ממליץ שבטרם כל פעולה או פניה למכון ה- IVF כי תפני קודם כל לקבלת יעוץ משפטי. טעויות, הזויות ככל שיהיו, עלולות להתרחש כמובן בכל תחום ולצערנו תחום הרפואה אינו חסין במובן זה.
משרדנו טיפל ומטפל במספר תביעות הקשורות לנושא של ההפריה חוץ גופית ואשמח לסייע לך בהסברים ויעוץ נוסף.
בתי בת ה-13 חוסנה לפני כחצי שנה בפפילומה. התגובה לחיסון לכאורה הביאה אותה לאשפוז של מס׳ ימים עם רעידות קיצוניות בידיים וסחרחורות שכמעט הגיעו לעילפון.
מבית החולים נמסר כי לא ידוע להם מה הסיבה למצב הבריאותי של הילדה, שכן עד יום לפני היתה בסדר גמור.
רציתי לדעת האם יצא לכם לטפל במקרים של תביעות משפטיות בגלל נזקים של חיסון פפילומה והאם לדעתם יש כאן בסיס לתביעה נגד קופת חולים או משרד הבריאות או גם וגם...
כדי להעריך אם הנזק אכן נגרם בשל החיסון יהיה צורך בקבלת מלוא התיעוד הרפואי והתייעצות עם מומחה רפואי בתחום הזיהומים. יהיה גם מקום לבחון אם מדובר בנזק חולף או חלילה נזק קבוע כדי להעריך אם יש כדאיות כלכלית לתביעה כזו מבחינת עלות אל מול פיצוי צפוי.
מציע כי תערכו יעוץ מסודר עם עורך דין בתחום הנזיקין.
לפני שבועיים בדיוק נולדה לנו ילדה מקסימה. עד כאן - שמח.
פרק שני, העלילה מסתבכת:
אחת הבדיקות השגרתיות שעושים אחרי הלידה (בדיקת שמיעה) חוזרת קצת בעייתית. מפנים אותנו לסדרת בדיקות נוספת וביום שישי שעבר חוזרים אלינו עם תשובה מלחיצה. לילדה יש CMV שזה סוג של וירוס שלא שמענו עליו עד אז.
פרק שלישי, האימה:
מתחילים לקרוא ברשת על cmv, מסתבר שלוירוס הזה יש טווח רחב של פגיעות אפשריות. החל משום דבר (אמן אמן אמן) וכלה בעיוורון, חירשות ועד פיגור שכלי קשה.
פרק רביעי, טלפונים:
מתחילים סבב טלפונים. קובעים תור לבדיקת שמיעה, ראיה, אולטראסאונד מח, זיהומולוג ועוד מלא אותיות באנגלית. מטרת הבדיקות היא למפות את ההיקף של הפגיעה, אם יש. לדעת איזה מערכות נפגעו ועד כמה, ולפי זה להחליט על טיפול. חוץ מכל זה גם חוזרים שוב על הבדיקה הראשונה. מי יודע אולי הייתה טעות.
בנוסף, מתקשרים לרב שמואל אליהו, לקבל ברכה. הרב שמואל מוודא שמיצינו את כל האפשרויות הרפואיות, מברך אותנו, ונותן לנו סגולה מסויימת לעשות. אני קצת מתקשה לקבל את זה, אבל הרב אמר אז עושים.
פרק חמישי, אצל הפרופסור:
יום רביעי, אנחנו יושבים בתל אביב אצל אחד משני הזיהומולוגים הטובים בארץ (ככה אומרים). הוא בודק את הילדה, מרוצה מזה שקבענו את כל הבדיקות האפשריות (סחתיין, יהלי) וקובע איתנו פגישה לעוד חודש. אחרי שיחזרו התוצאות נחליט איך לטפל.
"תגיד, פרופסור", שואלת אותו יהלי, "מה הסיכוי שהבדיקה השניה תחזור שלילית?"
"בעיקרון אין סיכוי כזה", עונה הדוקטור, "הבדיקה היא בינארית. או שיש או שאין. אם הראשונה יצאה חיובית - יש וירוס".
בעלי עבר צנתור שלא לצורך ובמהלך הצנתור נפגעו עורקים והושתלו לו סטנטים. היום הוא מוגדר חולה לב ושותה המון כדורים לצמיתות. הגשנו תביעה נגד בית החולים.
לאחרונה החלו כאבי ברכיים ומסתבר שיש בעיה אורטופדית והוא צריך לעבור ניתוח, האם פניה לבית החולים הנתבע עלולה לסכן במשהו את התביעה שהגשנו? הרי אם הוא נפגע שם למה לחזור לאותו מקום, למרות שבית החולים הזה הכי קרוב למקום מגורינו.
אני סבור כי פניה חוזרת לבית חולים (בוודאי כאשר מדובר במחלקה שונה) אין בה פסול גם לאחר הגשת תביעת רשלנות רפואית. העבודה כי חלה התרשלות במקרה ספציפי אינה מלמדת בהכרח על כל הרופאים בבית החולים וזכותכם לקבל טיפול באותו בית חולים ואיני סבור כי העניין יפריע לתביעה.
שאלה בקשר לחשד לרשלנות רפואית.
אבי סבל מבצקות ברגליים ומקוצר נשימה.
הוא הופנה ע"י רופאת המשפחה לבדיקות מקיפות וקיבל תרופה להקלת התסמינים. לאחר כחודש של טיפול חזרו אותם תסמינים יחד עם דופק לא סדיר. הוא הופנה לאישפוז בבית חולים לאיבחון ויצוב. הוא שהה שם כשישה ימים ואובחן כסובל מאי ספיקת לב. בבוקר יום השחרור מבית החולים קיבל זריקה וטען באוזניי כי אינו חש בטוב וכי נאמר לו ע"י הרופא כי עדיין לא התייצב כדי שישוחרר. כשעתיים לאחר מכן קיבל זריקה נוספת ושוחרר על אף שהוא חש שלא בטוב. הגיע אל ביתו בקומה הרביעית ללא מעלית, עלה במדרגות ועל סף הבית התמוטט. צוות החייאה הוזעק אך לאחר מכן נקבע מותו כתוצאה מדום לב. כל זאת כשעה לאחר השחרור מבית החולים. האירוע התרחש לפני כחודש בבוקר ה-8 באפריל.
אין לי לצערי דרך להעריך האם שיחרורו של אביך ז"ל מבית החולים היה סביר והאם יש מקום לביעת רשלנות רפואית רק על בסיס התיאור שמסרת. אני סבור עם זאת כי המקרה בהחלט מצדיק בירור רציני ובחינה. הייתי ממליץ שתפנו אל עורך דין מנוסה בתחום הרשלנות הרפואית שיוכל לסייע לכם בקבלת התיעוד הרפואי ובהתייעצות עם המומחה הרפואי המתאים ביותר להערכת המקרה.
בילדותי בגיל 12-13 נשלחתי, לאבחנה, החליטו שיש לי דיכאון קל והמלצה לציפרלקס תקופה של חודשיים בערך.
כיום אני בחור ב-25 לאחר שירות צבאי בפלחהן צנחנים.
עד לשירות הצבאי האבחנה לא הפריע לי כלל או בכלל הייתי מוציא תצהירים כרגיל ללא שום בעיה.
לאחר שירות נגשתי לרופא להוציא הצהרת בריאות לרישיון נשק נדהמתי לגלות שאבחנה מגיל 13 מפריע לי מאוד לאחר לדיון קל עם הרופא משפחה החולט לקבל חוות דעת פסיכיאטרית חדשה.
לאחר חוות דעת של הפסיכיאטר, שאני כשיר לחלוטין והרופא המשיך לעשות בעיות עברתי רופא והוא אישר לי את הצהרת הבריאות כיום אני עובד באבטחה כבר כ-3 שנים ובעיה עדין שם כל פעם שמגיע לעשות הצהרה אני מפחד שלא אקבל את הצהרה כמו שתמיד קבלתי שאלתי היא ניתן למחוק את אבחנה מגיל 13
הריון ראשון, בטן הריונית לתפארת, עובר שמתהפך לו כל הזמן, תזוזות אין סוף, מועד 24 בפברואר. ומחכים... שנינו, בת יחידה למשפחה שמונה שלושה ילדים ובן יחיד למשפחה שמונה חמש בנות... מחכים ליורש הקטן שישתלט על שתי המשפחות.
