זוהי
לידה ראשונה שלי, תום נולד בשבוע 41+6, במשקל 3820, לאחר 20.5 שעות .
היה לי
הריון מאוד מאוד קל, התאמנתי חזק כמו שאני רגילה (סטודיו כוח לנשים) עד שבוע 37, בו החלה אי נוחיות באגן וגם ישנתי פחות טוב, אז החלטתי רשמית "לפרוש" ולנוח. ולכן בתמימותי הייתי בטוחה שגם הלידה תהיה קלה.
שבוע 40 הייתי במעקב במכבי ולכן לאף אחד לא היה אכפת שלא ילדתי עדיין, אבל ברגע שהגעתי לשבוע 41 והביקורות היו בבתי חולים התחילו ההלחצות (הייתי בסה"כ פעמיים וגם זה הרגיש מעל ומעבר). "זה עובר גדול (הערכה של 3700), אין לו מה לעשות בפנים וכו וכו". בביקורת השניה שלי בבית חולים ב41+3 רופאה בקפלן המליצה לי לשאוב חלב ואמרה שזה מזרז לידה, פרט קטן שהיא לא הזכירה- הצירים שבאים בעקבות כך משוגעים לגמרי.
ואז ב 23:00, 25.12 (41+5) זה סוף סוף קרה! חזרנו מסרט בקולנוע, ורק נכנסנו למיטה, בום ציר. אוקיי מתרגשים, סוף סוף! כעבור 8 דקות ציר נוסף, כואבבבב (מה זה כבר על ההתחלה?!), כעבור 7 דקות שוב, הבא כבר מגיע כעבור 5 דקות ומשם אני עולה על רכבת הרים של צירים באורך 40 שניות כל 4 דקות. זוועה. אני נכנסת לאמבטיה (תענוג). בהמשך הצירים מצטופפים ומגיעים כל 3 דקות. וככה אני והבן זוג מעבירים את הזמן עד 4 וחצי לפנות בוקר. בשלב זה הוא היה ממש ממש לחוץ שהצירים ארוכים וצפופים וכואבים ופחד שלא נגיע לבית חולים ולכן משכנע אותי לנסוע, למרות שברור לי שאין שום התקדמות בפתיחה וממש נחמד לי באמבטיה, אבל סך הכל נראה לי שעשינו את ההחלטה הנכונה כי להיות ברכב עם הצירים שהיו בהמשך באמת לא נראה לי מוצלח.
הגענו בחמש לפנות בוקר לאסותא אשדוד, חצי שעה
מוניטור ללא תזוזה (בא לי למות), פתיחה 1, מציעים לי בלון ואני מסכימה, עד שהם מכניסים אותו אני כבר בפתיחה 2.5 ומעלים אותי לחדר לידה, שם אני רצה באטרף למקלחת ולא יוצאת עד שמציעים לי לפקוע מים ואני מסכימה- בשלב הזה אני כבר כמעט 12 שעות עם הצירי זוועה הללו ומרוב תשישות והכאב כל דבר שיקדם אותי נראה לי הגיוני בשלב הזה.
כעבור זמן מה בדקו לי שוב פתיחה, רק 4, אני מבקשת
אפידורל. בשלב הזה אני כל כך מותשת שפשוט הייתי מתנתקת בין הצירים ונרדמת(היה ורה עוד במקלחת או ממש תוך כדי קפיצות על כדור הפיזיו) והבנתי שאם לא אנוח לא יהיה לי כוח כלל לשום דבר. המרדים מגיע ואומר שבגלל מצב הגב שלי (בלטים וכל מיני עניינים חביבים) סיכוי גדול שהאפידורל לא יעבוד או שיעבוד כעבור הרבה זמן.
ואכן הוא צדק, הכנסתי את עצמי למצב לא פשוט בכלל, לאחר אפידורל הייתי במצב שכיבה, מחוברת למכשיר מוניטור עוברי ועם כף רגל חצי רדומה - הרגשתי כל ציר וציר וככה עד פתיחה 7 שהגיעה סביב השעה 15-16...
אלו היו הרגעים הכי הכי קשים בחיים שלי, ואם הבן זוג המגה מדהים שלי לא היה שם איתי. לא יודעת מה הייתי עושה.
אבל בסוף האפידורל עבד, נמנמתי שעה - שעתיים והמיילדת השלישית שכבר פגשתי הגיעה והכריזה שאנחנו בפתיחה מלאה!
משם הכל התקדם מהר, בהנחיית המיילדת לחצתי בהגיעו של כל ציר, לדבריה לחצתי יפה מאוד, במיוחד שאני על אפידורל, ובן זוגי זכה לראות את התינוקי ממש מתקדם בתעלה.
אבל, ממש בסוף הופיעו ירידות דופק, זה הלחיץ את כלל הצוות הרפואי אולי חוץ מהמיילדת המדהימה שלי, ואפילו שהתינוקי היה ממש בסוף התעלה הוחלט על לידת
ואקום וגם בוצעו שני חתכים. שמעתי בחצי ריכוז את הרופא מדבר עם אחת האחיות על
מצוקה עוברית ושצריך להזדרז או להעביר אותי לחדר
ניתוח לעשות
ניתוח קיסרי... מזל היה לי...
בשלב הזה נכנסתי להיסטריה והתחלתי לבכות (זה שבערך כל צוות בית חולים נכח בחדר לא תרם לעניין), וכשאמרו לי ללחוץ לא חושבת שבחיים שלי השקעתי ככה את כל כולי במשהו- 2 דקות והוא היה בחוץ.
רגע שיא בחיים לי, ישר קיבלתי אותו לידיים, אין לתאר כמה התרגשתי! כעבור כמה דקות ילדתי את השלייה, ואז באו לתפור אותי. וזה הרגע היחיד שהרופא הציע (לא דרש) שהתינוק לא יהיה עליי- אז הבן זוג שלי קיבל אותו סקין טו סקין. בסיום התפרים נתנו לי להניק אותו והיינו בחדר לידה די הרבה זמן, ללא לחץ או משהו.
סך הכל, לידה לא קלה כלל, ממש לא מה שדמיינתי, אבל הרגע הזה שהחזקתי אותו בידיים בסופו של התהליך פיצה על הכל! והלקח שלי ללידה הבאה זה לידת מים