פורום רשלנות רפואית

נועם נולד ב-10.1.19 בשבוע 27 ובמשקל 740 גר' בעקבות התפרצות של תסמונת HELLP – הגירסה הקשה והנדירה יותר של רעלת הריון הנפוצה.

ההריון של נועם היה בסה"כ שקט, חוץ מביקור במיון בשבוע 7 בגלל דימום קל (אבל היי זכינו לראות פעם ראשונה דופק!), כל הבדיקות היו תקינות, עד שהגיעה תוצאה של hCG גבוה.

רופא הנשים שלי לא רצה לקחת סיכון והעביר אותי למעקב הריון בסיכון. אחרי שהלחץ נרגע, החלטנו להסתכל על זה כיותר הזדמנויות לראות את פיצקי (שם בטן) ולהכיר אותו לפני שיצטרף אלנו למשפחה. למרות שזה הכניס לחץ למשוואה, בדיעבד, זו היתה אחת ההחלטות הרפואיות הטובות שהרופא שלי עשה.

בביקור הראשון אצל האחות ליווי הריון אחרי המעבר למעקב הריון בסיכון שאלתי אותה למה אני צריכה לשים לב מבחינת רעלת הריון.

האחות ציינה שאם אני חווה את אחד מהסימנים הבאים: עיוותי ראייה, כאבי ראש חדים, לחץ דם גבוה (מעל 140/90) ו/או כאבים ברום הבטן, יש להגיע למיון כמה שיותר מהר. בסדר, תייגתי את המידע הזה באיזשהו מקום והמשכנו הלאה.

ההריון מתקדם, הבדיקות תקינות (חוץ מהעמסת סוכר שהייתי צריכה לעשות פעמיים...), אני והבנזוג קוראים את לידה פעילה, מתחקרים זוגות חברים, מתחילים לחשוב ולדמיין איך תהיה הלידה, משתעשעים בהכנת פלייליסטים וגם מתחילים לדבר עם כמה דולות כדי למצוא מישהי שתתאים לנו לחוויה שאנחנו מפנטזים לנו. ומפה לשם, שבוע 26+5. יוצאת בערב עם חברה להופעה של עדי אשכנזי, שם בערך בפעם הראשונה אני שומעת את התיאור והחוויה של ניתוח קיסרי, בצורה משעשעת והומוריסטית וגם שומעת השלמות מהחברה שעברה קיסרי חירום עם הבכור וויב"ק עם הקטנה. אבל אני כבר מצפה כל כך ללידה הטבעית שלי, להרגיש מה זה צירים, ולהכיר את היכולות של הגוף שלי, שבאותו רגע קיסרי זה לא מה שהתכוונתי להעמיק בו יותר מידי...