20 לפברואר, חצות, כאבים עזים, כאב שמתגבר ולאט לאט נעשה בלתי נסבל...
נוסעים למיון, רמב"ם בחירה שנאלצנו לקחת ברגע האחרון למרות שכל התכנונים היו אחרת, בחרנו כי זה מה שהיה קרוב לעבודה של בן הזוג.
אחות קיבלה אותנו, אישרה, צירים!
להלך קצת היא הצעיה ואנחנו כזוג שמצפה להורות צייתנו לדבריה בלי היסוס...
דימום קל, אומרים הכל תקין... אבל את הכאב אי אפשר עוד לשאת... כואב בנשמה, כולי רועדת ובוכה...
מקבלים אותנו סוף סוף לחדר לידה, מנסה להתאפק ולא לבקש אפידרול... לבסוף נכנעת, הכאב חזק ממני...
שעה עוברת, כמו נצח, מקבלת זירוז לידה... והנה, פתיחה מלאה... מנסים ליילד, נכשלים... עוזבים אותנו לבד בחדר שומם, ריק מכל, השעות עוברות ואני כבר לא מרגישה כלום, רק בוהה בקירות וסופרת דקות על גבי דקות... שוב מנסים וכישלון, נעזבים עם הציפייה הכואבת והדאגות.
ופתאום כולם סביבי, זורקים לאוויר "ניתוח חירום", דפיקות לב העובר מאיטות... ואני מתכווצת מפחד, חותמת על מסמך שמסרו לי, לא יודעת מה כתוב שם, רק הבנתי שכך אציל את בני. חותמת, עכוז... מישהו אמר עכוז, מישהו אמר רואים אוזן... דפיקות לב, ערפל....
חדר ניתוח, אני צובטת את עצמי בבטן ובוכה ורועדת לבד שם, אומרת להם אני מרגישה אל תחתכו אותי, ואז... צולבים אותי וקושרים את ידיי... ואני מנסה להרים יד רציתי לבקש שישימו את הקטן עליי כשהוא יצא ו... זהו... אני לא מרגישה כלום... הרדימו אותי, שיהיה להם שקט ממני, אבל למה? לא אמרו לי הרדמה, לא ידעתי... אני כמהה למבט הראשון וגזלו אותו ממני...
חדר התאוששות... אני אומרת לבן זוגי יש דם, משהו לא בסדר, ואז... אני מאבדת הכרה...
מתעוררת, הרופא לוחץ על הבטן, כולם במצב כוננות גבוה, כאב לי נורא... התפרים, הסיכות מכאיבות בבטן, "די אתה הורג אותי" צעקתי וניסיתי במה שנשאר לי מכוחות להרחיק את ידיו ממני, העיקר שהכאב יעצור, די הורגים אותי, ושוב מורדת....
דיממתי במשך שש שעות, 21 מנות דם וניתוח חוזר...
"הרחם שלך היה סמרטוט, ניסינו לעצור את הדימום ולא הצלחנו, עשינו ניתוח "ניסיון" קשרנו את כלי הדם שמזרימים דם לרחם, ואז הצלחנו לעצור את הדימום" התגאה הרופא שלי "אבל תדעי לך, במצב אחר לא היית יוצאת משם, או שהיית מתה או שכורתים רחם" הגיבור "מציל החיים" מכריז.
ובן זוגי תוהה אז איך הרחם מקבל דם!! הרופא מתהדר בשיא הביטחון שיש כלי דם קטנים ש"אמורים" לספק דם לרחם... אמורים!!
אשפוז של שבוע, שיתוק כיבה, כבד מוגדל, כאבי תופת בבטן, בגב ובנשמה.
יום שמיני משתחררת עם הרך הנולד, עם האור של חיי, מניקה באהבה למרות כל הכאב...
יום ראשון בבית, שורדת... יום שני מנסה ולוקחת כדורים בעצת הרופא, יום שלישי קורסת... החום משחק... עולה ויורד בצורה חדה.
הכאבים משתקים אותי, הגוף רועד מכף רגל עד ראש, צמרמורת.
מקבלים אותי שוב למיון, בדיקות דם, CT וקובעים: כריתת רחם!
בת עשרים ואחת, ילד ראשון, כריתת רחם.
ואז כל המיון רועד מהצעקות שלי, הזיהום החל להתפשט בגוף ופגע בעצב הרגל, אני צועקת, צווחת את הנשמה, כולם מסביב בוהים בי, בוכים, מתקשים לקבל החלטה, ואז הרופא פסק, זה לא קבלת החלטה כל דקה קריטית, את במצב ספסיס "אלח-דם".
חותמים, שנינו...
בדרך לחדר ניתוח, לא מרגישה כלום, כנוצה אני, ללא כאבים, ללא מחשבות וללא כלום, רוח רפאים.
יום שישי, חדר ניתוח, אמרתי שלום לסבא שעמד מעל הראש (הרוח שלו) ראיתי אותו מאוד ברור ואני זוכרת טוב טוב, ולא הזיות, סבא נפטר שנים רבות לפני, אבל הוא היה שם בחדר ניתוח.
יום ראשון, טיפול נמרץ, מתעוררת, מבקשת את בן הזוג, ומתעקשת ששבת היום, עד שמראים לי יומן ומבינה שנמחק לי יום מחיי... גם את הרחם וגם את השבת לקחו לי...
תרופות נגד כאבים, צרחות שממלאות את המחלקה. דימום שוב... רופא שמתעלם ממני לגמרי דוחף לי איזה טמפון באורך לא ייתואר ואני צועקת והוא כועס ומבקש שאשתוק ומתעלם לגמרי ממני, ואני בוכה את הנשמה, כולי רועדת, כאובה ולו לא אכפת... שבועיים עברו...
משתחררת... בבית, שלוש לפנות בוקר, דימום חזק...
נוסעים, אני כולי רובצת בדם, בן זוגי דואג שלא אאבד הכרה...
מיון, מיטה לבנה שהפכה בין רגע לאדומה... ניתוח... שוב... אשפוז ואינספור בדיקות, מנסים להוכיח שמשהו אצלי בגוף לא תקין שגורם לכל זה... כל הבידקות תקינות... אני תקינה... אך ללא רחם...
21 למרץ, יום האם... לבד בלי הרך הנולד... כואבת הנשמה, מה יתנו עכשיו תרופות?
ששה ניתוחים, חודש וחצי אשפוז, כאבי תופת... משתחררת, עם יד על הלב, עם צלקת מכובדת, עם סימנים בכל הגוף מהמחטים, סימנים שעד היום לא יורדים...
שבע שנים אחרי... עדיין הפחד, עדיין הכאבים וחוסר האימון בכל מה שנקרא "רפואה".
תודה על השיתוף בחוויה הקשה. אובדן רחם בעת לידה בשל דימום ו/או זיהום הינוסובוך מהקשים שיש. בחלק מהמקרים למרבה הצער ניתן למנוע את התוצאה הקשה בטיפול נכון ואז יש מקום לשקול תביעת רשלנות רפואית.
מאחל לך בריאות שלמה.
כל הכבוד שבחרת לשתף בחוויה הקשה שלך! זה מטורך על כמה מקרי רשלנות רפואית שומעים בזמן האחרון... ועוד בחדרי לידה, שזה אמור להיות המקום הכי בוטח ומוגן עבור כולנו. עצוב מאוד. עברת דבר קשה מאוד. כל כך צעירה לידה ראשונה לא ידעת בכלל למה לצפות. ואטימות של רופאים. שאם רק היו מקשיבים היו יכולים להציל הרבה. אין לי מנ לומר לך כל מה שאומר לא יהיה קרוב לכל מה שעברת.
יום שלישי שבוע 39 פלוס 6 יום החתונה של אחי קמה בבוקר הבטן קצת מוזרה לי עגולה ממש קשה איו תנועות מחכה עוד אוכלת מתוק ממש למרות שלא סבלתי מתוק בהריון.
