פורום רשלנות רפואית

סיפור הלידה של מאיה. 17.9.
#כרמל
#לידתבזק
#ואקום
#לידהטיבעית
#אפסהפרדה/חלקי

משבוע 36 (והלוואי וקודם) התחלתי טיפולי וואטסו מדהימים אצל Tamar Pazהמהממת. היא לימדה אותי כיצד לנשום ולהרגע. הטיפולים איתה במים היו עבורי חוויה שגרמו לי להנות מההריון עוד יותר, להתחבר לתחושת הרחם ולהכנס לתחושת רוגע וביטחון לקראת השבועות המתקדמים של ההריון.

לקחתי דולה מדהימה שעשתה איתנו הכנה לקראת לידה. היא גרמה לסף החרדה שלי לרדת פלאים, להאמין ביכולות שלי ובכלים שיש לי.

בשבוע 38 באמצע טיפול וואטסו , ב20:00 בערב, התחלתי בעודי בבריכה וברוגע מוחלט להרגיש צירים. נשמתי ונרגעתי והמשכתי להנות מהטיפול. תכלס לא ידעתי אם זה בריקסטון כמו שיש לי משבוע 25 או משהו אחר. אחרי כמה דקות, שוב... ואז שוב...
אוקיי. זה צירים.
כשהסתיים הטיפול אמרתי לתמר שאני בצירים.
היא הרגיעה אותי, המשיכה לחזק אותי ובעזרתה התקלחתי ועברתי עוד 2 צירים ונסעתי הביתה...

בדרך הביתה הודעתי לבעלי ולדולה שלי מה מתרחש.
באוטו כל 5 דק ציר.
הגעתי הביתה- היתה לי יציאה.
התארגנתי עם דברים אחרונים בתיק . פתאום הרגשתי שנוזל לי... לא ידעתי אם זה מים או פיפי (כי אין לי זכר לריצפת אגן תקינה).. לא היה לזה את הריח שאומרים שיש.
אחרי כמה דקות, התחיל לי דימום מסיבי.
פה נלחצתי.
מיכל הדולה שלי הרגיעה אותי טלפונית, עד שבעלי חזר הביתה מהעבודה.
יצאנו לביה"ח ב 22 וחצי.
הגענו ב23:15. בכניסה חיכתה לנו מיכל.
עלינו למיון כשבדרך כל 2 דק ציר.
הקאתי. בדקו לי פתיחה. היה לי 6-7 פתיחה!! הייתי בהלם מוחלט.
כל ציר אני מתמקדת בנשימות שתמר לימדה אותי. ומיכל עושה לי עיסוי נהדר בגב שמעמעם לי את הכאב.
ישר הכניסו אותי לחדר לידה.
ישר בעלי אמר למיילדת שאנחנו מעוניינים באפס הפרדה. היא אמרה שאין בעיה.
בגלל המהירות שבה הכל התקדם אני לא הייתי בפוקוס ולא הספקתי לומר כלום על מה אני רוצה.

עוד לפני שהדליקו את המחשב ונתנו לי חלוק הרגשתי שאני צריכה ללחוץ. ממש תחושה של בא לי קקי. צעקתי להם את זה. לא הפסקתי להניע את האגן במעגלים.
ישר ביקשו שאעלה על המיטה.
מיכל מנפנפת עלי לעשות לי רוח ושמה לי מגבות קרות על הפנים. וואו. התחושה של זה היתה מרגיעה.
שמו לי חמצן.
בעלי ומיכל עזרו לי עם הרגליים.
הכל היה כל כך מהר. פתיחה מלאה כמה דק מכניסה למיון יולדות.
אומרים לי ללחוץ. אני מצייתת. כואב נורא. אבל במנוחה של כמה שניות בין הצירים אני נחה.
שוב לוחצת. פתאום הם מדברים על האטות דופק. מכניסים מוניטור פנימי.
ממשיכה ללחוץ וההאטות ממשיכות. מעל 10 דק של האטות. אני שומעת את המילה *ואקום*. נלחצת. שואלת למה. מסבירים לי. ממשיכה ללחוץ עם כל ציר. הם מביאים את הואקום. מחברים. אבל באותן שניות אני לוחצת והיא יוצאת. בתכלס, הואקום היה מחובר פחות מכמה שניות ובעוצמה הכי חלשה.