אבל אתן יודעות, תכנונים וכו' והחיים וגו'... באותו ערב אני חוזרת הביתה, מרגישה קצת אי נוחות, נוזפת בעצמי שלא אכלתי בצורה מסודרת, ולא שתיתי מספיק. שותה בערך חצי ליטר ומחליטה ללכת לשכב לנוח ולישון. בערך בשעה 2:30 אני כבר ערה לגמרי, מרגישה כאב מוזר, טורדני באיזור השכמות והצוואר. מנסה לשנות תנוחה, להתמתח (בטח מתחתי שריר בשחייה של הבוקר...), אבל הכאב לא מרפה. עושה תרגילי נשימות, מוודא שמרגישה את פיצקי, אבל הכאב לא מפסיק. הבנזוג מתעורר ורואה אותי, מציע בקבוק חם ואני מסכימה בכיף. אבל גם זה לא עוזר. ההרגשה היתה מוזרה ביותר, כאב שלא מרפה ולא פוחת, כאילו מישהו צובט אותי בלפיתה חזקה בכתף והכאב מקרין. בשלב כלשהו הבנזוג מבקש שאמדוד לחץ דם (חברה הביאה לי מד שיהיה כשעלה החשד לרעלת). מודדת, המדידה מראה ערכים מטורפים... ממתינים חמש דקות כדי למדוד שוב, עדיין גבוה מאוד. הבנזוג מודד לעצמו כדי לוודא שהמד תקין, ואכן תקין. מה עושים? הבנזוג מודיע שהוא מתחיל לארגן אותנו לסוע לבי"ח. אני מציעה שאתקשר למוקד אחיות במקביל כדי שלפחות תהיה לנו הפניה למיון. האחות בטלפון שומעת את המצב ומעדכנת אותי שהיא מעלה את מד"א על הקו כדי שישלחו לי אמבולנס. מה?! למה?! "לא רוצה להכנס איתך לשיקולים למה, אבל זה הדבר הכי נכון לעשות". טוב, אמבולנס (נט"ן) באמצע הלילה למיון יולדות בכרמל. בדרך EEGתקין, אבל לחץ דם עדיין בשמיים והכאבים לא מפסיקים. מגיעים למיון יולדות, בטוחים שאנחנו הולכים להיות בדיחת המשמרת – ההריונית ההיסטרית שהגיעה בגלל כאבים, בטח מתחה שריר וכו'. למרות שככה אנחנו חשבנו, הצוות היה מאוד יסודי, בדיקת לחץ דם (עדיין גבוה), א"ס תקין, הערכת משקל, בדיקות דם ונתנו לי משהו שאמור להרגיע צרבות. מנסה להרגיע את הכאבים בכל מיני דרכים ותנוחות, תרגילי נשימה וכו'. בסביבות השעה 7:30 בבוקר אני כבר בלי כאבים, בטוחים שעוד רגע משחררים אותנו וההרפתקה הקטנה תהפוך להיות אנקדוטה משעשעת בסיפור ההריון של פיצקי, מגיעה הרופאת הריון בסיכון שלי עם עוד אחות ורופאה, ותוך כדי שהיא מעדכנת אותי, האחות באה לפתוח וריד ואז נופלת ההבנה, מה, מאשפזים אותי? למה? הגיעו התוצאות של הבדיקות דם, נראה שהרעלת התפרצה. אוקיי, מה עכשיו? בואי, אנחנו עוברות לחדר לידה, נתחיל עם עירוי מגנזיום וזריקת צלסטון. בום. המעבר היה מאוד מהיר, פתאום מצאתי את עצמי מחליפה בגדים לחלוק, שניה אחרי זה זריקה בישבן, עולה על המיטה, מד לחץ דם על יד אחת, עירוי מגנזיום ביד השניה ועכשיו עוד בדיקות. בערך בשעה 8 וחצי הרגשתי כבר כאילו אני בפרק של האוס – 9 רופאים בכירים עומדים בחדר, עושים א"ס, הערכת משקל נוספת, קוראים למומחית מפנימית כדי לבדוק את מצב הכבד, יש הבחנה מבדלת, צריך לחזור על הבדיקה עוד שעתיים. מגיעות תוצאות נוספות של הבדיקות דם, הפנים של הרופאים די משקפות – זו לא רעלת, זו תסמונת HELLP ששמה מייצג ראשי תיבות של מה שקורה לי בגוף – המוליזה של כדוריות הדם, אנזימי כבד גבוהים וירידה בטסיות הדם, במילים אחרות, הגוף שלי מתחיל לקרוס. המוניטור בנתיים מראה שהכל בסדר עם פיצקי. אבל הרופא מסביר שהדרך היחידה המוכרת לטיפול היא סיום ההריון ומדגיש שכל עוד האינטרסים שלי ושל פיצקי מנוגדים אנחנו עוד במקום שאפשר לעשות משהו, ברגע שנגיע למצב שבו גם פיצקי ירצה לצאת, המצב לא יהיה טוב.

בערך בשלב הזה הכרתי את המלאכית השומרת שלי, מירי המיילדת שישבה איתי, ענתה לכל השאלות שיכלה לענות, הביאה את מי שיכל לענות על מה שלא ובכלל שמרה על האנרגיות החיוביות שאנחנו התעקשנו לשמר. אני די בטוחה שמרבית הצוות שפגש אותנו שם היה בטוח שאני לא לגמרי מבינה מה קורה. אבל החיוכים, הדיבורים הבלתי פוסקים, השאלות, האנרגיות הטובות והצחוקים היו הבחירה שלי אל מול הדאגה והלחץ, זו היתה הדרך שלי להתמודד עם הסיטואציה, והייתי בשליטה והכרה מלאה. אגב, הכאבים שבגללם התחיל כל הסיפור, נעלמו... מודה שזו היתה חוויה מוזרה לדעת שאני בסכנת מוות אבל לא להרגיש כלום פיזית.