מנסה לחכות לאיזה תנועה שלה כלום הלחץ מתחיל הבכי הפחד...
רצה לקופת חולים לעשות מוניטור עוברי - יש דופק ברוך השם אבל איו תנועות. ממש אחי מיתחתן בבקשה אל תעשי לי בעיות קטנה שלי המאפרת והמסרקת מחכות לי מחכה...
לא סובלת מוניטור עוברות 20 דקות ואומרת לאחות תפענחו אותו ותיתקשרו אלי אני הולכת לבית אחי מיתחתן היום חיכתי ליום הגדול הזה. הגעתי הביתה ניכנסת למיקלחת הבן שלי הגדול אמא יש לך טלפון זה מקופת חולים ביקשו שתגיעי מיד לפנות אותך לחדר לידה, המוניטור לא תקין!
חשכו עיניי בכי של החיים במיקלחת, אחי מיתחתן מה עושים? חוזרת לרופא שלי בקופת החולים. מה עושים? בודק אותי אומר לי הכל בסדר לכי לחתונה מקסימום תלכי מישם לחדר לידה.
חוזר לי החיוך תודה לאל הכל בסדר אפשר להמשיך להיתארגן ובינתיים יש לי צירים לאורך כל היום שלא ממש כאבו בקיצור אני מוכנה לחתונה.
מגיעים לאולם צילומים נשיקות לאורחים ולי מתחיל הלחץ הצירים עולים ועולים כואבים אחותי מזמינה לי אמבולנס זהו את הולכת.
אוף וכמה רציתי להיות בחתונה של אחי כמה חיכינו חמש דקות היתי רק באולם מגיעה לחדר לידה ופה מתחיל הסרט של חיי מוניטור עוברי לא תקין ושוב לא תקין איו פתיחה אבל יש צירים.
מקבלת אפידורל נירדם לי צד אחד של הגוף האטות הדופק של הפיצית שלי ושוב מיסתדר ושוב נעלם 20 רופאים בחדר שלי כל 2 דקות באים הולכים התחיל ב9 וחצי בלילה עד 4 בבוקר...
אני לא מבינה מה רוצים מימני מיתחננת שיעשו משהו כבר הילדה שלי בסכנת חיים (שמעתי בחצי אוזן שהאחיות דיברו על מצקוה עוברית או משהו כזה) עד שהגיע דוקטור שנהב מנהל מחלקת נשים באשקלון.
עכשיו ניתוח קיסרי - תוך דקה לא זכרתי כלום מורדמת על מיטה שלא חלמתי ולא רציתי להיות בה אז ברוך השם ילדתי בת 2700 בניתוח קיסרי חירום קשה מאוד מאוד. החלמה קשה ממש אבל יש לי נסיכה בידיים שווה הכל.
בחתונה של אחי לא היתי הכל מהשם תודה לך על מתנה שקיבלתי עמנואל שלי.
עברתי צינתור בזרוע ימין, בלילה התפתח מצב שהוגדר כבצקת עקב נפיחות וכאבים חזקים.
בזרוע שמאל הותקן בתחילת האשפוז לפני הניתוח ברז לאינפוזיה, בלילה הגיע סטג'ר תורן, בדק, העריך והכניס לי דרך ברז האינפוזיה חומר הרגעה.
הנפיחות והכאב פחתו אך בבוקר דיווחתי על גירוי וצריבה בזרוע שמאל, דיווח שנענע בביטול שזה יעבור...
מזה חודש וחצי התפתחו פצעים רק באזור האמה חאורך הווריד, האמההבוערב עם צריבה וגירוד.
מבית החולים נפנפו אותי וטענו שאין שום תעוד למקרה או לטיפול ועל כן לא היה ולא נברא...
מאחר ויש לי רגישות לחומר מסויים חשבתי שניתן לי חומר שאליו אני רגיש וכל בקשתי שלא נענתה לקבל מידע על החומר נתקלה בביטול.
בהתייעצות עם שני רופאי עור + אלרגולוג הם קבעו שתגובה כזו רק באמה ולאורך הווריד אינה אלרגיה אלא טיפול עם זיהום או של המזרק או של האמפולה או של הברז.
הצעד בבירור המקרה הוא לקבל את מלוא התיק הרפואי. לפי חוק זכויות החולה זכותך לקבל העתק ממלוא התיעוד הרפואי. אני מציע כי תפנה למחלקת רשומות רפואיות בכתב ותבקש לקבל את התיק. לאחר קבלת התיעוד מומלץ להתייעץ באופן מסודר בפגישה עם עורך דין מנוסה בתחום הרשלנות הרפואית.
שאלה לי אליכם: לפני 10 חודשים נולד לי נסיך במהלך ניתוח קיסרי חירום והכל בסדר תודה לאל. השאלה שלי היא כזו בתחילת ההריון שבוע 9 בערך הגעתי לחדר מיון עם דימום רציני מאוד בבדיקה במיון נמסר לי כי עברתי הפלה ורצו לשים לי כדורי ציקוטק לניקוי הרחם.
ביקשתי עוד בדיקה ובדיקת אולטרסאונד לפני הכדורים הרופא במיון התבאס עליי וקרא לרופאה אחרת שתבצע מוניטור עוברי והדופק של העובר היה לא הכי ברור.
שוחררתי הביתה לנוח (ללא הכדורים) וזומנתי למחרת לביצוע גרידה. לפני הגרידה עשו לי שוב אולטרסאונד והפלא ופלא יש דופק וההריון תקין.
בידי יש שני טפסים בהבדל של יום שבאחד כתוב אין דופק העובר התמוסס ובשני שלמחרת כתוב יש דופק הריון תקין! להזכירכם הילד שלי היום בן 10 חודשים.
אפשר לתבוע את בית החולים על רשלנות רפואית במקרה הזה? על עוגמת נפש? על הפזיזות? על זה שהרופא היה לא אנושי וזילזל בי?
כדי לקבל פיצוי ממשי בגין התרשלות בטיפול יש להוכיח כמובן את ההתרשלות וכן את הנזק שנגרם. במקרה זה בהחלט יתכן שהטעות שנעשתה בבדיקה הראשונה הינה בגדר התרשלות (יש להתייעץ עם מומחה רפואי בתחום הגניקולוגיה) אולם מאחר ולא נגרם נזק לטווח ארוך אני חושש כי היקף הפיצוי שיפסק לא יהיה רב. בגין נזק שיכול היה להיגרם לא פוסקים פיצוי. מציע כי תתייעצי בפגישה מסודרת עם עורך דין מנוסה בתחום הרשלנות הרפואית להערכת המקרה.
לא יאומן כי יסופר!
אני חושבת שהייתי פונה למשרד הבריאות. ואולי גם לאיזה כתב טלוויזיה- זה ממש זלזול וצריך לטפל בזה. יכולה להגיד שכשאצלי גילו שאין דופק בקופת חולים ונשלכתי למיון, הרופא בבית חולים עשה לי אולטרסאונד מאוד מאוד מאוד ארוך של איזה חצי שעה לפחות על מנת לבדוק 80 פעם שאכן כך המקרה.
הרופאים לצערנן מתיחסים לעוברים שלנו כאל חפצים לא רצויים כל דבר הכי קטן הם מבקשים צאיתנו ציק צאק להתפטר מהם בלי מיצמוץ של שניה .
גם אני עברתי בהריון האחרון שלי מירורים נפשיים אחת לשבוע כשכל הרופאים פה אחד לחצו עלי לוותר על אחת מהעובריות כי היא קטנה לטעמם ,הריון שלם עם בדיקה אחת לשבוע ועם אותו לחץ של את חייבת לעשות הפלה
טפו טפו היא נולדה לאחות תאומה והיא הכי מדהימהההה בעולם
אין בוקר שאני לא מסתכלת עליה ומודה לבורא עולם על הצלחה במבחן האמונה כי רק הוא קובע ולא שום רופא שבעולם.
השם נתן לנו ואין לאף רופא זכות לשכנע אותנו לוותר עליהם.
