סיפור הלידה שלי, ארוך מאוד! אבל יש הרבה מה ללמוד ממנו אז שווה לקרוא.
הריון ראשון לפני 1.10 נגמר בקיסרי מתוכנן בגלל מצג עכוז וללא ניסיון היפוך בגלל עובר קטן (IUGR), חוויה מטלטלת וסיפור
לידה בפני עצמו, מה שבטוח לבילינסון אני יותר לא חוזרת! (ספוילר- תקראו עד הסוף יש מהפך...)
הריון שני, שמחה וששון, הפעם עושים תיקון!
רוצים לידה טבעית, פעילה ואפס הפרדה. מתכוננים בכל הכוח: ספרים, מאמרים, סיפורי לידה, דולה מושלמת!
ויוצאים למלחמה אל מול המערכת בגלל כל "כתמי" העבר. אחרי עבודת דוקטורט הבנו שתל השומר התומך ביותר בכל הדרישות שלנו ולשם מכוונים...
הריון מושלם! אנחנו בדרך הנכונה... ואז מגיע שבוע 40 וכלום, שום סימן באופק, הכל סגור, אטום, נעול... מתחילים
מעקב הריון עודף כל יומיים, שלושה, בכל מיני בתי חולים וכלום... כל סוגי הזירוזים הטבעיים, אבל הכל! וכלום... מגיע שבוע 41+5
מוניטור ואולטרסאונד תקינים, ועדיין כלום!
הרופא בתל השומר כבר מתחיל לדבר על האפשרויות העומדות בפנינו כי בשבוע 42 כבר אף אחד לא ישחרר אותנו: סטריפינג או
ניתוח קיסרי, כמובן שניתוח קיסרי זה המפלט האחרון וסטריפינג יכול לחכות עוד יומיים. הולכים הביתה ליומיים של מרתון זירוזים.
שבוע 42, מגיעים לתל השומר מוניטור עוברי תקין, אולטרסאונד עם מיעוט
מי שפיר, שיט!
עכשיו כבר לא משאירים ברירה, צריך להחליט עכשיו סטריפינג או קיסרי, סבבה הולכים על הרע במיעוטו, אממה, עדיין הכל סגור ואין שום תנאים לסטריפינג, והפעם מציעים להתחיל לזרז עם בלון, מתלבטים מאוד כי יודעים לאן זירוזים יכולים להוביל, מחליטים לחתום ויתור ולהשתחרר והולכים לקבלת
חוות דעת נוספת בלניאדו, מגיעים ללניאדו, מוניטור תקין והפלא ופלא אולטרסאונד תקין לחלוטין, מיעוט מי שפיר?! לא היה ולא נברא.
אחרי דין ודברים ונחישות רבה הם מחליטים לשחרר אותנו לתת 'עבודה' עוד יום ולחזור מחר בבוקר לקבלת החלטות- כנ"ל בלון או קיסרי.
חוזרים הביתה ומחליטים לפרגן לעצמנו ביומיים של 'עבודה' אינטנסיבית, כל הבדיקות תקינות, אנחנו רגועים.
שבוע 42+2 בוקר יום שלישי 12.9 קמים ליום ההולדת שלי כן, כן, ויודעים ומבינים שהיום זה היום וזו תהיה מתנת יום ההולדת שלי. מיצינו את כל האפשרויות באמת שעשינו הכל, מארגנים תיק ויאללה הולכים לקבל בלון בתל השומר (בכל זאת יש לי יום הולדת היום...), ושוב מוניטור תקין, אבל נחשו מה? מיעוט מי שפיר כבר יותר משמעותי. סבבה גם ככה באנו כבר ללדת... מודיעים לרופא שאנחנו מעוניינים באופציה של בלון ואז הכל מתחיל...
מגיע רופא בכיר שמודיע לנו שבהתחשב בנתונים הגרועים שלי (לידה וגינאלית ראשונה, אפס תנאים להתחלת זירוז- הכל סגור אטום, קיסרי בעבר וכו') ממש לא כדאי לנו ללכת על זירוזים זה יכול להיות ארוך מאוד ומייגע, לידה של שלושה ימים שבסוף ברוב המיקרים נגמרת בקיסרי חירום, פייר, יש משהו בדבריו, זה עבר לי בראש לא פעם שראיתי שאין לי שום סימנים של התקרבות ללידה.
