טוב אז מהלידה עברו להם כבר חודשיים של הסתגלות לא פשוטה לסיטואציה של 3 ילדים ביחד עם כאבים פיזים וסערת רגשות מטורפת.
ברוך השם הגוף והנפש נרגעו קצת ואני סוף סוף יכולה לשבת ולכתוב את הסיפור
לידה של רוני.
אנחנו גרים מאוד קרוב לבית חולים
אסף הרופא ואני גם עובדת שם ואחרי שתי לידות שממש לא רציתי להתקרב לשם, הפעם החלטתי כן ללדת שם בגלל שמאוד רציתי ללדת במים (באמת נראה ומרגיש שהם משתנים והרבה יותר מעודדים לידות טבעיות) ובגלל המחלקה של האפס הפרדה שעשו שם.
התאריך המשוער היה ביום כיפור, אני כל הזמן קיוויתי ויחלתי ללדת יומיים לפני, זה היה נראה לי התאריך הכי מתאים לי בין כל הימי חג ושבת שהיו באוקטובר אבל עבר לו יום כיפור ולא קרה כלום.
אחותי אמרה לי להפסיק לחשוב מתי אני רוצה שזה יקרה ולשחרר את עניין התאריך כי תכלס אין אף יום שהוא מתאים ונוח בחודש הזה עם כל החגים והשבתות,נכון היא צודקת אבל היה קשה לשחרר כשרוצים לעשות תוכניות לנסוע לחג ולשבת אבל כל עוד אני לא יולדת אז אנחנו תקועים בבית (שומרים שבת והמשפחה שלי גרה בצפון).
אז נכנסתי לשבוע 40 ועבר חג סוכות ראשון בבית ואז חול המועד עם שני הילדים בבית, אני שרועה על הספה ובקושי זזה והם קופצים ומתרוצצים מסביבי.
ביום חמישי (41+1) בערב בעלי הציע שנלך לביקורת במיון רק לוודא שהכל בסדר, הרגשתי שהכל טוב אבל לא יזיק להיות יותר שקטה ורגועה שבאמת הכל טוב. שמנו את הילדים אצל אמא שלו ויצאנו לדייט רומנטי במיון יולדות באסף הרופא.
הגענו ב20:00, עשיתי
מוניטור עוברי והיה תקין, אחרי שחיכינו מלא זמן לרופא וכבר הרגשתי שמיותר להיות שם ורציתי ללכת, באנו לאחות ואמרנו שאנחנו הולכים אז פתאום הגיע התור שלי לרופא...
מי שפיר היה תקין, סירבתי לבדיקה פנימית ולבדיקה של הערכת משקל (כי הערכה בטוח היתה יוצאת מעל 4 והעדפתי לא לדעת ובעיקר שהצוות הרפואי לא ידע את זה)
הרופאים קצת לא אהבו את עניין הסירובים שלי שאני רק רוצה לחתום וללכת, הם ניסו קצת להלחיץ, הרופאה חזרה מהתיעצות עם הרופאה הבכירה ואמרה: ״הרופאה אמרה שצריך ללדת״ אמרתי לה: ״יופי אז שתלך ללדת אני הולכת הביתה״
סוף סוף יצאנו משם בחצות
הגענו הביתה נשנשנו קצת בורקסים (הדבר היחיד שהיה פתוח בשעה כזאת) וראינו קטע סטנדאפ ביוטוב כדי להשתחרר מהערב המעצבן שהיה. היה ממש מצחיק ולא צחקתי ככה הרבה זמן!! וכנראה זה מה שהיה צריך כדי לשחרר את הגוף והנפש לקראת הלידה, כי באותו לילה הלכנו לישון ב1:00 וב3:15 קמתי עם ירידת מים. נתתי לבעלי לישון עוד קצת וארגנתי בנתיים כמה דברים בבית, ב4:00 כבר הערתי אותו כי התחלתי להרגיש צירים התארגנו ויצאנו.
הגענו למיון יולדות ב5:00 בערך, לאותו צוות שאמרנו לו לילה טוב מקודם הפעם אמרתי להם - הי באתי ללדת ואני רוצה ללדת במים בבריכה!
נכנסנו לחדר במיון למוניטור וכבר היו צירים משמעותיים אבל נסבלים פתיחה 2.5 . כל ציר עמדתי בפיסוק גדול וירדתי קצת לכיוון כריעה כדי לאפשר לגוף להגיע לפתיחה, נשענתי על הקיר, הוצאתי אוויר בקול רם ובעלי עשה לי מסז בגב תחתון עם איזה כפפה שקנינו.
ביומיום מסז עם הכפפה הזאת זה חזק מידי אבל בצירים הייתי צריכה משהו חזק כזה (זה די עשה עבודה כמו הטנס)
היה רגע שהוא הלך להביא מדבקות או משהו כזה והייתי לבד, הייתי בטוחה שאחת האחיות תבוא לעזור לי אבל לא... היא נכנסה לרגע רשמה משהו ואמרה לי כל הכבוד את עוברת את הצירים נהדר. בהתחלה התבאסתי שאף אחת לא תמכה בי אבל הייתי עסוקה בעצמי מכדי להגיד משהו אחכ בדיעבד אני גאה בעצמי שהצלחתי להרגיש מה טוב לי ולעבור את זה כמעט לבד.
האחיות אמרו שחדר 1 עוד שניה מתפנה ושם הכי נוח לפתוח את הבריכה אז עוד מעט אני יעבור לשם, רק צריך שאני אשכב על הצד ל10 דק שיהיה מוניטור מושלם כדי שאני אוכל להיכנס לבריכה.
אלו היו 10דק של סיוט!
לא הבנתי איך אני אמורה לשכב בלי לזוז כל כך עם צירים כאלו, ווואו זה היה נורא נשכתי את השפתיים לנסות לעבור את זה ובסוף אמרתי שלא אכפתי לי כבר מחדר 1 או מהבריכה שהיתה החלום שלי אני רק רוצה ללכת כבר לחדר לידה!
נכנסתי לחדר לידה ב6:30 ובום הרגשתי לחץ, כרעתי מהר על הריצפה ליד המיטה כי זה מה שהרגשתי שהגוף שלי צריך. המיילדות כבר התכוננו לעזור לי על הריצפה אבל אחרי שהציר לחץ עבר לרגע מהר עליתי על המיטה ונשענתי על
גב המיטה כדי יהיה להן יותר קל. לחיצה אחת גדולה וכואבת והראש יצא, המשכתי ללחוץ ולא הבנתי למה שאר הגוף לא יוצא גם. חשבתי שאולי
חבל הטבור מלופף לה על הצוואר (כמו שהיה לאחים שלה) וזה מפריע לה לצאת אבל בעלי אמר לי שכנראה שקשה לה לצאת כי היא גדולה אז אין ברירה וחייבים ללחוץ חזק למרות שכואב כי אין דרך חזרה עכשיו...
ב6:40 רוני שלי נולדה במשקל מכובד של 4.025קג.
ברוך השם לא היו קרעים או שריטות רק הגוף שהיה מאוד בשוק ובהלם ממה שקרה בשעה וחצי האחרונות.
אז באסה שלא יצא לי ללדת במים אבל גם זה היה טוב ומעצים!
אחכ השהות במחלקה של האפס הפרדה היתה נעימה ורגועה ומזל שכך היה כי הייתי צריכה להיות בבית חולים שישי, שבת, ראשון וחג שמחת תורה בגלל צהבת (ובלי מבקרים).