הבת שלי ב 9 וחצי חודשים אובחנה עם עיכוב התפתחותי. היתה לי לידה קשה. קשה מאד. הפנו אותי לניתוח קיסרי רק אחרי שהיו בעיות בבדיקת מוניטור והילדה היתה במצוקה קשה כנראה...
נכון להיום הילדה איננה זוחלת, לא יוצרת קשר עין, לא עושה ביי ביי, כפיים (למרות שאנחנו מנסים ללמד), יש לה היקף ראש מעט גדול, היא בעולם משלה.
היא וורבלית, אומרת הברות, היא יושבת (רק אם מושיבים אותה, לא באופן עצמאי), היא מתהפכת לשני הכיוונים, מתגלגלת להביא חפץ שהיא מעוניינת, היא מתעניינת יותר מצלילים.
אני מעט חוששת שזה אוטיזם וכל כמובן שאנחנו התחלנו איתה מעכב התפתחותי.
כפי שציינתי, בזמן הלידה היתה מצוקה עוברית ואיחור בהפניה שלי ללידה בניתוח קיסרי. הילדה היתה עם ירידת דופק והיו עוד בעיות במוניטור. הרופאים אחרי הקיסרי אמרו שהכל בסדר כנראה בעיקר בשביל להרגיע אותי.
האם יכול להיות קשר בין הלידה הקשה למצב והבעיות התפתחות של הילדה? האם יצא למשרד שלכם לטפל בתביעות כאלה? האם יש בכלל דרך להוכיח שהמצוקה של הילדה בלידה היא שמובילה לבעיות שיש לה היום?
אנחנו די חסרי אונים. במצוקה. לא יודעים מה לעשות ונשמח להכוונה של עורך דין מנוסה.
אנחנו גרים בבאר שבע - הלידה היתה בבית החולים סורוקה.
מה דעתכם? מה אתם יכולים להגיד? אשמח לשמוע עורך דין אחרי שהבנתי שאתם מתמחים במקרים כאלה....
בהחלט יתכן קשר בין בעיות ההתפתחות של הילדה ומצוקה עוברית בלידה.
במהלך הלידה עלולה להתרחש ירידה באספקת החמצן לעובר מה שמתבטא במוניטור העוברי. ירידה כזו באספקת החמצן עלולה במקרים מסויימים לגרום למרבה הצער גם נזק מוחי אשר עלול להתבטא בעיכוב התפתחותי.
בגילאים צעירים דוגמת גילה של ביתך (פחות משנה) לעיתים קשה להעריך את היקף הנזק אולם כמובן שמומלץ לערוך בירור מוקדם ככל הניתן.
משרדנו אכן טיפל ומטפל במספר ניכר של תביעות בגין מצוקה עוברית אשר גרמה לנזק מוחי(כולל גם מקרים שארעו בסורוקה).
אני סבור כי אוכל לסייע לכם בהכוונה ויעוץ ומציע כי תצרו עמי קשר טלפוני בהקדם האפשרי.
חשוב כבר בשלב זה של גיל צעיר לדעת אילו בדיקות לערוך (למשל MRI מוח) וכיצד לפעול וכאמור נוכל לסייע מניסיוננו.
משרדנו עובד מזה שנים רבות בשיתוף פעולה עם מיטב רופאי הילדים ונוירולוגים ילדים ונוכל לסייע לכם גם בהפניה למומחים אלו הן לצורך אבחון וטיפול והן לקבלת חוות דעת בהמשך.
את מוזמנת ליצור עמי קשר טלפוני בהקדם.
למשרדנו סניף בבאר שבע ונוכל לקיים פגישות יעוץ ולטפל בתיק בסניף בבאר שבע.
סיפור הלידה של מילה 20.4.19
שבוע 40, בדיוק בתאריך המשוער.
בקיצור?
מעבר מליס לשיבא עם צירים ופתיחה
סיפתח לידת מים במרכז לידה טבעית שיבא
אחרי ליל הסדר. חמי וגיסתי ישנו אצלנו.
התעוררתי בשש וחצי, דיי הפך לשיגרה בימים האחרונים. קצת כאב שלאט לאט מתגבר. כאבי ווסת מעוממים... זה לא בא בגלים אלא כאב שמתגבר. בביקורת מעקב הריון הסבירו לי שאלו התחלה של צירים. חוויתי כבר כמה פעמים של שעה, שעתיים כאלה ואז זה נעלם אז בנתיים לא הערתי אף אחד.
לקראת שמונה בבוקר אני מדווחת לקרן הדולה שלי, היא מאשרת שנשמע צירים ולהתחיל לתזמן. נמצאי הבית מתעוררים, נותנים בי מבט, אני מהנהנת שהתחלנו ויאללה.
נכנסתי לשטוף את עצמי, בעלי מכין את החדר כפי שחלמתי, מכין לי אוכל, מניח עלי את הטנס וגיסתי דולה מלידה לא זזה ממני בעיסויים, שמנים ונשימות משותפות.
מתחילה לשתות פלור ופארטוקל, מכניסה קפסולות של נר הלילה. (בשבועות שלפני חששתי לזרז אז לקחתי רק בשבוע האחרון מינונים נמוכים מאוד).
קראנו את תסריט הלידה שלי ונזכרנו בכוס יין... אני לא שתיינית דגולה. שתי לגימות ונרדמתי סוף סוף... ישנתי בערך שעה, שעה וחצי כשהתעוררתי הגיע הסימן שחיכיתי לו. רציתי לצאת לבית חולים שיש איזה סימן נוסף ולא רק צירים. התחיל דימום קל קל והצירים היו תכופים ועוצמתיים יותר.
ב-15:00 יצאנו לליס.
נכנסים 'מתקתקים' כניסה.
פתיחה שלוש וחצי, צוואר מחוק, צירים סדירים, מוניטור תקין... את מוכנה לחדר לידה.
רק ש... "יש עומס וחדר לידה טבעי לא פעיל היום. את יכולה ללדת טבעי בחדר רגיל."
התגובה האטומטית שלי הייתה "זה לא אותו דבר... את יודעת את זה... מבט לקרן (דולה) ורז ( בעלי) הולכים לתל השומר?"
רז מיד אומר לקרן להתקשר לתל השומר לוודא שפנוי ויוצא לשחרר אותנו.
בזמן הזה אני נכנסת לשירותים מבינה שהדימום התחזק גם הצירים. שואלת את קרן אם זה הגיוני לעשות את זה... אני לא בטוחה שאני יכולה... רז נכנס (אמרתי לקרן בהכנה... איפה שיהיה קשה רז יבוא ויקח אותנו את הצעד הבא) הבעתי חשש... התגובה שלו הייתה.. "רצית משהו, יש חלום, הולכים לעשות אותו."
השתחררנו עם הבטחה לרופאה שאנחנו ישר לתל השומר. משטח החתלה, נשימות ויאללה תל השומר.
17:00 נכנסים לקבלה ואני מבלה ציר בכריעה.
מתחילים תהליך קבלה.
קודם כל שקט ושלווה לעומת ליס ולאורך הדרך גם כשהיה קשה הרגשתי שהם איתנו, בעדינות והקשבה עמדנו בנהלים על אף שהיה מאתגר.
כנראה מהמעברים הגברת הקטנה הלכה לישון והמוניטור יצא רגוע. תהליך הקבלה לקח שעה וחצי, כל פעם הוסיפו 10 דק' כדי לראות מוניטור פעיל.
18:30 נכנסים לחדר לידה טבעית ישר למקלחת חמה עם הכדור. האטה בקצב, הלידה לא מתקדמת.
דורית המיילדת המקסימה מציעה לעשות משהו עדין עם צעיף. בציר היא עוטפת את הבטן ומזיזה את הצעיף קלות כדי לסמן לה לרדת.
כל הצעה שבאה ממנה הגיעה עם המון עדינות וחזרה שרק אם אני רוצה, אני לא חייבת כלום, אפשר גם לחכות... הסכמתי לנסות.
