הסיפור שלי מתחיל בשבוע 31 השבוע בו הבנתי שלמרות שחשבתי שההריון הזה חולף מבלי שאני שמה לב אליו הגיע הזמן לשים אקסטרה לב אליו. בשבוע 31 הרופאה הודיעה לי שככל הנראה יש לי סכרת
הריון כי מעקב הגדילה הראה שהעוברית שלי גדולה בשבועיים לגיל ההריון ובעקבות הסירוב שלי לעשות העמסת סוכר שנייה אני נכנסת במיידית להריון בסיכון עם סיכוי גבוהה )לטענתה( ליילוד מוקדם. באותו יום בכיתי המון, קראתי יותר מידי גוגל והתחלתי לבלבל את עצמי במחשבות שליליות. הזעקתי את ההורים שלי שהביאו לי מד סוכר באותו הערב כי רציתי לדעת אם הרופאה צודקת. באותו שבוע דקרתי את עצמי 3 פעמים בהפרשים של שעה ואכן גיליתי תוצאות לא מושלמות (לא מאוזנת בצום). הסרטים המשיכו... הלחץ התחיל להשתלט.. למזלי בשבוע אחרי נפגשנו עם מור למפגש השני שלנו. מור בדרכה האסרטיבית ומאוד עדינה עזרה לי להבין את החשיבות בלשתף אותה כשאני "אוכלת סרטים" ושינתה את הסטרס לכוח ולאמונה שהכל יהיה בסדר. באותו שבוע כבר נפגשתי עם דיאטנית שהשתדלה מאוד להחזיר את הסטרס והצטרף גם הרופא במוקד שנתן לי הפנייה דחופה למיון, בהמלצה ליילד אותי עוד בשבוע 38. למזלי הקשבתי לעצתה של מור ודיברתי איתה, זה גרם לסטרס להשתנות לאמונה באינטואיציה שלי. בשבוע אחרי פגשתי את ד"ר מוסלוביץ שהכניס אור של תקווה שהעוברית ככל הנראה לא נפגעה והסיכוי להגשמת הלידה שארצה גדול, בנוסף לעובדה שהערכת המשקל הנוספת הראתה עוברית במשקל מושלם לגיל ההריון. בשבוע 39 הד״ר כבר דיבר אחרת והסכמתי לעשות סטריפניג.. לא כאב.. כן בכיתי.. היו צירים.. היה דימום.. הייתי עייפה.. הכל נגמר יום למחרת. בשבוע אחרי הלכנו למיון, שוב סטריפניג... פתיחה 2.5.. 50 אחוז מחוק ... מאוד כאב... רופא דוחה.. המון צירים.. בכי.. הלכתי לישון.. התעוררתי בלי כלום. החלטתי באותו רגע שאף אחד רפואי יותר לא ייגע בי חוץ מהמיילדת בפתיחה 10!
40+3 קמתי בדיכאון ... כל היום בכיתי.. ממוזיקה , מפרק "מתערב" במיוחד של בייבי בום, מבעלי ששאל מה שלומי, מסתם לשבת בכורסת הנקה ולהסתכל על החדר שמחכה לה, מעייפות...
40+4 השעה 5 בבוקר, גאיה (אהובתי בת 2.7) קוראת לי לחדר ומבקשת לבוא לישון איתי, היא נשכבת לידי במיטה ומסתכלת עליי עם עיניה הענקיות. אמרתי לה שכדאי לה לעצום אותן ולישון עוד קצת כי עוד לא בוקר והיא שקטה, רק מסתכלת.. ולפתע.. ציר.. מרגיש שונה מהקודמים.. הדבר הראשון שעולה לי לראש שזהו היום אני יולדת... גאיה קוראת לה.. ממשיכות לשכב, שתינו לא נרדמות, לא מדברות. עד בערך 7 בבוקר היו לפחות עוד 3 צירים כאלה שמגלים לי שזה קרוב, צירים שמעבירים בי חשמל עדין אבל דומיננטי, צירים שהגוף מזהה מפעם קודמת. הערתי את בעלי ואמרתי לו שהיום גאיה תגיע לגן ראשונה ושייצאו מהבית בזריזות. כשהם הלכו הצירים הפחות עדינים הגיעו.. כל שש דקות למשך 50 שניות.. התקשרתי למור שאמרה שאעדכן אותה עוד שעה ושיש לה שיעור ב10 אמרתי לה שאין בעיה אבל ידעתי בליבי שלשיעור של 10 היא לא תגיע היום. נכנסתי להתקלח וכשיצאתי הצירים היו כל חמש דקות למשך דקה פלוס והכאב עלה בהדרגה.. מהכדור למיטה מהמיטה לכדור, בעלי התקשר למור ואמר לה שנראה לו שכדאי לצאת. כולנו הסכמנו שנצא לקראת 10 וחצי.