האוצרית היפיפייה שלי בחוץ.
2.860 קילו של שלמות.
לא היה לי זמן לקלוט שאני בלידה. לא קלטתי והיא כבר היתה בחוץ.

כשהתינוקת יצאה, שמו אותה עליי.
אני זוכרת ששמו לי אותה על הבטן. החלוק היה לי על החזה.
אמרו שהחבל קצר (אולי בגלל זה לא יכלו לשים לי אותה על החזה?)
הרופאה באה לחתוך את החבל וביקשתי מהר להשהות את החיתוך.
היא הסבירה שאי אפשר לחכות כי היה ואקום וצריך שהרופאת ילדים תבדוק אותה.
בגלל שזו נחשבה ללידת ואקום (אף על פי שלא היתה דיפורמציה לראש ובקושי הפעילו את הואקום גם לפי הרופאה המיילדת) הביאו רופאת ילדים לחדר ואחרי שנתנו לבעלי לחתוך את החבל, לקחו אותה-שקלו ובדקו.

אחרי כמה דק קצרות החזירו לי אותה עטופה.
אני זוכרת שתהיתי למה היא עטופה כי אני רוצה עור לעור... אני חושבת ששאלתי וענו לי שגם ככה היא צריכה לעבור לאבא כי אני צריכה ללדת את השילייה ולעבור תפרים.
חיברו לי פיטוצין.
והיינו מחובקים אני, בעלי והקטנה כמה דקות.
לאחר מכן העבירו אותה לבעלי. הוא חיבק אותה בעודה עטופה.
אני ילדתי את השילייה.
ועשו לי 2 תפרים פנימיים.
כשסיימו החזירו אותה אלי.

כעת התחיל ה"בלאגן":
רופאת הילדים והמיילדת הגיעו והסבירו שבגלל שהיה הואקום מאיה צריכה לרדת לתינוקייה לניטור של לפחות 4 שעות. אם הכל תקין אח"כ מחזירים אותה אלי.
בעלי הסביר שחשוב לנו אפס הפרדה, ניסינו לומר שבקושי היה כאן ואקום.
לא היה סיכוי. זה נוהל של ביה"ח. היה ואקום= חובה ניטור.

הסבירו לנו שאין מקום בקומה 2 ( היכן שחדרי יולדות ותינוקייה). אמרתי שגם ככה אני רוצה להיות בקומה 7 (בחדר אפס הפרדה). והובן לי שאחרי הניטור של הכמה שעות אם הכל תקין, לא תהיה בעיה לשחרר אותה מהתינוקייה ולעלות אותה אלי לקומה7.

אחרי שעתיים בחדר לידה שגם אותם נאלצנו לדרוש כי הם רצו לקחת לי אותה הרבה לפני (כל הזמן בטענה של הואקום) בעלי ירד איתה לתינוקייה.
אני זוכרת שאמרתי לו "תהיה איתה עור לעור!!! שלא יקלחו!! חכו לי לבדיקות וחיסונים!"
אני נשארתי בחדר לידה עם הדולה הקסומה שלי שהמשיכה לתמוך בי עד שהעבירו אותי לחדר.
בעלי כתב לי שהם מבקשים לחסן ולקחת דם עליו בגלל שהם עושים לה קבלה ורוצים להתחיל ניטור. הסכמתי רק שיהיה איתה בעור לעור. הוא הרגיע אותי ואמר שבקושי בכתה וישר נרדמה עליו.

