בית חולים מאיר,
לידה שנייה.
39+4
אז אחרי שבועיים של צירים שבאים והולכים וכבר שני לילות שאני בטוחה שיוצאים כבר ללידה והצירים מפסיקים, קמתי בבוקר בלי חשק לכלום.
מתייעצת עם המנהלת שלי שאומרת שאעשה מה שאני מרגישה שטוב ונכון לי ואחרי התייעצות עם בעלי, חברות והדולה מחליטים שהכי טוב לי שאסע ללמד ולא אטפס על הקירות מציפייה. במקרה שמתחילה לידה באמת יש לי את בעלי שבאותו יום בדיוק עובד ביישוב והוא יוכל לבוא לקחת אותי.
יאללה.
מתארגנת, מחליטה להתלבש יפה ולהשקיע כדי להרגיש טוב ולשמח את עצמי וזה באמת עוזר.
בדרך למעון של הגדולה שוב מתחילים צירים ואני לא מתזמנת כי מניסיון הם תמיד מפסיקים כשאני מתחילה לתזמן.
בדרך לעבודה הם מתחזקים אבל אני יכולה להתמודד איתם בנסיעה ברכב עם נשימות.
אומרת לאריאל שאני מפחדת פתאום, שאני לא יודעת איך אצליח להתמודד בלידה והוא אומר "על מה את מדברת? ללדת זה אצלך בדם! אני סומך עלייך בעיניים עצומות".
המשפט הזה נותן לי ממש כוח באותו רגע וגם בהמשך.
מגיעה לעבודה ומתחילה ללמד את הבנות האהובות שלי, כל פעם שמתחיל ציר אני מתחילה סיבובי אגן תוך כדי ההוראות בהיסטוריה ומתחילה לתזמן באפליקציה.
בסוף השיעור הראשון אני קולטת שהם כבר די סדירים אבל שוב, חלק ארוכים מאוד וחלק קצרים.
מתקשרת לדולה המתוקה שלי והיא מסכמת איתי שנדבר עוד חצי שעה.
אני מעדכנת את המנהלת שישמצב שאצא וממשיכה היסטוריה.
בשעה 10:30 אני מדברת עם הדולה שלי ואנחנו מבינות שהצירים נהיו סדירים, סיכמנו שב11 אצא לכיוון הבית להעביר עוד קצת צירים במקלחת וכו' ואז לפי ההתקדמות נצא לבית חולים.
מעדכנת את אריאל, מסיימת שיעור ונפרדת מהבנות שיש להן מתכונת מחר "המורה, את מגיעה מחר?" עונה בכל הכנות "אני ממש ממש מקווה שלא" ורק אז ירד להן האסימון שאני הולכת ללדת.
חיבוקים ונפרדות.
שנייה לפני שאני יוצאת אני הולכת לשירותים קולטת שהפקק הרירי יצא.
שוב מדברת עם שרה הדולה שלי והיא אומרת לצאת ישר לבית חולים, כי לידה שנייה היא מהירה יותר.
במקביל הצירים נהיים יותר צפופים וכואבים.
אריאל מגיע, אנחנו מתחילים לנסוע ואני עושה נשימות כל פעם שמתחיל ציר ונתלית על הידית שמעל החלון.
ואזזזז מתחיל החלק הכיפי..אריאל אומר לי "כפרה, ממי את מתביישת? תעשי קולות נמוכים ומה שאת צריכה כדי שייקל עלייך! אני אעשה ביחד איתך!" אנחנו שמים טראנסים של ברסלב בקולי קולות וכל פעם שמתחיל ציר עושים קולות נמוכים. ככה במשך שעה עד שמגיעים למאיר.
הצירים מעלים הילוך, אני יורדת בכניסה לשרה הדולה שלי ואנחנו בדרך למיון.
כל הדרך עד לשם וכשאנחנו מחכות בקבלה וכו' אנחנו שמחות וצוחקות,מעבירות כל ציר עם נשימות ועיסוייפ בגב וסך הכל לא ממש מאמינים לי שאני כאובה או משהו.
המיילדת שלי מהלידה הקודמת מקבלת אותי במיון ואחרי רבע שעה של המתנה בודקת אותי -
צוואר מחוק לגמרי, פתיחה חמש!
הללויה!
אני מבסוטית, אריאל מגיע מהחנייה ואנחנו בדרך לחדר לידה. רופאה עוד בודקת אותי במיון והיידה.
הולכים ללדת.
בחדר לידה אני אומרת לשרה שבלידה הקודמת בשלב הזה הייתי ממש "חיית השדה", ממש מכונסת בתוך עצמי ורק מרוכזת בלהעביר את הכאב ועכשיו אני לגמרי במוד אחר ומעניין מתי יגיע השלב החייתי העמוק הזה.
בינתיים פותחים לי וריד ומתחילים
מוניטור עוברי.
כאן חיית השדה שבי יוצאת, אני לא מוכנה להיות צמודה לאינפוזיה ולא לשכב בצירים עם המוניטור שכל שנייה זז ונופל.
מנתקים אותי מאינפוזיה אבל לא מוכנים להוריד את המוניטור.