מפה לשם, הרופאים מתווכחים האם להכניס אותי כבר עכשיו לניתוח או לנסות למשוך עוד קצת. ביקור של צוות הפגייה, אנחנו שואלים שאלות קשות, הן פחות מוכנות לענות. הבנזוג הולך לעשות סיבוב בפגייה, אני מרותקת למיטה בגלל המגנזיום ומדידות לחץ דם כל רבע שעה. כל הצוות הבכיר אצלי בחדר, מקבלים ביחד איתנו החלטה, כל עוד התוצאות של הבדיקות לא מתדרדרות, ממתינים. אבל מחר בבוקר (שבוע 27+00) נכנסים לקיסרי. לקראת החלפת משמרות המנתח הכונן נכנס יחד עם עוד שני בכירים כדי להכיר אותי ואת הסיטואציה. עושים בדיקת דם וממתינים לתוצאות, אם המצב תקין, אני יכולה לאכול ארוחת ערב כי לא ינתחו עד הבוקר, אבל ב22:00 שוב נכנסת לצום. הבדיקה חוזרת ומראה התייצבות קלה, חשבת שזה אולי יקנה לנו עוד 24 כדי שהצלסטון ישפיע, אבל מהר מאוד מסבירים לנו שהתייצבות היא בגלל המגנזיום ולא בגלל שבאמת יש שיפור. אבל, לא ניתוח חירום בנתיים וממתינים לבוקר. במהלך השעות האלה אמא שלי הגיעה יחד עם אחותי ודודה שלי ואחותי הקטנה הגיעו מאוחר יותר, בין לבין מנסים לתפוס את אבא שבכנס בחו"ל כדי לעדכן. במקביל, מעדכנת את המנחה שלי, מבטלת סדנאות ומתקשרת לכמה חברות עם ניסיון בסיטואציות מורכבות כדי לשמוע, להתייעץ ולנסות להבין מול מה מתמודדים. אני והבנזוג עושים שיחה רצינית בעקבות כל המידע שקיבלנו והחלטנו לזרוק את הקוביות ולהכנס "אול אין" למה שיקרה, ולאיזה כיוון שזה יקח אותנו, אנחנו מתחייבים ומחוייבים. את הלילה אמא התעקשה להשאר לידי ואני התעקשתי שהבנזוג ילך הביתה לישון במיטה כמו שצריך, כי אין לדעת איך יראה המחר.

הבוקר הגיע רשמית ב-5 בבוקר כשכבר הרגשתי שאני חייבת לעשות משהו אקטיבי למרות (או בגלל) שאני מרותקת למיטה, שלחתי כמה מיילים, עשיתי כמה תיקונים במאמר ואז החלטתי שאני רוצה להכין לי רשימת השמעה ללידה. בהשראתן של חברות, ניסיתי לחשוב מה אני מזמנת לי, לנו ולתהליך הזה.

בניתי לי רשימה בראש של שילוב של שירים אופטימיים, מרגיעים וגם כאלה קיצביים ובעיקר שירים עם המון אהבה וחיזוקים. בשעה 6 דלת החדר נפתחת מעט ומירי המיילדת מציצה פנימה, עדין בלבוש "אזרחי" רק כדי לוודא שאני עדיין שם, החיוך שלה היה ענק וישר הכריזה שהיא איתי, רק הולכת להחליף בגדים ובאה. לא הרבה אחרי זה הבנזוג והאחיות מגיעים ומצטרפים אלינו לחדר. אני מעבירה את רשימת השירים ומבקשת מהם שיוסיפו רעיונות ושירים שיתאימו, אחרי חצי שעה שהאיש ואחותי הקטנה היו על זה, היתה לי רשימת השמעה מוכנה. בזמן הזה, מירי יושבת איתי, מסבירה לי מה הולך לקרות, איך נראה חדר הניתוח, מה השלבים, מי האנשים ועונה על השאלות שלנו בסבלנות ורגישות (יקירתי, זה מצב של חוסר ודאות, אבל כנראה שלא תראי אותו וגם אם לא תשמעי בכי, זה לא אומר כלום, יקחו אותו מהר צוות הפגיה), ביקשתי ממנה שתדאג לי למוזיקה וגם בקשה הזויה – לעדכן אותי כמה שיותר מהר אם הילדון נולד עם שיער שחור או בהיר (חלום שהיה לי מתישהו במהלך ההריון...).