21:50 פתיחה 6-7. לא התקדמות משמעותית. היא שואלת אם אני רוצה סטרפינג. שוב מזכירה שלא חייבת... הסכמתי. הרגשתי שאני מתחילה להתעייף, לא רציתי שיהיה מאוחר מדי.
ברגע שעשתה לי את הסטרפינג זה הטיס אותי ללידה. נכנסתי למקלחת והרגשתי את הירידה, את החום. פשוט חזרתי ואמרתי שצריך לצאת דורית ניסתה לשאול מה אני מרגישה, אמרה שאני נשמעת בלידה, עשינו בדיקת פתיחה זריז כדי שיהיה אפשר להכנס לאמבט ויאללה נכנסים. (נכנסים רק בפתיחה 8)
בהתחלה נסיתי להיות על הברכיים, שבעלי יהיה מקדימה... מהר מאוד הוא בא אחרי נתן לי משענת והתחילו צירי לחץ.
הרגשתי את זה בכל הגוף. כל ציר הגוף שלי נמתח. הרגשתי איפה היא בדיוק. שתי צירים ראשונים הרגשתי שאם אני לוחצת היא יוצאת אבל נתקפתי פחד. הרגשתי שאין מקום מספיק, שאם אדחוף אקרע .. המחשבות רצו לי בראש ולא יכולתי לדבר אותן רציתי לבקש לשנות תנוחה או למצוא דרך לשמן אבל זה היה בלתי אפשרי.
בינתיים הייתה החלפת משמרות. דורית המקסימה לא יכלה לעזוב באמצע ונשארה בחדר.
נוספה אלינו פנינה. הייתי בחדר עם שתי מיילדות ודולה.
פנינה נגשה אלי ושאלה אם אני מפחדת, שלידה זה מפחיד. הזכירה לי לנשום.
שתי לחיצות בזעקת עולם ותחנונים לעזרה. הראש בחוץ. הגוף בחוץ.
לבד. רק אני. כולם מסביב מעודדים במילים אבל אף אחד לא נוגע בי.
קשה ולמעשה בלתי אפשרי להעריך האם האבחנה המוטעית לגבי דלקת של התוספתן (אפנדציטיס) בביקור הראשון במיון אכן נבעה מהתרשלות בטיפול ללא עיון בתיעוד הרפואי.
חשוב לדעת כי לא כל טעות באבחנה הינה בהכרח רשלנות רפואית.
מעבר לכך גם אם יתברר כי אכן היתה התרשלות בבדיקה הראשונה הרי שככל שלא נגרם נזק בסופו של דבר (גם אם תודות לערונות ההורים) ספק אם המקרה יתאים לתביעת רשלנות רפואית.
בכל מקרה כדי לקבל הערכה מלאה ומסודרת תצטרכו לערוך יעוץ בפגישה עם עורך דין מנוסה בתחום הרשלנות הרפואית.
אומנם זה לא בדיוק עונה להגדרה של רשלנות רפואית ועדיין, ההתנהלות של מכבי שירותי בריאות ממש בושה למערכת הבריאות.
לא קיבלתי טופס 17 ונאלצת לשלם למיון 911 שח!
לטענת מכבי לא דובר בנסיבות שמצדיקות פינוי למיון!
ביום שישי בערב לפני כשבועיים, קילחתי את הבת שלי (4 חודשים) ושמתי לב שב
סביב שתי אצבעות בכף הרגל שלה, נכרכו שערות עד שנוצר ממש חתכים בשתי אצבעות שלה.
כמובן שמיד נסעתי לחדק מיון, בבהלה רבה הגענו לביה"ח שם הציע אורטופד "לנסר" את העור בקצות האצבעות, במזל הגיעה רופאת ילדים שביקשה לנסות לטפל בשערה על ידי פינצטה.
מיותר לציין את הצרחות שהיו שם, והכאב של הקטנה.אני לא מאחלת לשום אמא להיות במצב של חוסר אונים מול בכי קורע לב!
לבסוף, לאחר קבלת הטיפול, ביתי טופלה באנטיביוטיקה באזור החתכים למשך שבועיים. ואף נשארנו להשגחה מספר שעות לוודא שהאצבע תחזור לקדמותה, תרד הנפיחות ותחזור לצבעה הוורוד.
היום קיבלתי תשובה ממכבי שלא מדובר בסיבה מספקת להתפנות למיון.
מה אתם חושבים? היה עדיף להמתין עד הבוקר ולהגיע עם 2 אצבעות בשקית?
בושה.
27.12.18 שעה 17:00 בערב מארגנת יומולדת לגדולה שלי נכנסת לשירותים מתפנה פתאום מרגישה כמו חתיכת פלסטיק יוצא לי, בגדולה שלי לא השתחרר לי כלום ולא היו לי סימנים ללידה, אחרי שקראתי באינטרנט הבנתי שהשתחרר לי הפקק הרירי, טלפון לבעלי מעדכנת וממשיכה בחגיגות היומולדת, בשעה תשע וחצי בערב בעלי מגיע אומרת לו נילך לישון אצל אמא שלי כי אם יהיה משהו שלא נוציא את הקטנה שלנו בלילה ( בת שנתיים).
שעה עשרה ל1 בלילה 28.12.18 משתנה תנוחה במיטה מסתובבת על הגב פתאום שומעת פיק ירידת מים מטורפת ואז כאן מתחיל המסע שלנו.
שבוע 28 סקירת מערכות מוקדמת אומר הרופא יש לך ריבוי מי שפיר והקיבה של העובר מעט מוגדלת, הראש שלי לא נח למחרת בבוקר כבר הייתי בבית החולים איכילוב להתייעצות עם פרופסור מומחה, נאמר את אותו הדבר ריבוי מי שפיר וקיבה מעט מוגדלת, שולחים אותי להעמסת סוכר חוזרת , בדיקות מקיפות הכל תקין.
מגיע לבית חולים רמבם בחיפה השעה 1:45 בלילה מבקשת ישר לגשת לניתוח קיסרי , בשעה 3:40 נולד המלך של חיי, כזה מתוק ומושלם השאלה הראשונה ששאלתי אם הוא בסדר אמרו לי הוא מתוק נתעדכן כשתתאוששי. בכל זאת ניתוח קיסרי שני לחץ דם גבוה במהלך הלידה וטיפול במגזניום 24 שעות.
ככה עוברים 3 ימים בהם הילד היה צהוב חיוור לא אוכל , מקיא כל מה שנכנס, בהתחלה אף אחד לא ידע להגיד עד שהגיע דר אורי ופרופסור אמיר קוגלמן המלאכים שלנו.
זה היה בקצרה אנחנו מעבירים לפגייה להמשך בירור, לא עבר שעה הילד היה אחרי 3 צילומי בטן , קוראים לי להגיע , אמא אופיר לבן שלך יש חסימה מלאה במוצא הקיבה מחר 9:00 אנחנו בחדר ניתוח , הלם שוק בקושי עומדת על הרגליים.
אחרי 3 וחצי שעות ניתוח מחזירים לפגייה מונשם ומורדם מכאן מתחיל תהליך ההחלמה המטורף של הגיבור שלי. היינו בטוחים שציק צ’ק אנחנו בבית.
שבת בצהריים מגיעה מתבשרת שעברנו מטיפול נמרץ לפגייה המשך טיפול, אומרים לי אמא הילד צריך לאכול תחליפי ותתני לו בקבוק של 50 אני בהתלהבות...האחות אומרת לי תתכונני אמצע השבוע אתם בבית, כולי שמחה ואושר עד הרגע הזה שנתתי לילד לאכול אחרי שתי שניות הקיא עלי בקשת את כל מה שאכל.
התחילו הפחדים והחששות אולי לא רעב?! אולי אכל מהר?! אולי לא עשיתי מספיק הפסקות...לא אמא לא..
אחרי בדיקות צילומים ובירורים ופעולות בהנשמה וכל היוצא בזה מתבשרים שוב המעבר נחסם נצטרך שוב התערבות כירורגית, לאחר חודש וחצי שוב נכנסו לחדר ניתוח תודה לאל התפללתי שזאת תהיה הפעם האחרונה וכך היה , הניתוח עבר בשלום הילד החלים בקצב שלו, הילד שלי גיבור ולוחם אמיתי.