יצאנו לדרך מאושרים שזה קורה, נשיקה גדולה וחיבוק לפני הדלת, אמרתי לבעלי שבפעם הבאה נחזור לפה עם הבייבי שלנו, ידעתי שזה סוף כל סוף הגיע, האושר עטף את גופי, התרגשות מצמררת והלביאה שבי התחילה לצאת. הכרתי אותה, נפגשנו פעם לפני שנתיים ושבע, הלביאה שבטוחה בכל ציר מה לעשות, האדם שאני פוגשת רק במחשבות, זו שבטוחה שהיא יכולה לעשות הכל רק אם היא תחליט, זו שמצליחה תמיד רק כי היא החליטה שתצליח, זו שלרגע לא דואגת, זו שבשליטה, זו החזקה!
הגענו ברבע ל 11 למיון .. עוד עמדתי בתור להרשם למיון ., מחזיקה את העמוד, מדמיינת את התינוקת שלי, את הלידה.
מזל שבחורה נחמדה אמרה לכל הגברים הטיפשים שהיו לפני בתור ארוך שיתנו לי לעקוף אותם. המיילדת שקיבלה אותי למוניטור צחקה ואמרה שאני רגועה מידיי וחייכנית אז בטח יש עוד הרבה זמן. מה שהיא לא ידעה שזה היה בדיוק המשפט שחלמתי שהיא תגיד, בדיוק האישה שחלמתי להיות , רגועה ומוכנה לחדר
לידה (ידעתי שהגעתי מוכנה) ואכן כך היה פתיחה 5 מחיקה מלאה את עולה לחדר לידה. המיילדת שינתה את החיוך, דיברה עם עוד מיילדת והן התחילו להילחץ ולדבר מהר ואני רק שמחתי ובירכתי ושלחתי תפילה לשעות הקרובות, תפילה של הודייה וכוח.
בעלי עדכן את המשפחה ואמר לי שמור בדרך. כל כך חיכיתי שהיא תגיע, ידעתי שכשאני אראה את מור הלידה תתקדם במהירות, ידעתי שהחלום שלי יתגשם כשהיא לצידי. באישורי בעלי הודיע למשפוחה שאנחנו עולים לחדר לידה. נכנסנו לאותו חדר לידה שילדתי את גאיה (עובדה שהבנתי רק בדיעבד), שם מיילדת מעצבנת חיברה אותי לאינפוזיה בגלל ה
GBS +
מוניטור עוברי.
בעלי ואני עוד השתדלנו להתיידד ולהתבדח עם הארורה שרק שאלה אם אני בטוחה שאני לא רוצה
אפידורל, הידקה לי את המוניטור כל כך חזק ואף ביקשה ממני לזוז כמה שפחות בשביל המוניטור. ביקשתי ממנה מוניטור נייד והיא אמרה בחוסר התלהבות שלא נראה לה שיש אבל שתבדוק. האנרגיות שלה היו מקולקלות מהרגע הראשון. ואז הקסם שלי הגיעה, נכנסה באנרגיות עוצמתיות שהזכירו לי שבאנו לעבוד!! המגע של הידיים של מור היה הדבר הכי נכון שלא רציתי שיפסק לרגע! המשפטים של מור שנאמרו ברגעים הכי מדויקים זכורים לי כיד שמצילה אותך מנפילה , כמו חבל שמושך אותך מהעומק. למשל כשהמיילדת אמרה לי שהמוניטור לא טוב ואם אני רוצה שהיא תוריד אותו כדי שאני אעיר את התינוקת שלי (WTF) אז מור לחשה לי באוזן כמה המוניטור מצוין. כשהמיילדת אמרה שהמוניטור חייב להשאר עליי למרות שהוא מכאיב לי ולוחץ, מור הזכירה לנו שזכותי להחליף את המיילדת אם היא באה לא טוב. מור אמרה לי שבציר הבא אני מודיעה למיילדת שאני הולכת להתקלח וברגע הוציאה אותי מהתסכול שאין לי מוניטור נייד והחזירה לי את השליטה. נכנסנו למקלחת אני מור ובעלי, מור הקסומה שאלה אותו אם יש לו כפכפים וכשאמר שאין אמרה לו שהיא איתי, שהוא יכול לצאת.. שמחתי.. רק את מור רציתי לידי, הפוקוס שלי, התזכורת שלי שבאנו לעבוד, שאני יכולה. עשרות צירים, כואב, בעיקר הטוסיק, המים קצת עוזרים, הידיים של מור מאוד, כל ציר אני יודעת שאני מתקדמת, אני מכוונת ללמטה, אני מרגישה את העוברית שלי עובדת איתנו.