יושבים, חושבים, מבולבלים, מחליטים שלא כדאי להכנס למסע הזה ושלמים שעשינו הכל, באמת הכל, ואין מה לעשות זה לא תמיד בידנו, משלימים ומקבלים באהבה ללכת לקיסרי. מעולה, עכשיו רק נשאר להודיע שאנחנו מעוניינים בקיסרי ידידותי, אפס הפרדה ובעלי איתי כמובן. ואז מסבירים שזה בלתי אפשרי, רק בניתוחי בוקר ניתן לקיים תנאים כאלו, ואותנו רוצים להכניס היום בערב, מחר בבוקר הכל כבר מלא. חחחח הצחקתם אותי! ואת בעלי עוד יותר, בעלי רותח מעצבים "בואי הולכים מפה! על גופתי המתה" ואז מגיע מנהל המחלקה בכבודו ובעצמו לדבר איתנו ונחשו מה? חייב לנתח היום וכמה שיותר מהר, יש לך מיעוט מי שפיר חמור! סכנה ממשית!
אבל תודה לאל שאנחנו קצת יותר אינטיליגנטים ממה שהוא חושב ומאוד נחושים, הרי לפני שעה הייתה לנו אופצייה ללכת ללידה שיכולה להמשך גם שלושה ימים, תודה
תל השומר את החור ביומן הניתוחים תסגרו עם פראיירים אחרים, ביי! חותמים סירוב ועפים משם.
יושבים באוטו נסערים, מתחילים לברר על בתי חולים עם קיסרי ידידותי, כותבת פוסט בפייסבוק בקבוצה של אפס הפרדה עונה לי מלאכית בשם ויולין מנהלת מחלקת יולדות ד' בבילינסון ומסבירה שאצלם זה קיים ואנחנו יותר ממוזמנים והיא איתנו בכל מה שצריך. מה בילינסון עכשיו?! אמרנו שלא מתקרבים לבית חולים הזה יותר! טוב יאללה מה כבר יש לנו להפסיד. מגיעים לבילינסון אווירה כל כך נעימה משהו באוויר אומר שהגענו למקום הנכון... מוניטור תקין, אולטרסאונד?! מושלם!!! כן כן, לא מיעוט מי שפיר ולא נעליים (אנחנו בהלם מוחלט!) ואז הרופא אומרת למה לעזאזאל את רוצה קיסרי? הגעת כל כך יפה עד השבוע הזה לא חבל? בואי תני צ'אנס ללידה רגילה לפחות תדעי שניסית, נכון זה יהיה ארוך ומייגע אבל אנחנו פה איתך ובכל שלב שתבחרי תוכלי לבקש ללכת לקיסרי בתנאים שאת רוצה (עוד מלאך...) אנחנו בשלב הזה כבר מבולבלים לגמרי הרי כבר השלמנו עם
ניתוח, שיחררתי את הדולה, שיחררתי את הראש.
ואז מחליטים, יאללה מנסים ללדת רגיל!
4 לפנות בוקר 13.9 כבר... שמים בלון, ניטור רציף ומתחילים צירים מטורפיייייים הצילו! 8 בבוקר הבלון יוצא, פתיחה 4!!!! יש, יש, יש, היה שווה את הסבל, יאללה מתקשרים לענתי, בואי זה מתחיל!
לפתע מישהי נכנסת לחדר, היי מורן אני ויולין מהפייסבוק אומרת מילים חמות מעודדת ומספרת שהיא מחכה לי במחלקה ושהכל יהיה בסדר (מלאך כבר אמרתי?)!