לא היינו יכולים לעבור את זה בלי הצוות המושלם והמסור של בית חולים רמב"ם, פגיית רמב"ם, אתם המלאכים שלנו, במשך 3 חודשים שמרתם על האוצר שלנו, ספגתם את העצבים הצער הכאב במצבי רוח את הכל.
דאגתם לטפל בצורה המקצועית ביותר, המסירות נפש והשליחות שאתן עושות זה משהו שראוי להערצה , אתם ממש מלאכים!
תודה שזכינו לקבל את אושר שלנו בחזרה, תודה שזכינו להכניס את בנינו ים יצחק בבריתו של אברהם אבינו, תודה שאנחנו אחרי, תודה לך בורא עולם על הנס הזה!
עברו חודשיים ועדיין בכל פעם שאני נזכרת בשהות בבית החולים אני נהיית עצובה ומתקשה להשלים ולעכל את מה שהיה. אני יודעת שעכשיו הכל טוב ועכשיו אני צמודה אליו ולא עוזבת אותו ועדיין עולים לי הרהורים האם הוא ״זוכר״ את זה. אני כמובן לא זוכרת את הלידה שלי אבל האם הוא הרגיש או חווה משהו שישפיע עליו לכל החיים? אולי אני נסחפת אבל זאת ההרגשה.
אז אחרי הריון די מורכב וקשה בו הסיכויים ללידה טבעית לא היו גדולים , בסופו של דבר זה התאפשר לנו ומאחר שסגרו את חדר הלידה הטבעי בעין כרם ( אנחנו גרים בירושלים) , בדקנו את האופציה ללדת באסף הרופא, בעיקר בגלל שהם ידועים באפס הפרדה שלהם וגם בגלל שחלמתי על לידת מים. בשבוע 39 הגעתי לשם עם מה שהיה בעיני ירידת מים.. בשעה 4 לפנות בוקר של יום חמישי הייתה הירידה הראשונה עם מעט דם.. התארגנו לנסוע לראשון לציון להורי ולא הייתי בטוחה שכדאי למהר לבית החולים ( אציין גם gbs חיובי). לאחר התלבטות החלטנו לנסוע לבית חולים בשעה 9 של אותו הבוקר. אחרי כל הבדיקות שנעשו לי החליטו שזה לא ירידת מים אלא שהעובר יושב ממש למטה ולוחץ לי על השלפוחית ולכן זה בריחת שתן. התעקשתי שאני בטוחה שזה ירידת מים כי זה ממשיך לקרות כל כמה דקות, מלווה בדם ונאמר לי שזו לידה ראשונה שלי אז אני לא יודעת מה זה ירידת מים ושאחזור הביתה, שיש עוד הרבה זמן וזה לא יקרה היום ( הייתי עם פתיחה 1, מחיקה 70). חזרנו הביתה כשאני מרגישה שממשיכים לרדת לי מים , כל פעם עם קצת יותר דם עד ל20 בערב, אז כבר התחילו צירים שהתקדמו מאד מהר, לא סדירים שבכל ציר אני מרגישה עוד ירידה של מים. החלטתי שאני לא סוחבת את הצירים בבית בגלל המים והדם שהלחיצו אותי על אף ששיננתי לעצמי בראש שזה לא ירידת מים כי זה מה שאמרו לי בבית חולים. כשהגעתי בדקו אותי וישר קבעו שזו ירידת מים ושאלו ממתי? אחרי שאמרתי להם 4 בבוקר, הם שואלים למה רק עכשיו הגעת? הגעתי ואמרתם לי שזה לא ירידת מים—-טוב, לא משנה עכשיו, הgbs חיובי, את בירידה של 16 שעות, מתחילים אנטיביוטיקה.
- [ ] אקצר את סיפור הלידה ואומר רק שהייתה לידה טבעית במים מעצימה ביותר, קשה ואינטנסיבית אך עם מיילדת מקסימה שבסיומה הילד שלי הונח עלי לרגע וחתכו לו את חבל הטבור די מייד , הוסבר לי שהוא יצא קצת כחול והשתעל וכנראה בלע קצת ממי הבריכה. המיילדת לקחה אותו לשקילה ובדיקה ואני בתמימותי שואלת אם היא מחזירה לי אותו להנקה. תוך כמה רגעים היא מבקשת ממני לצאת מהמים ושנוציא את השיליה, השיליה לא יוצאת בשלמותה ומשם אני עוברת לחדר ניתוח להוצאת השאריות. עדיין לא הספקתי לעכל ולהבין מה קורה סביבי, הייתה לי תוכנית לידה בתיק שלא הספקתי לתת למיילדת, במיון אמרתי שאני רוצה אפס הפרדה וגם כתבו את זה על הכרטיס שלי. כשלקחו אותי לחדר ניתוח אמרתי לבן זוג שלי שיהיה עם הילד בתינוקיה.. הבן זוג שלי שגם הוא היה בסערת רגשות מכל החוויה המטורפת ודאגה אלי, ליווה את המתוק שלנו לתינוקיה אבל השאיר אותו שם כי ראה שבודקים אותו.
- [ ] מכאן די מתחיל הסיוט שלי... אני יוצאת מחדר ניתוח להתאוששות מורטת עצבים של שעתיים, בלי טלפון, עוברת שעה עד שמכניסים אלי את בן זוגי ולאחר שהייתה צריכה ממש לבקש שיתקשרו אליו או לאמא שלי. עוברת למחלקה ( יולדות ב) , הרגליים שלי רדומות ולכן לא יכולה ללכת לראות את הילד שלי. מגיעה למצב שצריכה להתחנן לכיסא גלגלים כי אומרים לי שזה מסוכן שאסתובב כך בבית החולים. עד עכשיו אני לא מבינה מה מסוכן בלהסתובב בבית החולים כשבן זוגי לוקח אותי על כיסא גלגלים. לאחר 4 שעות מהלידה אני סוף סוף מגיעה לתינוקיה. המצב התלוש הזה שאני מסתכלת על כל התינוקות, מחפשת את שלי, לא בטוחה מה אני מחפשת כי ראיתי אותו רק לרגע ועל אף שהתמונה הזאת צרובה לי בזיכרון, עדיין נעזרת בכרטיסיות של השם עם העריסות ומוצאת אותו. גם התמונה הזאת לא תישכח מזכרוני, הילד המתוק שלי, כל כך קטן, נראה עייף ותשוש, מחובר לזונדה והיה אחרי כל הדברים שלא רציתי.. נתנו לו חיסון וזריקת ויטמין קיי, קילחו אותו ונתנו לו מוצץ. הרופא אמר שהוא צריך להיות בצום, לקבל רק נוזלים וסוכרים וגם אנטיביוטיקה ( אציין שקיבלתי שתי מנות טרם הלידה בגלל הgbs). לא הפסקתי לבכות, כעסתי למה לא שאלו אותי, למה לא יכלו לחכות עם כל זה כשידעו שאני בניתוח? הרי אף אחת מהפעולות האלו הן לא דחופות .כעסתי על בן זוגי שעזב אותו.. ממש כעסתי אבל גם הבנתי באיזה מצב רגשי הוא היה ובכל זאת, זה פעם ראשונה שלנו.