אני מנסה שהוא לא יזוז כשאני קמה בצירים אבל כל שנייה הוא נופל ומחליק ולי לא אכפת.
המיילדת שלי מגיעה וכועסת עליי שאין רישום של המוניטור ושזה באחריותי.
אני אומרת לה שזה נראה לי מוגזם לגמרי ושאני מתה להכנס כבר למקלחת. בלידה הקודמת הייתי כמעט כל הצירים במקלחת וזה היה הדבר שהכי עזר לי.
בסוף אחרי שאני מתעקשת היא אומרת לי שאכנס למקלחת אבל ברגע שיורדים המים/מרגישה צורך לדחוף שאעלה על המיטה.
אני בדיוק מרגישה לחץ לדחוף, היא בודקת ואומרת לי שאני בפתיחה 6.
אני אומרת לה שאני צריכה מקלחת, עכשיו.
נותנת לי עם אזהרה חמורה שוב שאם יורדים המים/לחץ לדחוף שאעלה למיטה.
אני לא שומעת אותה כבר, רק רצה למקלחת מורידה חלוק ומתחילה לכוון את הזרם על הבטן.
התנוחה שהייתה לי הכי נוחה בסוף הייתה עמידה על הברכיים תוך כדי השענות על הכיסא מקלחת המתקפל שיש שם צמוד לקיר תוך כדי עיסויים של שרה וזרם שהיא עושה לי לגב.
במשך כל הצירים אני שרה ומתפללת בראש קטע מתפילת הגשם "אל-חי יפתח אוצרות שמיים", ופותחת את הכפות ידיים, להזמין ולקבל אליי את האוצר שמיים הקטן הזה שאצלי ברחם.
תוך ארבעה צירים במקלחת המים יורדים ואני מרגישה צורך מטורף ללחוץ.
באותו רגע מתחלפת לי מיילדת, וזה הנס שלי בלידה הזאת.
קוראים לה טובה וכשמה כן היא לגמרי.
היא מעדכנת אותי שאני יולדת, ובואי נעשה את זה ביחד.
מרוב שוק שזה קרה כל כך מהר אני מתחילה קצת לאבד את זה והיא, שרה הדולה ואריאל מפקסים אותי ולא נותנים לי ללכת לאיבוד.
טובה אומרת לי לעשות מה שאני מרגישה, אני משנה תנוחות ונושמת ונושפת ותחושת הבעירה מתחילה.
שורף לי ברמות ואני בוכה לאריאל שאני רוצה שייגמר.
הוא שוב עומד מאחוריי, ממש ליד האוזן ומרגיע ומזכיר לי שאני יכולה.
שרה וטובה רואות אחרי שתי לחיצות שהראש במצב op, כמו שהיה לי בלידה הקודמת שנגמרה בואקום. הן אומרות לי את זה אבל ישר אומרות לי שאני יכולה והפעם זה לא ייגמר כמו פעם קודמת.
אני נשכבת על הגב כי במצב הזה זאת התנוחה העדיפה ללדת והכי פחות כואבת (הראש של העובר לוחץ במצב הזה על עצם הזנב ממש וכל התנוחות שמפעילות את כח הכבידה מגבירות את הכאב לרמות שקשה מאוד להתמודד איתן + הראש לא ממש מצליח לעבור כי הוא לא תואם את המבנה של העצם) ושתיהן ואני ביחד מקפלות את הרגליים שלי, אני מחזיקה אותן ונושמת ונושפת כל ציר. בין לבין אני נחה, אוגרת כוחות, מתפללת ומזמינה את התינוקת שלי לצאת אלינו. שרה מרטיבה לי את הפנים במטלית וזה ממש מחייה אותי.
עוד כמה לחיצות והיא כמעט כמעט בחוץ, אבל אני בלי כוחות.
שרה וטובה נותנות לי להרגיש את הראש ואני מקבלת כוחות חדשים ותוך לחיצה וחצי היא בחוץ.
יפייפיה ומתוקה וממלאת אותי שמחה וגאווה שעשיתי את זה.
עשינו את זה.
אחרי 13 דקות טובה מגיעה ונותנת לאריאל לחתוך את
חבל הטבור אחרי שהפסיק כבר לפעום.
אנחנו נשארים כולנו, כל "הצוות" כמו שאני קוראת לנו - אריאל שרה ואני בחדר ומסתכלים על הקטנה שיצאה לה.
טובה נותנת לי ארטיק, אריאל עם פיצית על הידיים עושה הכרות ושרה ואני מדברות עם הסניטרית המתוקה שבאה לנקות אותי.
מהרגע שהגעתי אל בית חולים מאיר עד הלידה עברו שעתיים וחצי.
רק אחרי כמה שעות אני מגלה מה גרם ללחיצות להיות כל כך ארוכות.
חבל הטבור היה כרוך פעמיים סביב הצוואר ועדי להוריד אותו הן עיכבו את היציאה וסובבו אותו תוך כדי הלידה בלי לספר לי.
תודה לה' על הנס, על השליחות הטובות, על הבעל המתוק שלי ועל פיצית הקטנה.