אותי שמו בקומה 7.
בעלי כל הזמן מדווח לי שהיא בסדר. אחרי שעה וחצי שעשה איתה עור לעור, הוא בא לנוח איתי בחדר כי היא גם ככה היתה רגועה ורדומה מתחת לחימום.

אחרי שעלה, הרגשתי שאני רוצה לראות אותה. פיזית גם יכלתי ללכת והרגשתי טוב. אבל אסור לי ללכת לבד לתינוקייה- פעם ראשונה חייב ליווי של הבעל או סניטר.
בעלי היה גמור (בלשון המעטה) והיה זקוק למנוחה. אז חיכיתי לסניטר.
שלא הגיע במשך 45 דק... בסוף בעלי קם וליווה אותי.
בתינוקייה ראיתי שהיא ישנה ורגועה (לא מכווצת וshutdown). ישבתי לצידה כחצי שעה עד 5 בבוקר.

הסבירו לי שב6 וחצי תגיע רופאת ילדים לעשות לה בדיקה ואח"כ יוכלו שאקח אותה.
ביקשתי שיקראו לי לבדיקת רופא. וחזרתי לחדר לנוח.
את בעלי שיחררתי שיסע הביתה כי לא הרגיש טוב בכלל (הקיא, רעד כולו, היה חיוור) וביקשתי שיחזור בבוקר אחרי שינוח.

ב6:45 קראו לי לבדיקת רופא. כשהגעתי בדקו מולי. הרופאה אמרה שהכל תקין לדעתה כרגע, *אבל* רק רופאת הילדים של משמרת בוקר תוכל להחליט אם לשחרר מהתינוקייה.

אז ביקשתי לקחת בינתיים את העריסה.
יכלתי לצאת איתה רק לקומה 2 ולשבת בחדר ההנקה ( כי למיטתי בקומה 7 אסור לי לקחת אותה).

ישבתי איתה בחדר ההנקה כשעה וחצי-שעתיים עד שקראו לי לתינוקייה לבדיקת רופאה.

הרופאה בדקה, אמרה שהכל תקין כרגע, הראש בסדר, אבל שהיא לא מרגישה נוח לשחרר את התינוקת לקומה7. שלדעתה אני צריכה להישאר בקומה 2 היכן שהאחיות מהתינוקייה באות לעיתים תכופות לבדוק תינוקות של ואקום.

הסברתי שאין לי מיטה בקומה 2.
ושאני רוצה אפס הפרדה, עם בעלי שישאר איתי כי אין לי מלווה אישה ובקומה 2 כביכול אסור בעלים.
הבינו את הבעיה אבל היא לא הסכימה לשחרר את התינוקת.
הביאו אפילו את הפרופסור של המחלקה להסביר לי את החשיבות של הבדיקה לעיתים תכופות.
שעלול להיווצר דימום. וזה עיניין של דקות עד שהתינוקת יכולה להכנס לשוק ו ... זהו.

אוקיי. הסכמתי לחכות לשיחרורים שבסביבות 11 ושתתפנה לי מיטה. האחיות אמרו שיש להם חדר פרטי שמתפנה עם מיטה נוספת לבעל ככה שאוכל להישאר איתו בלי בעיה ( נקודה לחיוב מכל הסיפור) וחדר אמבטיה משלי.
ב13 התפנה לי החדר.
עד אז הייתי איתה בקומה 2 במסדרון/חדר הנקה.

יש לציין שרק פעם אחת או פעמיים נכנסה אחות מהתינוקייה ובדקה שהקטנה בסדר. ובפעמיים האלה לא בדקו בכלל את הראש.

אז אני לא מבינה על איזה בדיקות תכופות הרופאה דיברה שהאחיות עושות שמחייבות שאשאר בקומה 2.
למרות שבסוף החדר הפרטי היה שווה ממש ועשה את כל השהות בביה"ח למאוד נעימה עבורי ועבור בעלי.

אני מצטערת על האורך של הסיפור. ושאפו למי ששרד עד כה חחחח!