פורום רשלנות רפואית

עכשיו כשהכל נגמר פתאום בוער בי לכתוב, לסכם שנה מבולבלת, קשה ומלחיצה שהסתיימה בנס הבריאה.
אז לפני בערך שנה גיליתי שאני בהיריון. רצינו ילד רביעי וכשנכנסתי להיריון הזה לא הייתה מאושרת ממני. בשבוע 6 להיריון הלכנו לבדוק דופק ואכן ראינו שיש דופק, אושר צרוף לא חזה את הבאות...
קצת אחרי שראינו דופק התחילו כאבי בטן. אחרי 3 הריונות תקינים ידעתי שכאבי בטן הם הגיוניים בהיריון, לא היה דימום, הכל כאילו נראה בסדר... ובכל זאת, משהו בתוכי אמר לי שכדאי לנסוע למיון במרכז לבריאות האישה כדי לבדוק, רק כדי להיות רגועה. את הביקור ההוא אני לא אשכח. נסעתי לשם לבד, הרי הכל בסדר, רק נוסעת לוודא. אולטרסאונד ו... הרופאה אומרת שהיא לא רואה שום דבר, היא לא רואה דופק וגם לא ממש רואה עובר. אני עם דמעות בעיניים, מתקשה להבין ולעכל, הרי לפני שבוע ראינו דופק. מפה לשם – הפניה למיון, אותה אבחנה, כדורים להפלה שלא עובדים, אחרי כמה ימים עוד כדורים ששוב לא ממש עובדים ואחרי כמה ימים עוד כדורים שמובילים אותי היישר לגרידה דחופה ואשפוז ללילה. השבר שבהפלה, לא הכרתי דבר כזה. בעבר היה לי היריון כימי, אבל לא הרגשתי בכאב שכזה... זוכרת את עצמי אצל הרופאה שלי יום אחרי הגרידה, שבורה, בוכה. הבנתי בליבי שכנראה ההיריון הזה היה לא תקין.
מפה לשם, הזמן עושה את שלו, מנסה להתגבר, לפעמים גם מצליחה... המחזור שלי מאחר, אבל תמיד הוא מאחר, בד"כ מגיע פעם בשלושה חודשים. שוב ביקור אצל הרופאה, אחרי בדיקת קולפוסקופיה (שגם הלחיצה אותי) שיצאה תקינה. הרופאה שלי אומרת שלפי מה שהיא רואה לא היה ביוץ, ושוב אני בוכה – למה אין ביוץ? למה הגוף שלי לא חוזר לעצמו?
שבועיים אחרי הביקור הזה בודקת היריון, הרי לא קיבלתי מחזור, היו כאבי בטן... והופ – יש היריון! הטלטלה, האושר, הפחד ששוב יקרה משהו, הכל ביחד מתרחש בי... והפעם הכל בסדר – היריון תקין, דופק. הגעתי למיון בהתחלה כמעט כל שבוע, רק כדי לוודא שהכל בסדר. הזמן עובר, מדי פעם דימומים שישר מפחידים אותי, הולכת לבדוק, מנחים אותי לנוח, הכל בסדר אבל כרגע אם תתרחש הפלה אין מה לעשות, שבוע מוקדם מדיי... אז זה המצב עד שבוע 22 בערך – דימומים מדי פעם, אף פעם אין לזה סיבה, תמיד זה חיצוני והכל בסדר עם ההיריון, תמיד מנחים אותי לנוח. שבוע 24 – קיבלתי בבית הספר (אני מורה) בעיטת כדור ישירות לבטן. שוב נוסעת למרכז לבריאות האישה, שוב מפנים לבית חולים, אשפוז להשגחה כדי לשלול היפרדות שליה. הכל בסדר...
הזמן עובר, מגיעה להערכת משקל, שבוע 32, משקל תקין, עובר במצג עכוז. מצג עכוז? מה קורה פה? כל השלושה שלי היו במצג ראש משבוע 28. המילים מצג עכוז מובילות ישר למחשבה על ניתוח קיסרי. אני לא רוצה ניתוח, אני מפחדת מניתוח. רוצה לידה רגילה... ואז אומרים לי שהקטן עוד יכול להתהפך, שיש מספיק מי שפיר, שיש לו מקום, ואני מקווה בכל מאודי שהוא יתהפך...
שבוע 34, שוב הערכת משקל, עדיין מצג עכוז, יודעת בליבי שהסיכוי שיתהפך קטן יותר, מרגישה בליבי שאולי יש סיבה לזה שהוא לא התהפך עדיין... הסיבה, לדעתי, היא השליה. יש לי שליה מיוחדת, לא היה לי דבר כזה אף פעם וגם לא שמעתי על דבר כזה – שליה אחורית + קדמית פונדאלית. המילה פונדאלית, אגב, אומרת שיש מעין כיפה מעל העובר. באחת הפעמים שדיברתי על זה עם בעלי הוא אמר משהו מעניין – יכול להיות שההורמונים אחרי ההפלה לא ממש הסתדרו על עצמם (אחרי הכל לא קיבלתי מחזור בכלל) וגם יכול להיות שהגוף יצר שליה שתגן על העובר טוב יותר... מעניין אם מישהו חקר פעם מה גורם לשליה להתפתח בצורה מסוימת ולא אחרת.