- [ ] החוויה במחלקה לא הייתה לי פשוטה, בהתחלה עוד אמרו שהוא יהיה רק קצת בתינוקיה ותכף כשהמצב יתייצב אני אעבור לאפס הפרדה. אך זה לא קרה. בנוסף לזה במחלקה הזאת אין שינה עם בן הזוג והוא נאלץ ללכת בערב. אני שהייתי כל כך עייפה אחרי כל כך הרבה שעות ללא שינה וגוף מותש, שכבתי במיטה הזאת כל כך קרובה להירדם אבל לא מצליחה. לא נראה לי הגיוני לישון כשהילד שלי שהיה חלק ממני כל כך הרבה זמן שוכב במיטה אחרת רחוק ממני ובן הזוג שלי שהיה שותף לחוויה כל כך משמעותית פשוט לא נמצא איתי ברגעים האלו. התקשרתי אליו ואמרתי לו שאני לא מצליחה להירדם, שקשה לי להכיל את כל מה שעברנו. בן הזוג שלי בתחושות דומות אמר שהוא חוזר ושנמצא איך לישון ביחד. כשהאחות נכנסה לבדיקה שגרתית היא ראתה אותי בוכה ושאלה למה, אמרתי לה שממש מוזרה לי כל הסיטואציה וזה שהבן זוג שלי לא יכול לישון איתי. היא אמרה שהיא תשאל אם זה אפשרי וחזרה עם תשובה שלילית. בן הזוג שלי חזר ואמרנו שמבחינתנו אנחנו ישנים על הכיסא בתינוקיה ליד הילד. הלכנו להיות איתו, עשיתי איתו עור לעור קצת( באופן כללי הרגשתי שזה משהו חריג לבקש, על אף שהיו אחיות שהיו ממש נכונות לזה, היו גם כאלה שלא הבינו מה אני עושה בדיוק והייתי צריכה להסביר). באותו הלילה בן זוגי ישן איתי במיטה ( מה שלא מצא חן בעיני האחות שנכנסה בלילה ואמרה לי שאסור לישון עם בני זוג—- אציין שהשותפה שלי לחדר הייתה מקסימה ודאגתי לוודא שאין לה בעיה עם זה).
- [ ] היו הרבה דברים שהשפיעו עליי וגרמו לתחושת המצוקה הזאת. אחיות בדלפק שלא הבינו למה אני צריכה את בן הזוג שלי איתי בלילה וגרמו לי להרגיש כמו ילדה קטנה שלא יכולה לישון לבד, גם בתינוקיה היו כמה עניינים דומים לגבי הילד ( פשוט לא הפסקתי להגיע לתינוקיה בכל רגע שהצלחתי להחזיק את עצמי) . הייתי כל כך עייפה, הרגשתי מותשת וכואבת אבל הכי כאב לי שהוא לא איתי. בכל רגע שאכלתי או נרדמתי הרגשתי אשמה. פשוט כל רגע שאני לא איתו הרגיש לי לא הגיוני. הסתובבתי חסרת אונים בין התינוקיה לחדר, לא מפסיקה לבכות, מדברת עם הרופאים והאחיות כל הזמן, מנסה להבין את המצב שלו. למה אי אפשר להוציא אותו אפילו לקצת לחדר שלי, למה אני לא יכולה להניק אותו, כשהוא היה עור לעור עליי ראיתי שהוא מחפש את הציצי ופשוט לא יכלתי לתת לו כי הרופאים אמרו לי שהוא חייב צום. והרגשתי שזה סותר כל אינטואיציה אימהית. ( אציין שהיתה פעם אחת שהוא פלט פליטה ירוקה ועל כן הבירור נמשך אבל סך הכל הילד היה בסדר חוץ מזה) . הרגשתי שהמנות של האנטיביוטיקה פעמים ביום מחלישות אותו ולא ידעתי מה לעשות. לא רציתי לקחת סיכון במה שאני לא מבינה בו אבל מכירה מניסיון שלי כמה פעמים נותנים לנו תרופות שאנחנו לא צריכים( אני אישית לא נוגעת בתרופות) אבל כשזה הגיע לתינוק שלי פחדתי לקחת סיכון.
- [ ] אחרי יומיים העבירו אותי למחלקה של ביות מלא כדי שאוכל לישון עם בן הזוג ואחרי נידנודים רבים מצידי אישרו לי להוציא את הילד לקצת זמן בכל פעם. כל פעם שדיברתי עם רופא שאלתי מתי אוכל להניק, אפילו לסחוט קצת ולהביא לו ואמרו לי שהוא חייב להיות בצום מלא.. באמת לא הבנתי למה, המצב שלו לא היה נראה חמור, הוא גם היה בתינוקיה ולא בפגיה. ואז באחד הרגעים בהם שוב שאלתי אחות אם אני עושה איתו עור לעור והוא מחפש את הציצי אם אני יכולה לתת לו קצת והיא פשוט אמרה כן. אני פשוט לא הבנתי איך זה עובד, איך פתאום היא החליטה שכן? אז מה זה היה עד עכשיו? נתון לאיזה שיקול? . ברגע שניסיתי להניק הילד ישר התחבר ומאז הייתי לוקחת אותו לחדר להניק ומחזירה אותו לתינוקיה. אציין שהצוות שינה את התייחסותו בהמשך והיו נכונים לעזור לי. אני גם לא שוללת לידה נוספת באסף הרופא כי הרגשתי שכן יש פוטנציאל לחוויה נהדרת ושכנראה קרו רצף של טעויות וכן יש מה לשפר שם. ועדיין בכל פעם שנזכרת אני קצת כועסת, קצת עצובה ותוהה מה יכלתי לעשות יותר? האם הייתי צריכה להביא את התוכנית לידה על ההתחלה למיילדת( ואז שואלת את עצמי איך? היא הרי הגיעה להיות איתנו שהייתי בפתיחה גדולה וכבר ממש לא הייתי בפוקוס) ואחרי הלידה איך לא חשבתי לדאוג לזה יותר? ( הניתוח הסיח את דעתי) מנסה למצוא תשובות שיקלו עלי. תוהה אולי עיבוד לידה זה הפיתרון היחיד ומה אני יכולה לעשות כדי שזה לא יקרה שוב?
- [ ] חשבתי הרבה אם לפרסם את הסיפור. מתעוררת מידי פעם בלילה, מתחילה לכתוב ומפסיקה. נמחק לי כל כל הרבה פעמים וכל פעם אני רואה שזה נכתב אחרת. לפעמים בצורה כל כך מבולבלת וכל כך הרבה פעמים אמרתי לא נורא אני כבר אחרי, עכשיו הכל טוב ולא צריך להיכנס לזה ולבסוף החלטתי שזה חשוב לפרסם את זה , שחשוב שהקבוצה תמשיך להתקיים ותמשיך להילחם על אפס הפרדה כי אחרי החוויה שלי אני מרגישה כמה זה מהותי וחשוב. מקווה שבסיפור שלי אני עוזרת לנשים להימנע מהטעויות שלי או לפחות להיות ערניות ולשים לב למה יכול להשתבש...
אני בהריון חודש 7 עם תאומים אחרי שנתיים מאסיביות של טיפולים ו2 הפלות בעברי. נשואה 4 שנים. רוב הזמן בסדר אבל מאז שהתחלנו טיפולים אנחנו ברכבת הרים שמושפעת מהאכזבות באי הצלחה להכנס להריון ומהפלות. בבית ילד בן כמעט 4.
עשינו בדיקת מי שפיר + צ'יפ גנטי וקיבלנו תוצאות שאחד העוברים חולה במחלה נדירה שפוגעת בעצמות אך שיש למחלה טיפול (כדורים, זריקות, ניתוחים, כאבים) ועם זאת ללא הגבלה פיזית (ללא פגיעה בעצמאות פיזית ובהתפתחות הקוגניטיבית)
אין דרך לדעת אם העובר יהיה נשא של המחלה או חולה בה עם התסמינים ומה החומרה.
הומלץ לנו לבחור בדילול או בהמשך של ההריון. אני ובעלי חלוקים בהחלטה ולא מצליחים להגיע להחלטה. אנחנו יודעים שאף אחד לא יכול לתת לנו את התשובה אבל אולי מתוך הניסיון שלכם במקרי רשלנות רפואית בתחום הגנטיקה, תוכלו להמליץ על הכיוון הנכון במקרה כזה...
אני מצטער אך איני מוסמך לתת יעוץ רפואי ובוודאי שיעוץ כזה גם על ידי מי שמוסמך מצריך פרטים נוספים. אציע שתנסו לקבל חוות דעת שניה נוספת מרופא נוסף כדי לקבל החלטה מושכלת בנדון.
יום חמישי 22/11 אני קמה בבוקר, מתיישבת על הספה ומרגישה קצת רטובה. הסתכלתי בתחתון ראיתי שממש טיפה רטוב, החלטתי להיות במעקב!