כעת מחליטים לפקוע חלק מהמים, אבל אוף באסה הצוואר עדיין סגור ואף אחד לא מצליח לפקוע לי את המים והכאבים של הבדיקות פתיחה יותר כואבים מצירים מכניסים אותי לסטרס כל פעם מחדש מתחננת על חיי שלא יבדקו אותי אבל הם מתעקשים, מאוד חוששים מכל צעד בגלל שאני עם
צלקת ברחם ורוצים לדעת בכל רגע נתון באיזה שלב אני. מתחילים לטפטף בעדינות
פיטוצין, הצירים מתחזקים ענתי עושה עיסויים, דימיון מודרך, נשימות, תנועה, ריבוזו, הומאופטיה, אני עוברת כל ציר באהבה העיקר שמשהו כבר יתקדם, תקועה בפתיחה 4 ו50 אחוז צוואר מחוק, עכשיו כבר מתחילות ירידות דופק, אבל הם לא מתרגשים ולא ממהרים, מפסיקים את הפיטוצין ונותנים הזדמנות לגוף לעשות את שלו, כלום לא מתקדם, מגיעה רופאה בכירה מרגיעה אותי ומחליטה שאנחנו נותנים פוש אחרון לנסות לפקוע את מי השפיר, שוב אני בסטרס, כולם מרגיעים, מנחמים, מחזקים, צורחת את נשמתי לשמיים, והופ נפקעו המים, אבל... הייתי בפאניקה כל כל קשה שהיו האטות רציניות עכשיו בדופק, אני הייתי בעולם אחר, מנותקת לגמרי מהגוף שלי הוזה, רועדת, מזיעה, נותנים חמצן מחכים להתייצבות וברקע דיבורים על קיסרי, בשלב הזה אני רק רוצה להיות אחרי ולא איכפת לי הדרך. הצילו עוד בדיקת פתיחה, אין התקדמות צוואר עדיין אחורי וסגור מעבירה צירים בשכיבה (סיוווווט!).
בשלב הזה אני כבר מקבלת החלטה, זהו! עשיתי הכל, אני רוצה ללכת לניתוח, אין לי בעייה להעביר עוד שעות של צירים, אבל בדיקות פתיחה לא בא בחשבון יותר!
מקבלים החלטה, בעלי ואני, מוסכלת ושלימה לגמרי! הולכים לקיסרי. עשיתי מעל ומעבר!
לפני ההכנה לניתוח נכנס רופא ורוצה לעשות בדיקת פתיחה, מה?!?!? שלא תעז להתקרב אלי! זו הסיבה שאני הולכת לקיסרי! מנסה לשכנע, קצת להפחיד, אבל בשלב הזה אם הוא רק היה מתקרב אלי הוא היה מקבל בעיטה! הבין את הרמז והתפוגג מהחדר.
הולכים לקיסרי כמעט ידידותי, בעלי לא נכנס איתי היה קצת לחץ מהאטות הדופק התנצלו בפניו והבטיחו שעוד רגע הקטנה עליו.
נכנסת לניתוח ב15:00 שלווה ונינוחה צוות מדהים שמקבל אותי ומסביר לי הכל לפרטי פרטים מדברים איתי על החיים תוך כדי הניתוח ואני באופוריה זורמת ואפילו נהנת, קצת צוחקים, קצת מדבדחים והופ הנסיכה בחוץ! רופא בודק אותה לידי בגלל כל הסיפור עם הירידות דופק, מניחים אותה עלי עור לעור אני בעננים! בעלי כבר בחוץ מחכה בלי חולצה מקבל אותה מיד אחרי יושב איתה עור לעור עד שאני יוצאת מהתאוששות.
התברר בניתוח כי הקטנה הייתה תקועה עם הראש על קצה עצם מה שעצר אותה מלרדת למטה, אפילו קיבלה שקע קטן בראש, מה שאומר בדיעבד שבכל מקרה הייתי מגיעה לניתוח.
מגיעה למחלקת יולדות ד', אפס הפרדה, שם כולם מחכים כאילו רק לי, קבלת פנים של הנשיא טראמפ, צוות מושלם סביב השעון! איזה כיף להיות אחרי!
תודה לבי"ח בילינסון על חוויה סופר מתקנת!
תודה לכל הצוות מהמיון, דרך חדרי הלידה, חדר ניתוח ועד למחלקת היולדות, מלאכים אחד אחד!
תודה לדולה המהממת שלי שלא הפסיקה להכיל ולהכיל ולהכיל והייתה שם איתנו בכל שעה וכל דקה בכל ההריון הארוך הזה!