באותו שבוע, שבוע 34 להיריון, הלכתי לטיפול שנקרא היפוך במים, אצל אישה מדהימה שהיא גם מיילדת ביתית ועבדה שנים רבות בבתי חולים. לפני הטיפול עושים אולטרסאונד ושם אנחנו רואים שחבל הטבור כרוך לקטן סביב הצוואר ושהוא בכלל ירד לאגן, מוכן לצאת כבר, אבל לא מהצד הנכון ומוקדם מדיי... יום אחרי אותו טיפול הרגשתי שהקטן מנסה בכל מאודו להתהפך, היו מעין צירים, הייתה תנועה משמעותית, אבל הרגשי את הראש והבנתי שהוא לא מצליח... בשבוע 36 – טיפול נוסף במים, נראה חסר סיכוי אבל.. מה יש להפסיד? מכאן הדרך לניתוח הייתה מאוד מהירה.
בשבוע 37 הגעתי לרמב"ם להיפוך חיצוני. ההיפוך לא הצליח, קבענו קיסרי ל 12.2, אבל המוניטור גילה האטות בדופק ולבסוף אושפזתי לארבעה ימים. ביום הראשון של האשפוז אפילו הונחיתי להישאר בצום, למקרה שיצטרכו לנתח. במהלך האשפוז עמדתי על כך שיקדימו את הניתוח, מחשש שתתפתח לידה טבעית לפני כן. הרופא הציע לנסות ללדת בלידת עכוז, בהחלט אפשרי אחרי 3 לידות רגילות. משהו בי אמר שאני לא יכולה לקחת את הסיכון. הניתוח הוקדם ל 8.2. שוחררתי ביום רביעי עם הנחיה להגיע לביקורת ביום ראשון. יום ראשון, 4.2, ביקורת. מוניטור, עוד מוניטור, למה צריך עוד מוניטור? מסתבר שהיו האטות במוניטור הראשון. שוב אשפוז והפעם הניתוח קרוב מתמיד, כנראה שלא נחכה עד ה 8.2.
באותו יום ראשון, ה 4.2, הונחיתי להיות בצום מ 12 בלילה. בשתיים וחצי בצהרים בתאריך ה 5.2 נולד ניצן, הנסיך שלי.
הנס כאן גדול הרבה יותר, כנראה שדברים לא קורים סתם. כדי להבין את גודל הנס צריך לדעת קצת עליי – היסטוריה רפואית קצרה. יש לי הידרוצפלוס, בעיה של ניקוז נוזלים בגוף. עד גיל 4 עברתי 7 ניתוחי ראש ובטן. בתוך הגוף שלי נמצאת צינורית שנקראת שנט, היא עוברת מהראש לבטן ומנקזת את הנוזלים. מעטים האנשים שיש להם הידרוצפלוס והם מתפקדים רגיל לחלוטין, משום שכל ניתוח ראש הוא מסוכן. מעטות הנשים שיש להן הידרוצפלוס ויש להן גם 4 ילדים, שעברו 3 לידות רגילות. אני בהחלט גאה בעצמי.
למה אני מספרת את זה? במהלך הניתוח שבו הייתי בהרדמה חלקית (ספינאלית) הרופא הבכיר והמתמחה שלצדו פגשו את השנט, את הצינורית שלי שתמיד מדברים עליה ולא רואים אותה. היא הייתה במקום שהיא לא אמורה להיות ובעצם הייתה דבוקה לרחם מלמעלה. למעשה לא היו יכולים להתחיל את הניתוח הקיסרי בלי להחזיר את הצינורית הזו למקום. אז הניתוח שלי היה קצת יותר ארוך, כשעה. בחצי השעה הראשונה הפרידו את הצינורית מהרחם בזהירות והחזירו למקום. המחשבה על מה היה יכול לקרות בלידה רגילה כשהצינורית דבוקה לרחם היא מחשבה מטרידה. כנראה שדברים לא קורים סתם. נכון שלא ברור אם הצינורית מתפקדת או שאולי הגוף ריפא את עצמו, אבל עדיין, אם היא מתפקדת, הרי שלידה רגילה יכולה הייתה להיות מתכון לאסון עבורי.
בדיעבד התברר לי שלידת עכוז הייתה מסכנת גם את התינוק שלי, סיכון ממשי. את הדברים הללו אמר לי אותו רופא בכיר, מנהל מחלקת היריון בסיכון ברמב"ם, אותו אחד שהציע לי לידת עכוז. אחרי הלידה/ניתוח הוא אמר לי שחבל הטבור באמת היה כרוך סביב הצוואר של הקטן, כנראה זה מה שמנע ממנו להתהפך וזה גם מה שהוביל להאטות בדופק. במצב שכזה לידת עכוז היא מסוכנת עבור התינוק.
אז היה לנו נס כפול ואני מתקשה לעכל... אני בסדר והקטן בסדר, מתוק אמיתי, נס הבריאה. מאחלת לעצמי התחלה של תקופה חדשה, חזרה ללימודים (שזנחתי בזמן האחרון), עבודה חדשה (מיציתי את מה שאני עושה) ומשפחה לתפארת!