במהלך כל היום נזל לי כל שעה/שעה וחצי טיפה.
בערב החלטתי שאני הולכת לבדוק.
סחבתי תיק לידה, את בעלי ואמא שלי
מגיעה למיון, עוברת את כל הבדיקות (אולטרסאונד, מוניטור וכו..) לאחר מכן מגיעה לרופא בטענה שיש לי ירידת מים מוזרה (היה לי ירידת מים גם בלידה הראשונה).
הרופא בודק, מסתכל וקובע שיש לי בריחות שתן וזה מאוד אופייני לשבוע שלי.
למרות ההרגשה שלי שלח אותנו הביתה (מי אני שאתווכח עם רופא?)
בדרך הביתה מריצים עליי סטלבט...
בבוקר של יום שישי אני קמה רטובה ואז אני אומרת לעצמי ״בריחות שתן״, ממשיך היום כרגיל, ניקיונות, בישולים לקידוש ותוך כדי הזרימה עולה מפעם שעה לפעם בחצי שעה! מחליפה תחתוניות, בודקת את עצמי ובקבלת החלטה שאחרי הקידוש אני חוזרת למיון..
הפעם סחבתי רק את אחותי אפילו בלי תיק לידה.
עושה בדיקות אולטרסאונד, מוניטור ואז מגיעה רופאה, מסבירה לה את מה שאני עוברת, הרופאה בודקת ואז אומרת לי ״חמודה את עם ירידת מים מאתמול, כמעט אין מים לעובר, הוא במצוקה וסובל, מיד לחדר לידה!״
בלב שלי אני אומרת לעצמי מזל שהלכתי עם הלב וההרגשות שלי אחרת המצב היה נגמר באסון!
מתקשרת לבעלי ולאמא שלי שמיד יצאו לכיווני.
נכנסת לחדר לידה, זירוז, פוטיצין, אין פתיחה, אין מחיקה, אין צירים, ככה עובר עוד לילה.
ביום שבת בשעה 14:21 בשבוע 39+1 ילדתי את בני השני איתי במשקל של אפרוח 2280.
לסיכום?
3 ימים עם ירידת מים כשרופא אומר לי שאני עם בריחות שתן.
לכו תמיד עם התחושות בטן שלכן, בשביל זה לא צריך אוניברסיטה רק קצת קשב לגוף וקצת ניסיון
עברתי בדיקת אולטראסאונד בשבוע 40 ונאמר לי שהגפיים של הילד, ידיים ורגליים, קצרות! במשך ההריון עברתי סקירת מערכות והתוצאות היו תקינות לפי הרופא של קופת חולים. לא מצאו שום דבר חריג. אני ובעלי בלחץ נוראי. איך יכול להיות שמגיעים לשבוע 40 ומגלים דבר כזה רק עכשיו? האם זאת לא רשלנות רפואית? האם למשרד שלכם יש ניסיון במקרים דומים? מה אנחנו אמורים לעשות עכשיו?
לצערי איני מוסמך לתת יעוץ רפואי כיצד יש לנהוג ועל בסיס התיאור הקצר שנתת איני יכול לדעת האם ניתן היה לגלות את הבעיה מוקדם יותר.
לצערי זה מה שכרגע אוכל להשיב.
חתימה על טופס הסכמה אינה פוטרת מאחריות להתנהלות רשלנית וחובה לפצות על נזק שנגרם בשל כך.
כמובן שעדיין יהיה צורך מצידכם להוכיח כי מדובר כאשר בהתרשלות ולא בסיבוך בלתי נמנע או סביר, נטל שהוא אינו פשוט וקל.
הריון בסיכון + ירידת מים פתאומית שנמשכה 80 שעות+ 22 שעות בחדר לידה עם פיטוצין + פגיה.
בשבוע 34+5 ב2 וחצי בלילה ירדו לי המים הגענו לבית החולים הדסה עין כרם נתנו לי זריקות להבשלת הריאות.
אחרי יומיים הורידו אותי לקבל פיטוצין כל כך פחדתי מזירוזים שבכיתי את נשמתי בעלי התקשר לדולה התותחית שלנו יפעת חובב שתרגיע אותי .
ירדנו לחדר לידה לאחר 10 שעות עם פיטוצין החלטתי שאני יקח אפידורל כדאי שלא יהיה מאוחר מידי אחרי כמה שעות בדקו פתיחה 3 הייתי מיואשת הייתי בטוחה שאני בפתיחה מלאה כבר.
אחרי עוד כמה שעות בודקים אותי פתיחה 9 וחצי אמרו לי שעוד חצי שעה נתחיל לחיצות כולנו התרגשנו אחרי חצי שעה רואים האטות בדופק של העוברית ומפסיקים את הפיטוצין מחכים עוד קצת באים לבדוק אותי ואיכשהו ירדתי לפתיחה 3 בחזרה היינו בהלם אחד הרופאים התחיל להכין אותי לפני ניתוח קיסרי (הדבר שהכי פחדתי ממנו) לא הסכמתי אבל הוא לא בדיוק שאל ויצא.
הדולה המלכה שלנו שעזרה במהלך כל הלידה על ידי נשימות ועיסויים קראה למנהל מחלקת יולדות והוא הסכים לתת הזדמנות נוספת לפיטוצין במינון נמוך יותר אני הייתי כבר מיואשת ולא האמנתי שזה יקרה ללא קיסרי
אחרי כמה שעות באו לבדוק אותי והגעתי שוב לפתיחה 9 וחצי התחלנו לחיצות תוך 10 דק' הגוזלה שלי יצאה במשקל 1800
תודה רבה לבורא עולם על ניסי ניסים
ותודה על שליחים טובים
נגרמו לי קרעים ברחם לאחר לידת ואקום ואני רוצה לדעת האם יצ לכם לטפל בתביעות על רשלנות רפואית של נשים שעברו לידת ואקום ונגרמו להם נזקים דומים... אין יודעים האם במקרה שלי יש סיבה ועילה להגיש תביעה על הנזק שנגרם לי?
קרעים בצוואר הרחם הם סיבוך שיכול להתרחש עקב לידת ואקום וכדי להעריך אם הם תוצאה של התרשלות בטיפול וכן מה הנזק שנגרם בשל כך יש צורך בפרטים נוספים ולעיין בתיק הרפואי.
כדי להעריך אם יש מקום לתביעה במקרה זה תצטרכי לתאם פגישת יעוץ מסודרת.
רוצה להכיר את כל האפשרויות שבפניך ולקבל החלטה מושכלת? פנה/י אלינו:
מכתבי תודה והערכה
"חשוב היה לי גם לכתוב ולהגיד תודה, עוד פעם, על הטיפול המשפטי שלך ושל צוות המשרד בתביעת הפיצויים שלנו מול בית החולים תל השומר. הגענו אליך בהמלצה של רופא בכיר ולמרות הקשיים, קיבלנו פסק דין ופיצויים הולמים"
ד.מ. סביון
"עופר סולר היקר, אין לנו מילים לתאר את הטיפול המשפטי המסור והמקצועי שקיבלנו ממך, לאורך 4 וחצי שנים שבהם ניהלת את התביעה מול בית חולים העמק בתבונה רבה, עמדת לצד בני המשפחה בכל עת ובכל עניין. מאחלים לך רק בריאות והצלחה"
משפחת ב.ע. חדרה
"פנינו למשרדך כשנה וחצי אחרי אירוע קשה של לידה שהסתבכה, ליווית והפנת אותנו אל המומחים הרפואיים והגשת תביעת פיצויים שהסתיימה במהירות, בדרך של פשרה ומבלי להגרר להליכים משפטיים מיותרים וכואבים. על כל אלה תודתינו"
בני הזוג בצרה
"עו"ד עופר סולר ייצג את המשפחה בתביעה נגד גניקולוג וקופת חולים מאוחדת. זכינו להכיר את המומחה המשפטי הטוב ביותר בתחום בזכות המלצה של קרוב משפחה והגענו לתוצאה ראויה, שעזרה להמתיק ולו במעט את חומרת הפגיעה והשפעותיה"