ייצאנו מהמקלחת עם ההבטחה של מור שנחזור בקרוב ועם שליטה מוחלטת שעכשיו מחליפים מיילדת, זה עודד אותי. בעלי ביקש שיקראו לאחראית שלאחר כמה בילבולי מוח הביאה לנו את מנדי המהממת, מיילדת עם ראסטות ומבטא אמריקאי שאמרה שהיא תבדוק פתיחה רק כשהיא תצא. מור ואני הרגשנו בינגו, חייכתי בלב. עוד ועוד צירים והרגשתי שהזמן לתנועה חדשה הגיע, כל ציר ירדתי לכריעה, הורדתי אותה עם כל שרירי הגוף, כל תנועה חזקה ומרגישה נכונה ומור אומרת לי "טואטבבב" וזה מרגיש לי מדויק וקרוב. לרגע הרגשתי מסוחררת והיד של האביר שלי הגיעה עם מים וחטיף חלבה , הפיקוס חזר, עוד עשרות צירים ואז מור אומרת לי לפתוח את העיניים ופתאום החתיך שלי מולי מחזיק לי את הידיים, מחייך, גאה, קצת נראה דלוק.
התעייפתי והחלטתי לעלות למיטה, חששתי מהמיטה, חששתי שיכאב יותר אבל כבר לא יכלתי לעמוד. אמרתי למור שאני מפחדת לשכב אז היא אמרה אז אל תשכבי, תשעני .נשענתי על גב המיטה והמשכתי לעבוד , באתי לתקן, באתי להקשיב , באתי להוביל , אז הברכיים והרגליים נחו אבל הכריעות המשיכו בכל ציר.. מור שאלה אותי תוך כמה זמן נראה לי שהיא בחוץ? נראה לי שיחד סיכמנו על חצי שעה, לא זוכרת כמה צירים כאלה והמותשות של הגוף ניצחה , רק רציתי לשכב, לעצור, לא לזוז יותר. נשכבתי על צד ימין כי ככה הרגיש נכון ואז תחושת העייפות השתנתה בשנייה לשריפה וכאב חזק מאוד ברקטום, צעקתי שאני עושה קקי ומור אמרה לי מצוין תעשי.. לא עשיתי.. אבל אז הרגשתי , חיכיתי כל כך לרגע הזה , הרגשתי את הראש, צרחתי שהיא יוצאת , הרגשתי אותה יוצאת. מור אמרה לבעלי שכדאי שיקרא למיילדת למרות שלא אכפת לה ליילד אותי. בעלי רץ למסדרון , חזר עם המנקה (הוא מספר שהוא פשוט תפס את האישה הראשונה שהוא ראה עם חלוק חחחח) אני רק שמעתי מישהו אומר מחוץ לדלת שהמיילדת בשירותים ואני צרחתי בחזרה שהיא יוצאת.
ברגע מושלם המיילדת נכנסה באנרגיות מאושרת אמרה ״עכשיו אני אבדוק פתיחה, פתיחה 10, כל הכבוד תוך עשר דקות היא בחוץ״ צעקתי שאני רוצה ללחוץ וכולם עודדו אותי ״תלחצי״ לחצתי את כל הכוח שלי ותוך כדי רק הרגשתי שהכוח שלי מתגבר , חשבתי לעצמי שכיף לי, שאני בכלל לא צריכה אוויר , שאני אלופת הלחיצות, הרגשתי שאני ממש טובה בזה, ראיתי את הסוף, ראיתי אותה, הרגשתי בכל לחיצה את הראש יוצא, שריפה מטורפת ואז הקלה , עוד לחיצה לכתף ושחרור חלומי, קסום, הזייה. אהבה שלי, עשינו זאת את בידיים שלי! איזו גאווה, איזו מושלמות!
חבל הטבור היה קצר, ביקשתי שאמא תכנס לחדר לחתוך אותו, היא נכנסה , הרגיש לי הכי נכון , החבל נחתך, יכלתי לנשק אותה, הייתי כל כך גאה בה , שמחתי שנתתי לה את הזמן שלה והיא בתמורה שיתפה איתי פעולה והייתה כל כך חזקה ואלופה ועבדה איתי כל הלידה. היא התחברה לציצי בקלות , היא הייתה אורי שלי באותו הרגע! 14.9.18 נכנסנו לחדר לידה ברבע ל11 וב14:27 נולדה לי ביתי השנייה 3.675 קילו של נחת ואהבה בלע"ר.