לי היה קריטי שהניתוח לא יהיה בהרדמה מלאה, הרגשתי בתוכי שאם אכנס לחדר ניתוח בהריון ואתעורר בהתאוששות אחרי, מצבי הנפשי וכנראה גם הפיזי לא יהיה משהו... שתבינו, ניסיתי לשכנע את המנתחים להוריד את הוילון, כל דבר שיאפשר לי להיות כמה שיותר נוכחת, מודעת ואקטיבית בתהליך. את הוילון לא הסכימו להוריד, אבל לשמחתי הצוות הרפואי נאבק על נושא ההרדמה ולמזלי התוצאות האחרונות של הבדיקות שלי היו גבוליות אך מספיקות כדי לאפשר את הניתוח בהרדמה ספינאלית. הכנות אחרונות לפני הכניסה לניתוח ונכנסים. נכנסתי לניתוח עם חיוך גדול, עם אנרגיות טובות ובהליכה. אני חושבת שהיה רגע של פחד אמיתי כשעשו לי את ההרדמה, פתאום נזכרתי בעדי אשכנזי מלפני יומיים וגיחכתי לעצמי... מי היה מאמין... הצוותים בחדר ניתוח, אני מתלוצצת על הרופאים והסניטרים, ואז נשמעת הקריאה של מנתח הראשי על התפקדות הצוותים, מה שמסמל את התחלת הניתוח. מירי ממקמת את האוזניות ומפעילה את רשימת ההשמעה ואני מחליטה שאיזה שירי שיצא אני אשיר בקול (מסכן הקהל השבוי שלי) כשארגיש שמוציאים את פיצקי. בנתיים שיר ראשון הבנזוג הקדיש לי (לא יכול להוריד ממך את העיניים) וכבר מרגיע ומזרים אנדרופינים. עובר שיר או שניים ואני מתחילה להרגיש שהרגע מגיע, מירי מאששת את ההרגשה שלי ומתחיל שיר חדש. "מי האיש". אני מתחילה לשיר ומירי מעודדת אותי, תשירי לו, הוא שומע אותך, הוא עוד שניה בחוץ. "מי האיש, החפץ חיים..." מכל השירים שהיו ברשימה, זה מה שיצא, שיר ברכה וחיזוק לגור הקטן שלנו. בדיעבד מירי תיארה לי את הסיטואציה – אני מתחילה לשיר תו"כ שמוציאים את הקטנצ'יק, עוד בשק מי השפיר, רופאת הפגיה מבקשת להשהות את חיתוך חבל הטבור אז הקטנצ'יק מחוץ לבטן, כולם עומדים וסופרים שניות ואני שרה לו "...אוהב ימים לראות טוב...", לא היתה עין יבשה בחדר. אחרי שהפרידו בנינו, מירי עידכנה אותי שהיא יוצאת מחדר הניתוח, מסתבר שהיא רצה למצוא את הבנזוג ולהביא אותו למסדרון שמחבר בין חדרי הניתוח לפגיה כדי שיספיק לראות את הקטנצ'יק כשיוציאו אותו לטיפול בפגיה (ברגעים הקצרים שהיו להם הם הספיקו להחליף מבט משמעותי שסיפק לנו כוחות ואמונה שלמה ביכולות של הבן שלנו והרצון שלו לחיות).

אני זוכרת שכשהוציאו אותי מחדר הניתוח להתאוששות הספקתי לראות את אמא שלי, חמותי ודודה שלי ונראה לי שגרמתי לכולן לדמוע כשבירכתי אותן ב"שלום סבתות". את נועם שי ראיתי בתמונה בפעם הראשונה כשעוד הייתי בהתאוששות. לפגיה יכולתי להכנס רק אחרי שיכולתי לקום מהמיטה ובלי כיסא גלגלים או עירוי המגנזיום שעדיין הייתי מחוברת אליו. כשעוד הייתי מרותקת למיטה עשיתי ניסיוניות ראשונים לסחוט קולוסטרום, ואפילו הצלחתי כמה טיפות שאותן הבאתי איתי כמנחה לפגיה כשנכנסתי לראות את הילדון בפעם הראשונה.

היום, כמעט שנה אחרי אני יכולה להגיד שבסה"כ היתה לנו פגיה שקטה, בשלב מאוד מוקדם נועם התחיל לינוק ועד היום יונק בשילוב עם מוצקים. נועם שי שקל בלידתו 740 גרם והיום שוקל בערך 7200 גר' כמעט פי 10 והרוב מהנקה מלאה.